(1)
עכשיו אני
פרק ראשון (ויחיד) שכולו ממני אלייך
את הפרק הזה, שנכתב אחרון בפרקי הספר, לא הצלחתי להתחיל לכתוב לפני גל החום הראשון.
כשאת בת חמישים (ושבועיים), ומאחורייך שנתיים של כתיבת ספר על גיל מעבר, וסת שמשחקת כבר כמעט שנה, בעיית שינה שרק הולכת ומחמירה ורגישות יתר שגורמת לך לבכות גם בפרסומות, את אמורה להיות מוכנה לגלי חום.
ברמה הפיזית הייתי מוכנה לגמרי: לא נבהלתי, ידעתי מה קורה, אפילו שמחתי לגלות שאצלי זה לא הרגיש נורא כל–כך. ובכל זאת, עם כל הידע שצברתי, ועל אף החיבור לגוף שתמיד התגאיתי בו, רק כשהוא הגיע ־ הסימן המובהק והמפורש ביותר מכל סימני גיל המעבר ־ הבנתי את מה שעבר עלי בחודשים האחרונים.
זה התחיל בעובדה שאחרי שנתיים של כתיבה נתקעתי, והפעם לא יכלו שותפַי הגברים לעזור. כמה חודשים לפני כן הודעתי להם שאת הפרק הזה אני כותבת לבד. הוא לא יהיה רפואי, הסברתי. הדגש שלו יהיה תרבותי–חברתי, וזה התחום "שלי". הם הסכימו, ואני שמחתי.
חודש אחר–כך, עדיין בלי לכתוב מלה, ייצרתי משבר קריירה. היות שעל מקום העבודה שלי אי–אפשר להתלונן, הלכתי רחב יותר ורחוק יותר: העיתונות אשמה. היא מצהיבה, היא מתרדדת, היא לא מתאימה לי יותר, אני מוכרחה לחפש מה לעשות כשאהיה גדולה. אורנה ננר, העורכת הראשית שלי, ספגה את דברי בהבנה, ואני התחלתי לתכנן מה אעשה בחיים שאחרי "לאשה" (שם אני עדיין עורכת את מדור הבריאות ומדור הספרים).
לקראת יום הולדתי ה–50, שחל ממש תוך כדי הסערה, מצאתי את עצמי עסוקה בשינוי החוזה שלי עם העולם. לראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לכעוס ולהיעלב מחברותי הקרובות, ולדרוש תשומת לב שהרגשתי שמגיעה לי. הן נענו, והחלטתי שהגיע הזמן גם להודות שיש לי ציפיות מהן, וגם להרגיש עם זה בסדר.
ואז הגיע גל החום הראשון והבנתי: את סערת הרגשות, את חוסר השקט שפלש כמעט לכל תחומי החיים, את הצורך לבדוק את הגבולות שלי, לתפוס מקום, להרגיש שיש לי קול, ושבאמצעותו אני רוצה להודיע לעולם שעכשיו תורי.
האם זה אומר שהכול היה הורמונלי? ממש לא. העיתונות אכן מצהיבה, החברות שלי לקחו אותי קצת יותר מדי כמובן מאליו, וכמו שקורה לי מדי כמה שנים ־ באמת חיפשתי אתגר חדש. ההורמונים פשוט העצימו הכול (וגם מנעו שינה מעיני, מה שבהכרח הקצין את מצבי).
הייתי צריכה את גל החום ־ הסימן הבוטה והיחיד שכולם רואים ־ כדי שהכול יסתדר כמו בפאזל. רק אז התיישבתי לכתוב.
ברוך השם
כשחיפשנו שם לספר הזה, היה לנו ברור שצמד המילים "גיל המעבר" לא יכול להתנוסס על הכריכה. להיות בהריון ולהיכנס לחנות הספרים כדי לקנות מדריך להריון ולידה זה סוג של עונג, מה עוד שברוב המקרים את רוצה שיידעו עלייך עוד לפני שרואים בכלל. להיות בגיל מעבר, לעומת זאת, זה לא כבוד כל–כך גדול. ברוב המקרים את מקווה שלא רואים עלייך שאת כבר שם, אז למה שתיכנסי לחנות ותבקשי ספר שעשוי להעיד על כך שיש לך עסק עם קמטים, מצבי רוח ויובש בנרתיק?
האם זה אומר שהפנייה לבנות 40 פלוס היא תעלול שיווקי? לא רק. מאחוריה קיימת גם אמת ביולוגית, וגם הכרה בעובדה שכולנו רוצות להיראות, או לפחות להיחשב צעירות יותר.
