בראי הדורות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בראי הדורות
הוספה למועדפים

בראי הדורות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דניה מיכלין עמיחי, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, פרסמה שני ספרי שירה ואת הביוגרפיה 'אהבת אי"ש', חייו ופועלו של אברהם יוסף שטיבל, מייסד "הוצאת שטיבל" (מוסד ביאליק 2000).

תקציר

היישוב הישן בירושלים באמצע המאה ה־19 חי בתוך חומות העיר העתיקה, בתנאים קשים. רוב התושבים התפרנסו מכספי "החלוקה" שהגיעו מיהדות הגולה. מתוכם קמו בודדים שהוציאו את החברה היהודית מחשכה לאורה. הם עלו לארץ ישראל לא כדי להיקבר בה, אלא כדי לבנות ולהיבנות בה. משפחתי הייתה שייכת לקבוצה זו, שהפכה את יהודי היישוב הישן מחברה נתמכת לחברה פרודוקטיבית החיה מיגיע כפיה.

שורשי משפחתי נטועים בארץ ישראל זה דורות. בני המשפחה היו מעורבים בה בחיים הדתיים, הציבוריים והתרבותיים, והשאירו עליהם את חותמם.

הראשון מבני המשפחה, ר' מיכל הכהן, עלה לארץ ישראל כילד בשנת 1844, היה בין שבעת מייסדי "נחלת שבעה" ומעורכי העיתון הראשון בעברית הלבנון. הוא הטיף לחיי עמל, לעבודת אדמה, להרחבת היישוב ולחינוך מתקדם. בני המשפחה בדורות הבאים הלכו בעקבותיו, והם היו בין מניחי היסודות לעיתונות עברית, לחינוך מתקדם, לרפואה ולרוקחות והיו חלוצים בתחומים שונים. ספר זה מתאר את חייהם על רקע תולדות היישוב במשך כמאה וחמישים שנה.

מחברת הספר, דניה מיכלין עמיחי, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, פרסמה שני ספרי שירה ואת הביוגרפיה אהבת אי"ש, חייו ופועלו של אברהם יוסף שטיבל, מייסד "הוצאת שטיבל" (מוסד ביאליק 2000).

פרק ראשון

הקדמה


כארבעה דורות, משלהי המאה ה־19 ועד לאמצע שנות השבעים של המאה ה־20, לא שפר דימויה התודעתי של האוכלוסייה היהודית שישבה בארץ ישראל בעידן הטרום ציוני, כלומר לפני "העלייה הראשונה". כינויי גנאי רבים הודבקו לה – גלותית, טפילה, חשוכה, נרפה, בורה – כינויים שהתגלמו כולם בשם התואר "היישוב הישן" שעמד בניגוד לשם התואר "היישוב החדש" שהוענק לעולים בעליות הציוניות, החל ב"עלייה הראשונה" ובכל שאר העליות שבאו בעקבותיה, שנתפסו כמשכילים, יצרניים, בעלי יוזמה ורחבי אופק.

דומה כי רק באמצע שנות השבעים, בעקבות מאמרו המכונן של פרופ' ישראל ברטל, "'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' – הדימוי והמציאות" שנדפס מעל דפי כתב העת "קתדרה", החלה להתחולל מהפכה בתפיסת טיבה האמיתי של אותה אוכלוסייה שהכל כה הרבו לזלזל בה והזרקור הופנה אל עבר שורת אישים שפעלו בה בתחומים שונים.

דניה מיכלין־עמיחי שופכת אור בחלקו הראשון של ספרה על שני אישים מרכזיים שעמדו על גבול הישן והחדש ופעלו בשני תחומים מרכזיים שהם במובהק תחומים מודרניים – עיתונות ורפואה מתקדמת. השניים, סבא רבא שלה וסבא שלה, הם מיכל הכהן שנמנה עם עורכי "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, ופעיל מרכזי בשני בתי החולים היהודיים "ביקור חולים" ו"משגב לדך", ובנוסף על כך פעיל במיזם של הקמת שכונת "נחלת שבעה". חתנו חיים מיכל מיכלין, היה במשך ארבעה עשורים דמות מרכזית בבית החולים "משגב לדך" ופעיל במוסדות סעד ובמיזמים חברתיים ותרבותיים, ובצד פעילותו היה כותב פורה שפרסם מאות מאמרים בעיתונות התקופה. אחי אשתו היה מהרופאים הראשונים בארץ־ישראל ובנו היה אף הוא רופא וכן סופר ידוע שם בצרפת.

חלקו השני של הספר מוקדש לצאצאיו של חיים מיכל מיכלין, לבנו, ד"ר יעקב מיכלין ולנכדו אמנון מיכלין, שאמנם עקרו מירושלים ומן הקהילה שבה חיו אבותיהם ועברו לתל־אביב, מרכזה החי והפועם של החברה הציונית הארץ ישראלית, אבל יחד עם זאת המשיכו לפעול בתחומים שבהם פעלו אבותיהם. השניים נשארו בתחום הרפואה אבל התמקדו בתחום הרוקחות: ד"ר יעקב מיכלין שלמד באוניברסיטאות בבירות ובלוזאן הקים וניהל בית מרקחת בעל מוניטין במרכז תל־אביב, מול בית־הכנסת הגדול, ולאחר מותו ניהלו אותו בניו יאיר ולאחריו אמנון. ד"ר יעקב מיכלין עסק בפעילות ציבורית וחברתית ענפה, בין השאר היה ממייסדי "הסתדרות הרוקחים", הוגה רעיון "בנק הדם", ומילא תפקידים מרכזיים במגן דוד אדום. הוא היה איש ספר, עסק בפעילות ספרותית והיה ממייסדי מפעלים תרבותיים בארץ. בין השאר עמד בראש ועד הוצאת שירי יעקב כהן, היה חבר ועד בהוצאת כתבי יהודה הלוי וכתבי המשורר הייידי זוסמן סגלוביץ'. בתקופת לימודיו האוניברסיטאיים בבירות ובלוזאן היה כתבו של "דואר היום". בנו אמנון נודע כהיסטוריון של הרוקחות בארץ ישראל ופרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא.

הייתה לי הזכות להכיר את אמנון מיכלין מקרוב. בכל פעם שהזדמנתי לרחוב אלנבי בתל־אביב הקפדתי לפקוד את בית מרקחת מיכלין, ביודעי שאמנון ירעיף עלי מידיעותיו בדברי ימי הרוקחים ובתי המרקחת, ובמיוחד אהב להשמיע באוזני סיפורים משובבי לב שהתחדשו לו אגב מחקריו על רוקחים נשכחים מירושלים הטורקית והמנדטורית שאבות אבותי פקדו את בתי המרקחת שלהם, סיפורים שמצאו את דרכם למאמריו הרבים ולספריו שכולם עמדו בסימן "מעשה רוקח". במיוחד זכורה לי תחושת הסיפוק שמילאה אותו כשעלה בידו להנציח בשלט מורשת כחול, שרוזטה זהובה מתנוססת בראשו, שנקבע על קיר החזית של בניין הקונסוליה הרוסית במגרש הרוסים בירושלים, את זכרו של בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית שבו הוכתר אמנון בתואר מגיסטר.

בכישרון מולד של מספרת מלידה ובידענות מעמיקה של היסטוריונית משרטטת דניה מיכלין־עמיחי, בתו של ד"ר יעקב מיכלין, דיוקן קיבוצי של ארבעה דורות פורצי דרך בתחומי הרפואה והרוקחות, העיתונות העברית, השפה העברית, חקר ההיסטוריה ופעילות חברתית ענפה שהורתם במסגרת מה שנהוג היה לכנות "היישוב הישן" הירושלמי והמשכם בלב לבה של החברה הישראלית.

חיים באר

דברים אל הקורא
"מעשה אבות סימן לבנים"

שורשי משפחתנו נטועים בארץ ישראל זה דורות. קורותיה שלובים בתולדות היישוב במשך יותר ממאה וחמישים שנה, שבמהלכן עשתה החברה הישראלית דרך ארוכה, מחברה נתמכת, הפועלת ממניעים דתיים, לחברה פרודוקטיבית החיה מיגיע כפיה. בני המשפחה היו מעורבים בחיים הדתיים, הציבוריים והתרבותיים, והשאירו עליהם את חותמם. הם היו ממניחי היסודות לעיתונות העברית, לרפואה ולרוקחות בארץ ישראל, חלוצים, איש־איש לפי נטיות ליבו ולפי צורכי הזמן.

ר' מיכל הכהן (1914-1834) היה בין עורכי הלבנון, העיתון הראשון שראה אור בעברית בארץ ישראל, ושימש כמו"ל של עיתונים נוספים, שמעל דפיהם הטיף לחיים פרודוקטיביים, לעבודת אדמה, להרחבת היישוב ולחינוך מתקדם. הוא היה ממייסדי השכונה "נחלת שבעה" וממייסדי חֲבָרות שעסקו ביישוב הארץ. הוא כיהן כמזכיר וכסופר בתי החולים בירושלים "בקור חולים" ו"משגב לדך". היה מזכירו הפרטי של רב העדה האשכנזית שמואל סלנט, ולאחר מכן מזכירם הפרטי של רבני העדה הספרדית, ביניהם הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר והראשון לציון יעקב מאיר. בנו הבכור אליהו אליעזר שאול הכהן, היה מארבעת ילידי הארץ שהיו לרופאים הראשונים בה, ונכדו נפתלי הכהן (פייר ניראק), היה לרופא, ולסופר מפורסם בצרפת, ואף היה מועמד לפרס גונקור היוקרתי.

