האזינו מבראשית

לפני בראשית
הקדמה

כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, ״הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ"1 וגם מצהיר ומציע, ״עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי — אֵלֵךְ...".2 ההליכה שאותה הוא מציע היא זו המגדילה את הקרקע ודוחפת את קצוות ה"תבנית" מעבר לגבולותיה המקוריים. יפים הדברים המובאים בתלמוד הבבלי מפי האמורא רבי חנינא, ״הרבה למדתי מרבותיי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם".3 היכולת ללמד כל אדם והיכולת ללמוד מכל אדם היא לטעמי זו שמוציאה אותנו מתוך תבניות הדוקות מדי, קטנות מדי ולוחצות מדי, לכלל האפשרות לבנות את עצמנו. הקריאה ״הַאֲזִינוּ מִבְּרֵאשִׁית" מכוונת לדרבן כל אחת ואחד מאתנו לקחת את ספר הספרים ולהחזיר אותו לבית שלנו, לקרוא בו מתוך עניין ולמצוא בו רלוונטיות, בכדי לפתוח דרכו פתח לארון הספרים היהודי שהוא חלק בלתי נפרד ממורשתנו.

התברכתי במורים רבים שאני יכול למנות ולמדתי מהם במהלך חיי. חלקם ליוו אותי עת קצרה, לפעמים קצרה מדי, חלקם נכנסו לחיי בזמנים שונים וממשיכים ללוות אותם בעוצמה כזו או אחרת עד היום. השפעתם של מורים אלו עליי היא זו שאפשרה ומאפשרת לי לעסוק בתחומי ידע שונים ומגוונים. הם שמאפשרים לי לראות את העולם בדרכי הייחודית, שספר זה מציג היבטים שונים שלה.

שישה מן המורים הללו הסכימו לכתוב שערים לפרקי הספר הזה. את הדברים לחומש ״בראשית" כתב הרב אשר (ריצ'ארד) הירש, אדם פורץ דרך בעולמה המעשי של היהדות הרפורמית הציונית בישראל ובארצות הברית. ביקשתי מהרב מרדכי (מוטי) רותם לכתוב את השער לספר ״שמות" באשר ביחד אתו יצאה קהילת ״נתן־יה" לדרכה. ממנו, בעצמו סטודנט צעיר בעת ההיא, למדתי לנווט דרכים ראשונות בהובלת תפילה רפורמית, ישראלית ומשמעותית. את השער לספר ״ויקרא" כתב הרב ד"ר אדגר נוף, שדרכו המוסיקלית והרבנית מלווה אותי בקהילת ״נתן־יה" בזמן הזה. את השער לספר ״במדבר" כתבה הרבה מירה רז, שכיהנה שנים רבות בתפקיד הרבה של קהילת ״נתן־יה", שנים שהיו מהמאתגרות ביותר בחיי הקהילה, וביחד אתה העברתי מאות תפילות ומעמדי תפילה במשך שנים רבות. הרב עו"ד גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, כתב את השער לספר ״דברים". אם הרב הירש מסמל במידה רבה את פתח הכניסה שלי ליהדות הרפורמית, הרי שהרב קריב מסמל עבורי את הזכות שיש לי כיום לעמוד בראש התנועה הרפורמית בישראל כיו"ר התנועה, ולמנות חמישים שנות התנדבות בה. את השער לחגים כתב הרב ד"ר אלי לוין, רופא שיניים משכיל שמשלב רפואה ורבנות בטוב לב ובכישרון רב. מכולם למדתי והשכלתי.

ההשפעה של מורה רב או רבה בהקשר לספר הזה היא די ברורה. אבל עלי השפיעו מאוד גם נשים ואנשים אחרים שברצוני להזכיר כאן. מורים טובים, בין אם בהוראה פורמלית ובין אם לאו, זוכים להכרת תודה מועטה מדי, וכעת יש לי הזדמנות לתקן זאת.

ראשה וראשונה למורים אלו היא מי שהייתה הגננת שלי, תמר אגסי ז"ל. גם כאשר כבר הייתי נשוי ואב לששה ילדים היא לא היססה לצלצל אלינו וכאשר מי מהם ענה לטלפון ביקשה, ״כאן הגננת של ראובן, אפשר לדבר אתו בבקשה?". אפשר לתאר את מבטי התמיהה של הילדים שהבהירו כי כלל לא הצליחו להעלות בדעתם שלאבא שלהם יש גננת. ביום הראשון בגן הילדים ידעה תמר אגסי להוביל אותי ביד בוטחת לעבר מי שיתגלגל להיות חבר קרוב שלי עד היום הזה, וכך העניקה לי מתנה נפלאה.

