הכלה החטופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכלה החטופה
מכר
מאות
עותקים
הכלה החטופה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכלה החטופה

3.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

היא נחטפה כדי להבטיח את ירושתו של הספרדי, אך האם תום ליבה הוא שיגרום למפלתו הסופית?

בשביל דייגו נבארו, הידוע לשמצה, נראה הגיוני לחלוטין שלחטוף את ארוסתו הביישנית של אחיו ולשאת אותה לאישה זו הדרך להבטיח לעצמו את הירושה. אבל כשליליאנה הארט מצטרפת אליו מרצונה, דייגו מסתקרן לגביה.
דווקא עוצמת הקשר ביניהם היא זו שמעבירה את דייגו על דעתו, ולא הלהט במיטת הכלולות ‒ האם זה יהיה מספיק כדי לגאול את נפשו של המיליארדר יפה התואר?

בואו לחוש את הלהט העז של נישואי התועלת הללו!

פרק ראשון

1


לדייגו נבארו היה הרגל מגונה, להרוס את הצעצועים שלו.
זה התחיל עם משאית קטנה מעץ, כשהוא היה ילד קטן. הוא לא התכוון לשבור אותה, אבל הוא בחן את הגבולות שלה, רץ אחריה, כשהוא לוחץ אותה בכוח לכיוון הקרקע. 
בסוף, הוא נפל על המשאית ופצע את שפתיו שהחלו לדמם, ובמקביל, גלגל אחד ניתק מעל הצעצוע שהוא כל כך אהב.
אימו הרימה אותו בזרועותיה ודיברה אליו חרש, מחתה מעיניו את הדמעות וחילצה את פיסות המשאית מתוך ידו, תוך שהיא אומרת לו שהכול בסדר.
אביו פשוט צחק.
הוא דחף את אימו של דייגו הצידה ולקח מידיה את הצעצוע.
ואז הוא השליך אותו אל תוך האש.
"כשמשהו נשבר," הוא אמר בנימה קודרת, "אתה חייב ללמוד לשחרר אותו."
המילים הללו הידהדו בראשו של דייגו לאחר מכן. אחרי שאימו הלכה לעולמה, ואביו עמד בלי לבטא שום רגש מעל לגופתה, ששכבה מוכנה לקראת ההלוויה שלה.
דייגו ממש שנא את אביו.
הוא גם דמה לאביו, הרבה יותר מכפי שיהיה דומה אי-פעם לאימו המתוקה, המלאכית, שחייה נהרסו על ידי הגבר שהבטיח לאהוב אותה.
ידיה היו כה עדינות. ידיו של דייגו היו כלי נשק הרסני.
לאורך כל חייו, הוא דאג להפגין את העובדה הזאת.
בפרץ של תסכול, לאחר המוות של אימו, הוא שרף את חדר המלאכה של אביו, בראנצ'ו של המשפחה. לאביו היה ברור מי עשה את המעשה, ודייגו תהה לעצמו אם הזקן יהרוג סוף-סוף גם אותו. ישלח אותו לכל השדים והרוחות, כמו ששלח את אימו של דייגו אל המלאכים.
זה היה גרוע מכך. אביו פשוט הביט בו, עיניו השחורות בחנו אותו במבט מבין.
לזכות להבנה מהמפלצת, להיחשב לדומה לה, היה בעיניו גורל קרוב למוות. לפחות באותו הזמן.
נדרשו לדייגו שנים לאחר מכן, כדי להשלים עם זה. ולהעז לקבל את האפלה השוכנת בקרבו.
אביו העניק לו מכונית ספורט, ליום הולדתו השמונה-עשרה. דייגו מעך אותה אל תוך קיר אבן, בדרך הררית מפותלת. אילו היה מסתחרר לצד השני, לפני ההתנגשות, הוא היה פשוט צונח אל תוך הים, וגם הוא וגם המכונית היו צוללים אל קרקעיתו.
זה היה יכול להיות חסד גדול, שהוא ימות כך, בגיל צעיר, לפני שיעלה בידו לחולל את כל ההרס, שנראה היה שנגזר עליו להשית על כל הסובב אותו.
אבל לא. חייו ניצלו.
אימו, מתוקה וטהורה כפי שהייתה, לא זכתה להינצל. מה שחיזק אצלו את האמונה, שאין בחיים הללו שום דבר מלבד אכזריות.
ובעודו זורע רק חורבן והרס סביב עצמו, דייגו עצמו הפך להיות חסין לחלוטין, בלתי ניתן להריסה.
רק הדברים שבהם הוא נגע עלו באש. נשברו. נהרסו.
כמו קארינה.
הניסיון האחד והיחיד שהוא עשה, ליצור קשר אנושי של ממש.
אחיו הצעיר, מטיאס, היה איש טוב. מאז ומעולם הוא היה טוב. בדיוק כשם שדייגו נולד כשאפלה שוכנת בקרבו, למטיאס היה מין מוסר טבעי, שדייגו לא היה מסוגל אפילו להבין, שלא לדבר על האפשרות שיהיה לו משהו כזה.