ר' חיים מיכל מיכלין (חמ"ם, 1937-1867), חתנו וממשיך דרכו של ר' מיכל הכהן, היה מזכיר וסופר בית החולים משגב לדך במשך ארבעים שנה, לימד בתלמודי תורה (ת"ת), בבתי־מדרש ובישיבות; היה ממייסדי חברות צדקה וחסד, כ"בית חינוך עיוורים", "בית חינוך יתומים לבני העדה הספרדית" ו"בית זקנים וזקנות לעדה הספרדית"; עסק רבות בפעילות למען יישוב הארץ: הוא היה ממייסדי החברות "ישוב ארץ הקודש", "נטעים", "החברה לבנין הישוב בירושלים", "הנחלה" ואחרות, והיה שותף לייסוד השכונות החדשות בירושלים. כן היה ממייסדי תנועת "המזרחי" בירושלים. חיים מיכל מיכלין עשה למען הפצת השפה העברית, כתב מאמרים בשבחה, לימד כְּתב ולשון עברית, היה ממקורביו של בן־יהודה ותומך נלהב בחברה "שפה ברורה".

בנו, ד"ר יעקב אליעזר מיכלין (1951-1895), יליד ירושלים, למד רוקחות בבירות ובלוֹזָאן, ועם סיום לימודיו עבר לתל־אביב. היה ממייסדי "האגודה לעזרת חולים כרוניים ומבריאים", חבר "הליגה למען זכויות האדם" ומנשיאי אגודת "בני ברית" וארגון "הבונים החופשיים". היה ממייסדי "הסתדרות הרוקחים" בארץ ומהוגי רעיון בנק הדם. היה מראשוני הפעילים ב"מגן דוד אדום" בארץ ישראל, ועשה לו נפשות בארץ ומחוצה לה. כאָביו, היה אף הוא איש רוח, חבר באגודות ספרותיות, מרצה מבוקש מעל במות שונות בנושאים רפואיים, חברתיים וספרותיים. התרועע עם סופרי הדור, ביניהם ביאליק וטשרניחובסקי, ועמד בראש הוועד שהוציא לאור את כתבי המשורר יעקב כהן והמשורר היידי זוסמן סגלוביץ, ובין חברי הוועד שהוציא לאור את שירי ר' יהודה הלוי.

בנו אמנון מיכלין (2010-1935), תיעד את חיי המשפחה, ליקט וליכד את כל כתבי קודמיו, אך עיקר פועלו היה כהיסטוריון של קורות הרוקחות בארץ. הוא הקדיש את רוב זמנו לתיאור התפתחותה של הסתדרות הרוקחים, מאז ייסודה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ולחם את מלחמתה של הרוקחות הקלסית עד קיצה, שחל בעקבות השינויים בחוקי היסוד שלה, שמוטטו את הקרקע תחת רגליהם של רוקחים ובתי מרקחת פרטיים רבים.

כולם משכו בעט, טיפחו קשרים עם סופרי דורם, העבירו מדור לדור את אהבת השפה העברית ועשו למען השרשתה:

ר' מיכל הכהן היה כאמור מו"ל של עיתונים מספר; ר' חיים מיכל מיכלין כתב מאות מאמרים בעיתונות בנושאים שונים, וכן מאמרים ספרותיים, ופרסם מחקרים בארכאולוגיה ובגאוגרפיה של ארץ ישראל. הוא היה בעל טורים קבועים בעיתונות התקופה בארץ, וכן היה כתב מטעם יידישעס טאגעבלאט בניו יורק במשך שנים רבות.

ד"ר יעקב מיכלין כתב ספרים ומאמרי מחקר בנושאי רפואה ותרופות, ומאמרים בעיתונות התקופה בנושאים תרבותיים וחברתיים. הוא היה כתב של דֹאר היום בתקופות לימודיו בבירות ובלוזאן, וערך ספר לכבודו של אביו, במלֹאת לו שבעים שנה.

בנו, אמנון מיכלין, ההיסטוריון של הרוקחות, פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בענייני רוקחות בכתבי עת היסטוריים של התקופה כגון עת־מול וקורות ובכתבי עת בנושאי רוקחות.

שני הראשונים, ר' מיכל הכהן וחתנו ר' חיים מיכל מיכלין, היו שייכים לדור משכילי ירושלים, אוהבי העם, הארץ והשפה העברית. הם היו יראי שמיים ושומרי מצוות, אך גם תמכו בחינוך מתקדם, שאותו העניקו לבניהם למרות התנגדות מוחלטת של הרבנים הקיצוניים, שאף לא בחלו בהטלת חרמות עליהם. מיכל הכהן הוציא את בנו הבכור מן ה"חדר" ושלח אותו לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", ולאחר מכן ללימודי רפואה בגרמניה. חיים מיכל מיכלין היה מורה בת"ת "עץ חיים", בישיבות, בבתי הכנסת ובחדרי תורה, ואת בנו יעקב שלח לבית הספר "לֶמֶל" ולאחר מכן לקולג' הבריטי בירושלים, מֵאֵין בית ספר תיכון אחר בעיר. מחד גיסא שכר את שירותיהם של מורים פרטיים שילמדו אותו שפות זרות, כחלק מרכישת השכלה כללית, ומאידך גיסא למד תנ"ך, גמרא ומשנה מפי רבני ירושלים.

הכהן וחיים מיכל מיכלין נטלו חלק בפיתוח היישוב בארץ ישראל, בייסוד חברות להתיישבות חקלאית ובקניית קרקעות. הם ליוו את החברה היהודית ביציאתה מבין החומות, תרתי־משמע; נשאו משרות בעלות משמעות, והטיפו ליצירה ולחיי מעשה. עם זאת, הורישו לבאים אחריהם את הערכים שמהם ינקו, כיבדו את הרקע המסורתי שממנו באו, רחשו כבוד לקודמיהם והנציחו אותם בעל־פה ובכתב. ירושלים הייתה בליבם.

ד"ר יעקב מיכלין ובנו מגיסטר אמנון מיכלין, השתייכו לדור אחר, אבל דור שידע את יוסף והמשיך את מורשת אבותיהם והנציחם, שירש מהם את אהבת הארץ ואת אהבת השפה, וזכה בחינוך מתקדם ובמקצוע חופשי.

מטרת עבודתי זו היא לתאר את פועלם של בני המשפחה על הרקע ההיסטורי שבו חיו, את תרומתם החלוצית לנושא ההתיישבות בארץ, לקידום החינוך, להקניית השפה העברית, להתפתחות העיתונות, הרפואה והרוקחות, כשכל אלה היו עדיין בבחינת קרקע בתולה בארץ ישראל.

אין זה איפוא ספר מדעי אלא סיפורה של משפחה, שבניה התיישבו בירושלים בראשית המאה התשע־עשרה, וחייהם שיקפו במידה רבה את תקופת המעבר מימים חשׁוּכים לעת החדשה, מימים חשוכים אלֵי קִדמה. בני המשפחה לקחו חלק נכבד בחיי היישוב מאז השלטון העות'מאני, המנדט הבריטי ועד היות העם למדינה.

נכתב עליהם לא מעט בספרי ההיסטוריה, בכתבי העת ובעיתונות, והם עצמם כתבו לא מעט בספרות ובעיתונות התקופה. אמנון, אחי, שקד על איסוף החומרים שכתבו. בעבודת נמלים ובמשך שנים ליקט ואסף כל מאמר, כל סיפור וכל מכתב שיצא מתחת ידיהם, והעבירם לארכיון הציוני. הוא התכונן להעלות על הכתב את תולדות המשפחה, אך הלך לעולמו בטרם הספיק. נותרתי אחרונה מבני המשפחה, ואני רואה בעבודת הנצחה זו צוואה שאיני רשאית להתעלם ממנה. אני מרבה לצטט את בני המשפחה כדי שיראה הקורא כיצד עשו שימוש בלשון העברית, שהייתה כה יקרה לליבם, ואולי ימצאו הדברים הד בלב אנשים, ואולי אף בליבם של בני הדור הצעיר. אני מקווה שתעמוד לי יכולתי להפיח בהם רוח חיים.

כתיבה על אנשים שאינם בין החיים מחייבת הסתמכות על מקורות בכתב; נעזרתי בספרי היסטוריה, בכתבי עת ובעיתוני התקופה, וכן בחומרים פרי עטם של בני המשפחה, שהתפרסמו במקומות שונים. חשובים לא פחות הם חליפת המכתבים הרבים ביניהם, ובינם לבין אחרים. מטבעם של מכתבים, הם שופכים אור על חייהם הפרטיים של הכותבים, על התקופה שבה חיו, על מאורעות חשובים ועל אנשי מפתח בתקופתם, שעימם התרועעו: רבנים, סופרים, אנשי רוח ואנשי מקצוע, וכך מצטיירת סביבם תמונה היסטורית של התקופה ושל בני דורה.

רוב החומר מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, המחזיק בארכיונים פרטיים של כל אחד מבני המשפחה הנסקרים כאן; בארכיון יד בן־צבי מצויים חומרים רבים הקשורים ישירות למיכל הכהן, לחיים מיכל מיכלין ולאמנון מיכלין; בארכיון בית הספרים הלאומי במחלקת כתבי היד מצויים מסמכים הקשורים אליהם, בין אם ישירות, בין אם בארכיונים של אחרים, כגון באוסף שׁבֶדרון ואוסף מרדכי בן הלל הכהן. כן היו לי לעזר תעודות שונות מ"חברת בנין הישוב"; בספרייה הלאומית מצאתי חליפות מכתבים ביניהם לבין אחרים; בעיריית ירושלים מצאתי חומרים הקשורים לחיים מיכל מיכלין בענייני קניית ומכירת קרקעות וטיפולו בעיזבון בליליוס; במכון "גנזים" בתל־אביב מצויים תיקים המכילים כתבות וחליפות מכתבים בין ד"ר יעקב מיכלין וסופרי התקופה: מכתביו של חיים מיכל מיכלין לרב קוק, מסמכים הקשורים לנחלת שבעה וכאלה הקשורים למיכל הכהן, חוזים של בנו הרופא אליהו אליעזר שאול הכהן בינו ובין בית החולים משגב לדך, ומכתבים רבים אחרים.

