הבריחה לחיים

1

עד גיל ארבעים וחמש גר מָצִ'יקוּ בבית אימו, רֶגִינָה. היא פינקה אותו וקראה לו "התכשיט שלי". הוא העריץ את האדמה שעליה דרכה ואת חוכמתה הרבה.

בוקר אחד, בשעה שעמד כבר לצאת למשרדו לבוש בחליפת שלושה חלקים מהודרת, מגולח ומבושם ועל אפו משקפי פינץ־נה אופנתיים — משקפיים ללא ידיות שהוצמדו מעל גשר האף — יצאה אליו רֶגִינָה מן המטבח.

"מָצִ'יקוּ," אמרה לו בארשת פנים רצינית, "אני רוצה לדבר איתך על דבר מה חשוב מאוד."

על מה אימא רוצה לדבר איתי עכשיו כשאני כבר עומד לצאת לעבודה, תהה מָצִ'יקוּ.

מָצִ'יקוּ, ד"ר ליאון שְׁמֶלְצֶר, היה עורך דין פלילי עצמאי, בעל משרד מפואר בקומה השנייה של בניין גדול שחלונותיו השקיפו על "הֶרְן גָּאסֶע", אחד הרחובות המרכזיים והמהודרים בעיר צֶ'רְנוֹבִיץ.

צֶ'רְנוֹבִיץ היפהפייה, בירת מחוז בוקובינה, הייתה נתונה שנים רבות, מ-1848 עד 1918, תחת שלטון האימפריה האוסטרו הונגרית, ובאותם ימים כונתה גם "וינה הקטנה" — עיר מודרנית, בתיה מעוצבים בפיתוחים מעוגלים, רחובותיה סלולים באבני מרצפות, וכרכרות רתומות לסוסים (פְיָאקֶרֶס) היו מובילות את האנשים ממקום למקום. זו הייתה עיר רבת תרבויות שנתנו את סימניהן והשפיעו על כל תחומי החיים. ברחובות העיר היה בליל של שפות: רומנית, גרמנית ואידיש.

הקהילה היהודית קיימה אורח חיים יהודי ותוסס. נוסדו בה ארגונים רבניים מגוונים ועיתונות רצינית. סופרים, משוררים עיתונאים ואנשי מדע ידועי שם פעלו בה במרץ רב.

מָצִ'יקוּ, איש לא גבוה, ממושקף, בעל קול חזק ונמרץ. מלבד מקצועו ועיסוקו היה גם פעיל פוליטי בהנהגת הקהילה היהודית, ושימש מנהל הלשכה הארצית של קרן קיימת לישראל בבוקובינה. רבים מבין תושביה היהודים והגויים של צֶ'רְנוֹבִיץ הכירו אותו.

הוא היה גם רווק מושבﬠ, שייט וספורטאי, ונהג לצאת עם עלמות חן מבנות צֶ'רְנוֹבִיץ למסעות טיפוס בהרים שסובבים את העיר.

הוא נכנס למטבח, שהיה חמים ואפוף בריח מאפה נעים, התיישב ליד השולחן, וחיכה לשמוע מה יש לאימו לומר לו. היא הגישה לו כוס תה מהביל ואחד מהרוגלעך שהוציאה בעבורו מן התנור.

אימו מעולם לא חיטטה או התערבה בענייניו, אך אם ביקש ממנה עצה תמיד שמחה להאזין לו ולהשיא את עצתה. הפעם היא זו שיזמה את השיחה. היא התיישבה מולו וכהרגלה ניגשה מייד לעניין.

"מָצִ'יקוּ, בני היקר," פתחה רֶגִינָה בקולה השקט והנעים, לא נוזפת, לא מתלוננת רק תוהה כאם אוהבת, "אתה כבר בן ארבעים וחמש. ﬠד מתי תמשיך לחיות כרווק, ללא אישה, בלי ילדים שימשיכו את דרכך?"

קומתו של מָצִ'יקוּ שָׁחָה. היא מעולם לא דיברה איתו על הנושא הזה, וסמכה עליו שימצא את דרכו. הרבה שדכנים הגיעו אליה להציע שידוך לבנה, אך היא דחתה אותם מעליה, ומעולם לא ניסתה להתערב בחייו.