מרגע שהבין את זה, דייגו בודד את עצמו גם מחברת אחיו.
אבל אז הוא פגש את קארינה. יפהפייה, תוססת ומלהיבה.
חייה היו קשים ומהירים, עוד יותר מאלו שלו. היא החלה ליטול כל מיני חומרים משני תודעה ולקיים חיי סקס פרועים. בשביל הדוניסט שכמוהו, היא הייתה התגלמות קסומה, חושנית, של קיום, שבתוכו הוא קיווה לאבד את עצמו.
הוא התחתן איתה. כי איזו דרך אחרת לקשור אל עצמו את הצעצוע החדש שלו יכלה להיות טובה יותר, מהתקשרות חוקית?
למרבה הצער, גם אותה הוא הרס.
היא הייתה יפהפייה, והוא הצטער על מה שקרה.
יותר מכך, הוא הצטער על החיים שאבדו, יחד עם חייה. היצור התמים היחיד בכל הנישואין הפגומים הללו.
אבל ליבו לא היה שבור. לא הייתה לו בכלל היכולת לחוש מין רגש שכזה.
ליבו כבר נשבר פעם אחת. התרסק בצורה מוחלטת, כמו עצמותיה של אימו כשהיא נפלה מהסוס שלה, אחרי שאביו ירה בה.
הדבר הטוב היחידי בכל זה היה שכעת הנזק נעשה כבר, וליבו לא היה יכול להישבר יותר.
כעת, הוא היה מסוגל להתעסק רק בהרס שהוא עצמו גורם לאחרים. לא בזה שעלול להיגרם לו.
ולמען האמת, גם זה לא הטריד אותו יותר מדי.
הוא נשא על כתפיו את עול האובדן הזה. חש את משקלו מעיק עליו, כמו גלימה כבדה.
זה היה הטבע שלו. והוא פשוט למד לחיות עימו.
הוא לקח לגימה גדולה מכוס הוויסקי שהחזיק בידו וסקר במבטו את סביבותיו. הוא שוב היה בבית המידות הדחוס להחריד של מייקל הארט, בניו-אינגלנד, כדי לשחק את המשחק שהזקן דרש ממנו לשחק, לפני שהם ייכנסו ביחד לכל סוג של התקשרות עסקית.
בעוד שהמוניטין של דייגו היה של מהמר, יותר מאשר איש עסקים, האמת הייתה בעצם שהוא לא עשה את המיליונים שלו במונטה-קרלו. הוא היה משקיע פיננסי מבריק. אבל הוא דאג להצניע תמיד את מהלכיו העסקיים. הוא העדיף לראות את הדיווחים על התנהגותו השערורייתית בכותרות העיתונים, לא את הצלחותיו העסקיות.
הוא היה מעוניין בנתח מהחברה של מייקל הארט. אבל יותר מזה...
הוא היה מוקסם מבתו של האיש.
ליליאנה הארט, היורשת היפהפייה, ריתקה אותו מהרגע בו ראה אותה לראשונה, לפני למעלה משנתיים. עדינה וחיוורת, עם שיער בלונדיני ארוך, לבן כמעט, שנראה קורן סביב ראשה, ממש כמו הילה.
היא הייתה נחמדה מאוד, ממש לא כמו הסטראוטיפ הרגיל של היורשת האמריקאית. בלי עקבים גבוהים מאוד, ושמלות שגורמות ללובשת אותן להיראות כמי שמרוויחה את מעותיה בריקוד, כשגופה נכרך סביב עמוד מתכתי.
היא הייתה צנועה ושקטה. יפה. כמו ורד ענוג. הוא התאווה לשלוח יד ולגעת בה, למרות שידע שאם יעשה זאת, רוב הסיכויים שהוא יפגע בעלי הכותרת שלה, בדיוק כמו שהוא פוגע בכל דבר אחר.
אבל הוא לא היה אדם טוב. הוא היה אנוכי ויהיר. הוא גם היה תחרותי מאוד. וברגע זה, הוא ואחיו הושמו על ידי סבם בתחרות, אחד מול השני, מי יזכה לרשת את הראנצ'ו של המשפחה.
הם היו חייבים להתחתן, כדי לקבל את חלקם בירושה, או שיאבדו אותו לעד. 
מטיאס היה איש טוב מדי, בשביל שימהר להמציא לעצמו כלה משום מקום, רק למען הרווח הכספי.
דייגו לעומתו, לא היה טוב מדי בשביל שום דבר. בשמחה הוא היה מתחתן עם מישהי למען כסף. ובנוסף לכל זה, ליליאנה גרמה לדם להלום בעורקיו, כמו שאף אישה אחרת לא גרמה מעולם.
הכסף היה רק בונוס. המשיכה האמיתית הייתה האפשרות לגבור על אחיו, ובמקביל, להשחית את מידותיה של ליליאנה.