נעזרתי בזיכרונותיה של דודתי אהובה פאגי, בתו של חיים מיכל מיכלין, כפי ששמע מפיה אחי אמנון במרוצת השנים.

בביקור בעיר העתיקה בעקבות בתי החולים, הגענו לבניין בית החולים בקור חולים, שנשמר וניצב ברחוב הקרוי על־שמו, "רחוב ביקור חולים". חזית הבניין נותרה כשהייתה, וטבלה קבועה על קיר הכניסה ומציינת פרטים על בית החולים. כיום הוא משמש כאכסניית נוער.

בניין בית החולים משגב לדך, שנבנה בשנת 1854 ונקרא בית החולים על־שם רוטשילד, אינו קיים עוד, אך אחד העובדים במשרד המקומי של העיר העתיקה התנדב להראות לנו היכן היה ממוקם.

בבית החולים משגב לדך בשכונת תלפיות נאמר לנו כי לא נותר כל ארכיון מן הימים ההם. שלט על קיר המבואה מבהיר את שמו: " וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י).

מבוא


אם בשם "ירושלם" הובעה משאלה לשלום או לשלמות, הרי שזו נשארה בגדר משאלה בלבד; מקדמת דנא הייתה ירושלים מפוצלת ומפולגת, ידעה מלחמות, מחלוקות וסכסוכים, מבית ומחוץ, בעיקר מבית; שכנים עוינים מחוץ, ספרדים ואשכנזים, חסידים ופרושים מבית; סכסוכי עדות, סיעות, תרבויות, שפות, מורדי אור חשוכים מזה ושוחרי דעת והשכלה מזה. אבל מאז ומתמיד הייתה ירושלים מושא אהבתם של יהודים אשר חיו – וירושלים בליבם.[2]

בתוך חומות העיר העתיקה הצטופף "היישוב הישן", שכל שינוי, ולו הקטן ביותר, נתפס כניסיון להוציאו מאפלה לאורה, נתקל בהתנגדות של חרדים קנאים, וגרר אחריו מאבקים. אבל היו חלוצים מקרב היישוב הישן, פורצי דרך, שלא נרתעו, ועשו למען היישוב הירושלמי להוציאו מהדלות החומרית והרוחנית שבהן היה נתון. עליהם נמנתה משפחתנו, שאהבת ירושלים הייתה טבועה בדמה. ולה יוקדש חיבור זה.

***

ירושלים לא הייתה הראשונה שבה התיישבו יהודים בארץ ישראל, קדמה לה צפת. במאה התשע־עשרה חי בצפת ריכוז גבוה של יהודים־ספרדים; ערגה משיחית, שמועות שהמשיח יבוא מהגליל והעובדה שהאר"י הקדוש ישב בצפת כמה עשרות שנים, הובילו לנהירת יהודים לעיר. ברם, פרעות, מגפות ורעידות אדמה שפקדו אותה במרוצת המאה, הבריחו את היהודים לירושלים, ומאמצע המאה התשע־עשרה, חי בירושלים הריכוז הגבוה ביותר של יהודים, רוב רובם ספרדים, שישבו בעיר עוד מימי גירוש ספרד. לא בכדי נהוג היה לומר שירושלים נבנתה מחורבנה של צפת. היהודים הספרדים דיברו ספרדית וערבית, והשתלבו בחיי ירושלים ותושביה; התלבשו כמותם, דיברו בשפתם, וקיימו יחסי גומלין עם השלטון העות'מאני. הממשלה הכירה בהם רשמית, והחכם באשי, הראשון לציון, ראש הרבנים בארץ ישראל, היווה בעיניה סמכות עליונה, והיה הנציג הרשמי והמוכר של היישוב בעיני השלטונות. בידו ניתנו סמכויות שיפוטיות, דתיות ואזרחיות. העדה הספרדית שילמה מיסים, קיבלה תרומות מיהודי התפוצות, והחזיקה בתי דין שעסקו בענייני הכלל ובענייני הפרט. האשכנזים היו תלויים בספרדים בכול: רישיונות, שחיטה, קבורה וכיוצא באלה. הם נאלצו להתלבש כספרדים כדי להיראות כמותם ולא להיבדל מהם.

בשנת 1840 חלה תמורה במצב. זה עתה הגיעו לסיומן תשע שנות שלטון מצרי, הטורקים חזרו לשלטון, גילו סובלנות יתרה לנתיני ארצות המערב, והיו ליברלים מהמצרים בנתינת זכויות למיעוטים, בעקבות זאת, בשנים אלה חל גידול משמעותי בקרב יהודי ירושלים.

יהודים אשכנזים הגיעו לירושלים באותה תקופה, התאקלמו בה, והמשיכו למעשה את אורח חייהם מארצות מוצאם; הם דיברו יידיש והתלבשו כדרך שהיו לבושים בארצות מזרח אירופה. בעוד שלעדה הספרדית הייתה הנהגה אחידה. בקרב העדה האשכנזית שרר פירוד, והיא נחלקה לחסידים ולפרושים (המתנגדים, אלה שפרשו מן החסידים). אומנם החסידים הקדימו את עלייתם ארצה ועלו עוד בשלהי המאה השמונה־עשרה, אבל רוב רובה של עליית האשכנזים השתייכה לפרושים, שהיו ידועים בעיקר כתלמידי הגר"א (הגאון מווילנה), ואם כי הוא עצמו לא הגיע מעולם לארץ ישראל, הוא היה הגורם לנהירת יהודים אליה.

היהדות המסורתית התנגדה לעלייה לארץ ישראל. לדעתם, תגיע הגאולה עם בוא המשיח, ואין לדחוק את הקץ, אלא לדבוק בלימודי התורה. אבל עם עליית תלמידי הגר"א, חלה הקלה באיסור. אומנם עליית החסידים קדמה לעליית הפרושים, אבל היא הייתה עליית בודדים, ואילו עליית תלמידי הגר"א הייתה המונית יותר, ומטרתם הייתה להתאזרח ולהוביל את הטון ביישוב הירושלמי.

בין שתי העדות שררו מתחים, וחלה הפרדת רשויות כמעט בכל דבר; הם נבדלו אלה מאלה בלבושם, בשפתם ובעיקר בהשקפת עולמם. החסידים הקימו בשנות השישים של המאה התשע־עשרה את בית הכנסת "תפארת ישראל", שהפך למרכז העדה החסידית בישראל, ואילו הפרושים הקימו את מרכזם על "חורבת יהודה החסיד" שעמדה בשיממונה מאז נחרבה בידי הערבים בשנת 1720 בתואנה שלא שולם חוב של דמי שכירות על השטח. מי שפדה את החורבה משעבודה לחובות וקומם אותה מהריסותיה, הוא אברהם שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון, אדם מעשי, שדבק בדעה שיש לחיות בארץ מעמל כפיים. צורף הפך את החורבה למרכז דתי ורוחני של הפרושים, ובמרוצת השנים נבנו בו בתי כנסת, ת"ת והישיבה החשובה עץ חיים. כן היו בחצר החורבה בית דין צדק, חברה קדישא, ועד השחיטה ומקווה. בראש כולם עמד באותם ימים הרב שמואל סלנט, המנהיג הדתי של היישוב הישן ומייסד "ועד כל הכוללים", הוא הארגון שנוסד ב־1866, ושימש מסגרת־על לכל הכוללים, שבאמצעותם בוצעה "החלוקה". לימים אורגן מחדש ונקרא בשם "הוועד הכללי, כנסת ישראל". שני מוסדות שריכזו את כל ענייני היישוב, מכל הבחינות.

המושגים "היישוב הישן" ו"היישוב החדש" זכו במרוצת השנים להתייחסויות ולהגדרות שונות. יש שהבדילו ביניהם מבחינה כרונולוגית: עד העלייה הראשונה וממנה, או עד סוף השלטון העות'מאני ותחילת השלטון הבריטי, אך למעשה הגבולות אינם נחרצים. מקובל יותר להגדיר את ההבדל מבחינה ערכית־אידיאולוגית: העדה האשכנזית של היישוב הישן רצתה לשמר את אורח החיים המסורתי־גלותי, לעומת היישוב החדש, ששאף לבנות חברה יהודית־לאומית־מודרנית, שתחיה מעמל כפֶּיהָ ותהיה ל"חַי הנושא את עצמו".

רוב רובו של היישוב הישן התפרנס מכספי החלוקה, הכספים שהגיעו מיהודי התפוצות.

מלאכת איסוף הכספים הייתה נתונה בידי שְׁלוּחָא דְּרַבָּנָן (שד"ר), השליחים מארץ ישראל, שהיו מצוידים במכתבי המלצה מרבני ישראל, שוטטו ברחבי העולם ואספו כספים. כן היו גופים יהודים, כדוגמת "ארגון הפקידים והאמרכלים של אמשטרדם" (פקוא"מ), ארגון יהודי שנוסד באמסטרדם בתחילת המאה התשע־עשרה, שהיה אוסף את כספי החלוקה באירופה, ושולח אותם לירושלים.

