הדור של 1940: מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית

הקדמה

א. פתיחה: העשור השני – עידן הנורמליות הישראלית? 

מבצר עכו מסמל את מיתוס הגבורה של היישוב שנלחם על עצמאותו. לאחר הקמת המדינה הוסב חלק ממנו לבית חולים לחולי נפש. החולים התהלכו בכותנות פסים בחדרים השונים ואף בתא הגרדום, שבעבר המתינו בו הנידונים בכותנות אדומות לרגע הוצאתם להורג. אורחים, תיירים ומשלחות תלמידים נתקלו לא פעם באותם מוכי גורל, והזדעזעו מהדו־קיום בין סמלי הגבורה האנושית לקיום האנושי הקשה שנגלה לעיניהם.[1] אפשר לראות במצב הייחודי הזה שיקוף סמלי של המעבר מחברה שהעלתה על נס ערכי גבורה, הגשמה וחלוציות, לחברה שבה נשחקו בערכים האלה, נעלמו או הפכו למיתוס, וחיי היום־יום היו אפורים, חסרי כל מימד הרואי. בחברה זו סבלו ישראלים רבים שניסו לחיות בשלווה ממצוקות מחרידות.

ספר זה עוסק באותם ישראלים.

לקראת סוף שנות החמישים של המאה העשרים שקטה הארץ. במהלך העשור השני לקיומה של המדינה התייצב המצב הכלכלי והחברתי, נעלמו (לזמן מה) הסיכונים הביטחוניים, והורגשה יציבות בכל תחומי החיים. בשנת 1958 חגגה המדינה את שנת העשור והציגה לראווה את הישגיה. ואולם דווקא בעשור ה"נורמלי" הראשון של המדינה הרגישו רבים מועקה נפשית או תשישות נפשית,[2] שבאו לידי ביטוי בין היתר בגידול במספר המאושפזים בבתי החולים לחולי נפש ובמספר חולי הנפש ששוטטו ברחובות, לעיתים עירומים, רבים מהם בעלי מומים גופניים שאותם הציגו לראווה.[3] על פי נתונים רשמיים, מדור המוגבלים במשרד הסעד טיפל בכ־7000 מוגבלים הלקויים בנפשם, כמעט 15,000 חולים היו רשומים בכרטיסיות הנהלת בריאות הנפש, אך ברור היה לעורכי הנתונים במשרד הבריאות כי המספר גדול בהרבה.[4] ביטוי נוסף לאווירת הנכאים היה בשיח הציבורי המתעצם והסוער סביב ניסיונות ומעשי אובדנות והעליה המתונה יחסית לעומת העשור הקודם במספר המתאבדים, בעיקר בקרב ישראלים ממוצא אירופאי.

העשור השני לקיום המדינה נחשב כ"עשור היופי" הישראלי, "העשור המוצלח" או "העשור הנורמלי".[5] בקרב רבים מקובלת ההבחנה בין העשור השני – השנים 1967-1958, שנות הצלחות והישגים, התפתחות והתבססות – לבין קשיי העשור הראשון רב המשברים. לעומת זאת, שנת 1967 והבאות אחריה נתפסות כקו השבר בחברה הישראלית, וכשנים בעלות השפעה מכרעת על ההיסטוריה הישראלית, חיובית או שלילית, לפי העמדה הפוליטית של המתבונן והחוקר.[6]  