ואם מייקל הארט מוכן לתת לו אותה, בתמורה להשקעה של דייגו בחברה שלו, מה שגם יפטור את בעיית הירושה שלו?
דייגו היה מוכן לקחת את הסיכון שהוא יפגע בה.
הוא היה כועס יותר על האבא שלו, אלמלא הדרישה של הזקן הייתה מעניקה לו את התירוץ שהיה צריך, כדי לרדוף אחר אבן החן הנדירה שהייתה הבחורה הזאת, אשר לכדה את עינו כבר מהרגע הראשון.
הוא ראה הבזק של ורוד ליד דלת הספרייה, והבין שזאת הייתה ליליאנה שהציצה פנימה, ומיהרה מיד להסתלק.
חיוך התעקל על שפתיו. הוא רוקן את שארית הוויסקי בלגימה אחת, ואז ביקש סליחה וקם לצאת מהישיבה, כשהוא צועד בביטחון עצמי גדול מספיק, כדי שאיש לא יעלה בדעתו לשאול אותו לאן הוא הולך.
איש לא העז לשאול אותו דבר.
הוא ראה אותה נעלמת מעבר לפינה, ומיהר לצעוד בעקבותיה, כשקול פסיעותיו נבלע בשטיח הפרסי אשר היה מתוח למלוא אורכו של המסדרון.
דלת אחת הייתה פתוחה מעט, והוא דחף ופתח אותה, ואז מצא את עצמו בספרייה נוספת. ובתוכה, עומדת מאחורי אחת הכורסאות בעלות המשענת הרחבה, כשידיה העדינות נחות על המשענת, המתינה ליליאנה.
"מיס הארט," הוא אמר, "לא הזדמן לנו להגיד אחד לשני שלום, הערב."
פניה נעשו ארגמניים. זה כל כך מצא חן בעיניו. תמיד היא הסמיקה, כשהם דיברו. בגלל שהוא נראה לה יפה-תואר. דייגו לא היה אדם שמאמין בענווה מזוייפת. או בעצם, בשום סוג של ענווה.
אלוהים עשה אותו יפה-תואר, והוא היה מאוד מודע לכך. אבל אלוהים אחראי גם לכך שנחשי הצפע הם יפהפיים. מה שמסייע להם למשוך את הטרף שלהם.
זה שהוא מודע לנשק העומד לרשותו, היה יותר עניין של צורך, מאשר של יהירות.
וזה שליליאנה ממש מוקסמת ממנו, רק יקל עליו את מלאכתו הרבה יותר.
"מר נבארו. אני לא ידעתי... זאת אומרת... אני לא נוהגת לקחת חלק במסיבות העסקיות של אבא שלי."
"את השתתפת בסעודה עסקית שלנו, לפני כמה שבועות."
היא השפילה את מבטה. "נכון. זה היה שונה."
"באמת? אני מתפתה לחשוב שאת מנסה להימנע מחברתי, טֶסוֹרוֹ."
"מה אומרת המילה הזאת?"
"אוצר," הוא אמר, תוך שלקח צעד אחד לכיוונה.
"ולמה שתקרא לי ככה?"
הוא נעצר, ממש באמצע צעד. היא לא הייתה בדיוק כמו שהיא נראתה. או שמא כן. הייתה בה מין פתיחות. מין חוסר מורא, שהעיד בבירור על חוסר ניסיון. לפחות על חוסר ניסיון עם גברים מסוגו.
יש בכלל גברים מסוגך? או רק מפלצות?
"זה מה שאת, את לא חושבת? ברור לגמרי שאת האוצר של אבא שלך."
"אם בזה אתה מתכוון להגיד, שאני סחורה עוברת לסוחר."
חיוך עיקל את זוויות שפתיו. "טוב, כסף הוא דרכו של העולם שבו אנחנו חיים."
"היה יכול להיות נחמד, אילו הוא לא היה."
"כה אמרה הבחורה שאף פעם לא חסר לה כסף." זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא גנב קצת זמן, כדי לשוחח עם ליליאנה. משום מה, הוא מצא את עצמו נמשך אליה כמו אל מגנט. ולא משנה כמה הוא רדף אחרי נשים אחרות, זה לא עמעם כהו זה את העניין שהיה לו בה.
"אני מעדיפה ספרים," היא אמרה, ואצבעותיה העדינות התעקלו סביב קצה משענת הכורסה, כאילו נעזרה בה כדי לתמוך את עצמה.
"אני מעדיף לחוות את החיים עצמם, במקום להסתתר באיזה חדר ספרייה מאובק, בו יש רק ספרי פנטזיה לבדר אותי."
היא הפתיעה אותו, כשגילגלה בתגובה עיניים. "נכון. איש של מעשים. אני מעדיפה לקחת את הזמן שלי וללמוד על העולם, במקום להיות שקועה לגמרי בהתנסויות שלי עצמי."
"לא ידעתי שיש לך מודעות חברתית כה מפותחת," הוא אמר.