בניגוד לעדת הספרדים של היישוב הישן, שניהלה במידה רבה חיים פרודוקטיביים ודאגה לפרנסתם ורק תלמידי חכמים מתוכה נהנו מכספי החלוקה, עדת האשכנזים הייתה נתונה כולה לחסדי כספי החלוקה, ובלעדיה לא היה לה קיום. האשכנזים לא עסקו בכל מלאכה לפרנסתם, ולא ראו בכך דבר שיש להתבייש בו, נהפוך הוא. הם רצו לשמר את היהדות בטהרתה, וראו בעצם ישיבתם בעיר הקודש ובדבקותם בתפילה ובלימוד התורה את הגורם שיקרב את הגאולה ויביא לביאת המשיח. זו הייתה בעיניהם תרומתם ליהדות הגולה, לפיכך ראוי היה בעיניהם שהיהודים יושבי התפוצות יפצו אותם וידאגו לקיומם.

הן הספרדים והן האשכנזים התארגנו בכוללים, שנקראו על־שם ארצות מוצאם, וראשי הכוללים נקראו "ממונים". לכל כולל היו מוסדות חינוך משלו, מהגיל הרך ועד ישיבות ובתי כנסת, והחשוב מכול, כל כולל ניהל את פנקסנות התרומות מארץ המוצא שלו. הכסף עבר ידיים רבות של שליחים ושל גבאים, מהארץ ומחוץ לארץ, וכל אחד לקח לו נתח מהתרומה. הדבר גרם לא פעם למעשי רמאות ומעילות. התומכים בחלוקה נתפסו בעיני המתנגדים לה כפרזיטים, חשׁוּכים, אוכלי לחם חסד, שבהתנגדותם לכל קִדמה ממשיכים את הגלות. המתנגדים לחלוקה לא רצו להיקבר בדל"ת אמות של הלכה, אלא להפוך את היושבים בציון לחברה פרודוקטיבית, ורצו לצאת מבין החומות תרתי־משמע, ולשאוף אוויר אחר מן העולם הגדול, שניצני השכלה כבר נראו בו.

יש לזכור שהיישוב בירושלים היה נתון בתוך מתחם העיר העתיקה, מוקף חומות שסגרו על סמטאות צרות וחשוכות, שעזובה ועוני זעקו מכל פינותיהן. תושביה היו נתונים לחסדי שכניהם הערבים ששדדו אותם, ולא חסרו אף מקרי רצח, לפיכך, היציאה מן העיר העתיקה הייתה כרוכה לא אחת בסכנת נפשות.

אף חלקם של העולים לארץ לא שפר; האוניות, שעימן הגיעו, היו רעועות ולא תמיד הצליחו להתגבר על משברי הים; שודדים ארבו להם לאורך הדרך, ומי שזכה להגיע לארץ ישראל ראה זאת בחזקת נס. אבל הדבר לא מנע מיהודים לעלות לארץ הקודש. מהם שעלו כדי להיקבר באדמתה הקדושה, ומהם שעלו על־מנת לבנות ולהיבנות בה.

חיבור זה יעסוק במשפחה שבאה לארץ הקודש על־מנת לבנות ולהיבנות בה, ועשתה כמיטב יכולתה להאיר את המחשכּים ולפתוח פתח אל העולם שבחוץ.

בחייהם השתקפה תקופת המעבר מימים נחשלים אל העת החדשה, ימים של התחדשות תרבותית, שבהם נוצרה עיתונות עברית, בהם תפסה הלשון העברית את מקום היידיש וביטאה רעיונות חדשים של קִדמה, ימים שבהם מקצועות הרפואה והרוקחות הפכו מפרימיטיביים למקצועיים. בכל אלה לקחו בני המשפחה חלק פעיל.

מוצא המשפחה מליטא. ר' מיכל הכהן דאטנובר, אב בית דין דאטנובה, יליד 1702 (משוער), היה גדול בתורה. בין השאר כתב פירוש לתורה ופירוש לספר הזוהר, אך בעיקר התפרסם כרבו של הגאון מווילנה, שאותו פגש לראשונה כשהגר"א היה ילד; באחד מביקוריו בווילנה, בתחילת שנות השלושים של המאה השמונה־עשרה (1731), כאשר התארח בבית מכרים בווילנה, נכנס ר' מיכל הכהן באישון לילה לספריית מארחיו ופגש שם בילד כבן אחת־עשרה רכון על המסכתות "זבחים" ו"מנחות", מסכתות קשות ביותר לכל הדעות. עם עלות השחר, והילד עדיין שוקד על תלמודו, בחן אותו, התרשם מעומק בקיאותו וניבא לו גדולות ונצורות, ואף השתמש במילה "גאון". אותו ילד גדל והיה לגאון מווילנה. כותבי העיתים ראו לציין כי לימים היה מיכל הכהן מורהו של הגר"א.[3]

ראשון העולים מהמשפחה לארץ ישראל, היה נכדו של ר' מיכל הכהן, ר' אליעזר הכהן, אב בית דין יאסווין במחוז זאמוט שבליטא.[4]

בזאמוט היה קיים יישוב יהודי החל מן המאה הארבע־עשרה, באיחור מווילנה הסמוכה, שבה התיישבו יהודים עוד קודם לכן. אך משהתיישבו יהודים בזאמוט, מיד התבלטו בהתנגדותם לחסידות, בשקידתם בלימוד התורה ובהתגברות השכל וההיגיון על הרגש. במאה התשע־עשרה זרח כוכבו של הגר"א והם דבקו בשיטתו ובעיקרי תורתו, הגורסים שלימוד חוכמות חיצוניות עוזר להבנת התורה. לפיכך שקדו יהודי זאמוט על לימוד דקדוק, חשבון, הנדסה ואלגברה. זאמוט הצמיחה בעלי כשרונות רבים, שהשפיעו על יהודי המקום והעשירו את הספרות הרבנית, הפילוסופית, הבלשנית והמדעית. לא בכדי נחשבה זאמוט לאחד המקומות הפוריים ביותר בספרות היהודית.

במאה השמונה־עשרה נחשפו יהודי זאמוט לרוח ההשכלה, שהחלה לעשות נפשות ברחוב היהודי. ההשכלה תאמה את רוח יהודי זאמוט, שכאמור, היסוד הריאליסטי ותורתו של הגר"א היו נר לרגליהם. לצד ישיבות גדולות שהוקמו כסלבודקה וטעלז, החלו להופיע גם אגודות של "חובבי ציון".

אין תמהּ אפוא, שתושב המקום, ר' אליעזר הכהן, נכדו של מיכל הכהן הושפע מן הזרמים האלה והחליט לקיים הלכה למעשה את מצוות הגר"א ולעלות לארץ ישראל.

היות שהכיר את דרכי התנהלותו של היישוב הישן בירושלים ואת תלותו בכספי החלוקה, היה איתן בדעתו שכל העולה לארץ ישראל, עליו להתקיים בה מיגיע כפיו. כדי לבצע זאת הלכה למעשה, ביקש מאחד הרצענים בעירו ללמדו בסתר את מלאכת הרצענות, ולאחר שרכש ניסיון־מה, הרגיש את עצמו מוכן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1844 יצאו לדרך אליעזר הכהן, אשתו בדאנה, בנו מיכל ובנותיו פאייה ועטיל, ולאחר ששהו בדרך כתשעה חודשים, מהם שישה חודשים באונייה, הגיעו ליפו, ובראשית שנת 1845 עלו ירושלימה. אליעזר פתח חנות קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה ועסק בתיקון נעליים. לימים כתב על כך חיים מיכל מיכלין: "בני ירושלים הביטו על 'הרצען' החדש בתמהון, כי לא התאימה כל הויתו של האיש אל מלאכתו. אצבעותיו היו עדינות ולבנות יותר מדי מלעסוק בסנדלרות, כי סוף סוף, גם סנדלר מומחה לא היה, אלא אושכפי".[5]

איתרע מזלו, וכמה מתלמידיו עברו ליד חנותו והכירוהו, הם סיפרו לרבני ירושלים על רב גדול שעוסק ברצענות, ומשלחת נשלחה אליו כדי להבהיר לו כי עיסוקו במלאכה שאינה ראויה לו, משפיל את כבוד הרבנות, ודרשו ממנו בכל תוקף לעזוב את מלאכתו ולהמשיך לעסוק בתורה. הם הבטיחו לו תמיכה כספית, כנהוג באותם ימים, דבר שממנו רצה אליעזר להימנע בכל מחיר. הוא נפל ברוחו, חלה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו.

במותו, השאיר אחריו אליעזר את בנו הקרוי על־שם סבו, יצחק מיכל אליהו הכהן, יליד יאסווין 1834. הילד נלקח לביתו של קרוב משפחה, שבתאי הלוי, ראש השוחטים האשכנזים בירושלים, והוא גידלו כבן.

עבודה זו תעסוק בארבעה מבני משפחות הכהן־מיכלין. בראש ענף המשפחה הראשון: מיכל הכהן, יליד זאמוט. אך, כאמור לעיל, עלה לארץ ישראל בגיל צעיר, ומאז היה איש ירושלים; הענף השני: חיים מיכל מיכלין, חתנו של מיכל הכהן; הענף השלישי ד"ר יעקב מיכלין, בנו של חיים מיכל מיכלין; הענף הרביעי מגיסטר אמנון מיכלין, בנו של ד"ר יעקב מיכלין.