לא קראנו לספר שלנו "המדריך הישראלי לגיל המעבר" משום שאני יודעת שאנחנו מתביישות, ומודעת לכך שיש לנו סיבות טובות להרגיש כך. לא בגלל גלי החום, או הגיל, או מפני שמשהו בָּנוּ לא בסדר. אנחנו בסדר גמור. זו הסטיגמה החברתית והאקלים התרבותי שבו אנו חיות שגורם לנו להתכווץ.
הרי לכל אחת מאיתנו ברור שברגע שנגיע לגיל הזה, קודם כל יפקיעו מאיתנו, שלא בצדק, את המיניות שלנו, ובשביל רובנו המיניות היא חלק מהותי מההגדרה העצמית. בפעם הראשונה זה קרה לנו בהריון, כשידיים זרות נגעו בבטן שלנו, פעמים רבות בלי לבקש רשות. גם אם הרגשנו נִפְלָשות, האווירה מסביב שידרה שזה בסדר, שאנחנו בדרך להפוך לאימהות ולכן לא אמורות להיות מיניות יותר.
גיל המעבר הוא הגל השני של החוויה הזו. נסיבתית, אפשר לתרץ זאת בסיום תפקידנו הנקבי ובעובדה שאיננו יכולות יותר להתרבות. לי נדמה שהסיבה הפרקטית יותר שייכת לעובדת היותנו זקורות ומתוחות פחות.
גם היפות שבחברותי מספרות על הרגע שבו הרגישו שהן הופכות שקופות: כשהבינו שלמרות שהן מרגישות (ולדעתי גם נראות) נפלא, אף אחד כבר לא מסובב אחריהן את הראש כשהן נכנסות לחדר, או עוברות ברחוב.
אני מוכנה להניח שפעם, לפני שניים או שלושה עשורים ויותר, אשה בגיל המעבר נראתה אחרת. אולי גם היתה מוכנה להרגיש כך. יכול להיות ששם נולדה הסטיגמה. אולי אז הומצא המושג המחליא "גיל הבְּלוּת".
אלא שמאז עשינו כברת דרך. ארבעים של היום הוא השלושים החדש? הגיע הזמן לעדכן את תדמית האשה בגיל המעבר.
אני לא מתביישת. אין לי בעיה להגיד בת כמה אני, ובחודשיים האחרונים הבנתי גם שאין לי בעיה להודות שיש לי גלי חום. יותר מפעמיים מצאתי עצמי מבקשת רגע הפסקה, ואומרת בקול רם ש"אני צריכה שגל החום הזה יעבור כדי להמשיך". זה קרה בשיעור פילאטיס, זה קרה בעבודה, ברגע שהרופא שלי יחזור מחופשתו וירשום לי הורמונים זה לא יקרה יותר, אבל אין לי שום בעיה להגיד שאני שם.
האם אני לא חוששת ממה שיחשבו עלי? לא. זאת אומרת כן, שהרי בגלל זה, למשל, אני צובעת שיער, ומקפידה ללכת לקוסמטיקאית. אין לי שום חשק להיראות מבוגרת מגילי, אבל גילי לא מאיים עלי. בהקשר שלנו, אני רחוקה כל–כך מלחשוב על עצמי במונחים של יובש, עד שנדמה לי שככה רואים אותי כולם: אשה בשיא (Prime Time, ככה הכי רציתי לקרוא לספר שלנו. ככה אני מרגישה).
אני לא מרגישה לקראת הסוף, אלא לגמרי באמצע. מבחינה זו, נראה שקיבלתי את הצעתם של הפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר והפרסומאי אריה רוטנברג בספרם למה שלא תחיה פעמיים (כנרת–זמורה–ביתן).
"אנו טוענים כי באמצע החיים רובנו חופשיים יותר משהיינו אי–פעם" הם כותבים, ומציעים נקודת מבט שונה מהמקובלת, לפיה "תקופת אמצע החיים מציעה לנו לראשונה הזדמנות אמיתית להקשיב לעצמנו, כשאנו חופשיים מלוחות זמנים וממטלות שנכפו עלינו מתוקף היותנו שבויים בידי התרבות שבה אנו חיים" (דוגמת הצורך לסיים תיכון, לעשות תואר ראשון ואם אפשר גם שני, לרכוש מקצוע ולהקים משפחה).