"פגם נורא בקסם האישי שלי. כך נאמר לי, לפחות."
הוא עשה עוד צעד לעברה. "מי אמר לך את זה?"
"אבא שלי."
"הוא טועה," אמר דייגו. "בעיניי, זה דווקא מרתק."
"טוב, אם ככה. אז כל הבעיות שהיו לי עם הערך העצמי שלי כבר נפתרו."
"אני שמח שהיה ביכולתי לעזור."
הם הביטו זה בזו, והוא חש משהו. להט. אבל גם משהו עמוק יותר. הייתה לו הכירות מעמיקה מאוד עם משיכה מינית, ובניגוד גמור לטרף הרגיל שלו, הייתה בליליאנה מין תמימות שלא הייתה אמורה למצוא חן בעיניו. אבל היא כן מצאה.
ובכל זאת, הוא היה מסוגל להעריך את העובדה שהתיאבון שלו – שקצת כהה אחרי שנים רבות של שביעה – מצא עניין במשהו טיפה שונה.
משהו רך יותר, מתוק יותר.
היא הייתה כמו תות שדה בשל. והוא כל כך התאווה לנגוס.
אבל הדבר הזה שהסתתר מתחת... הזרם הזה, שגרם לו להרגיש כאילו הוא נסחף לעברה בניגוד לרצונו; את זה הוא לא היה מסוגל להבין ממש.
היא הסיטה את מבטה, ושיערה הבוהק לכד את אור האש הבוערת, הכתום המבהיק, כאילו הלהבות עטפו את עצמן סביב קווצות המשי החלקות.
הוא סגר את המרחק שהפריד ביניהם, והיא לא פנתה חזרה להסתכל לכיוונו. הוא שלח את ידו, הסיט את שיערה הצידה, וקצות אצבעותיו ליטפו את העור העדין של צווארה.
"את באמת יפהפייה, ליליאנה. את יודעת את זה?"
היא הביטה בו, העיניים הכחולות הללו ביטאו זהירות. "גברים כבר אמרו לי את זה בעבר. בדרך כלל, כשהם רצו משהו מאבא שלי."
"באמת?" כבר עמד לו על קצה הלשון, להגיד לה שגם הוא רוצה משהו מאביה. שהוא רוצה אותה. אבל הוא התאפק.
"אבא שלי הוא איש רב עוצמה."
"גם אני כזה, טסורו." הוא הניח יד על מותניה וחש תנועה תחת המגע שלו. "תאמיני לי, כשאני אומר לך שאני לא זקוק לשום דבר שיחזק את זה. אני לא צריך עזרה מאף אחד. את הכסף שלי, עשיתי בעצמי. העוצמה שלי היא כולה שלי."
"באמת?" היא לחשה.
"מה דעתך על זה?"
היא פשטה את ידה קדימה ולמעלה, כאילו התכוונה לגעת בפניו, ואז משכה אותה אחורה בתנועה חדה. "העוצמה שלך, כולה שלך?"
"יכול להיות שברגע זה, נטלת לעצמך חלק ממנה."
היא נרתעה ממנו לפתע, תוך שהיא כמעט מועדת לעבר האח המבוערת, אך הוא תפס אותה במותניה, כך ששניהם כשלו אחורה אל דופן האבן של האח. חזהו נמחץ אל שדיה, והיא התנשמה בכבדות, העיניים הכחולות הללו היו נעולות על עיניו.
"סליחה," היא אמרה בקוצר נשימה.
היא החלה להתפתל, בניסיון להיחלץ מאחיזתו.
"את לא באמת רוצה לברוח ממני," הוא לחש.
"אני חייבת. אני מנסה להימנע מחברתך."
"ובכל זאת, מצאתי אותך."
"אתה לא רוצה לדעת למה?"
היה משהו בקולה, מין היסוס, שגרם לו להבין שהוא לא רוצה לדעת. הוא שיחרר אותה מאחיזתו ועשה צעד אחד אחורה. וזה היה הרגע בו הוא הבחין ביהלום אשר נצץ על אצבע ידה השמאלית.
"למה, ליליאנה?" הוא שאל.
"אמרתי לך, הרבה מאוד גברים רואים בי דרך להגיע אל אבי."
"נכון מאוד. כך אמרת."
"ובכן... אחד מהם הציע לו הצעה, שאיש משניהם לא היה מסוגל לוותר עליה."
"מה את אומרת?" הוא שאל וקולו נעשה קצת מחוספס, חום יוקד ואש פראית השתוללו בתוכו. "זה כל כך מעניין, מפני שאביך לא רמז לי על כך, בשום צורה..."
"מה, גם אתה התמקחת עם אבא שלי על הרכישה של גופי?"
"כן," הוא השיב.
הוא לא אמר לה שהוא זה שהציע לאביה כסף, ולא להפך. שהיא הדבר העיקרי שהוא רוצה.
"אתה לא שונה," היא אמרה, בהפנותה לו את גבה. "ובעצם, טוב לדעת את זה."