מיכאל קרן וגיורא גולדברג מתארים את התקופה שקדמה למלחמת 1967 כ"תקופת מנוחה ונחלה". בקטלוג תערוכת "דור תש"ך", שנערכה לאחרונה בספרייה הלאומית, מתוארות שנות השישים ובעיקר השנים 1961-1960 כשנים השקטות בתולדות המדינה. ההיסטוריון מרדכי נאור כינה את העשור השני "ימי התום". חוקר הספרות אבנר הולצמן כינה את שנת העשור "שנת שמחה והתרוממות רוח". ההיסטוריון צבי צמרת תיאר שם את האופטימיות שבה החל העשור השני, את הנחת אבן הפינה לכור בדימונה ואת שיחת הטלפון הראשונה הישירה, שלא דרך מרכזייה. חוקר מדיניות הביטחון גבריאל בן־דור כתב על העשור שקדם למלחמת ששת הימים: 'הייתה זו תקופה פורייה להפליא של התפתחות'. העיתונאי ארי שביט ציין את העשור השני כמפעל של נורמליות ואת "יופייה של שנת 1965", ולבסוף, חוקר התרבות חיים גרוסמן כותב על "ישראל הצנועה, התמימה, חדורת גאווה בלאומיות העברית־ישראלית והישגיה".[7]

הרגיעה הורגשה קודם כול בתחום הביטחוני: לעומת מלחמת הגבולות המתמדת של העשור הראשון, היו שנות השישים המוקדמות, כפי שהראה קימרלינג, השנים השקטות ביותר בעשורים הראשונים לקיום המדינה. באורח אירוני, אחת הסיבות לשקט זה הייתה דווקא קריסת הקולוניאליזם האירופי והמשטרים המלוכניים והפרלמנטריים במצרים, סוריה ועיראק: התנועה הלאומית הערבית החדשה הייתה עסוקה במאבק במתנגדיה ובמאבקים פנימיים בין פלגיה השונים, עד שאלה הבשילו למשבר של 1967. השקט היחסי לווה בהתעצמות צבאית, שהתאפשרה על ידי "ברית ישראל‏־צרפת" בין ממשלת בן גוריון למשטרו של דה־גול, שאחד מפירותיה היה הכור האטומי הצרפתי שהוקם בדימונה.

הסיבה העיקרית לרגיעה הכלכלית הייתה דעיכת העלייה ההמונית של העשור הראשון, שהכפילה ויותר את אוכלוסיית ישראל. בין 1956 ל־1967 גדלה אוכלוסיית ישראל במחצית, וכמחציתו של גידול זה נבעה מן העלייה שהביאה בסופו של דבר למיתון של סוף העשור, חרף המשבר הכלכלי הדרמטי של העשור הקודם – הצנע והמחסור במזון, מאות האלפים ששוכנו באוהלים ובצריפים, האבטלה הכרונית ועבודות הדחק, ומעל לכל כיסיה הריקים של הממשלה.

עתה פונו רוב המעברות ויושביהן שוכנו בשיכונים ועיירות פיתוח. מפעלים הוקמו וסיפקו עבודה למעמד הפועלים המתהווה. הגידול האדיר באוכלוסייה והרחבת מוסדות המדינה הרחיבו גם את המעמד הבינוני. תהליכי התברגנות הורגשו יותר ויותר: במחצית השנייה של שנות החמישים ניתן לדבר על הופעתו של מעמד בינוני חדש ובו טכנוקרטים, אנשי מדע, מורים, עיתונאים וסופרים, חוקרי אוניברסיטה, פקידים ועוד – רובם המכריע אשכנזים. לצד המגזר הציבורי – המנגנון הממשלתי־הסתדרותי המנופח – הלך וגדל המגזר הפרטי ועמו הרימו ראש אינטרסים פרטניים, אידיאל האינדיבידואליזם ותרבות הצריכה.[8] דני גוטוויין מכנה תופעה זו: "חלוציות בורגנית" – הכלתו של המעמד הבינוני החדש באתוס החלוצי. העיסוק במקצועות החופשיים והטכנוקרטיים "הפך [...] להגשמה חלוצית".[9]

באותו עשור התפתחה תרבות הצריכה הישראלית:[10] ב־1958 נפתח בתל אביב הסופרמרקט הראשון. יותר ויותר מוצרי צריכה מסוגים שונים, החל מקוסמטיקה, היגיינה, כלי בית, מזון וכלה במוצרי צריכה חשמליים, החלו להופיע בחנויות. באמצע שנות השישים חלה עליה ניכרת ברכישת מכוניות פרטיות.