לטענתם, בגיל 50 יש לפנינו לפחות שלושים שנים נוספות של עשייה ויצירה, שהן הרבה יותר שנים מאשר שנות היצירה שיש מאחורינו (בהנחה שעד גיל 20 אנחנו עומדים ברשות הורינו, וגם אחריו אנחנו כפופים לנורמות חברתיות).
אני ושותפי לכתיבה מאמינים שצריך להתכונן לשלושים השנים הבאות, ויפה שעה אחת קודם. אין טעם לדבר על מניעת מחלות בגיל 60. במניעה צריך להשקיע הרבה לפני כן.
בואי נדבר על זה
ההשקעה הזו היא שעמדה מאחורי השם שבחרנו לספר. גיל 40 פלוס הוא הזמן להתחיל לשים לב, לצבור ידע ולהתכונן לקראת הבאות. גיל המעבר יגיע בכל מקרה. השאלה היא איך ובאיזה מצב תפגשי אותו.
אם תדעי ותביני מה עתיד לקרות, לא תיבהלי מסימנים שיקדימו להופיע, תוכלי להיערך לקראת הבאות (תיכנַנְת להתחיל לאכול נכון ולעשות ספורט? זה הזמן!), ובעיקר ־ לא תרגישי לבד.
אני זוכרת היטב את החברה הראשונה שלי שחשבה שהיא משתגעת. אחרי די הרבה שנות גירושים היה לה סוף–סוף חבר חדש. מבחוץ הכול נראָה מקסים, אבל עמוק בלב היא הרגישה שמשהו לא בסדר.
היה לה נחמד לדבר איתו, לצאת איתו, להיות בחברתו, אך על אף כל אלה ־ להיכנס איתו למיטה לא היה לה חשק. היא, שהיתה כל חייה מלאת תשוקה ואהבת סקס, לא הבינה מה קרה. המסקנה ההגיונית היחידה שהצליחה להסיק היתה שהיא "מתחפפת". לשמחתי, החליטה גם לדבר על זה איתי.
אם יש משהו שאני יודעת ומקפידה לעשות זה לדבר עם החברות שלי. הדברים–שלא–מדברים–עליהם הם בדרך כלל נושאי השיחה החשובים (והאהובים עלינו) מכולם.
אצלה זה נגמר בתור לגינקולוג שרשם לה הורמונים והחזיר לחייה את החשק והרטיבות. אותי השאיר הסיפור הזה עם הידיעה שהנה, יש נושא נוסף שחשוב לדבר עליו, ושאסור להישאר בו לבד.
כל–כך מהר אנחנו נופלות למקומות האלה: מרגישות שמשהו לא בסדר, אבל בטוחות שזה קורה רק אצלנו, רק לנו, ולכן עוטפות את הידיעה בשכבות של אשמה ובושה וקוברות אותה עמוק עמוק בפנים.
הספר הזה עוסק בידיעה הזו, זו שמתחילה בהרגשה שמשהו אצלך מתחיל להשתנות. זה מתחיל בסביבות גיל 40 ולא קורה ביום אחד. בהתחלה מדובר בניואנסים. די הרבה זמן מדובר בניואנסים, וזה בדיוק מה שעלול לגרום לך לזלזל בהיכרות האינטימית שלך עם עצמך ועם גופך ולהוביל אותך לחשוב שאת משתגעת.
אל תתני לזה לקרות לך. היי קשובה ורגישה לעצמך. היי חשובה לעצמך.
זהו בעצם הסיפור. רובנו, כולל הלא–פולניות שבינינו, מחונכות לדאוג קודם כול לאחרים. להיות בת טובה ואמא טובה ואשה טובה, להיות קשובה לצורכי האחרים, להבין אותם עוד לפני שיבטאו אותם בקול, ולהיענות להם לפני שאת נענית או מקשיבה לעצמך.
חלק מיופיו של התהליך שאנחנו עוברות לקראת גיל המעבר נמצא ברצון שלנו לראות את עצמנו, בתשוקה להגיד משפטים שמתחילים במלה "אני".
לפני כמה שנים התבקשתי לנסח מודעה ל"כולה", ספא נשי מבית "קום אי פו", המגדיר עצמו כמקום עונג לנשים.
נדמה לי שזה היה אפרופו יום האם, או אולי יום האשה הבינלאומי. בכל מקרה, הסיסמה היחידה שעלתה בדעתי היתה: עכשיו אני.
"נסי את המילים האלה: 'עכשיו אני'", אמרה המודעה, "יש להן כוח משחרר". על פי כמות הטלפונים שהתקבלה שם אחר–כך, היה לי ברור שנגעתי במשהו.