"זה לא משנה. אני בספק אם יזדמן לנו להיפגש בכלל שוב."
היא צחקה חרישית. "כנראה שדווקא כן. בחג המולד. ימי הולדת. כאלה מין אירועים."
"למה שניפגש באירועים כאלה?"
"בגלל, דייגו, שאני עומדת להפוך לגיסתך. אני עומדת להתחתן עם אחיך."

עוד על הספר

הכלה החטופה מייסי ייטס

1


לדייגו נבארו היה הרגל מגונה, להרוס את הצעצועים שלו.
זה התחיל עם משאית קטנה מעץ, כשהוא היה ילד קטן. הוא לא התכוון לשבור אותה, אבל הוא בחן את הגבולות שלה, רץ אחריה, כשהוא לוחץ אותה בכוח לכיוון הקרקע. 
בסוף, הוא נפל על המשאית ופצע את שפתיו שהחלו לדמם, ובמקביל, גלגל אחד ניתק מעל הצעצוע שהוא כל כך אהב.
אימו הרימה אותו בזרועותיה ודיברה אליו חרש, מחתה מעיניו את הדמעות וחילצה את פיסות המשאית מתוך ידו, תוך שהיא אומרת לו שהכול בסדר.
אביו פשוט צחק.
הוא דחף את אימו של דייגו הצידה ולקח מידיה את הצעצוע.
ואז הוא השליך אותו אל תוך האש.
"כשמשהו נשבר," הוא אמר בנימה קודרת, "אתה חייב ללמוד לשחרר אותו."
המילים הללו הידהדו בראשו של דייגו לאחר מכן. אחרי שאימו הלכה לעולמה, ואביו עמד בלי לבטא שום רגש מעל לגופתה, ששכבה מוכנה לקראת ההלוויה שלה.
דייגו ממש שנא את אביו.
הוא גם דמה לאביו, הרבה יותר מכפי שיהיה דומה אי-פעם לאימו המתוקה, המלאכית, שחייה נהרסו על ידי הגבר שהבטיח לאהוב אותה.
ידיה היו כה עדינות. ידיו של דייגו היו כלי נשק הרסני.
לאורך כל חייו, הוא דאג להפגין את העובדה הזאת.
בפרץ של תסכול, לאחר המוות של אימו, הוא שרף את חדר המלאכה של אביו, בראנצ'ו של המשפחה. לאביו היה ברור מי עשה את המעשה, ודייגו תהה לעצמו אם הזקן יהרוג סוף-סוף גם אותו. ישלח אותו לכל השדים והרוחות, כמו ששלח את אימו של דייגו אל המלאכים.
זה היה גרוע מכך. אביו פשוט הביט בו, עיניו השחורות בחנו אותו במבט מבין.
לזכות להבנה מהמפלצת, להיחשב לדומה לה, היה בעיניו גורל קרוב למוות. לפחות באותו הזמן.
נדרשו לדייגו שנים לאחר מכן, כדי להשלים עם זה. ולהעז לקבל את האפלה השוכנת בקרבו.
אביו העניק לו מכונית ספורט, ליום הולדתו השמונה-עשרה. דייגו מעך אותה אל תוך קיר אבן, בדרך הררית מפותלת. אילו היה מסתחרר לצד השני, לפני ההתנגשות, הוא היה פשוט צונח אל תוך הים, וגם הוא וגם המכונית היו צוללים אל קרקעיתו.
זה היה יכול להיות חסד גדול, שהוא ימות כך, בגיל צעיר, לפני שיעלה בידו לחולל את כל ההרס, שנראה היה שנגזר עליו להשית על כל הסובב אותו.
אבל לא. חייו ניצלו.
אימו, מתוקה וטהורה כפי שהייתה, לא זכתה להינצל. מה שחיזק אצלו את האמונה, שאין בחיים הללו שום דבר מלבד אכזריות.
ובעודו זורע רק חורבן והרס סביב עצמו, דייגו עצמו הפך להיות חסין לחלוטין, בלתי ניתן להריסה.
רק הדברים שבהם הוא נגע עלו באש. נשברו. נהרסו.
כמו קארינה.
הניסיון האחד והיחיד שהוא עשה, ליצור קשר אנושי של ממש.
אחיו הצעיר, מטיאס, היה איש טוב. מאז ומעולם הוא היה טוב. בדיוק כשם שדייגו נולד כשאפלה שוכנת בקרבו, למטיאס היה מין מוסר טבעי, שדייגו לא היה מסוגל אפילו להבין, שלא לדבר על האפשרות שיהיה לו משהו כזה.
מרגע שהבין את זה, דייגו בודד את עצמו גם מחברת אחיו.
אבל אז הוא פגש את קארינה. יפהפייה, תוססת ומלהיבה.
