אליאנה גולדסטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אליאנה גולדסטיין
מכר
מאות
עותקים
אליאנה גולדסטיין
מכר
מאות
עותקים

אליאנה גולדסטיין

2.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Eliana Goldstein
  • תרגום: סוניה ברשילון
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

מרטין רכטמן

מרטין רכטמן (1961) הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק. ב-1992 פרסם אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם נהפך לבסיס הסרט העלילתי הראשון שצילם, "רפאדו", שנעשה במהרה סרט פולחן. ב-1999 ביים את סרטו השני, "סילביה פריטו", יצירת מופת שהשתתפה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ב-2003 את סרטו עטור הפרסים "הכפפות הקסומות", וב-2012 את "שתי יריות".היצירה הספרותית שלו זכתה להצלחה גם היא, במיוחד ספריו "רפאדו" (1992) ו"Velcro y yo" (1996) "ספרות וסיפורים אחרים" (2004) ו"שלוש נובלות" (2012) שבו נכללו "שתי חברות" ו-"אליאנה גולדשטיין" שראו אור בעברית בהוצאות "תשע נשמות" ו-"זיקית".. הוא מלמד קולנוע ונחשב לאחד החלוצים בקולנוע הארגנטינאי החדש, והוא דמות מפתח, כיוצר ואמן אישי ופורץ גבולות המבטא את חיי יומיום של אמריקה הלטינית.

תקציר

ערב השקת ספר כלשהו היא והוא, זרים גמורים, יוצאים לעשן – ומתחילים לדבר. זה התסריט הקלאסי: הם ממשיכים משם לבר, שותים יין, נוסעים אליו, ג'וינט, מיטה. בבוקר שלמחרת הם שותים קפה ואוכלים יחד ארוחת בוקר, ולפני שהיא הולכת הם מחליפים טלפונים. מתברר שהוא לא יודע מה שמה.
מה יותר עירוני מזה? בערב, הבחור, ששכנו הפסנתרן משגע אותו, מעשן את שארית הג'וינט מליל אמש. וראו זה פלא, המוזיקה נשמעת לו שמיימית פתאום.
מפגש. פסנתר. גראס. אלה מתניעים מנוע של פרוזה, ומעתה יחוללו עלילה מרתונית עד לאופק לא ידוע. העיר הנפרשת כמו במפה, אנשיה, המפגשים האקראיים, הזירות והאירועים, הם תיבת הפתעות ספרותית.

אליאנה גולדשטיין מאת מרטין רכטמן הוא תזכורת למה שאיבדנו בתקופה האחרונה. או תקווה למה שנקבל בחזרה. הוצאת זיקית התעוררה לחיים כדי להעניק לכם מתנה: מנה של ספרות, מודרניות ואחווה בזמן ובמקום שהן נחוצות כאוויר לנשימה.

"חשבנו שהקולנוע מהיר מהחיים והספרות איטית מהם, אבל מרטין רכטמן מחליק על פני משפטים כאילו היו תמיסה קולנועית טהורה, וממציא זמן אחר לסיפור, הווה אלסטי ועשיר שלוכד את הקורא בזרם."
גרסיאלה ספרנסה

מרטין רכטמן, יליד 1961, הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק, מלמד כיום קולנוע ונחשב לאחד מחלוצי הקולנוע הארגנטינאי החדש. ב-1992 פרסם קובץ סיפורים קצרים, רפאדו, ואחד מהם – הסיפור שנתן לספר את שמו  – היה הבסיס לסרט העלילתי הראשון שלו, בעל אותו השם: רפאדו, שהפך במהרה לסרט פולחן. ב־1999 ביים את סרטו השני, סילביה פריטו, יצירת מופת שהוצגה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. ב-2003 ביים את הסרט עטור הפרסים הכפפות הקסומות, וב-2012 – את שתי יריות. יצירתו הספרותית זכתה גם היא להצלחה, במיוחד ספריו רפאדו,  וֶלקְרוֹ ואני  (1996), ספרות וסיפורים אחרים (2004) ושלוש נובלות (2012), שנובלה אחת מתוכו, שתי חברות, ראתה אור בהוצאת תשע נשמות ונובלה שנייה מתוכו אליאנה גולדשטיין רואה עתה אור בזיקית.