"מאמע, אימא, ﬠם מי את רוצה שאתחתן? ﬠם הבנות שיוצאות איתי לטיולים בהרים? אין בינהן מישהי שמתאימה לי," השיב ברוגע כדי לא לפגוע בה.

"אני חושבת על מישהי מסוימת, ומאמינה שאולי היא אפילו אוהבת אותך."

"מה? מי זאת!?" תמה מָצִ'יקוּ ויישר את המשקף על אפו.

"העלמה דוֹנְיָה בלומנפלד, מזכירתך זה עשר שנים."

מָצִ'יקוּ חש כאילו אימו הטילה פצצה בחדר. העלמה אידה דוֹנְיָה בלומנפלד הייתה כבר בת 28 אך בעיניו עדיין ילדה תמימה. היא הייתה בת להורים אדוקים. אביה, הִירְש צבי, היה סוחר תבואה, ואימה יֶטִי הייתה עקרת בית שגידלה שלוש בנות — נוסיה הבכורה, רוז'יקה שנפטרה בגיל שש עשרה ודוֹנְיָה בת העשרים ושמונה.

דוֹנְיָה הייתה דקת גוו, יפהפייה. שערה הערמוני הסתלסל על עורה הלבן, החלק. מאחר שבאה מבית דתי, שמרו עליה מכל משמר. תמיד הייתה לבושה בצניעות ובטוב טעם, ללא מחשופים, חלילה, או שמלות חסרות שרוול. לרגליה נעלה נעלי בובה ולראשה חבשה כובע קטן כנהוג באותם ימים. היא עבדה אצלו כמזכירה במשך עשור, ותמיד דאגה להתקדם בהשכלתה. כך למדה צרפתית, אנגלית וגם ניהול חשבונות.

היא הגיעה אל משרדו של ליאון, שהיה מבוגר ממנה בשש עשרה שנים, עשר שנים לפני כן כנערה צעירה. הוא לימד, הדריך והכשיר אותה איך לנהל את המשרד. כך למדה לנהל חשבונות, לשוחח עם הלקוחות ולעיתים גם להתמודד עם אנשים מאיימים שהגיעו להיוועץ בעורך הדין הפלילי.

הוא כיבד מאוד את תבונתה, את המהירות שבה למדה כל דבר, את הענווה והצניעות ואת החיוך שתמיד הופיע על פניה בזמן המתאים, את האופן שבו ניהלה את המשרד לבדה בזמן ששהה מחוצה לו בנסיעותיו השונות. אבל להינשא לה? הוא היה איש העולם הגדול וניהל חיים מלאי פעילות. היא הייתה צעירה, שקטה ותמימה. גם היחסים ביניהם מעולם לא חצו את הקו המנומס וההגון. נעדרו מהם כל "פלירטוט" או קלות ראש. היא פנתה אליו בשמו המלא, ד"ר שְׁמֶלְצֶר, והוא קרא לה העלמה בלומנפלד. לא עלה בדעתו לחשוב עליה כמועמדת לנישואין. הוא כבר ראה עולם וחייו היו מלאי תוכן וסיפוק. בשביל מה לו בכלל להתחתן?

ובכל זאת, אימו פתחה אצלו פתח של מחשבה. הוא כחכח. "היא תיתן לי סטירת לחי מצלצלת," אמר. אך רֶגִינָה הבחינה בניצוץ שנדלק בעיניו.

"לך אליה, בני. ואם היא לא תאמין לך, הבא אותה אליי."