הרגיעה באתוס הקולקטיביסטי ובמצב המשבר התבטאה גם בתחום הפוליטי: בן גוריון, שייצג את האתוס הקולקטיביסטי של ימי המשבר, הוחלף בשר האוצר הוותיק – טכנוקרט אפור, בעל חוש הומור יבש, איש המנגנון והמינהל. באווירת הרגיעה ביטלה הממשלה החדשה בהדרגה את הממשל הצבאי, וחופש התנועה איפשר לאוכלוסייה הערבית להצטרף למעמד הפועלים הישראלי באתרי הבנייה ובמפעלים.  

הנורמליזציה של ישראל התבטאה גם בתחומי ההשכלה, המדע והתרבות: מערכת ההשכלה הגבוהה התרחבה – בסוף העשור כבר פעלו ארבע אוניברסיטאות, ב־1969 היו בהן כ־35 אלף סטודנטים והיחס בין הסגל הבכיר לאוכלוסייה גדל פי חמישה.[11] החינוך התיכוני הורחב, מראשית העשור הונהג שכר לימוד מדורג ולקראת סוף העשור הוחל בתכנון הרפורמה בחינוך.[12] זמרים ולהקות ישראליות כ"רביעיית מועדון התיאטרון", "התרנגולים" ו"שלישיית גשר הירקון" חיקו את סגנון הזמר הצרפתי. במועדונים פרחה המוזיקה היוונית, ובראשית 1967 הוציאו "החלונות הגבוהים" את התקליט שנחשב לתקליט הרוק'נ'רול העברי הראשון. האמרגן גיורא גודיק ייבא לארץ סוגה חדשה – המחזמר – והביא לפרובינציה התרבותית מעט זוהר אמריקאי.

אחד ממאפייני התקופה הוא ריבוי הביקורים של אנשי רוח, כוכבי תרבות ובידור, ולא פחות מכך ההתרגשות שעוררו ביקורים אלה אצל המעמד הבינוני הישראלי, הרעב למעט זוהר. התרגשות זו זכתה לעיתים ללעג, למשל מצידו של הסאטיריקן אפרים קישון, שתיאר את הזיוף, האלתור והפרובינציאליות שליוו את ביקוריהם של כוכבי התרבות והבידור.[13]

"...למרות תביעותיהם הנוכחיות לא חיו הישראלים אף פעם מאז הקמת מדינתם חיים טובים יותר" טען העיתונאי הצרפתי אריק רולו. "ההתברגנות פועלת לעיתים קרובות כתרופת הרגעה חזקה... גאות כלכלית עוברת על ישראל... ההכנסה הלאומית לנפש מעמידה את המדינה העברית [בשורה אחת] עם הולנד, פינלנד ואוסטריה".[14]

אולם בספרו של עמוס עוז מנוחה נכונה מופיע תיאור אחר של החברה הישראלית באותה תקופה: חברה מסויטת, אחוזת חלומות ביעותים, שדעתה הולכת ונטרפת וחלקים ממנה שוקלים להתאבד. אנשים שנתפסו כמשוגעים, רובם ממוצא אירופי, התהלכו ברחובות, מלמלו לעצמם, צעקו, והתנהגו באופן שהפחיד את הציבור. במקום אחר הוא כותב על חייהם של רבים בירושלים שחיו תוך פקעת דהויה של עצב והעמדות פנים, של געגועים וגיחוך ועליבות פרובינציאלית, של חינוך סנטימנטלי ואידיאלים שאבד עליהם כלח ופחדים חנוקים והכנעה וייאוש. ייאוש מן הזן החמצמץ, הביתי: ממקומות שבהם שקרנים קטנים התחזו לטרוריסטים מסוכנים, ללוחמי חירות הרואיים, וכורכי ספרים אומללים הגו נוסחאות גאולה אוניברסליות [...] קופאים בצרכנייה או בסינמה חיברו לילה־לילה שירים וברושורות.[15]

גם פנחס שדה בספרו החיים כמשל מתאר דמויות דומות בירושלים של שנות החמישים: מטורפים, הוזים, מתגלגלים ברחובות וממלמלים הברות שאיש לא מבין. כפי שנראה בהמשך, בירושלים היה באופן יחסי המספר הגבוה ביותר של חולי נפש.