[2] ראו בהרחבה: קניאל, "יישוב ישן ויישוב חדש: משמעותם של מונחים", בתוך המשך ותמורה, עמ' 34-21; אליאב, "הפקידים והאמרכלים", בתוך ארץ־ישראל ויישובה, עמ' 125-118; פרידמן, "הישוב הישן האשכנזי כחברה נתמכת – דה־לגיטימציה והדימוי העצמי", בתוך חברה במשבר לגיטימציה, עמ' 13-2. [חזרה]
[3] העשיל, עליות אליהו, עמ' ו-ז; גרייבסקי, "הרב רבי מיכל הכהן ז"ל", בתוך גרייבסקי (עורך), זכרון לחובבים, כרך א, עמ' 202-187. [חזרה]
[4] ליפמן, לתולדות היהודים, עמ' 60-12. [חזרה]
[5] חיים מיכל מיכלין, "האריאל", בתוך יודילוביץ (עורך), קבץ מאמרים, כרך ב, עמ' 46. [חזרה]

דניה מיכלין עמיחי, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, פרסמה שני ספרי שירה ואת הביוגרפיה 'אהבת אי"ש', חייו ופועלו של אברהם יוסף שטיבל, מייסד "הוצאת שטיבל" (מוסד ביאליק 2000).

עוד על הספר

בראי הדורות דניה מיכלין־עמיחי

הקדמה


כארבעה דורות, משלהי המאה ה־19 ועד לאמצע שנות השבעים של המאה ה־20, לא שפר דימויה התודעתי של האוכלוסייה היהודית שישבה בארץ ישראל בעידן הטרום ציוני, כלומר לפני "העלייה הראשונה". כינויי גנאי רבים הודבקו לה – גלותית, טפילה, חשוכה, נרפה, בורה – כינויים שהתגלמו כולם בשם התואר "היישוב הישן" שעמד בניגוד לשם התואר "היישוב החדש" שהוענק לעולים בעליות הציוניות, החל ב"עלייה הראשונה" ובכל שאר העליות שבאו בעקבותיה, שנתפסו כמשכילים, יצרניים, בעלי יוזמה ורחבי אופק.

דומה כי רק באמצע שנות השבעים, בעקבות מאמרו המכונן של פרופ' ישראל ברטל, "'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' – הדימוי והמציאות" שנדפס מעל דפי כתב העת "קתדרה", החלה להתחולל מהפכה בתפיסת טיבה האמיתי של אותה אוכלוסייה שהכל כה הרבו לזלזל בה והזרקור הופנה אל עבר שורת אישים שפעלו בה בתחומים שונים.

דניה מיכלין־עמיחי שופכת אור בחלקו הראשון של ספרה על שני אישים מרכזיים שעמדו על גבול הישן והחדש ופעלו בשני תחומים מרכזיים שהם במובהק תחומים מודרניים – עיתונות ורפואה מתקדמת. השניים, סבא רבא שלה וסבא שלה, הם מיכל הכהן שנמנה עם עורכי "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, ופעיל מרכזי בשני בתי החולים היהודיים "ביקור חולים" ו"משגב לדך", ובנוסף על כך פעיל במיזם של הקמת שכונת "נחלת שבעה". חתנו חיים מיכל מיכלין, היה במשך ארבעה עשורים דמות מרכזית בבית החולים "משגב לדך" ופעיל במוסדות סעד ובמיזמים חברתיים ותרבותיים, ובצד פעילותו היה כותב פורה שפרסם מאות מאמרים בעיתונות התקופה. אחי אשתו היה מהרופאים הראשונים בארץ־ישראל ובנו היה אף הוא רופא וכן סופר ידוע שם בצרפת.

חלקו השני של הספר מוקדש לצאצאיו של חיים מיכל מיכלין, לבנו, ד"ר יעקב מיכלין ולנכדו אמנון מיכלין, שאמנם עקרו מירושלים ומן הקהילה שבה חיו אבותיהם ועברו לתל־אביב, מרכזה החי והפועם של החברה הציונית הארץ ישראלית, אבל יחד עם זאת המשיכו לפעול בתחומים שבהם פעלו אבותיהם. השניים נשארו בתחום הרפואה אבל התמקדו בתחום הרוקחות: ד"ר יעקב מיכלין שלמד באוניברסיטאות בבירות ובלוזאן הקים וניהל בית מרקחת בעל מוניטין במרכז תל־אביב, מול בית־הכנסת הגדול, ולאחר מותו ניהלו אותו בניו יאיר ולאחריו אמנון. ד"ר יעקב מיכלין עסק בפעילות ציבורית וחברתית ענפה, בין השאר היה ממייסדי "הסתדרות הרוקחים", הוגה רעיון "בנק הדם", ומילא תפקידים מרכזיים במגן דוד אדום. הוא היה איש ספר, עסק בפעילות ספרותית והיה ממייסדי מפעלים תרבותיים בארץ. בין השאר עמד בראש ועד הוצאת שירי יעקב כהן, היה חבר ועד בהוצאת כתבי יהודה הלוי וכתבי המשורר הייידי זוסמן סגלוביץ'. בתקופת לימודיו האוניברסיטאיים בבירות ובלוזאן היה כתבו של "דואר היום". בנו אמנון נודע כהיסטוריון של הרוקחות בארץ ישראל ופרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא.

הייתה לי הזכות להכיר את אמנון מיכלין מקרוב. בכל פעם שהזדמנתי לרחוב אלנבי בתל־אביב הקפדתי לפקוד את בית מרקחת מיכלין, ביודעי שאמנון ירעיף עלי מידיעותיו בדברי ימי הרוקחים ובתי המרקחת, ובמיוחד אהב להשמיע באוזני סיפורים משובבי לב שהתחדשו לו אגב מחקריו על רוקחים נשכחים מירושלים הטורקית והמנדטורית שאבות אבותי פקדו את בתי המרקחת שלהם, סיפורים שמצאו את דרכם למאמריו הרבים ולספריו שכולם עמדו בסימן "מעשה רוקח". במיוחד זכורה לי תחושת הסיפוק שמילאה אותו כשעלה בידו להנציח בשלט מורשת כחול, שרוזטה זהובה מתנוססת בראשו, שנקבע על קיר החזית של בניין הקונסוליה הרוסית במגרש הרוסים בירושלים, את זכרו של בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית שבו הוכתר אמנון בתואר מגיסטר.

בכישרון מולד של מספרת מלידה ובידענות מעמיקה של היסטוריונית משרטטת דניה מיכלין־עמיחי, בתו של ד"ר יעקב מיכלין, דיוקן קיבוצי של ארבעה דורות פורצי דרך בתחומי הרפואה והרוקחות, העיתונות העברית, השפה העברית, חקר ההיסטוריה ופעילות חברתית ענפה שהורתם במסגרת מה שנהוג היה לכנות "היישוב הישן" הירושלמי והמשכם בלב לבה של החברה הישראלית.

חיים באר

דברים אל הקורא
"מעשה אבות סימן לבנים"

שורשי משפחתנו נטועים בארץ ישראל זה דורות. קורותיה שלובים בתולדות היישוב במשך יותר ממאה וחמישים שנה, שבמהלכן עשתה החברה הישראלית דרך ארוכה, מחברה נתמכת, הפועלת ממניעים דתיים, לחברה פרודוקטיבית החיה מיגיע כפיה. בני המשפחה היו מעורבים בחיים הדתיים, הציבוריים והתרבותיים, והשאירו עליהם את חותמם. הם היו ממניחי היסודות לעיתונות העברית, לרפואה ולרוקחות בארץ ישראל, חלוצים, איש־איש לפי נטיות ליבו ולפי צורכי הזמן.

ר' מיכל הכהן (1914-1834) היה בין עורכי הלבנון, העיתון הראשון שראה אור בעברית בארץ ישראל, ושימש כמו"ל של עיתונים נוספים, שמעל דפיהם הטיף לחיים פרודוקטיביים, לעבודת אדמה, להרחבת היישוב ולחינוך מתקדם. הוא היה ממייסדי השכונה "נחלת שבעה" וממייסדי חֲבָרות שעסקו ביישוב הארץ. הוא כיהן כמזכיר וכסופר בתי החולים בירושלים "בקור חולים" ו"משגב לדך". היה מזכירו הפרטי של רב העדה האשכנזית שמואל סלנט, ולאחר מכן מזכירם הפרטי של רבני העדה הספרדית, ביניהם הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר והראשון לציון יעקב מאיר. בנו הבכור אליהו אליעזר שאול הכהן, היה מארבעת ילידי הארץ שהיו לרופאים הראשונים בה, ונכדו נפתלי הכהן (פייר ניראק), היה לרופא, ולסופר מפורסם בצרפת, ואף היה מועמד לפרס גונקור היוקרתי.

ר' חיים מיכל מיכלין (חמ"ם, 1937-1867), חתנו וממשיך דרכו של ר' מיכל הכהן, היה מזכיר וסופר בית החולים משגב לדך במשך ארבעים שנה, לימד בתלמודי תורה (ת"ת), בבתי־מדרש ובישיבות; היה ממייסדי חברות צדקה וחסד, כ"בית חינוך עיוורים", "בית חינוך יתומים לבני העדה הספרדית" ו"בית זקנים וזקנות לעדה הספרדית"; עסק רבות בפעילות למען יישוב הארץ: הוא היה ממייסדי החברות "ישוב ארץ הקודש", "נטעים", "החברה לבנין הישוב בירושלים", "הנחלה" ואחרות, והיה שותף לייסוד השכונות החדשות בירושלים. כן היה ממייסדי תנועת "המזרחי" בירושלים. חיים מיכל מיכלין עשה למען הפצת השפה העברית, כתב מאמרים בשבחה, לימד כְּתב ולשון עברית, היה ממקורביו של בן־יהודה ותומך נלהב בחברה "שפה ברורה".

