אנשי האתמול

מבוא

הרבע האחרון של המאה ה-20 התאפיין בשקיעה כללית של המסגרות הסוציאליסטיות שצמחו ברחבי העולם מאמצע המאה ה-19, במה שנראה כהתרסקות, ויש שיגידו מיצוי, של החלופה הכלכלית, החברתית והאידיאולוגית שהציעו. תהליך זה בא לידי ביטוי בירידתה של מדינת הרווחה ובעלייתו של הימין הנאו־ליברלי במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה בתחילת שנות השמונים ובהתפרקות הגוש הקומוניסטי ב-1989;¹ בישראל סימל אותו המהפך הפוליטי של שנת 1977, שתנועת העבודה הישראלית איבדה בו את השלטון לאחר הגמוניה של יותר מ-40 שנה (משנת 1933, שאז נהייתה לסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הציוני), מהן 29 שנים שהנהיגה את ממשלות ישראל (מהקמת המדינה);² בשנת 1985 התחולל גם שינוי מבני במשק הישראלי ברוח הנאו־ליברליזם — 'התכנית לייצוב המשק';³ במחצית השנייה של שנות השמונים נקלעה הסתדרות העובדים, הבסיס הכלכלי של תנועת העבודה, למשבר כלכלי קשה, ובשנת 1995 פורקה מכוחה (היא הופרדה מקופת חולים כללית, ומפעלי חברת העובדים הופרטו) ונותרה ארגון עובדים בלבד;⁴ בו בזמן פקד גם את הקיבוצים, מסמליה המרכזיים של תנועת העבודה, משבר חובות חמור, ובשנות התשעים החלו רבים מהם בתהליכי הפרטה ובהתאמת אורחות החיים לסביבה הקפיטליסטית;⁵ 'משבר הקיבוצים' ופירוק ההסתדרות הצטרפו לרושם שחולל המהפך וסימלוּ, מבחינה ציבורית ומבחינת התדמית לפחות, התמוטטות כוללת של הסוציאליזם הישראלי.

בספר זה אני עוסק בשורשי המשבר של תנועת העבודה כפי שבא לידי ביטוי בתנועת הקיבוץ הארצי־השומר הצעיר בשנים 1977-1956 ובתוכה בפרט במפלגת פועלים מאוחדת (מפ״ם). מאמצע שנות החמישים עד סוף שנות השבעים היה הקיבוץ הארצי אחת משלוש התנועות הקיבוציות המרכזיות והגדולות (לצד הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים), ובסוף 1955 היו בו כ-25,000 איש, מהם 15,000 חברים, ב-60 קיבוצים; מפ״ם הייתה המפלגה הציונית השמאלית ביותר בקשת הפוליטית בישראל.⁶

בבחירות 1955 היא התמודדה בבחירות לכנסת בפעם הראשונה מאז התפלגה בשנת 1954 (אז עזבו אותה חברי התנועה לאחדות העבודה־פועלי ציון והקימו מפלגה חדשה). היא זכתה אז בתשעה מנדטים (62,402 קולות) והצטרפה לראשונה לממשלה. הן הקיבוץ הארצי הן מפ״ם היו גופים שוליים יחסית בפוליטיקה ובחברה בישראל. עם זאת, השילוב שהתקיים בהם, בין אתוס חינוך משותף (שהתבסס על החוויה המכוננת של חברוּת בתנועת נוער חלוצית), לתנועה התיישבותית בעלת ממד משקי מפותח ומפלגה פוליטית — שילוב זה יצר מבנה כוח בעל לכידות חברתית, אחידות רעיונית וכושר פעולה גבוה. ארגון זה היה אמנם ייחודי אך בה בעת גם ייצג את מקורות העָצמה של חלקים אחרים של תנועת העבודה.⁷ במבנה המשותף של הקיבוץ הארצי ומפ״ם שלטה ההנהגה ההיסטורית של השומר הצעיר — מאיר יערי ויעקב חזן — ובשנים הראשונות למדינה הוא נשא זהות אידיאולוגית ברורה, שמיצבה את הקיבוץ הארצי ואת מפ״ם כסמנים השמאליים ביותר בתנועת העבודה הציונית וכגופים חשובים מאוד בפלג הקיבוצי־חלוצי שלה, שהיה חלק בלתי נפרד מההגמוניה במדינה.