אכן, לצד הצמיחה וההתפתחות הכלכלית והתרבותית, יצרו התהליכים שעברו על החברה הישראלית אווירה של חרדה, דיכאון ופסימיות, שהתבטאה במקרים רבים במחלות נפש, ואף באובדנות. לדברי עדית זרטל, דווקא הנורמליות הבורגנית של "העשור הנורמלי" יצרה תחושה זו:

"החברה הישראלית באביב 1967 הייתה חברה יתומה ושסועה. אחרי עידנו הסוער, החלוצי, המלכד והמגויס למטרות הלאום של בן־גוריון, באו הימים האפורים, הנורמליים וגם הנינוחים יותר של אשכול, שנחשב מתון ופשרן, ועמם מיתון כלכלי, אבטלה גבוהה, זעזועים חברתיים ותחושה כללית של ירידה ודיכאון".

זרטל מתארת את אווירת הדיכאון ששררה בזמן המיתון של השנים 1967-1966, שסיים, כאמור, עשור של צמיחה כלכלית מהירה. בתקופת המיתון עלתה לתודעה הציבורית תופעת ההגירה, או "הירידה" מישראל – כפי שכונתה אז. את אווירת הדיכאון ביטאו בדיחות כמו "בשדה התעופה לוד תלוי שלט: האחרון שיוצא יכבה את האור". לעומתה, מתאר תום שגב את אווירת החרדה ששררה בארץ בתקופת ה"המתנה" – שלושת השבועות שלפני מלחמת ששת הימים: "כך, בבת אחת, התברר כמה פגיעים היו הישראלים, כמה מסמורטטים. לא האיומים של נאצר גרמו לכך – או לפחות לא הם לבדם – כי אם הדכדוך הטובעני אשר משך אל תוכו רבים מהם, זה חודשים רבים".[16]

לפי זרטל ושגב, המיתון וההסלמה הבטחונית רק גרמו לדיכאון ולחרדה שבנפשות הישראלים לפרוץ אל פני השטח. גם מרדכי בר־און וגדעון עפרת מתארים את שנות השישים כשנים שבהן פשטו חרדות קשות בקרב הציבור הישראלי, אם כי רק בהערות אגב.[17] המחקרים שעסקו עד עתה במיתון הכלכלי החריף, שפקד את המדינה בשנים 1967-1966 לא דנו בקשר בין האווירה הקשה והפסימיות שיצר המיתון לבין אווירת הנכאים והפחד בתקופה שקדמה למיתון.[18]

כבר בראשית העשור חזה אורי אבנרי את "ירידת המתח" שתעבור על החברה הישראלית: "רק טיפש ישלה את עצמו כי גל אחד דוהר קדימה לנצח. אט־אט שוכך כוחו, אט־אט יורד שיאו. הקצף הלבן והמקסים נעלם. זה הדבר שקרה בשנים האחרונות. הייתה הרגשה כללית של ירידת מתח, הרגשה של רפיון כוחות".[19]

הספר שלפנינו מבקש לבדוק את אחד הביטויים לאותם רגשות חרדה – אובדנות ומחלות נפש בחברה הישראלית בעשור השני לקיום מדינת ישראל, להבין את הסיבות לכך בהקשרן החברתי־תרבותי, וכיצד נתפסה התופעה באותה תקופה.