חייה היו קשים ומהירים, עוד יותר מאלו שלו. היא החלה ליטול כל מיני חומרים משני תודעה ולקיים חיי סקס פרועים. בשביל הדוניסט שכמוהו, היא הייתה התגלמות קסומה, חושנית, של קיום, שבתוכו הוא קיווה לאבד את עצמו.
הוא התחתן איתה. כי איזו דרך אחרת לקשור אל עצמו את הצעצוע החדש שלו יכלה להיות טובה יותר, מהתקשרות חוקית?
למרבה הצער, גם אותה הוא הרס.
היא הייתה יפהפייה, והוא הצטער על מה שקרה.
יותר מכך, הוא הצטער על החיים שאבדו, יחד עם חייה. היצור התמים היחיד בכל הנישואין הפגומים הללו.
אבל ליבו לא היה שבור. לא הייתה לו בכלל היכולת לחוש מין רגש שכזה.
ליבו כבר נשבר פעם אחת. התרסק בצורה מוחלטת, כמו עצמותיה של אימו כשהיא נפלה מהסוס שלה, אחרי שאביו ירה בה.
הדבר הטוב היחידי בכל זה היה שכעת הנזק נעשה כבר, וליבו לא היה יכול להישבר יותר.
כעת, הוא היה מסוגל להתעסק רק בהרס שהוא עצמו גורם לאחרים. לא בזה שעלול להיגרם לו.
ולמען האמת, גם זה לא הטריד אותו יותר מדי.
הוא נשא על כתפיו את עול האובדן הזה. חש את משקלו מעיק עליו, כמו גלימה כבדה.
זה היה הטבע שלו. והוא פשוט למד לחיות עימו.
הוא לקח לגימה גדולה מכוס הוויסקי שהחזיק בידו וסקר במבטו את סביבותיו. הוא שוב היה בבית המידות הדחוס להחריד של מייקל הארט, בניו-אינגלנד, כדי לשחק את המשחק שהזקן דרש ממנו לשחק, לפני שהם ייכנסו ביחד לכל סוג של התקשרות עסקית.
בעוד שהמוניטין של דייגו היה של מהמר, יותר מאשר איש עסקים, האמת הייתה בעצם שהוא לא עשה את המיליונים שלו במונטה-קרלו. הוא היה משקיע פיננסי מבריק. אבל הוא דאג להצניע תמיד את מהלכיו העסקיים. הוא העדיף לראות את הדיווחים על התנהגותו השערורייתית בכותרות העיתונים, לא את הצלחותיו העסקיות.
הוא היה מעוניין בנתח מהחברה של מייקל הארט. אבל יותר מזה...
הוא היה מוקסם מבתו של האיש.
ליליאנה הארט, היורשת היפהפייה, ריתקה אותו מהרגע בו ראה אותה לראשונה, לפני למעלה משנתיים. עדינה וחיוורת, עם שיער בלונדיני ארוך, לבן כמעט, שנראה קורן סביב ראשה, ממש כמו הילה.
היא הייתה נחמדה מאוד, ממש לא כמו הסטראוטיפ הרגיל של היורשת האמריקאית. בלי עקבים גבוהים מאוד, ושמלות שגורמות ללובשת אותן להיראות כמי שמרוויחה את מעותיה בריקוד, כשגופה נכרך סביב עמוד מתכתי.
היא הייתה צנועה ושקטה. יפה. כמו ורד ענוג. הוא התאווה לשלוח יד ולגעת בה, למרות שידע שאם יעשה זאת, רוב הסיכויים שהוא יפגע בעלי הכותרת שלה, בדיוק כמו שהוא פוגע בכל דבר אחר.
אבל הוא לא היה אדם טוב. הוא היה אנוכי ויהיר. הוא גם היה תחרותי מאוד. וברגע זה, הוא ואחיו הושמו על ידי סבם בתחרות, אחד מול השני, מי יזכה לרשת את הראנצ'ו של המשפחה.
הם היו חייבים להתחתן, כדי לקבל את חלקם בירושה, או שיאבדו אותו לעד. 
מטיאס היה איש טוב מדי, בשביל שימהר להמציא לעצמו כלה משום מקום, רק למען הרווח הכספי.
דייגו לעומתו, לא היה טוב מדי בשביל שום דבר. בשמחה הוא היה מתחתן עם מישהי למען כסף. ובנוסף לכל זה, ליליאנה גרמה לדם להלום בעורקיו, כמו שאף אישה אחרת לא גרמה מעולם.
הכסף היה רק בונוס. המשיכה האמיתית הייתה האפשרות לגבור על אחיו, ובמקביל, להשחית את מידותיה של ליליאנה.
ואם מייקל הארט מוכן לתת לו אותה, בתמורה להשקעה של דייגו בחברה שלו, מה שגם יפטור את בעיית הירושה שלו?
דייגו היה מוכן לקחת את הסיכון שהוא יפגע בה.
הוא היה כועס יותר על האבא שלו, אלמלא הדרישה של הזקן הייתה מעניקה לו את התירוץ שהיה צריך, כדי לרדוף אחר אבן החן הנדירה שהייתה הבחורה הזאת, אשר לכדה את עינו כבר מהרגע הראשון.