מאמצע שנות החמישים עד אמצע שנות השבעים חלה בקיבוץ הארצי ובמפ״ם תמורה מרחיקת לכת; זו באה לידי ביטוי בכמה תופעות: בתנועה ובמפלגה פרץ ויכוח נוקב בנוגע לזהותן הרעיונית; ההנהגה ההיסטורית נעשתה מטרה לתלונות ולהאשמות ואיבדה בהדרגה את כוחה; קהל הנאמנים של גופים אלה (חברי הקיבוצים ומצביעי מפ״ם) התפצל לקבוצות יריבות; והממסד התרבותי־אידיאולוגי שלהם (ובכלל זה היומון על המשמר, מגוון כתבי עת, מועדון צוותא, ספרית פועלים וסמינריון גבעת חביבה) חדל מלשרת את מנגנון התנועה והמפלגה, והיו בו אף מי שהחלו לפעול נגד המנגנון. לכל אורך התקופה התקשו הקיבוץ הארצי ומפ״ם להגדיר את דרכם הפוליטית: בשנים 1956-1977 הייתה מפ״ם חלק מהממשלה (חוץ מבשנים 1961-1966), ובשנת 1969 אף הצטרפה לרשימה משותפת עם מפלגת העבודה (המערך). עם זאת, התנהלותה כלפי חלקיה האחרים של תנועת העבודה התאפיינה באופוזיציוניות ובמאבקים דווקא. בסוף שנות השישים החלו לפרוש חברים מהמפלגה (בעיקר חברי קיבוצים) ופנו לפעול במסגרות פוליטיות מתחרות. בו בזמן גם נחלש כוחה של מפ״ם בכנסת: מספר המושבים שלה פחת בהדרגה מתשעה בבחירות 1955 לשבעה בבחירות 1973 (כחלק מן המערך), ובבחירות 1977 היא זכתה בארבעה מושבים בלבד.

ויכוחים רעיוניים, התפוררות חברתית, היחלשות פוליטית ומחאה תרבותית נפוצו גם בקרב חלקיה האחרים של תנועת העבודה בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות השבעים.⁸ מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבות בדרך כלל נקודות המפנה ביציבות של מבנה הכוח שלה.⁹ עם זאת, מוסכמה היסטוריוגרפית זו חוטאת למציאות, שכן עוד בשנות החמישים היו בקיעים חמורים בהגמוניה שלה.¹⁰ על כל פנים, הגדרת השנים 1956-1977 כתקופת משבר בתנועת העבודה בכלל ובקיבוץ הארצי ומפ״ם בפרט, אינה מובנת מאליה: דווקא אלה היו שנים של התפתחות והתבססות מרשימה של מדינת ישראל ושל חלקים נרחבים בחברה הישראלית, ובכללם מעוזיה החברתיים של תנועת העבודה.¹¹ גם הקיבוצים המשיכו לגדול; ממצוקה וחובות הם עברו לשפע ולשגשוג והיו לחלק מהמעמד הבינוני שהתפתח במדינה לאחר שנות החירום והעלייה הגדולה.¹² זה היה לכאורה גם שיאה של העצמה התרבותית של תנועת העבודה, בעיקר לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, שהעלה את יוקרתה.¹³ רבים לא האמינו שהיא כה קרובה לאבדן השלטון וכי ההסתדרות והקיבוצים מועדים לקריסה. המהפך הפוליטי של שנת 1977 טפח על פניהם וכך גם התמוטטות ההסתדרות והקיבוצים שאירעה בשני העשורים הבאים.