בניגוד לשבחים שהורעפו על העשור הזה, בעיקר התקופה שקדמה לשנת המיתון 1966, אני טוען שבתקופה זו שרר בישראל "מצב ויקטוריאני": לצד הפריחה והשפע הכלכליים והתרבותיים,[20] יצרו התהליכים שעברו על החברה הישראלית אווירה של חרדה, דיכאון ופסימיות לנוכח התפרקותם הנפשית של רבים. ביטוי מחריד של אווירת הנכאים שפקדה רבים בחברה הישראלית בעשור השני היה הגידול, לעומת העשור הראשון, במספר המתאבדים בקרב עולי אירופה, וכן במספרם של חולי הנפש שסבבו ברחובות, חיו בתוך משפחותיהם או אושפזו.

"המצב הוויקטוריאני" הישראלי בשנות השישים התאפיין במה שההיסטוריון פיטר גיי (Gay) מכנה "עידן הדאגה הבורגני" של המאה התשע־עשרה. למרות ההבדל הניכר בין המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה לעשור השני הישראלי הקצר, ניתן למצוא נקודת דמיון חשובה אחת. גיי ואחרים מתארים את הטראומות שנגרמו לחברה האירופאית (הנתפסת כיום כחברה שחיה אז על פי ערכים ויקטוריאניים), כתוצאה של השינויים המהירים, בעיקר בתחום הטכנולוגי, שהשפיעו על אורחות החיים מאמצע המאה התשע־עשרה. "כל שינוי הוא טראומתי, אפילו שינוי לטובה", טוען גיי. המתח בין התשוקה למודרניות והפחד ממנה יצר דאגות, פחדים ומתחים רגשיים שהתבטאו בניסיונות התאבדות, התאבדויות ואשפוזים חוזרים ונשנים, בעיקר בקרב המעמד הבינוני. בכל רחבי אירופה, כותב גיי בהשפעתו של פרויד, חיו אנשים בדאגה, ולצד הנוירוזות והדאגות התרבו הדחפים המיניים, הפיזיים והנפשיים.[21] אחרים כפרנקו מורטי (Moretti), א. נ. וילסון (Wilson) וּורנון ג'יימס (James) מראים במחקריהם על אנגליה ואירופה כיצד התפשטו ערכים ויקטוריאניים, דאגות ופחדים בכל שדרות החברה. מהמחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הביעו רבים פחד ודאגה מעידן השפע ותהליכי המודרניזציה. אחד הגילויים החשובים של הוויקטוריאניים, כותב גיי, היה "כי חדשות טובות, לא פחות מרעות, יוצרות חרדות". במקום אחר הוא כותב, "הדברים נעו מהר יותר מאשר שישים שנה קודם לכן... האנשים הרגישו חסרי אונים... הם נתקפו פאניקה".

נראה כי ישראל בעשור השני לקיומה מתאימה לתיאורים האלו.[22] הטענה שהשנים שקדמו למלחמת ששת הימים היו שנות "ארץ ישראל הישנה והטובה", "שנות מנוחה ונחלה" או "תקופת היופי" אינה מדויקת. במהלך "העשור הנורמלי" נעשתה החברה הישראלית מגוונת יותר, הן בהרכבה האנושי והן בריבוי התפקידים החברתיים והתרבותיים. לסולם התכונות של החברה התווספו ערכים תרבותיים, בחלקם קיצוניים, שיצרו חברה חרדתית שבתוכה אנשים במספר הולך וגדל התאבדו, ניסו להתאבד וחוו מועקות נפשיות, שהסתיימו במקרים רבים באשפוזים בבתי חולים לחולי נפש.