הוא ראה הבזק של ורוד ליד דלת הספרייה, והבין שזאת הייתה ליליאנה שהציצה פנימה, ומיהרה מיד להסתלק.
חיוך התעקל על שפתיו. הוא רוקן את שארית הוויסקי בלגימה אחת, ואז ביקש סליחה וקם לצאת מהישיבה, כשהוא צועד בביטחון עצמי גדול מספיק, כדי שאיש לא יעלה בדעתו לשאול אותו לאן הוא הולך.
איש לא העז לשאול אותו דבר.
הוא ראה אותה נעלמת מעבר לפינה, ומיהר לצעוד בעקבותיה, כשקול פסיעותיו נבלע בשטיח הפרסי אשר היה מתוח למלוא אורכו של המסדרון.
דלת אחת הייתה פתוחה מעט, והוא דחף ופתח אותה, ואז מצא את עצמו בספרייה נוספת. ובתוכה, עומדת מאחורי אחת הכורסאות בעלות המשענת הרחבה, כשידיה העדינות נחות על המשענת, המתינה ליליאנה.
"מיס הארט," הוא אמר, "לא הזדמן לנו להגיד אחד לשני שלום, הערב."
פניה נעשו ארגמניים. זה כל כך מצא חן בעיניו. תמיד היא הסמיקה, כשהם דיברו. בגלל שהוא נראה לה יפה-תואר. דייגו לא היה אדם שמאמין בענווה מזוייפת. או בעצם, בשום סוג של ענווה.
אלוהים עשה אותו יפה-תואר, והוא היה מאוד מודע לכך. אבל אלוהים אחראי גם לכך שנחשי הצפע הם יפהפיים. מה שמסייע להם למשוך את הטרף שלהם.
זה שהוא מודע לנשק העומד לרשותו, היה יותר עניין של צורך, מאשר של יהירות.
וזה שליליאנה ממש מוקסמת ממנו, רק יקל עליו את מלאכתו הרבה יותר.
"מר נבארו. אני לא ידעתי... זאת אומרת... אני לא נוהגת לקחת חלק במסיבות העסקיות של אבא שלי."
"את השתתפת בסעודה עסקית שלנו, לפני כמה שבועות."
היא השפילה את מבטה. "נכון. זה היה שונה."
"באמת? אני מתפתה לחשוב שאת מנסה להימנע מחברתי, טֶסוֹרוֹ."
"מה אומרת המילה הזאת?"
"אוצר," הוא אמר, תוך שלקח צעד אחד לכיוונה.
"ולמה שתקרא לי ככה?"
הוא נעצר, ממש באמצע צעד. היא לא הייתה בדיוק כמו שהיא נראתה. או שמא כן. הייתה בה מין פתיחות. מין חוסר מורא, שהעיד בבירור על חוסר ניסיון. לפחות על חוסר ניסיון עם גברים מסוגו.
יש בכלל גברים מסוגך? או רק מפלצות?
"זה מה שאת, את לא חושבת? ברור לגמרי שאת האוצר של אבא שלך."
"אם בזה אתה מתכוון להגיד, שאני סחורה עוברת לסוחר."
חיוך עיקל את זוויות שפתיו. "טוב, כסף הוא דרכו של העולם שבו אנחנו חיים."
"היה יכול להיות נחמד, אילו הוא לא היה."
"כה אמרה הבחורה שאף פעם לא חסר לה כסף." זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא גנב קצת זמן, כדי לשוחח עם ליליאנה. משום מה, הוא מצא את עצמו נמשך אליה כמו אל מגנט. ולא משנה כמה הוא רדף אחרי נשים אחרות, זה לא עמעם כהו זה את העניין שהיה לו בה.
"אני מעדיפה ספרים," היא אמרה, ואצבעותיה העדינות התעקלו סביב קצה משענת הכורסה, כאילו נעזרה בה כדי לתמוך את עצמה.
"אני מעדיף לחוות את החיים עצמם, במקום להסתתר באיזה חדר ספרייה מאובק, בו יש רק ספרי פנטזיה לבדר אותי."
היא הפתיעה אותו, כשגילגלה בתגובה עיניים. "נכון. איש של מעשים. אני מעדיפה לקחת את הזמן שלי וללמוד על העולם, במקום להיות שקועה לגמרי בהתנסויות שלי עצמי."
"לא ידעתי שיש לך מודעות חברתית כה מפותחת," הוא אמר.
"פגם נורא בקסם האישי שלי. כך נאמר לי, לפחות."
הוא עשה עוד צעד לעברה. "מי אמר לך את זה?"
"אבא שלי."
"הוא טועה," אמר דייגו. "בעיניי, זה דווקא מרתק."
"טוב, אם ככה. אז כל הבעיות שהיו לי עם הערך העצמי שלי כבר נפתרו."
"אני שמח שהיה ביכולתי לעזור."