בנו, ד"ר יעקב אליעזר מיכלין (1951-1895), יליד ירושלים, למד רוקחות בבירות ובלוֹזָאן, ועם סיום לימודיו עבר לתל־אביב. היה ממייסדי "האגודה לעזרת חולים כרוניים ומבריאים", חבר "הליגה למען זכויות האדם" ומנשיאי אגודת "בני ברית" וארגון "הבונים החופשיים". היה ממייסדי "הסתדרות הרוקחים" בארץ ומהוגי רעיון בנק הדם. היה מראשוני הפעילים ב"מגן דוד אדום" בארץ ישראל, ועשה לו נפשות בארץ ומחוצה לה. כאָביו, היה אף הוא איש רוח, חבר באגודות ספרותיות, מרצה מבוקש מעל במות שונות בנושאים רפואיים, חברתיים וספרותיים. התרועע עם סופרי הדור, ביניהם ביאליק וטשרניחובסקי, ועמד בראש הוועד שהוציא לאור את כתבי המשורר יעקב כהן והמשורר היידי זוסמן סגלוביץ, ובין חברי הוועד שהוציא לאור את שירי ר' יהודה הלוי.

בנו אמנון מיכלין (2010-1935), תיעד את חיי המשפחה, ליקט וליכד את כל כתבי קודמיו, אך עיקר פועלו היה כהיסטוריון של קורות הרוקחות בארץ. הוא הקדיש את רוב זמנו לתיאור התפתחותה של הסתדרות הרוקחים, מאז ייסודה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ולחם את מלחמתה של הרוקחות הקלסית עד קיצה, שחל בעקבות השינויים בחוקי היסוד שלה, שמוטטו את הקרקע תחת רגליהם של רוקחים ובתי מרקחת פרטיים רבים.

כולם משכו בעט, טיפחו קשרים עם סופרי דורם, העבירו מדור לדור את אהבת השפה העברית ועשו למען השרשתה:

ר' מיכל הכהן היה כאמור מו"ל של עיתונים מספר; ר' חיים מיכל מיכלין כתב מאות מאמרים בעיתונות בנושאים שונים, וכן מאמרים ספרותיים, ופרסם מחקרים בארכאולוגיה ובגאוגרפיה של ארץ ישראל. הוא היה בעל טורים קבועים בעיתונות התקופה בארץ, וכן היה כתב מטעם יידישעס טאגעבלאט בניו יורק במשך שנים רבות.

ד"ר יעקב מיכלין כתב ספרים ומאמרי מחקר בנושאי רפואה ותרופות, ומאמרים בעיתונות התקופה בנושאים תרבותיים וחברתיים. הוא היה כתב של דֹאר היום בתקופות לימודיו בבירות ובלוזאן, וערך ספר לכבודו של אביו, במלֹאת לו שבעים שנה.

בנו, אמנון מיכלין, ההיסטוריון של הרוקחות, פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בענייני רוקחות בכתבי עת היסטוריים של התקופה כגון עת־מול וקורות ובכתבי עת בנושאי רוקחות.

שני הראשונים, ר' מיכל הכהן וחתנו ר' חיים מיכל מיכלין, היו שייכים לדור משכילי ירושלים, אוהבי העם, הארץ והשפה העברית. הם היו יראי שמיים ושומרי מצוות, אך גם תמכו בחינוך מתקדם, שאותו העניקו לבניהם למרות התנגדות מוחלטת של הרבנים הקיצוניים, שאף לא בחלו בהטלת חרמות עליהם. מיכל הכהן הוציא את בנו הבכור מן ה"חדר" ושלח אותו לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", ולאחר מכן ללימודי רפואה בגרמניה. חיים מיכל מיכלין היה מורה בת"ת "עץ חיים", בישיבות, בבתי הכנסת ובחדרי תורה, ואת בנו יעקב שלח לבית הספר "לֶמֶל" ולאחר מכן לקולג' הבריטי בירושלים, מֵאֵין בית ספר תיכון אחר בעיר. מחד גיסא שכר את שירותיהם של מורים פרטיים שילמדו אותו שפות זרות, כחלק מרכישת השכלה כללית, ומאידך גיסא למד תנ"ך, גמרא ומשנה מפי רבני ירושלים.

הכהן וחיים מיכל מיכלין נטלו חלק בפיתוח היישוב בארץ ישראל, בייסוד חברות להתיישבות חקלאית ובקניית קרקעות. הם ליוו את החברה היהודית ביציאתה מבין החומות, תרתי־משמע; נשאו משרות בעלות משמעות, והטיפו ליצירה ולחיי מעשה. עם זאת, הורישו לבאים אחריהם את הערכים שמהם ינקו, כיבדו את הרקע המסורתי שממנו באו, רחשו כבוד לקודמיהם והנציחו אותם בעל־פה ובכתב. ירושלים הייתה בליבם.

ד"ר יעקב מיכלין ובנו מגיסטר אמנון מיכלין, השתייכו לדור אחר, אבל דור שידע את יוסף והמשיך את מורשת אבותיהם והנציחם, שירש מהם את אהבת הארץ ואת אהבת השפה, וזכה בחינוך מתקדם ובמקצוע חופשי.

מטרת עבודתי זו היא לתאר את פועלם של בני המשפחה על הרקע ההיסטורי שבו חיו, את תרומתם החלוצית לנושא ההתיישבות בארץ, לקידום החינוך, להקניית השפה העברית, להתפתחות העיתונות, הרפואה והרוקחות, כשכל אלה היו עדיין בבחינת קרקע בתולה בארץ ישראל.

אין זה איפוא ספר מדעי אלא סיפורה של משפחה, שבניה התיישבו בירושלים בראשית המאה התשע־עשרה, וחייהם שיקפו במידה רבה את תקופת המעבר מימים חשׁוּכים לעת החדשה, מימים חשוכים אלֵי קִדמה. בני המשפחה לקחו חלק נכבד בחיי היישוב מאז השלטון העות'מאני, המנדט הבריטי ועד היות העם למדינה.

נכתב עליהם לא מעט בספרי ההיסטוריה, בכתבי העת ובעיתונות, והם עצמם כתבו לא מעט בספרות ובעיתונות התקופה. אמנון, אחי, שקד על איסוף החומרים שכתבו. בעבודת נמלים ובמשך שנים ליקט ואסף כל מאמר, כל סיפור וכל מכתב שיצא מתחת ידיהם, והעבירם לארכיון הציוני. הוא התכונן להעלות על הכתב את תולדות המשפחה, אך הלך לעולמו בטרם הספיק. נותרתי אחרונה מבני המשפחה, ואני רואה בעבודת הנצחה זו צוואה שאיני רשאית להתעלם ממנה. אני מרבה לצטט את בני המשפחה כדי שיראה הקורא כיצד עשו שימוש בלשון העברית, שהייתה כה יקרה לליבם, ואולי ימצאו הדברים הד בלב אנשים, ואולי אף בליבם של בני הדור הצעיר. אני מקווה שתעמוד לי יכולתי להפיח בהם רוח חיים.

כתיבה על אנשים שאינם בין החיים מחייבת הסתמכות על מקורות בכתב; נעזרתי בספרי היסטוריה, בכתבי עת ובעיתוני התקופה, וכן בחומרים פרי עטם של בני המשפחה, שהתפרסמו במקומות שונים. חשובים לא פחות הם חליפת המכתבים הרבים ביניהם, ובינם לבין אחרים. מטבעם של מכתבים, הם שופכים אור על חייהם הפרטיים של הכותבים, על התקופה שבה חיו, על מאורעות חשובים ועל אנשי מפתח בתקופתם, שעימם התרועעו: רבנים, סופרים, אנשי רוח ואנשי מקצוע, וכך מצטיירת סביבם תמונה היסטורית של התקופה ושל בני דורה.

רוב החומר מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, המחזיק בארכיונים פרטיים של כל אחד מבני המשפחה הנסקרים כאן; בארכיון יד בן־צבי מצויים חומרים רבים הקשורים ישירות למיכל הכהן, לחיים מיכל מיכלין ולאמנון מיכלין; בארכיון בית הספרים הלאומי במחלקת כתבי היד מצויים מסמכים הקשורים אליהם, בין אם ישירות, בין אם בארכיונים של אחרים, כגון באוסף שׁבֶדרון ואוסף מרדכי בן הלל הכהן. כן היו לי לעזר תעודות שונות מ"חברת בנין הישוב"; בספרייה הלאומית מצאתי חליפות מכתבים ביניהם לבין אחרים; בעיריית ירושלים מצאתי חומרים הקשורים לחיים מיכל מיכלין בענייני קניית ומכירת קרקעות וטיפולו בעיזבון בליליוס; במכון "גנזים" בתל־אביב מצויים תיקים המכילים כתבות וחליפות מכתבים בין ד"ר יעקב מיכלין וסופרי התקופה: מכתביו של חיים מיכל מיכלין לרב קוק, מסמכים הקשורים לנחלת שבעה וכאלה הקשורים למיכל הכהן, חוזים של בנו הרופא אליהו אליעזר שאול הכהן בינו ובין בית החולים משגב לדך, ומכתבים רבים אחרים.

נעזרתי בזיכרונותיה של דודתי אהובה פאגי, בתו של חיים מיכל מיכלין, כפי ששמע מפיה אחי אמנון במרוצת השנים.