ב. מתודולוגיה ומקורות

מדוע נבחר דווקא העשור השני לעמוד במרכז המחקר? קיימות שלוש סיבות לחשיבותו של מחקר "המופעים הלא נורמליים" ב"עשור הנורמלי": האחת, בשל אופיו הנוח וחסר המתחים (לפחות עד שנת 1966). לעומת העשור הראשון, רווי הקשיים והמתחים, עולה שאלת הסיבות להתאבדות, לתשישות הנפשית ולהתנהגות הפסיכוטית דווקא בעידן שהתאפיין לכאורה ביציבות יחסית. הסיבה השנייה היא מתודולוגית: החל מסוף שנות החמישים הפך איסוף וניתוח הנתונים על ידי משטרת ישראל ומשרד הבריאות מקצועי ומהימן יותר בכל הקשור לבעיות נפשיות, ניסיונות התאבדות, התאבדויות, ואשפוזים במוסדות לטיפול בחולי נפש, אם כי לא נטול בעיות, לעומת השנים הקודמות. הדבר מקל על מחקר שיטתי, המבוסס על סטטיסטיקות רשמיות. ניתוח ועיבוד הנתונים המקצועי היה חלק מניסיון לרפורמה בשירותי בריאות הנפש. בסוף שנות החמישים החל ארגון מחדש של שירותי בריאות הנפש, שנועד לייעל את הטיפול בחולים ואת אפשרויות השיקום.

הסיבה השלישית והחשובה מכולן היא השינויים המקצועיים שחלו בגוף הידע המערבי בנושא בריאות הנפש מסוף שנות החמישים ובשנות השישים, והשיח החדש בנושא. עד סוף שנות החמישים – לעיתים אף לאחר מכן – הייתה מודעות נמוכה בציבור המטפלים בבריאות הנפש לסבל הנפשי של קורבנות השואה ושל קורבנות המלחמות, האלימות ומעשי הזוועה בשנות הארבעים. עד מלחמת העולם השנייה ותקופה מסוימת אחריה, לא הכירו הפסיכיאטרים במערב במושגים "טראומה" או "פוסט טראומה". הם סברו כי אדם צעיר או בוגר הוא חסון מספיק לשאת סבל נפשי: משבר נפשי או סבל עמוק הם זמניים. הפרט מסוגל להשתקם, גם אם השיקום מלווה בקשיים רבים, בחלוף הסיבות שגרמו לסבל זה, בלי שיחזור לסבול מתשישות או זעזועים נפשיים. במערב גרמניה, בריטניה ומדינות אחרות שלטה הגישה שהסבל הנפשי של ותיקי המלחמה, האזרחים, השבויים החוזרים וניצולי המחנות נגרם ממצבן של מדינות אירופה לאחר המלחמה הקשה. "חברה במשבר", "חברה מתמוטטת" היו הדימויים ששלטו בשיח החברתי והרפואי שעסק בבעיות נפשיות של הסובלים. לכן, שיקום כלכלי וחברתי של החברה יאפשר גם לסובלים נפשית לחזור לתפקד באופן נורמלי. הסבל הנפשי שנגרם לרבים, שניכר לעין במרחב הציבורי – ברחוב, במוסדות ציבוריים, מחנות מהגרים ומוסדות חינוך – ובא לידי ביטוי בין היתר בניסיונות התאבדות ובמעשי התאבדות, עדיין טופל לפי התפיסה המיושנת הזו.[23]

גופי ידע פסיכיאטריים חדשים החלו להתפתח באיטיות רק לקראת סוף שנות החמישים: הדוגמה הבולטת ביותר היא השימוש המחודש בקטגוריית הטראומה ופוסט־טראומהPTSD, Post-Traumatic Stress Disorder) ) – כהסבר לתופעות של סבל נפשי מתמשך, או מתפרץ לאחר שנים של רגיעה, ואף לניסיונות התאבדות. הסיבות לכך מגוונות ותלויות במשתנים מקומיים, אולם ניתן לזהות קווים מקבילים בשיח בנושא בארצות אירופה המערבית ובישראל. בשנים אלו החלו לעבוד ועדות רפואיות, שמונו לטפל בתביעות פיצויים של ניצולי שואה ואזרחים, שחוו את מוראות המלחמה באופן שהפריע להם לתפקד שנים רבות לאחר מכן.[24] בד בבד עם כך התגברו התופעות של סבל נפשי בקרב ניצולי השואה, בקרב שבויי המלחמה שחזרו מברית־המועצות (בגרמניה), שבויי המלחמה שחזרו מהשבי הגרמני בצרפת ובריטניה, האזרחים האירופאים שחוו את זוועות הכיבוש הגרמני ואת ההתקפות האוויריות הקשות במדינות שונות ובעיקר בגרמניה המערבית, ואת התוצאות הקשות של שנות ההרס, הרעב והצנע עם סיומה של המלחמה. הלחץ של איגודי הרופאים מארצות אירופה וארצות־הברית, של משרד החוץ הגרמני, דעת הקהל וארגוני אינטרסים יהודיים בגרמניה ומחוצה לה על מערכות המשפט ועל הוועדות הרפואיות הגרמניות, שהוקמו לפסוק פיצויים לניצולים ולחיילים החוזרים מהשבי, תרמו בעקיפין ליצירת אבחנות חדשות של בריאות הנפש.[25]