מָצִ'יקוּ נפרד לשלום מאמו ויצא לדרכו מהורהר. רעיון כזה, נישואין, ועוד עם העלמה בלומנפלד, הוא מעולם לא העלה בדעתו. מה, הוא יוותר על חייו הנעימים כרווק? הלא תמיד הוא מוקף בנשים יפות. כיצד יוותר על החיים הטובים שיש לו, וייטול על עצמו אחריות כה גדולה כהקמת משפחה? הרי החלטה כזו תשנה את חייו כליל. עם זאת, נראה שאי־שם קינן הרעיון במוחו, מפני שעד כמה שהפתיעה אותו עצת אימו, הוא החל לדמיין את עצמו פוסע שלוב זרוע עם דוֹנִיקָה הצעירה והיפה. הוא שמע בדמיונו קול של תינוק בוכה והרעיון הזה, להתחתן ולהקים משפחה עימה, החל למצוא חן בעיניו. יתר על כן, המראות שהחלו להזדחל לדמיונו התיישבו עם שני עקרונות שהאמין בהם. על פי אחד מהם — דברים קורים בזמן ובמקום מסוים משום שכך סידר ריבונו של עולם, השומר עליו ומכוונו בדרכו. על פי השני — אם משהו קורה, כך נגזר. צריך לקבל את הדברים ולחפש את הטוב שבכך. אבל איך יציע פתאום נישואין למי שלא פלרטט איתה ולו פעם אחת, מפני שרחש לה כבוד על השקט שלה, על צניעותה ועל יופייה.

בצעדים נמרצים פסע מבית אימו ברחוב הטורקים אל המשרד, אך לא נכנס אליו. הוא נכנס אל בית הקפה ליד הכיכר. הוא אינו יכול לפגוש את דוֹנְיָה כמו בכל יום. מבחינתו הכל השתנה. כעת הוא ראה אותה בעין שונה. עליו לחשוב על העניין ולהירגע מסערת הרגשות שתקפה אותו לאחר השיחה עם אימו.

הוא התיישב ליד שולחן פינתי וצפה אל הרחוב שלפניו, מבעדו נשקף ה"רינגפלאץ" במלוא הדרו. מסביב היו עדויות נוספות לבנייה ההבסבורגית, מתקופת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון: בית העירייה שניצב לתפארת, העיד על הארכיטקטורה הנהדרת ועל סגנונו המיוחד, בית האופרה המפואר נישא על גבי עמודים שבראשם כותרות מסולסלות, כמו הבניין התואם שנמצא בווינה.

בפנים היה חמים. השולחנות היו מלאים באנשים שישבו ושוחחו זה עם זה כשלפניהם העוגות המיוחדות של המקום — שטרודל תפוחים עם קצפת הבית, עוגת לינצר וינאית, קפה ותה נתונים בספלי חרסינה עדינים עם שולי זהב.

"קפה עם פלצ'ינטה (בלינצ')?", שאלה אותו המלצרית. היא כבר הכירה אותו וידעה מה הוא מזמין.

"הפעם רק קפה."

היא הרימה גבה אבל לא אמרה דבר.

אנשים שהכירו אותו מבין באי בית הקפה ניסו ללכוד את מבטו כדי לקשור איתו שיחה, אך הוא היה שקוע במחשבותיו.

"הוא ודאי מתכונן למשפט הפושע שתקף את הזקנה בגרזן," אמר מישהו, והם הניחו לו לנפשו.

מָצִ'יקוּ לגם את הקפה, וכדרכו קיבל החלטה נחושה ומהירה כמהירות הלגימה. הוא הניח על השולחן את התשלום עבור הקפה ותשר למלצרית, התרומם מכיסאו ויצא בדרכו אל המשרד.

בחדר הכניסה, שקועה במכונת הכתיבה, ישבה מזכירתו.

"הﬠלמה בלומנפלד," הפטיר מאחורי גבו עם בואו אל המשרד, "תוכלי בבקשה להיכנס לחדרי?"

דוֹנְיָה נטלה כדרכה פנקס ועיפרון, מוכנה לרשום את המכתבים ואת ההוראות שייתן לה מעסיקה לאותו בוקר, וניגשה אל חדרו. היא הייתה לבושה בשמלת מידי פרחונית, אלגנטית ולא חשופה ונעלה נﬠלי בובה, לא עלה בדעתה מה מצפה לה שם.

"הﬠלמה בלומנפלד," פתח מָצִ'יקוּ בלי שהיות ובלי שום הכנה מוקדמת, "האם תסכימי להינשא לי?"