בביקור בעיר העתיקה בעקבות בתי החולים, הגענו לבניין בית החולים בקור חולים, שנשמר וניצב ברחוב הקרוי על־שמו, "רחוב ביקור חולים". חזית הבניין נותרה כשהייתה, וטבלה קבועה על קיר הכניסה ומציינת פרטים על בית החולים. כיום הוא משמש כאכסניית נוער.

בניין בית החולים משגב לדך, שנבנה בשנת 1854 ונקרא בית החולים על־שם רוטשילד, אינו קיים עוד, אך אחד העובדים במשרד המקומי של העיר העתיקה התנדב להראות לנו היכן היה ממוקם.

בבית החולים משגב לדך בשכונת תלפיות נאמר לנו כי לא נותר כל ארכיון מן הימים ההם. שלט על קיר המבואה מבהיר את שמו: " וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י).

מבוא


אם בשם "ירושלם" הובעה משאלה לשלום או לשלמות, הרי שזו נשארה בגדר משאלה בלבד; מקדמת דנא הייתה ירושלים מפוצלת ומפולגת, ידעה מלחמות, מחלוקות וסכסוכים, מבית ומחוץ, בעיקר מבית; שכנים עוינים מחוץ, ספרדים ואשכנזים, חסידים ופרושים מבית; סכסוכי עדות, סיעות, תרבויות, שפות, מורדי אור חשוכים מזה ושוחרי דעת והשכלה מזה. אבל מאז ומתמיד הייתה ירושלים מושא אהבתם של יהודים אשר חיו – וירושלים בליבם.[2]

בתוך חומות העיר העתיקה הצטופף "היישוב הישן", שכל שינוי, ולו הקטן ביותר, נתפס כניסיון להוציאו מאפלה לאורה, נתקל בהתנגדות של חרדים קנאים, וגרר אחריו מאבקים. אבל היו חלוצים מקרב היישוב הישן, פורצי דרך, שלא נרתעו, ועשו למען היישוב הירושלמי להוציאו מהדלות החומרית והרוחנית שבהן היה נתון. עליהם נמנתה משפחתנו, שאהבת ירושלים הייתה טבועה בדמה. ולה יוקדש חיבור זה.

***

ירושלים לא הייתה הראשונה שבה התיישבו יהודים בארץ ישראל, קדמה לה צפת. במאה התשע־עשרה חי בצפת ריכוז גבוה של יהודים־ספרדים; ערגה משיחית, שמועות שהמשיח יבוא מהגליל והעובדה שהאר"י הקדוש ישב בצפת כמה עשרות שנים, הובילו לנהירת יהודים לעיר. ברם, פרעות, מגפות ורעידות אדמה שפקדו אותה במרוצת המאה, הבריחו את היהודים לירושלים, ומאמצע המאה התשע־עשרה, חי בירושלים הריכוז הגבוה ביותר של יהודים, רוב רובם ספרדים, שישבו בעיר עוד מימי גירוש ספרד. לא בכדי נהוג היה לומר שירושלים נבנתה מחורבנה של צפת. היהודים הספרדים דיברו ספרדית וערבית, והשתלבו בחיי ירושלים ותושביה; התלבשו כמותם, דיברו בשפתם, וקיימו יחסי גומלין עם השלטון העות'מאני. הממשלה הכירה בהם רשמית, והחכם באשי, הראשון לציון, ראש הרבנים בארץ ישראל, היווה בעיניה סמכות עליונה, והיה הנציג הרשמי והמוכר של היישוב בעיני השלטונות. בידו ניתנו סמכויות שיפוטיות, דתיות ואזרחיות. העדה הספרדית שילמה מיסים, קיבלה תרומות מיהודי התפוצות, והחזיקה בתי דין שעסקו בענייני הכלל ובענייני הפרט. האשכנזים היו תלויים בספרדים בכול: רישיונות, שחיטה, קבורה וכיוצא באלה. הם נאלצו להתלבש כספרדים כדי להיראות כמותם ולא להיבדל מהם.

בשנת 1840 חלה תמורה במצב. זה עתה הגיעו לסיומן תשע שנות שלטון מצרי, הטורקים חזרו לשלטון, גילו סובלנות יתרה לנתיני ארצות המערב, והיו ליברלים מהמצרים בנתינת זכויות למיעוטים, בעקבות זאת, בשנים אלה חל גידול משמעותי בקרב יהודי ירושלים.

יהודים אשכנזים הגיעו לירושלים באותה תקופה, התאקלמו בה, והמשיכו למעשה את אורח חייהם מארצות מוצאם; הם דיברו יידיש והתלבשו כדרך שהיו לבושים בארצות מזרח אירופה. בעוד שלעדה הספרדית הייתה הנהגה אחידה. בקרב העדה האשכנזית שרר פירוד, והיא נחלקה לחסידים ולפרושים (המתנגדים, אלה שפרשו מן החסידים). אומנם החסידים הקדימו את עלייתם ארצה ועלו עוד בשלהי המאה השמונה־עשרה, אבל רוב רובה של עליית האשכנזים השתייכה לפרושים, שהיו ידועים בעיקר כתלמידי הגר"א (הגאון מווילנה), ואם כי הוא עצמו לא הגיע מעולם לארץ ישראל, הוא היה הגורם לנהירת יהודים אליה.

היהדות המסורתית התנגדה לעלייה לארץ ישראל. לדעתם, תגיע הגאולה עם בוא המשיח, ואין לדחוק את הקץ, אלא לדבוק בלימודי התורה. אבל עם עליית תלמידי הגר"א, חלה הקלה באיסור. אומנם עליית החסידים קדמה לעליית הפרושים, אבל היא הייתה עליית בודדים, ואילו עליית תלמידי הגר"א הייתה המונית יותר, ומטרתם הייתה להתאזרח ולהוביל את הטון ביישוב הירושלמי.

בין שתי העדות שררו מתחים, וחלה הפרדת רשויות כמעט בכל דבר; הם נבדלו אלה מאלה בלבושם, בשפתם ובעיקר בהשקפת עולמם. החסידים הקימו בשנות השישים של המאה התשע־עשרה את בית הכנסת "תפארת ישראל", שהפך למרכז העדה החסידית בישראל, ואילו הפרושים הקימו את מרכזם על "חורבת יהודה החסיד" שעמדה בשיממונה מאז נחרבה בידי הערבים בשנת 1720 בתואנה שלא שולם חוב של דמי שכירות על השטח. מי שפדה את החורבה משעבודה לחובות וקומם אותה מהריסותיה, הוא אברהם שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון, אדם מעשי, שדבק בדעה שיש לחיות בארץ מעמל כפיים. צורף הפך את החורבה למרכז דתי ורוחני של הפרושים, ובמרוצת השנים נבנו בו בתי כנסת, ת"ת והישיבה החשובה עץ חיים. כן היו בחצר החורבה בית דין צדק, חברה קדישא, ועד השחיטה ומקווה. בראש כולם עמד באותם ימים הרב שמואל סלנט, המנהיג הדתי של היישוב הישן ומייסד "ועד כל הכוללים", הוא הארגון שנוסד ב־1866, ושימש מסגרת־על לכל הכוללים, שבאמצעותם בוצעה "החלוקה". לימים אורגן מחדש ונקרא בשם "הוועד הכללי, כנסת ישראל". שני מוסדות שריכזו את כל ענייני היישוב, מכל הבחינות.

המושגים "היישוב הישן" ו"היישוב החדש" זכו במרוצת השנים להתייחסויות ולהגדרות שונות. יש שהבדילו ביניהם מבחינה כרונולוגית: עד העלייה הראשונה וממנה, או עד סוף השלטון העות'מאני ותחילת השלטון הבריטי, אך למעשה הגבולות אינם נחרצים. מקובל יותר להגדיר את ההבדל מבחינה ערכית־אידיאולוגית: העדה האשכנזית של היישוב הישן רצתה לשמר את אורח החיים המסורתי־גלותי, לעומת היישוב החדש, ששאף לבנות חברה יהודית־לאומית־מודרנית, שתחיה מעמל כפֶּיהָ ותהיה ל"חַי הנושא את עצמו".

רוב רובו של היישוב הישן התפרנס מכספי החלוקה, הכספים שהגיעו מיהודי התפוצות.

מלאכת איסוף הכספים הייתה נתונה בידי שְׁלוּחָא דְּרַבָּנָן (שד"ר), השליחים מארץ ישראל, שהיו מצוידים במכתבי המלצה מרבני ישראל, שוטטו ברחבי העולם ואספו כספים. כן היו גופים יהודים, כדוגמת "ארגון הפקידים והאמרכלים של אמשטרדם" (פקוא"מ), ארגון יהודי שנוסד באמסטרדם בתחילת המאה התשע־עשרה, שהיה אוסף את כספי החלוקה באירופה, ושולח אותם לירושלים.

בניגוד לעדת הספרדים של היישוב הישן, שניהלה במידה רבה חיים פרודוקטיביים ודאגה לפרנסתם ורק תלמידי חכמים מתוכה נהנו מכספי החלוקה, עדת האשכנזים הייתה נתונה כולה לחסדי כספי החלוקה, ובלעדיה לא היה לה קיום. האשכנזים לא עסקו בכל מלאכה לפרנסתם, ולא ראו בכך דבר שיש להתבייש בו, נהפוך הוא. הם רצו לשמר את היהדות בטהרתה, וראו בעצם ישיבתם בעיר הקודש ובדבקותם בתפילה ובלימוד התורה את הגורם שיקרב את הגאולה ויביא לביאת המשיח. זו הייתה בעיניהם תרומתם ליהדות הגולה, לפיכך ראוי היה בעיניהם שהיהודים יושבי התפוצות יפצו אותם וידאגו לקיומם.

