העיקרון הסודי של התשוקה

יום אחד קיבלתי מכתב, מכתב ארוך לא חתום. היה זה מאורע מיוחד, מכיוון שלא קיבלתי מכתבים רבים בימי חיי. תיבת הדואר שלי הסתפקה במסירת הודעות כגון הים־נעים־לרחצה או השלג־מתאים־לגלישה, לכן לא פתחתי אותה לעתים קרובות. פעם בשבוע, פעמיים בשבועות קודרים שבהם קיוויתי כי המכתבים יטלטלו את חיי כמו הטלפון, כמו הנסיעות שלי במטרו, כמו לעצום את העיניים, לספור עד עשר ולפקוח אותן שנית.

ואז נפטרה אמי. ופתאום קיבלתי פיצוי מלא; קשה למצוא דבר מה שמטלטל את החיים יותר ממוות של אם.

מעודי לא קראתי מכתבי ניחומים. כשמת אבי חסכה ממני אמי את הקריאה העגומה הזאת. היא רק הראתה לי את ההזמנה הרשמית להענקת עיטור הכבוד. עדיין אני זוכרת את הטקס הדפוק ההוא. שלושה ימים קודם לכן מלאו לי שלוש עשרה: ברנש גבוה לוחץ לי את היד, הוא מחייך אלי, אבל במקום חיוך אני מקבלת עווית שפתיים, יש לו פרצוף עקום, וכשהוא מדבר זה עוד יותר גרוע.

"מצער מאוד, עלמתי, שמעשה גבורה שכזה הסתיים במוות. אביך היה אדם אמיץ לב."

"אתה אומר את המשפט הזה לכל יתומי המלחמה שלך? אתה חושב שתחושת גאווה תסיח את דעתם מיגונם. מאוד נדיב מצדך, אבל עזוב שטויות, אני לא מרגישה כל יגון. ופרט לכך, אבי לא היה אדם אמיץ לב. אפילו האלכוהול הרב שהוא שתה בכל יום לא עזר לו. אז בוא נגיד שאתה טועה באיש ולא נדבר על כך עוד."

"אולי תופתעי, העלמה וֶרנר, אבל אני ממשיך לטעון שסמל ורנר - אביך - הוא האיש שעליו אני מספר לך. הוא התנדב לפלס את הדרך, השדה היה ממוּקש והוא ידע זאת. אם תרצי ואם לא תרצי, אביך מת מות גיבורים ואת חייבת לקחת את עיטור הכבוד הזה."

"אבי לא מת מות גיבורים, פרצוף עקום טיפש שכמותך, הוא התאבד, ועליך לומר זאת לאמי. אני לא רוצה להיות היחידה שיודעת את הדבר, אני רוצה שאוכל לשוחח על כך עם אמי וגם עם פּייר. התאבדות של אב אינה יכולה להיות סוד."

לעתים קרובות אני ממציאה לעצמי שיחות כדי לומר את הדברים שאני חושבת, אולי זה מאוחר מדי, אבל זה מקל עלי. למען האמת לא הלכתי לטקס ההוא שנערך לזכר חיילי מלחמת הודו־סין, ולמען האמת רק פעם אחת ויחידה אמרתי מחוץ לראשי שאבי התאבד, אמרתי זאת לאמי, שבת אחת, במטבח.

שבת היה יום הצ'יפס, ואני עזרתי לאמי לקלף את תפוחי האדמה. בעבר אבא היה עוזר לה. הוא אהב לקלף ואני אהבתי לראותו בשעת מעשה. הוא לא נהג לדבר בעת שקילף יותר מבעת שלא קילף, אך לכל הפחות יצא ממנו איזה צליל, וזה היה נעים. קאמי, את יודעת שאני אוהב אותך. תמיד התאמתי אותן מילים לכל אחת מתנועות הסכין שלו: קאמי, את יודעת שאני אוהב אותך.

אבל באותה שבת התאמתי מילים אחרות לתנועות הסכין שלי עצמי: "אבא התאבד, אימא, את יודעת שאבא התאבד, נכון?" מחבת הטיגון נשמטה וסדקה את המרצפות, והשמן נשפך בין רגליה המאובנות של אמי. לשווא ניקיתי בקדחתנות, כפות רגלינו הוסיפו להידבק במשך ימים אחדים, חורקות את המשפט שלי באוזנינו: "אבא התאבד, אימא, את יודעת שאבא התאבד, נכון?" פּייר ואני הרמנו את קולנו כדי שלא לשמוע את זה עוד, ואולי גם כדי לכסות על שתיקתה של אימא שמאז אותה שבת חדלה כמעט לדבר.

גם היום הריצוף במטבח עדיין סדוק, חשבתי על כך בשבוע שעבר כשהראיתי את הבית של אימא לאיזה זוג מעוניין. אם הזוג המעוניין הזה יהפוך להיות זוג קונים, כי אז בכל פעם שהם יסתכלו בסדק הגדול הזה ברצפה הם יצטערו על הרשלנות של הבעלים הקודמים, הריצוף יהיה השלב הראשון בשיפוץ והם ישמחו מאוד להירתם לכך, לכל הפחות בעניין זה יועיל הווידוי הנורא שלי. הם חייבים לקנות את הבית, הם או אחרים, לא אכפת לי, אבל מישהו חייב לקנות אותו. אני לא רוצה אותו וגם פּייר לא, מקום שבו כל זיכרון מעלה את המתים אינו מקום לחיות בו.

כשחזרה אימא מהטקס לכבוד אבא היא הראתה לי את עיטור הכבוד. היא אמרה לי שלברנש שמסר לה אותו יש פרצוף עקום, וניסתה לחקות אותו בניסיון לצחוק. מאז המוות של אבא זה כל מה שהיא ידעה לעשות: לנסות. ואז היא נתנה לי את עיטור הכבוד, הידקה את כפות ידי בכוח רב, אמרה לי שהוא מגיע לי והתחילה לבכות, את זה היא ידעה לעשות יפה מאוד. דמעותיה נשרו על כפות ידי, אבל אני שחררתי אותן מידיה בגסות, לא יכולתי לשאת את תחושת הכאב של אמי בתוך גופי.

כשפתחתי את מכתבי הניחומים הראשונים הזכירו לי דמעותי שלי על כפות ידי את הדמעות ההן של אמי, והנחתי להן לזלוג כדי לראות איך גלשו דמעותיה של האישה שאהבתי כל כך. ידעתי מה יאמרו לי המכתבים הללו: שאימא הייתה אישה יוצאת מן הכלל, שאובדן של אדם יקר הוא דבר מה איום ונורא, שאין קשה מאבל שכזה וכו' וכו', לא הייתי צריכה לקרוא אותם, לכן מדי ערב חילקתי את המעטפות לשתי קבוצות: מימין המעטפות שנשאו את שם השולח, משמאל המעטפות שלא נשאו אותו, והסתפקתי בפתיחת המעטפות בערֵמה שמשמאל, דילגתי היישר אל החתימה כדי לראות מי כתב לי ולמי עלי להודות. בסופו של דבר לא הודיתי להרבה אנשים, ואיש לא כעס עלי בשל כך. המוות משלים עם כל סטייה מגינוני הנימוס.

המכתב הראשון שקיבלתי מלוּאי היה בערֵמה שמשמאל. המעטפה משכה את תשומת לבי עוד בטרם אפתח אותה, היא הייתה עבה הרבה יותר וכבדה יותר מהאחרות. היא לא נראתה כמו מכתב ניחומים.

היו בה עמודים אחדים כתובים בכתב יד, בלי חתימה.