פרק ראשון

שנינו יצאנו למדרכה לעשן כמעט באותו זמן. אני בעצם הפסקתי, אבל לפעמים, במקרים מסוימים, הייתי יוצא אל מחוץ לבית הקפה או לבניין ומדליק סיגריה, התירוץ המושלם להכיר אנשים, הסיבה היחידה שלא הפסקתי לגמרי. אני לא זוכר מה בדיוק שאלתי אותה כדי לפתוח בשיחה, אבל דיברנו קצת. היא הייתה סטודנטית בבית הספר לאמנות פְּרילידיאנוֹ פּוּאֵירֵדוֹן וכבר לא גרה עם ההורים. אני הגעתי להשקת הספר לגמרי במקרה, אירועים מהסוג הזה לא עניינו אותי בכלל, אהבתי לקרוא, אבל העולם הספרותי נראה לי זר כל כך, כמו תוכניות הרכילות בטלוויזיה. נכנסתי לחנות הספרים כי ידעתי שבבר שלה מגישים קפה סביר.

דיברנו בחוץ לא מעט זמן, שיחה משעשעת, עד ששאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לאכול משהו. אף אחד מאיתנו לא היה צריך לחזור פנימה, ונסענו משם באוטו שלה למסעדה לא רחוקה. התיישבנו על הבר כי כל השולחנות היו תפוסים. אכלנו, ושתינו בקבוק יין לבן. כשהוא נגמר הזמנו עוד שתי כוסות, ולפני שהחלטנו אם אנחנו רוצים קינוח היא אמרה לי שיש לה ג'וינט בתיק. הלכנו אליי הביתה ועישנו. אני בדרך כלל לא מעשן גראס, כי זה מפיל אותי לשלושה ימים לפחות. זה מין הילה שלילית קלה מאוד שמפרידה ביני לבין העולם ומטשטשת קצת את האישיות שלי. אבל באותו רגע רציתי להיעלם, וחוץ מזה — מדי פעם הרשיתי לעצמי. באותה תקופה גרתי בקומה השישית בבניין של יותר משבעים דירות באמצע בָּריוֹ נוֹרטֶה.1 היו לי יותר מדי שכנים ועבדתי במשרד עם עוד שמונה־עשר איש; היה לי קשה להיות חברותי. חוץ מזה השכן שלי מלמעלה, פסנתרן, היה מתחיל להתאמן כל יום, כולל שבת וראשון, בשש וחצי בבוקר. באמצע השבוע, כשחזרתי מהעבודה בשבע בערך, יכולתי ליהנות מחצי שעה של שקט — ובשבע וחצי הפסנתרן התחיל שוב. הוא היה גאון. הוא ניגן שומאן כמו שבחיים לא שמעתי, אבל זה לא מנע ממני להשתגע מזה כל בוקר וכל ערב.

הגענו אליי הביתה והצעתי לה משהו לשתות. היא סימנה לי לא עם היד והדליקה את הג'וינט. היא העבירה אצלי את הלילה. כשהתעוררתי ראיתי שהיא מכינה ארוחת בוקר, וכשאמרה לי בוקר טוב היא קראה לי "אהוב". עשיתי כאילו אני לא שומע ונכנסתי להתקלח; אפילו לא זכרתי מה השם שלה. מהדירה למעלה נשמע משהו שהזכיר ראוול, אבל לא היה ראוול. כשהתקלחתי הרצתי בראש את כל השמות של הבנות בכל אות באלף־בית, אבל זה לא עבד, לא הצלחתי לעלות על השם שלה. אולי גם היא לא זכרה את השם שלי, ובגלל זה קראה לי "אהוב". יכול להיות שבכלל לא הצגנו את עצמנו. כשיצאתי מהמקלחת ארוחת הבוקר הייתה מוכנה. אני בדרך כלל לא אוכל ארוחת בוקר. הבחורה ירדה וקנתה יוגורט, קורנפלקס ושישה מאפים. היא לא שאלה כלום. לפני שהלכה ביקשה ממני את הטלפון שלי. כתבתי לה אותו על פתק. אחרי כמה שניות המכשיר צלצל. "עכשיו יש לך את שלי," היא אמרה.