אין לי ספק שלקראת גיל המעבר אנחנו צריכות לתרגל את הדיבור הזה. להתחיל להגיד בקול רם משפטים שמתחילים ב"אני": אני רוצה. אני חושבת. אני מאמינה.
תתפלאו כמה זה לא קל.
כן, שיתרוקן
הגילוי החדש הזה של ה"אני" (ואולי נכון יותר לדבר על ה"אני" החדש שמתגלה) מלווה בצער עמוק של פרידה, שאצל רבות מחברותי התחיל קודם כל בצער על אובדן הפריון.
לד"ר עמוס בר, חברי ושותפי לכתיבה, יש משל חביב המיטיב לתאר את בנות ה–40 שמגיעות אליו למרפאה כדי לשקול ביחד הריון.
זה כאילו הודיעו להן שבקרוב תצא הטיסה האחרונה לניו יורק, הוא אומר. כבר שנים שהן לא היו בניו יורק, האמת היא שניו יורק בכלל לא מעניינת אותן, אבל מרגע שנודע להן שמדובר בטיסה האחרונה הן מתחילות לשקול, אולי בכל זאת...
אלא שחברותי דיברו במונחים של אֵבֶל, לא פחות. הידיעה שלא יהיה להן ילד נוסף, גם אם היו להם כבר שניים או שלושה בבית, מילאה אותן צער לא יתואר. אני, שמעולם לא חשתי כמיהה לילד, והגדרתי העצמית מעולם לא עברה דרך מושגים של פריון, חשתי את צער הפרידה במקומות אחרים, שגם בהם נטיתי לפני כן לזלזל.
זה התחיל כשנועה, בתי, עזבה את הבית. בניגוד לציפיות החברתיות לא חשתי צער, אלא רק שמחה. שמחתי בשמחתה ושמחתי במערכת היחסים החדשה שיצרנו. במקום דיונים על לסדר את החדר מצאנו את עצמנו קובעות פגישות צהריים, עם אלכוהול, באמצע יום עבודה, וכל פעם שהגיעה הביתה הפכה מבחינתי לסוג של חגיגה.
עשרים ושלוש שנים לפני כן, בחדר לידה, לימדה אותי נועה שציפיות ומוסכמות חברתיות לא חלות עלי, ודאי לא אלה שקשורות באימהות. הרבה שנים אחר–כך בניתי מזה קריירה: מלספר את האמת כפי שהיא ולדבר בפרטים על הדברים שלא מדברים עליהם.
מתורגלת בכך שאצלי זה עובד אחרת, כשנועה עזבה את הבית תהיתי האם שוב גיליתי שהמלך עירום (או שלפחות יש עוד נשים, כמוני, שרואות אותו כך). לכל מי שרק רצה אז לשמוע הסברתי שהנה, גיליתי עוד קונספירציה גברית.
תסמונת הקן המתרוקן? אֵבל על הילדים שגדלים ועוזבים את הבית? שטויות, קבעתי. רק גבר מתוסכל שלא טרח כל חייו על שניצלים ומכונות כביסה יכול היה להמציא אותה. נשים עצמאיות ומודרניות חוׄוׄת שחרור, מתענגות על הירידה בעול, תוספת הזמן הפנוי והאפשרות לכייף שוב ביחד, רק את והוא. כמו פעם.
ואז יונתן, בני הצעיר, עזב את הבית לשנת שירות. שום דבר, אבל שום דבר, לא הכין אותי לצער הנוקב שחשתי, ודאי לא היהירות שפיתחתי מתקדים נועה. לעולם לא אשכח את הדרך חזרה הביתה, אחרי שהשארנו אותו בקומונה בירוחם. נסענו בדממה, לא מעזים לדבר, בקושי יכולים לנשום. איפשהו אחרי באר שבע אמרתי לסיני, בן זוגי, שאני בטוחה שככה הרגישה הגר אחרי שציוו עליה להשאיר את ישמעאל במדבר.
עוצמת רגשותי הִכתה אותי בהלם. לא הייתי מוכנה לסוג כזה של... אֵבל. זו היתה המלה היחידה שיכלה לתאר את תחושותי. חזרתי לעבודה, לסדר יום מלא ושופע, לפגישות עם רופאים וסופרים (חלק מהפריבילגיה של לערוך גם מדור בריאות וגם מדור ספרים), וכרגיל לא הפסקתי לדבר על זה. אלא שגם כאן נכונה לי הפתעה: באיזשהו אופן הרגשתי ששוב נקלעתי לאזור הדברים שלא מדברים עליהם.