מורה ומחנך אחר שלי, שלמה ערב ז"ל, לימד אותנו ספרות, לשון ותנ"ך בבית הספר ״אורט יד לייבוביץ'" בנתניה. אני עדיין זוכר את מר ערב נכנס בחיוך רחב לכיתה ומלמד אותנו את שירת ביאליק, פואמות של טשרניחובסקי, ואת שירת ספרד המפוארת על גווניה השונים והעשירים. בעברית מצוינת הוא ניצח על כיתה שבאה ללמוד אלקטרוניקה והתאהבה במילה. בכיתה י"ב ערכתי את עיתון בית הספר וביקשתי ממנו לנקד עבורי שיר שכתב אחד התלמידים. הוא לא ממש התלהב מן השיר אבל היות והתעקשתי על כך (ויש לומר ביושר שלא צדקתי) הוא שמח לעשות זאת עבורי.

בטכניון למדתי מפרופסורים שנמנו עם השורה הראשונה של פיתוח הטכנולוגיה בעולם, אך במיוחד חשוב לי לציין את הפרופסור יעקב זיו. יצא לי לעבוד אתו בעת ששימש כמשנה לעניינים אקדמיים לנשיא הטכניון ואני, כעתודאי צעיר, כיהנתי כיו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון — אס"ט. מעבר ליכולותיו האקדמאיות המדהימות, האיש הצנוע והדגול הזה ראה לנכון לסייע לסטודנטים ככל שרק היה יכול.

בשנות עבודתי ב"נשיונל סמיקונדקטור" זכיתי לעבוד עם הטובים ביותר, ומתוכם אני חייב להזכיר את יובל שחר ורעייתו דפנה שהפכו להיות חברים קרובים. מיובל, הצעיר ממני בכמה שנים טובות, למדתי רבות, גם אם לא הספקתי די, על ניהול, התבוננות, הקשבה, תעדוף ויכולת החלטה. מדפנה — בין היתר, למדתי עד כמה חשוב לנצל את הזמן עם ההורים ולברך על כל רגע שנמצאים איתם בזמן אמת. היא איבדה את הוריה בגיל צעיר ואני תמיד חש עצב כאשר אני חושב על כך שהם לא זכו לראות את ילדיה גדלים לתפארת ולגאווה.

אבא שלי נפטר במהלך העבודה על הספר הזה. ניצול שואה, שנתפס עם אביו ואמו בדצמבר 1944. מאותו זמן ועד סוף המלחמה עברו מסע הישרדות קשה לתיאור. את אמו לא ראה מאז שנתפסו והיא הועברה בנפרד מהם ונרצחה. ביחד עם אמא שלי, שמשפחתה עזבה ממש ברגע האחרון את בלגיה ועברה את הבליץ בלונדון, הם הקימו משפחה. יחדיו הם הצליחו להקים משפחה מאושרת שסוככה על אחותי, אחי ועלי מאותם קשיים טיפוסיים לדור שני לשואה. אבי היה משוכנע שהוא ניצח את המלחמה הארורה ההיא. משניהם למדתי המון על אהבה, משפחה, אושר, נתינה, לימוד, קריאה, בישול, תפירה, ומוסיקה — הרבה מוסיקה.

אני גם חב חוב של כבוד להוריה של אשתי אליהו ונאוה שעשוע זכרם לברכה. אצילים של ממש שקיבלו אותי לתוך משפחה שמקורותיה העתיקים בעירק, בבל של פעם, משפחה חמה, אוהבת, מקרבת ומחבקת. את האיורים לשערים ולכריכה הכין אחייני אושר אורן אחרי שקרא בדברים. אלברט איינשטיין כתב: ״מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של ״הזקן" (אלוהים). אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות."4 תודות גם לעורכת הספר, הרבה אפרת רותם, שדרבנה אותי לחשוב מחדש על קטעים בספר, קיימים וחסרים ולהמשיך ולחדש. תודות גם לרבה גליה סדן על הסיוע החשוב שלה בעריכה הלשונית וההגהה של הכתוב. תודות גם לרב מאיר אזרי, הרב של מרכזי דניאל בתל אביב ולרב פרופסור יהוידע אמיר, על המשוב שדאגו לחלוק איתי במהלך השנים ועל השיח הפורה והחשוב.

אדם צריך להודות על הטובה, ואני חייב תודות הרבה. גם למי שקצרה היריעה מלהודות כאן. אך אי אפשר בלא תודות לאשתי, אהובה, ולילדי, אופיר, לימור, אלי"ק, נאוה־שרי, תומר ועדו. תרומתם לחיי אינה ניתנת למדידה כלל; וגם מהנכדים הצעירים, דניאל, יונתן ותום, יש הזדמנויות ללמוד. לכולם צריך להאזין מבראשית.

ראובן מרקו