בערב, כשחזרתי לדירה, השכן שלי עוד ניגן. לפי השעה הוא כבר היה אמור להיות בסוף התרגול. בזמן האחרון הפסנתר שלו נהיה כל כך בלתי נסבל, שניסיתי להיות כמה שיותר זמן מחוץ לבית בשעות שהוא התאמן בהן. הלום מהמוזיקה — זה היה מוצרט — התיישבתי על הספה בסלון בידיעה שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. כיסיתי את האוזניים בכפות הידיים ועצמתי את העיניים, וכשפקחתי אותן ראיתי שעל שולחן הקפה נשאר קצת מהג'וינט מהערב הקודם. הדלקתי אותו ולקחתי שתי שאכטות. כמה דקות אחר כך, וכמו מעשה קסמים כמעט, הפסנתר של השכן שלי היה בדיוק המוזיקה שרציתי לשמוע. נהניתי מהפרק האחרון של הסונטה של מוצרט כאילו היא נכתבה במיוחד בשבילי, כאילו מוצרט הלחין אותה כדי שאשמע אותה בדיוק ברגע הזה.

מרטין רכטמן

מרטין רכטמן (1961) הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק. ב-1992 פרסם אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם נהפך לבסיס הסרט העלילתי הראשון שצילם, "רפאדו", שנעשה במהרה סרט פולחן. ב-1999 ביים את סרטו השני, "סילביה פריטו", יצירת מופת שהשתתפה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ב-2003 את סרטו עטור הפרסים "הכפפות הקסומות", וב-2012 את "שתי יריות".היצירה הספרותית שלו זכתה להצלחה גם היא, במיוחד ספריו "רפאדו" (1992) ו"Velcro y yo" (1996) "ספרות וסיפורים אחרים" (2004) ו"שלוש נובלות" (2012) שבו נכללו "שתי חברות" ו-"אליאנה גולדשטיין" שראו אור בעברית בהוצאות "תשע נשמות" ו-"זיקית".. הוא מלמד קולנוע ונחשב לאחד החלוצים בקולנוע הארגנטינאי החדש, והוא דמות מפתח, כיוצר ואמן אישי ופורץ גבולות המבטא את חיי יומיום של אמריקה הלטינית.

סקירות וביקורות

שוטטות רן בן-נון ביקורת העורך 14/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Eliana Goldstein
  • תרגום: סוניה ברשילון
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

סקירות וביקורות

שוטטות רן בן-נון ביקורת העורך 14/06/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
אליאנה גולדסטיין מרטין רכטמן

שנינו יצאנו למדרכה לעשן כמעט באותו זמן. אני בעצם הפסקתי, אבל לפעמים, במקרים מסוימים, הייתי יוצא אל מחוץ לבית הקפה או לבניין ומדליק סיגריה, התירוץ המושלם להכיר אנשים, הסיבה היחידה שלא הפסקתי לגמרי. אני לא זוכר מה בדיוק שאלתי אותה כדי לפתוח בשיחה, אבל דיברנו קצת. היא הייתה סטודנטית בבית הספר לאמנות פְּרילידיאנוֹ פּוּאֵירֵדוֹן וכבר לא גרה עם ההורים. אני הגעתי להשקת הספר לגמרי במקרה, אירועים מהסוג הזה לא עניינו אותי בכלל, אהבתי לקרוא, אבל העולם הספרותי נראה לי זר כל כך, כמו תוכניות הרכילות בטלוויזיה. נכנסתי לחנות הספרים כי ידעתי שבבר שלה מגישים קפה סביר.