ביטויי הצער שלי, שחסרונם בסיבוב הקודם נראָה מוזר, נתפסו עכשיו כמוגזמים ומשונים בקרב עדת הקרייריסטיות/פמיניסטיות שאני נמנית עימן. ולא שקרעתי את בגדי או פיזרתי אפר על ראשי. חזרתי מהעבודה מאוחר בלי לדאוג לאף אחד, הוספתי רכיבה על אופניים לפעילות היומית שלי, תיכננתי לפתוח בלוג, אבל אמרתי שעצוב ושאני צריכה זמן להסתגל לשינוי.
ושוב היתה זו שיחת בנות שפתרה אותי מלהרגיש לא בסדר. איזה קשר יש לזה לשניצלים ולמכונות כביסה? שאלה רוני הלפרן חברתי. זה בכלל לא על זה. את מתאבלת, ובצדק, על השינוי המהותי, הדרמטי, שחל בחייך. על העובדה ששני האנשים הצעירים והמצוינים שאת אוהבת כל–כך, שחלקת איתם את חייך, פתאום לא נמצאים לידך כדי לחלוק איתך את היומיום. שנים היית רגילה לשתות בחברתם את הקפה הראשון של הבוקר, לשאול האם שמו לב לקטע שקראת בעיתון או ראו אתמול משהו מעניין בטלוויזיה, ופתאום הם לא שם, אז מה את רוצה?
אני רוצה שגם אֲת תביני שזה קורה לנו בדרך כלל בגיל שבו ההורמונים מתחילים להשתולל, ושגם זה חלק מלהיות אשה בגיל המעבר.
ד"ר גדעון קופרניק, חברי ושותפי לכתיבה, טוען בלהט שגיל מעבר אינו עניין של גיל כרונולוגי. בהמשך הספר תגלי שזה נכון, ובכל זאת ־ את רובנו הוא תופס סביב אותו פרק זמן בחיים.
הילדים כבר גדולים, ההורים כבר מבוגרים והקריירה בשיא. זמן לא טוב לסבול מגלי חום. ואני לא מדברת רק על המבוכה שבלהאדים ואחר–כך להתכסות במפלי זיעה תוך כדי ישיבת ממשלה, ישיבת הנהלה, או אסיפת עובדים. אני מדברת בעיקר על הלילות ללא שינה, העייפות המצטברת והנרגנות שבאה בעקבותיה, שעשויים לפגוע בשיקול הדעת ובתהליך קבלת החלטות.
תקן את האשה
במהלך השנים שבהן כתבתי עם שותפַי את הספר הזה, נאלצתי לא פעם לבדוק ולפעמים אף לנסח מחדש את עמדתי בוויכוח לגבי מהו גיל המעבר ־ מחלה או מצב טבעי?
מפרופ' מיכאל ויינגרטן, למשל, רופא משפחה בהכשרתו, שמעתי את הטענה שהרפואה המערבית מתייחסת לאשה כאל יצור שיש לתקן אותו. על פי המניין שלו זה מתחיל במתן ויטמין A ו–D לתינוקות בני יומם, וממשיך בתוספות ברזל ופלואור (פרקטיקה שנהוגה גם לגבי בנים). בגיל ההתבגרות "מוסיפים" לנו אמצעי מניעה, בהריון ־ ברזל וחומצה פולית, ואז, עם גיל המעבר, מגיע תור ההורמונים והביפוספונטים.
האם זה נורא? לא בהכרח, אמר לי פרופ' ויינגרטן. צריך רק לדעת שלכל דבר יש לא רק תועלת אלא גם מחיר, ועוד יותר מכך צריך להתנער מההרגשה שהבחירה לא לקחת משהו מאלה הופכת אותנו לחסרות אחריות.
לטעמו, מופעל על הנשים לחץ חברתי בלתי סביר שמקורו באינטרסים כלכליים של חברות התרופות. שוק הרפואה, הוא אומר, הוא שוק מוגבל הכולל את סך המחלות הקיימות, ואילו "המצאת" הרפואה המונעת, על כל היבטיה, נועדה בעצם להגדיל את השוק.
האם רפואת גיל המעבר היא המצאה כלכלית? יש מי שיגידו שאכן כך. שמרגע שהגינקולוגים גילו שאחרי שאנחנו מסיימות ללדת אנחנו לא זקוקות להם כל–כך, מתוך שיקולי פרנסה הם המציאו את גיל המעבר.