הם הביטו זה בזו, והוא חש משהו. להט. אבל גם משהו עמוק יותר. הייתה לו הכירות מעמיקה מאוד עם משיכה מינית, ובניגוד גמור לטרף הרגיל שלו, הייתה בליליאנה מין תמימות שלא הייתה אמורה למצוא חן בעיניו. אבל היא כן מצאה.
ובכל זאת, הוא היה מסוגל להעריך את העובדה שהתיאבון שלו – שקצת כהה אחרי שנים רבות של שביעה – מצא עניין במשהו טיפה שונה.
משהו רך יותר, מתוק יותר.
היא הייתה כמו תות שדה בשל. והוא כל כך התאווה לנגוס.
אבל הדבר הזה שהסתתר מתחת... הזרם הזה, שגרם לו להרגיש כאילו הוא נסחף לעברה בניגוד לרצונו; את זה הוא לא היה מסוגל להבין ממש.
היא הסיטה את מבטה, ושיערה הבוהק לכד את אור האש הבוערת, הכתום המבהיק, כאילו הלהבות עטפו את עצמן סביב קווצות המשי החלקות.
הוא סגר את המרחק שהפריד ביניהם, והיא לא פנתה חזרה להסתכל לכיוונו. הוא שלח את ידו, הסיט את שיערה הצידה, וקצות אצבעותיו ליטפו את העור העדין של צווארה.
"את באמת יפהפייה, ליליאנה. את יודעת את זה?"
היא הביטה בו, העיניים הכחולות הללו ביטאו זהירות. "גברים כבר אמרו לי את זה בעבר. בדרך כלל, כשהם רצו משהו מאבא שלי."
"באמת?" כבר עמד לו על קצה הלשון, להגיד לה שגם הוא רוצה משהו מאביה. שהוא רוצה אותה. אבל הוא התאפק.
"אבא שלי הוא איש רב עוצמה."
"גם אני כזה, טסורו." הוא הניח יד על מותניה וחש תנועה תחת המגע שלו. "תאמיני לי, כשאני אומר לך שאני לא זקוק לשום דבר שיחזק את זה. אני לא צריך עזרה מאף אחד. את הכסף שלי, עשיתי בעצמי. העוצמה שלי היא כולה שלי."
"באמת?" היא לחשה.
"מה דעתך על זה?"
היא פשטה את ידה קדימה ולמעלה, כאילו התכוונה לגעת בפניו, ואז משכה אותה אחורה בתנועה חדה. "העוצמה שלך, כולה שלך?"
"יכול להיות שברגע זה, נטלת לעצמך חלק ממנה."
היא נרתעה ממנו לפתע, תוך שהיא כמעט מועדת לעבר האח המבוערת, אך הוא תפס אותה במותניה, כך ששניהם כשלו אחורה אל דופן האבן של האח. חזהו נמחץ אל שדיה, והיא התנשמה בכבדות, העיניים הכחולות הללו היו נעולות על עיניו.
"סליחה," היא אמרה בקוצר נשימה.
היא החלה להתפתל, בניסיון להיחלץ מאחיזתו.
"את לא באמת רוצה לברוח ממני," הוא לחש.
"אני חייבת. אני מנסה להימנע מחברתך."
"ובכל זאת, מצאתי אותך."
"אתה לא רוצה לדעת למה?"
היה משהו בקולה, מין היסוס, שגרם לו להבין שהוא לא רוצה לדעת. הוא שיחרר אותה מאחיזתו ועשה צעד אחד אחורה. וזה היה הרגע בו הוא הבחין ביהלום אשר נצץ על אצבע ידה השמאלית.
"למה, ליליאנה?" הוא שאל.
"אמרתי לך, הרבה מאוד גברים רואים בי דרך להגיע אל אבי."
"נכון מאוד. כך אמרת."
"ובכן... אחד מהם הציע לו הצעה, שאיש משניהם לא היה מסוגל לוותר עליה."
"מה את אומרת?" הוא שאל וקולו נעשה קצת מחוספס, חום יוקד ואש פראית השתוללו בתוכו. "זה כל כך מעניין, מפני שאביך לא רמז לי על כך, בשום צורה..."
"מה, גם אתה התמקחת עם אבא שלי על הרכישה של גופי?"
"כן," הוא השיב.
הוא לא אמר לה שהוא זה שהציע לאביה כסף, ולא להפך. שהיא הדבר העיקרי שהוא רוצה.
"אתה לא שונה," היא אמרה, בהפנותה לו את גבה. "ובעצם, טוב לדעת את זה."
"זה לא משנה. אני בספק אם יזדמן לנו להיפגש בכלל שוב."
היא צחקה חרישית. "כנראה שדווקא כן. בחג המולד. ימי הולדת. כאלה מין אירועים."
"למה שניפגש באירועים כאלה?"
"בגלל, דייגו, שאני עומדת להפוך לגיסתך. אני עומדת להתחתן עם אחיך."