היא קפאה במקומה כהלומת רעם. פניה סמקו והפנקס שהיה בידה נשמט. היא לא ידעה את נפשה. האם ייתכן שהבחין במחשבות שעברו במוחה ותמיד גירשה אותן מעליה? הרי בסתר ליבה היה לה רגש עמוק אליו. היא לא ידעה להגדיר את הרגש הזה, ולא העזה להעלות על שפתיה את המילה "אהבה".

מעולם לא יצאה עם גבר אפילו לא למפגש היכרות סתמי. אומנם הוריה וחבריהם ניסו לשדך לה גברים, אך היא דחתה את כל הצעותיהם מעל פניה. וד"ר שְׁמֶלְצֶר? היא לא העזה לקרוא לו בשמו הפרטי, ליאון, אפילו בינה לבין עצמה. הרי הוא עורך דין ידוע מבית מכובד ועשיר, ואילו היא רק מזכירה. מייד הקפידו לשמור זה מזה מרחק מפאת הכבוד, המעמד ופער הגילים ביניהם. תמיד היה לה כאבא, ופתאום הוא מציע לה להיות רעייתו? המחשבות התרוצצו בראשה והיא חשה כאילו סכר ענק נפתח ומציף אותה, עד שכמעט התעלפה.

"דוקטור שְׁמֶלְצֶר, אתה לועג לי? מה עשיתי שאתה מדבר אליי כך?" שאלה, ונשענה על הכיסא שלידה, מחמת פיק ברכיים.

"אני רציני!" השיב לה מָצִ'יקוּ בנחישות, "האם תרצי להינשא לי?"

דוֹנְיָה הביטה בו חיוורת, עדיין לא מאמינה למשמע אוזניה. מָצִ'יקוּ הבחין בכך.

"אם אינך מאמינה לי, בואי איתי אל אימי והיא תאשר את דבריי."

דוֹנְיָה הכירה היטב את רֶגִינָה, שלקחה אותה תחת חסותה. פעמים רבות הוזמנה לביתה לסעודת ערב שבת ולחגים. היא רחשה לה כבוד על שום חוכמתה וטוב ליבה. מה לרֶגִינָה ולכל זה? חשבה.

"בואי, נלך אליה עכשיו." הציע מָצִ'יקוּ.

דוֹנְיָה הייתה מבולבלת כל כך, כמעט חסרת אונים, אך הוא שילב את זרועו בזרועה, ושעט קדימה למימוש החלטתו.

הם יצאו מן המשרד וצעדו שלובי זרוע אל בית אימו. דוֹנְיָה נרעדה למגע זרועו. מעולם לא הלכה כך עם גבר. הלא בביתה חונכה חינוך דתי קפדני על הלכות מוסר וקשר עם גברים.

הכל קרה במהירות, ללא הכנה. רגע היא המזכירה הנאמנה של דוקטור שְׁמֶלְצֶר, וברגע הבא היא כלתו של ליאון בדרכה לפגוש את חמותה.

"אולי נעבור קודם בבית הוריי?" הציעה בקול רועד.

"בבקשה, באמת חשוב שנעשה זאת."

דוֹנְיָה כבר האמינה שהוא רציני. היא עצמה עדיין לא קלטה את עוצמת הרגשות שאיימו להציף אותה ואת האינטימיות שבה הוא התקרב אליה נפשית וגופנית.

הם שינו את מסלול הליכתם וצעדו שלובי זרוע עד שהתקרבו לבית הוריה של דוֹנְיָה, שהיה מול בית הכנסת הגדול. לגמרי במקרה בדיוק באותה עת עמדו הוריה במרפסת הקטנה והתבוננו בעוברים ובשבים.

"הִירְש, עם מי דוֹנְיָה הולכת שלובת זרוע?" נדהמה יֶטִי, אימה.

"דוֹנְיָה שלנו עם גבר זר!?" נרעש אביה, "אני מתקשה להאמין."

