טורין שלי

פרולוג

פיליפ

כנסיית פרידם מאונטיין – 25 בדצמבר, 1999

הכומר ג'ו מברבר על תוכניתו של האל. על כך שלכל דבר יש תכלית, ושהחיים הם סדרה של מבחנים שהאל מציב בדרכך. אולי לפני חמש שנים הייתי קונה את הסיפור הזה, אבל עכשיו אני לא. כי זה בדיוק מה שזה – סיפור. דרך להסביר את הרע. האל לא משגיח עלינו ובוחן אותנו. הוא משחק משחקים עם הלב שלנו.

צווחה קוטעת את הטקס וכמה מהנוכחים בכנסייה מעיפים לעברי מבט. כדיאקון¹ וכחבר ותיק בכנסייה יש דברים מסוימים שמצופים ממני. וזה אחד מהדברים שהם תחת אחריותי. לרוב הייתי קם בלב כבד ופולט אנחה. אבל בערב יום ראשון הזה אני להוט.

אני רוצה להתרחק.

לברוח.

להראות לאל שהתוכנית שלו לא מוצאת חן בעיניי ושאני יכול לקבוע את התוכנית שלי בעצמי.

אני ממהר להתנצל ונדחק על פני מספר נשים שבוחרות לשבת לידי מדי יום ראשון. כאילו שאני מחפש בת-זוג. מגי מתה רק לפני שנה. סביר להניח שלעולם לא אחפש בת-זוג שוב. תוכניתו של האל הייתה לקחת אותה. ולמרות כל כתבי הקודש שקראתי, אני לא מצליח להבין למה.

צווחה נוספת גורמת לי להאיץ את צעדיי.

אני ממהר לצאת מהאולם אל המבואה. אני מתכוון לפנות ימינה, לעבר המשרדים המובילים אל הפעוטון שבו מטפלים בילדים בזמן הטקס, אך הקול קורא לי משמאל. מחוץ לדלתות. אני מקמט את מצחי בבלבול ופוסע החוצה.

הלילה יורד שלג – כיאה לחג המולד. עבורי מדובר בתזכורת שעליי לנהוג בזהירות מאוחר יותר. יהיה ברשותי מטען יקר ערך. פתיתי שלג קפואים מכים בפניי כשפרץ רוח מסתחרר סביבי. מכיוון שלא לקחתי עימי מעיל, אני רועד מקור כשלגופי רק ווסט חג מולד אדום בוהק וחולצה חגיגית לבנה. אני סורק את צד הכנסייה ואת החניה העמוסה ברכבים. רוב האנשים הנמצאים בכנסייה מגיעים רק פעם בשנה. כאילו לידתו של ישו היא אירוע חשוב מאין כמותו, אך שלוש מאות שישים וארבעה הימים האחרים חסרי חשיבות. ביום ראשון הבא נחזור לשגרה והקהילה תמנה כהרגלה רק כמאתיים אנשים.

הצווחה מתחדשת ואני מביט בתדהמה בסצנת לידתו של ישו שנגלית אליי מחוץ לכנסייה. אני קופא, כאילו האוויר הקר הצליח להשפיע עליי, ולא זז ממקומי עד שאני רואה תנועה.

יד.

זעירה ופראית.

מנופפת.

לך.

הקול בירכתי מוחי דומה כל-כך לקולה של מגי עד שאני כמעט מתמוטט. ברכיי חורקות וליבי דואב אך אני מתקדם.

תינוק.

באבוס² שוכב תינוק אמיתי וחי.

לא יאומן.

אני מתנער מההלם ונחפז אל סצנת המולד. כשאני צונח על ברכיי בשלג, שכעת מכסה את האדמה כמו שמיכה בעובי סנטימטרים אחדים, ליבי מאיים להיפער. בתוך האבוס מונח תינוק שרועד מקור ללא שליטה. התינוק עטוף ברישול בשמיכה מרופטת. אגרוף כחלחל זעיר מתנופף באוויר כאילו גם הילד רוצה לדעת איזו תוכנית אלוהית הובילה אותו להיזנח בשלג מול כנסייה. פתק, הנח מתחת לשקית סנדוויץ' גדושה במטבעות של פני, מרפרף ברוח.

אני מושך אליי את הפתק וקורא את הכתב המשורבט בגסות.

קוראים לה קייסי.

היא חולה.

זה כל מה שיש לי.

בבקשה תטפלו בה כי אני לא יכולה.

בטני מתהפכת ואני כמעט מקיא את הסעודה החגיגית שאכלנו מוקדם יותר באולם הכנסים של הכנסייה. איזו מין מפלצת חולנית נוטשת ילדה ככה? אני ממהר לאסוף את התינוקת בזרועותיי כדי לנסות לחמם אותה. היא רועדת בפראות. אני מתרומם במהירות וממהר אל המבנה בשעה שהתינוקת מצייצת בזרועותיי. ברגע שאני נכנס לכנסייה ומתרחק מהקור מקפיא העצמות, אני מפשיל את השמיכה כדי להביט בתינוקת כהלכה.

היא מפסיקה ליילל ונועצת בי מבט.

עיניים תכולות.

מלאות נשמה.

עצובות.

כל-כך הרבה חיים בהבעה של יצור כל-כך קטן.

אני בולע את הרגש ואת המחשבות שמפצירות בי לקחת אליי את התינוקת הזאת. אם מגי הייתה כאן, היא כבר הייתה עושה את הבירורים הנדרשים בניסיון למצוא דרך לאמץ את התינוקת. כאב מפלח אותי.

מגי לא כאן.

מגי איננה.

היא תמיד הייתה החזקה מבין שנינו. בלעדיה אני חצי בנאדם. בוודאי שלא חזק מספיק בשביל להתמודד גם עם תינוקת. אני בקושי מצליח להתמודד עם מה שיש לי.

"מצטער, קטנטונת." אני מחבק אותה אליי ונדחק דרך דלתות האולם. "ג'ו, תזעיק אמבולנס. מצאתי תינוקת."

התינוקת מחדשת את בכייה ואני מסרב להביט שוב בעיניה.

קייסי הקטנה.

היא תישלח לבית חם. בית אוהב. עם שני הורים אוהבים. בכל יום אנשים מאמצים תינוקות, והיא לא תהיה שונה.

זה פשוט לא יהיה אני.

כי מגי שלי לא איתי.

ובלעדיה הילדה הזאת לעולם לא תזכה במה שמגיע לה.

היא ראויה ליותר מלהינטש בידי אם לא כשירה. היא ראויה ליותר מלגדול עם אלמן שנגוע בצער ובדיכאון. היא ראויה לחיים – בדיוק כמו אלה שהבהבו בעיניה.

היא ראויה ליותר.

ואני אשלח אותה בחזרה אל העולם, שבו יש מישהו אחר שיוכל לתת לה הכול.

1. דיאקון- אחת משלוש המשרות של הכמורה הנוצרית. השתיים הנוספות הן כומר והבישוף.
2. אבוס הוא מתקן מוארך, לרוב עשוי עץ או אבן. על פי הברית החדשה, ישו, שנולד כשהוריו היו בדרכם מנצרת לבית לחם, הושכב באבוס בהעדר מקום לינה. מאז מופיע האבוס בהמחזות של לידת ישו הנערכות בחג המולד.