דיברנו בחוץ לא מעט זמן, שיחה משעשעת, עד ששאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לאכול משהו. אף אחד מאיתנו לא היה צריך לחזור פנימה, ונסענו משם באוטו שלה למסעדה לא רחוקה. התיישבנו על הבר כי כל השולחנות היו תפוסים. אכלנו, ושתינו בקבוק יין לבן. כשהוא נגמר הזמנו עוד שתי כוסות, ולפני שהחלטנו אם אנחנו רוצים קינוח היא אמרה לי שיש לה ג'וינט בתיק. הלכנו אליי הביתה ועישנו. אני בדרך כלל לא מעשן גראס, כי זה מפיל אותי לשלושה ימים לפחות. זה מין הילה שלילית קלה מאוד שמפרידה ביני לבין העולם ומטשטשת קצת את האישיות שלי. אבל באותו רגע רציתי להיעלם, וחוץ מזה — מדי פעם הרשיתי לעצמי. באותה תקופה גרתי בקומה השישית בבניין של יותר משבעים דירות באמצע בָּריוֹ נוֹרטֶה.1 היו לי יותר מדי שכנים ועבדתי במשרד עם עוד שמונה־עשר איש; היה לי קשה להיות חברותי. חוץ מזה השכן שלי מלמעלה, פסנתרן, היה מתחיל להתאמן כל יום, כולל שבת וראשון, בשש וחצי בבוקר. באמצע השבוע, כשחזרתי מהעבודה בשבע בערך, יכולתי ליהנות מחצי שעה של שקט — ובשבע וחצי הפסנתרן התחיל שוב. הוא היה גאון. הוא ניגן שומאן כמו שבחיים לא שמעתי, אבל זה לא מנע ממני להשתגע מזה כל בוקר וכל ערב.

הגענו אליי הביתה והצעתי לה משהו לשתות. היא סימנה לי לא עם היד והדליקה את הג'וינט. היא העבירה אצלי את הלילה. כשהתעוררתי ראיתי שהיא מכינה ארוחת בוקר, וכשאמרה לי בוקר טוב היא קראה לי "אהוב". עשיתי כאילו אני לא שומע ונכנסתי להתקלח; אפילו לא זכרתי מה השם שלה. מהדירה למעלה נשמע משהו שהזכיר ראוול, אבל לא היה ראוול. כשהתקלחתי הרצתי בראש את כל השמות של הבנות בכל אות באלף־בית, אבל זה לא עבד, לא הצלחתי לעלות על השם שלה. אולי גם היא לא זכרה את השם שלי, ובגלל זה קראה לי "אהוב". יכול להיות שבכלל לא הצגנו את עצמנו. כשיצאתי מהמקלחת ארוחת הבוקר הייתה מוכנה. אני בדרך כלל לא אוכל ארוחת בוקר. הבחורה ירדה וקנתה יוגורט, קורנפלקס ושישה מאפים. היא לא שאלה כלום. לפני שהלכה ביקשה ממני את הטלפון שלי. כתבתי לה אותו על פתק. אחרי כמה שניות המכשיר צלצל. "עכשיו יש לך את שלי," היא אמרה.

בערב, כשחזרתי לדירה, השכן שלי עוד ניגן. לפי השעה הוא כבר היה אמור להיות בסוף התרגול. בזמן האחרון הפסנתר שלו נהיה כל כך בלתי נסבל, שניסיתי להיות כמה שיותר זמן מחוץ לבית בשעות שהוא התאמן בהן. הלום מהמוזיקה — זה היה מוצרט — התיישבתי על הספה בסלון בידיעה שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. כיסיתי את האוזניים בכפות הידיים ועצמתי את העיניים, וכשפקחתי אותן ראיתי שעל שולחן הקפה נשאר קצת מהג'וינט מהערב הקודם. הדלקתי אותו ולקחתי שתי שאכטות. כמה דקות אחר כך, וכמו מעשה קסמים כמעט, הפסנתר של השכן שלי היה בדיוק המוזיקה שרציתי לשמוע. נהניתי מהפרק האחרון של הסונטה של מוצרט כאילו היא נכתבה במיוחד בשבילי, כאילו מוצרט הלחין אותה כדי שאשמע אותה בדיוק ברגע הזה.