הן הספרדים והן האשכנזים התארגנו בכוללים, שנקראו על־שם ארצות מוצאם, וראשי הכוללים נקראו "ממונים". לכל כולל היו מוסדות חינוך משלו, מהגיל הרך ועד ישיבות ובתי כנסת, והחשוב מכול, כל כולל ניהל את פנקסנות התרומות מארץ המוצא שלו. הכסף עבר ידיים רבות של שליחים ושל גבאים, מהארץ ומחוץ לארץ, וכל אחד לקח לו נתח מהתרומה. הדבר גרם לא פעם למעשי רמאות ומעילות. התומכים בחלוקה נתפסו בעיני המתנגדים לה כפרזיטים, חשׁוּכים, אוכלי לחם חסד, שבהתנגדותם לכל קִדמה ממשיכים את הגלות. המתנגדים לחלוקה לא רצו להיקבר בדל"ת אמות של הלכה, אלא להפוך את היושבים בציון לחברה פרודוקטיבית, ורצו לצאת מבין החומות תרתי־משמע, ולשאוף אוויר אחר מן העולם הגדול, שניצני השכלה כבר נראו בו.

יש לזכור שהיישוב בירושלים היה נתון בתוך מתחם העיר העתיקה, מוקף חומות שסגרו על סמטאות צרות וחשוכות, שעזובה ועוני זעקו מכל פינותיהן. תושביה היו נתונים לחסדי שכניהם הערבים ששדדו אותם, ולא חסרו אף מקרי רצח, לפיכך, היציאה מן העיר העתיקה הייתה כרוכה לא אחת בסכנת נפשות.

אף חלקם של העולים לארץ לא שפר; האוניות, שעימן הגיעו, היו רעועות ולא תמיד הצליחו להתגבר על משברי הים; שודדים ארבו להם לאורך הדרך, ומי שזכה להגיע לארץ ישראל ראה זאת בחזקת נס. אבל הדבר לא מנע מיהודים לעלות לארץ הקודש. מהם שעלו כדי להיקבר באדמתה הקדושה, ומהם שעלו על־מנת לבנות ולהיבנות בה.

חיבור זה יעסוק במשפחה שבאה לארץ הקודש על־מנת לבנות ולהיבנות בה, ועשתה כמיטב יכולתה להאיר את המחשכּים ולפתוח פתח אל העולם שבחוץ.

בחייהם השתקפה תקופת המעבר מימים נחשלים אל העת החדשה, ימים של התחדשות תרבותית, שבהם נוצרה עיתונות עברית, בהם תפסה הלשון העברית את מקום היידיש וביטאה רעיונות חדשים של קִדמה, ימים שבהם מקצועות הרפואה והרוקחות הפכו מפרימיטיביים למקצועיים. בכל אלה לקחו בני המשפחה חלק פעיל.

מוצא המשפחה מליטא. ר' מיכל הכהן דאטנובר, אב בית דין דאטנובה, יליד 1702 (משוער), היה גדול בתורה. בין השאר כתב פירוש לתורה ופירוש לספר הזוהר, אך בעיקר התפרסם כרבו של הגאון מווילנה, שאותו פגש לראשונה כשהגר"א היה ילד; באחד מביקוריו בווילנה, בתחילת שנות השלושים של המאה השמונה־עשרה (1731), כאשר התארח בבית מכרים בווילנה, נכנס ר' מיכל הכהן באישון לילה לספריית מארחיו ופגש שם בילד כבן אחת־עשרה רכון על המסכתות "זבחים" ו"מנחות", מסכתות קשות ביותר לכל הדעות. עם עלות השחר, והילד עדיין שוקד על תלמודו, בחן אותו, התרשם מעומק בקיאותו וניבא לו גדולות ונצורות, ואף השתמש במילה "גאון". אותו ילד גדל והיה לגאון מווילנה. כותבי העיתים ראו לציין כי לימים היה מיכל הכהן מורהו של הגר"א.[3]

ראשון העולים מהמשפחה לארץ ישראל, היה נכדו של ר' מיכל הכהן, ר' אליעזר הכהן, אב בית דין יאסווין במחוז זאמוט שבליטא.[4]

בזאמוט היה קיים יישוב יהודי החל מן המאה הארבע־עשרה, באיחור מווילנה הסמוכה, שבה התיישבו יהודים עוד קודם לכן. אך משהתיישבו יהודים בזאמוט, מיד התבלטו בהתנגדותם לחסידות, בשקידתם בלימוד התורה ובהתגברות השכל וההיגיון על הרגש. במאה התשע־עשרה זרח כוכבו של הגר"א והם דבקו בשיטתו ובעיקרי תורתו, הגורסים שלימוד חוכמות חיצוניות עוזר להבנת התורה. לפיכך שקדו יהודי זאמוט על לימוד דקדוק, חשבון, הנדסה ואלגברה. זאמוט הצמיחה בעלי כשרונות רבים, שהשפיעו על יהודי המקום והעשירו את הספרות הרבנית, הפילוסופית, הבלשנית והמדעית. לא בכדי נחשבה זאמוט לאחד המקומות הפוריים ביותר בספרות היהודית.

במאה השמונה־עשרה נחשפו יהודי זאמוט לרוח ההשכלה, שהחלה לעשות נפשות ברחוב היהודי. ההשכלה תאמה את רוח יהודי זאמוט, שכאמור, היסוד הריאליסטי ותורתו של הגר"א היו נר לרגליהם. לצד ישיבות גדולות שהוקמו כסלבודקה וטעלז, החלו להופיע גם אגודות של "חובבי ציון".

אין תמהּ אפוא, שתושב המקום, ר' אליעזר הכהן, נכדו של מיכל הכהן הושפע מן הזרמים האלה והחליט לקיים הלכה למעשה את מצוות הגר"א ולעלות לארץ ישראל.

היות שהכיר את דרכי התנהלותו של היישוב הישן בירושלים ואת תלותו בכספי החלוקה, היה איתן בדעתו שכל העולה לארץ ישראל, עליו להתקיים בה מיגיע כפיו. כדי לבצע זאת הלכה למעשה, ביקש מאחד הרצענים בעירו ללמדו בסתר את מלאכת הרצענות, ולאחר שרכש ניסיון־מה, הרגיש את עצמו מוכן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1844 יצאו לדרך אליעזר הכהן, אשתו בדאנה, בנו מיכל ובנותיו פאייה ועטיל, ולאחר ששהו בדרך כתשעה חודשים, מהם שישה חודשים באונייה, הגיעו ליפו, ובראשית שנת 1845 עלו ירושלימה. אליעזר פתח חנות קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה ועסק בתיקון נעליים. לימים כתב על כך חיים מיכל מיכלין: "בני ירושלים הביטו על 'הרצען' החדש בתמהון, כי לא התאימה כל הויתו של האיש אל מלאכתו. אצבעותיו היו עדינות ולבנות יותר מדי מלעסוק בסנדלרות, כי סוף סוף, גם סנדלר מומחה לא היה, אלא אושכפי".[5]

איתרע מזלו, וכמה מתלמידיו עברו ליד חנותו והכירוהו, הם סיפרו לרבני ירושלים על רב גדול שעוסק ברצענות, ומשלחת נשלחה אליו כדי להבהיר לו כי עיסוקו במלאכה שאינה ראויה לו, משפיל את כבוד הרבנות, ודרשו ממנו בכל תוקף לעזוב את מלאכתו ולהמשיך לעסוק בתורה. הם הבטיחו לו תמיכה כספית, כנהוג באותם ימים, דבר שממנו רצה אליעזר להימנע בכל מחיר. הוא נפל ברוחו, חלה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו.

במותו, השאיר אחריו אליעזר את בנו הקרוי על־שם סבו, יצחק מיכל אליהו הכהן, יליד יאסווין 1834. הילד נלקח לביתו של קרוב משפחה, שבתאי הלוי, ראש השוחטים האשכנזים בירושלים, והוא גידלו כבן.

עבודה זו תעסוק בארבעה מבני משפחות הכהן־מיכלין. בראש ענף המשפחה הראשון: מיכל הכהן, יליד זאמוט. אך, כאמור לעיל, עלה לארץ ישראל בגיל צעיר, ומאז היה איש ירושלים; הענף השני: חיים מיכל מיכלין, חתנו של מיכל הכהן; הענף השלישי ד"ר יעקב מיכלין, בנו של חיים מיכל מיכלין; הענף הרביעי מגיסטר אמנון מיכלין, בנו של ד"ר יעקב מיכלין.

[2] ראו בהרחבה: קניאל, "יישוב ישן ויישוב חדש: משמעותם של מונחים", בתוך המשך ותמורה, עמ' 34-21; אליאב, "הפקידים והאמרכלים", בתוך ארץ־ישראל ויישובה, עמ' 125-118; פרידמן, "הישוב הישן האשכנזי כחברה נתמכת – דה־לגיטימציה והדימוי העצמי", בתוך חברה במשבר לגיטימציה, עמ' 13-2. [חזרה]
[3] העשיל, עליות אליהו, עמ' ו-ז; גרייבסקי, "הרב רבי מיכל הכהן ז"ל", בתוך גרייבסקי (עורך), זכרון לחובבים, כרך א, עמ' 202-187. [חזרה]
[4] ליפמן, לתולדות היהודים, עמ' 60-12. [חזרה]
[5] חיים מיכל מיכלין, "האריאל", בתוך יודילוביץ (עורך), קבץ מאמרים, כרך ב, עמ' 46. [חזרה]