הערות

1. Lemke and Marks, Crisis of Socialism, pp. 12-15; Polychroniou, Socialism; Silber, Socialism: What Went Wrong; Ray, Social theory; Eley, Forging Democracy, pp. 384-457; Sassoon, One Hundred Years of Socialism, pp. 443-646; Offe, Contradictions of the Welfare State; Harvey, A Brief History of Neoliberalism
2. וייס ויהב, אנטומיה של נפילה; וייס, המהפך.
3. לסקירת הדיון על אודות משמעותה של תכנית הייצוב מבחינת השיח הכלכלי־אידיאולוגי ראו: שיו, 'תכנית הייצוב'; להרחבה ראו: אלכסנדר, כוח השוויון בכלכלה. יש לציין שתכנית זו נקבעה בזמן כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה. דיון באימוץ ההשקפה הכלכלית הנאו־ליברלית בתנועת העבודה חורג מתחום עיסוקו של ספר זה, והוא זכה למחקר נרחב יחסית. ראו: כהן, 'השמאל הישראלי'; גוטוויין, 'הדיאלקטיקה של כשל השוויון'.
4. על הסיבות לחקיקת חוק בריאות ממלכתי (שיצר את ההפרדה בין קופת חולים להסתדרות) ראו: כהן, 'יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית'. חוק זה נחקק בתקופת שלטונה של תנועת העבודה. ראו לעיל הערה 3; על פירוק חברת העובדים ראו: גרינברג, אנטומיה של משבר ידוע מראש; לביקורת על ספרו של גרינברג, המדגישה את תפקיד תכנית הייצוב בקריסה, ראו: בורוכוב, 'חיסול חברת העובדים'.
5. רוזוליו, השיטה והמשבר; חכים, הקיבוצים בישראל; בן־רפאל וטופל, 'קיבוץ שונה ומשתנה'.
6. השבוע בקיבוץ הארצי, 2.12.1955; ראו גם: אש״צ, 10.8(9-7)2590.
7. על מבנה הכוח של תנועת העבודה ראו בהמשך הדברים.
8. על המתחים הפנימיים בתנועת העבודה ועל התפתחותם למשבר כולל ראו: אלמליח וקדרון, 'בין תרבות לפוליטיקה'; הגילויים השונים של משבר תנועת העבודה נידונים לרוב בנפרד. כפי שיוסבר להלן, התרומה של ספר זה להבנת המשבר הרחב של תנועת העבודה מתבססת על מקרה מבחן שייבחנו בו זיקות הגומלין בין גילויי משבר אלה.
9. ראו למשל: ישי, בין גיוס לפיוס, עמ' 78; אייזנשטדט, תמורות בחברה הישראלית, עמ' 44-35; גרינברג, 'מפא״י בין דמוקרטיזציה לליברליזציה'.
10. Herman, ‘Israeli Grassroots Activism’; Heilbronner, ‘Resistance through Rituals’
11. גרוס, 'כלכלת ישראל'; רוזנפלד וכרמי, 'ניכוס אמצעים ציבוריים'; בן־פורת, היכן הם הבורגנים ההם, עמ' 183-161; כהן, 'מיכאל שלי'.
12. בשנת 1977 היו בקיבוץ הארצי יותר מ-30,000 איש, מהם כ-20,000 חברים, ומספר הקיבוצים בתנועה הגיע ל-78. כללית היו הקיבוצים במאזן הגירה שלילי בתקופה שלאחר 1961, אם כי מ-1967 עד אמצע שנות השמונים הלך והשתפר מאזן זה. ראו: הקיבוצים ואוכלוסייתם: תמורות דמוגרפיות בשנים 2005-1961, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסום מס' 1327, סיוון תשס״ח (יוני 2008), עמ' 25: http://www.cbs.gov.il/publications/kib05/pdf/h_print.pdf (אוחזר ב-11.1.2018).
13. גן, 'חשופים בצריח'.