"מי זה?" נחרדה יֶטִי בעודה מנסה להיטיב את עיניה כדי להבחין בגבר האוחז ביד בתה, "דוֹנִיקָה מיט א־בוכער (עם בחור)? מי זה, איך!?"

הזוג הלך וקרב אליהם, עד שהבחינו כי בתם מהלכת שלובת זרוע עם הבוס שלה, דוקטור שְׁמֶלְצֶר.

"חוצפן, איך הוא מעז!?" התרעם הירש.

"אולי קרה משהו? אולי היא נפצעה והוא תומך בה, ישמור השם?"

השניים עלו אל הקומה הראשונה, שדירת הוריה של דוֹנְיָה שכנה בה, ונקשו בדלת. ההורים הנרעשים פתחו בפניהם את הדלת, וקודם כל העיפו מבט בבתם כדי לוודא שהיא בריאה ושלמה.

"תודה לאל, את בסדר," חיבקה יֶטִי את בתה.

"ודאי שאני בסדר, אימא, למה חשבת אחרת?" תמהה דוֹנְיָה.

"מפני שמעולם לא העלינו על דעתנו שבתנו תרשה לעצמה ללכת ברחוב שלובת זרוע עם גבר!" הרעים קולו של הִירְש, "ביישת את פנינו ברבים!"

"סליחה, אדוני," התערב דוקטור שְׁמֶלְצֶר בחילופי הדברים, "אני יודע שזה לא שיגרתי, אבל הרשיתי לעצמי לשלב זרועי בזרוע בתך, מפני שבאתי עמה הנה כדי לבקש ממך את ידה."

הלם מוחלט הכה בהִירְש וביֶטִי. שקט השתרר בחדר הקטן. ליבה של דוֹנְיָה הלם בעוצמה כזו, שחשבה כי כל הנוכחים שומעים אותו.

יֶטִי חשבה בליבה שדוקטור שְׁמֶלְצֶר הוא עורך דין ממשפחה טובה.

אפילו כאשר השדכן מציע שידוך, טרם הבקשה על בני הזוג לצאת יחד מדי פעם, חשב הִירְש, הרי זה לא צפוי ולא מקובל.

דוֹנְיָה שברה את ההלם. בהחלטה בת רגע היא ניגשה להוריה וחיבקה את אימה ואז את אביה. חשוב היה לה שיתמכו בה, שיקבלו אותו כחתנם, למרות הבדלי הגיל וההפתעה המוחלטת.

"מיידלע שלי," הסיקה אימה מה שהסיקה מחיבוקה, "שיהיה בברכה."

הִירְש היסס, אבל אחר כך הושיט את ידו לליאון ללחיצה. "היא פנינה נדירה. שמור עליה מכל משמר," אמר בהיסוס.

"אם כך, הבה נרים כוסית ונברך את הקדוש ברוך הוא המזווג זיווגים," נסחף ליאון בהתרגשותו. עד כה פעל במהירות כדרכו. אבל עכשיו, משהביעו הוריה את הסכמתם לשידוך, הכתה בו הכרתו במלואה. הוא עומד להתחייב לאישה הצעירה, היפה והעדינה הזאת, מול הוריה לכל חייו.

"ומה עם רֶגִינָה, היא כבר יודעת על כך?" עצרה בו יֶטִי.

"אני חושב שבליבה היא יודעת שדוֹנְיָה היא המיועדת לי. נלך עכשיו ונבשר לה ולמשפחה."

מָצִ'יקוּ התבונן בעיניה הכחולות־אפורות של יֶטִי, וחיפש בהן את האישור, את ההסכמה. שום דבר במעמד הזה לא היה שיגרתי ולא התנהל כמקובל, אבל יֶטִי ליטפה את דוֹנְיָה והִירְש נגע בכתפה כאומר לה, לכי, בתי, בברכתי. מָצִ'יקוּ קד קידה כמנהג הווינאים ולחץ את ידו של הִירְש.

הם יצאו בדרכם אל ביתה של רֶגִינָה.

היא ראתה אותם מבעד לחלון מגיעים אליה שלובי זרוע. "תודה לך, ריבונו של עולם," אמרה בינה לבין עצמה בקול רם.