אחרים יגידו שגיל המעבר הוא דוגמה נוספת למֶדיקליזציָה ־ אותה התרחבות של הרפואה לתחומים שבעבר נחשבו לטבעיים כמו התחלת הווסת, הריון ולידה. צריך לזכור שהרפואה בכלל משפיעה על חיינו, הנשים, יותר מאשר על חיי הגברים. אנחנו מבלות חלק גדול יותר מחיינו במרפאות ובבתי החולים, והדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן תקופת ההריון והלידה. עכשיו חשבי על אופנת הדולות, לידות הבית ותוכניות הלידה, ותביני שלחלק גדול מהנשים פשוט נמאס מהמדיקליזציה ומההירארכיה הרפואית, והן רוצות לקחת את השליטה על גופן בחזרה לידיהן.
מול הטוענים שדי בעצם המצאת המושג "רפואת גיל המעבר" כדי להוכיח שבמדיקליזציה עסקינן, ישנם הטוענים שהטרגדיה של גיל המעבר היא שהרפואה רואה בו תהליך טבעי. הם מייצגים את הצד שמעדיף לראות בגיל המעבר מצב שהוא אולי טבעי, אבל בהחלט לא בריא. מבחינתם כל העסק היה צריך להיות "רפואי" הרבה יותר, וחבל שזה לא כך.
שותפַי לכתיבה ואני מבקשים להציע עמדה אחרת, מורכבת יותר, שנעה בין שני הצירים האלה: אני חושבת שגיל המעבר אינו מחלה ושהגוף שלנו אינו צריך תיקון, אבל כמי שחיה בתוך התרבות, המונח "טבעי", או הרצון לזרום עם הטבע, לא באמת רלוונטיים בשבילי.
עם זאת, ולמרות התנגדותי למדיקליזציה גורפת, אני לא מוכנה להחמיץ את היתרונות של ההתקדמות המדעית. להפך, אני אשמח לבדוק ולקחת את כל ההטבות שהתרבות מציעה לי.
איני מאמינה שמישהי מאיתנו רוצה או מוכנה לראות בגיל המעבר קלקול או מחלה. אני מאמינה שחלק מחוסר ההיענות של נשים לטיפול הורמונלי, דבר שקורה בעולם כולו, נובע מהגישה הוותיקה, שלשמחתי כבר לא קיימת, לפיה כל אשה שהגיעה לַגיל נחשבה מועמדת ראויה לטיפול. אנחנו לא חולות ולא חייבות טיפול. אנחנו נשים שלמות, בריאות בדרך כלל, שבשלב הזה של חיינו פשוט עומדות על סיפה של תקופה חדשה.
אז איך בכל זאת נגדיר את העובדה שהכולסטרול שלנו עולה, או שהעצמות שלנו נחלשות בגלל השינוי ההורמונלי, שהוא בעצם גיל המעבר? אם גיל המעבר אינו מחלה, האם גם אלה אינם סימנים למחלה? ואם עלייה בכולסטרול אינה מחלה, האם זה אומר שלא כדאי לטפל בה? כדאי גם כדאי, ואפילו נחוץ.
מה שלא נחוץ בכלל הוא להשתעבד למדדי הבריאות המקובלים ולאפשר להם להגדיר אותך. רמת הכולסטרול בדמך, או העובדה שצפיפות העצם שלך עלתה או ירדה ב–0.2 הן לא מה שיקבעו איך תיראה המחצית השנייה של חייך.
מצב רוחך, בריאותם של הסובבים אותך ־ הורייך, בן או בת זוגך וילדייך, מערכות היחסים שאת מנהלת, הרצונות, האהבות, ההישגים והתקוות שלך, הם שצריכים לצבוע ולהשפיע על המשך חייך.
בינתיים, ובמיוחד לאורך התקופה הלא קלה שצפויה לך, זכרי שאת אשה בְּשׂיאָה.
אלא שכדי להגיע לשיא צריך ניסיון חיים, כלומר שהזמן יעבור, והזמן העובר מביא איתו תופעות חדשות ומשאיר בנו סימנים. התופעות החדשות האלה אינן נפלאות כולן. זה המחיר שאנחנו נדרשות לשלם. אבל, במקום לחשוב עליהן כעל מחדל של הגוף אני מזמינה אותך לראות בהן הזדמנות. אף אחת מהן וכולן ביחד לא יוכלו למחוק את הנכסים שצברת ואת מה שהרווחת כשהזמן חלף: את השיא.
טלי רוזין, קיץ 2010
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