כביתר ארצות המערב, גם בישראל החלו תוצאות הטראומות של שנות הארבעים לבוא לידי ביטוי החל מסוף שנות החמישים ובמהלך שנות השישים.[26] לפיכך גם בישראל, אם כי בפיגור מסוים אחרי אירופה, החלו להתבסס אופני שיח חדשים, מושגים חדשים, שיטות טיפול חדשות, הן רפואיות והן מערכתיות (האחרונה בעיקר בהשפעה אמריקאית)[27] ומודעות גבוהה יותר לסבל הנפשי ותוצאותיו בקרב ניצולים, פליטים, חיילים משוחררים ועולים חדשים, כולם ותיקי האירועים האלימים של שנות הארבעים.[28] חשוב לזכור כי במסגרת השיח הפסיכיאטרי החדש, כל חברה וכל מדינה הבינו בצורות שונות את הטראומות שחוו במהלך ולאחר המלחמה. וכך, פיתחה כל מדינה שיח המתאים לתנאים הייחודיים שלה העקבות המלחמה. "משטר הרגשות" (Emotional Regime) הישראלי היה שונה מזה הגרמני, או הבריטי. אך בכולם התפתח שיח שעסק ברגשות ובנפש ובטיפול וקטלוג ההפרעות שרבים סבלו מהם.[29] כאמור, מחקר זה אינו עוסק בשיח הזה, אלא יתמקד בכמה מהגורמים לו: ניסיונות ובעיקר מעשי התאבדות הולכים ומתגברים, טראומות, תשישות נפשית, התנהגות פסיכוטית ואשפוזים בקרב קבוצות אלו ואחרות.

לא ניתן להבין ולהסביר את החוויות שחוו ישראלים בשנות הארבעים, לאחר השואה והקמת המדינה, ללא ההיסטוריה של גוף הידע הפסיכיאטרי הישראלי. אולם מחקר זה אינו מחקר רפואי, אפידמיולוגי, או כזה העוסק בארגון וניהול המוסדות המטפלים במקרים פסיכיאטריים, אלא מחקר תרבותי העוסק בהיסטוריה החברתית של ההתאבדויות, חולי הנפש ומחלות הנפש. לכן איני מתכוון לבדוק לעומק את השיח הממסדי, את המדיניות הרשמית־הארגונית בנוגע למעשי התאבדות, הגישות הרפואיות למחלות נפש ושיטות הטיפול המוסדיות והמקצועיות בחולים. זולת סקירה היסטורית קצרה המבוססת על ספרות משנית, שתתמקד בהתפתחות הטיפול בחולי הנפש בעשור הראשון, בייחוד מערך האשפוז, הנושא לא ידון כאן בהרחבה. המדיניות הרשמית והגישות הרפואיות כלפי חולי הנפש (אך לא כלפי ההתאבדויות) ומוסדות האשפוז טופלו בהרחבה בעבודתם של רקפת זלשיק, נדב דוידוביץ, יפעת רוזנמן, יעקב מרגולין, אליעזר ויצטום ועופרה שוורץ, תוך התמקדות בתקופת היישוב ושנות החמישים.[30] לעומת זאת, עדיין לא נערך מחקר מודרני על היחס בציבוריות הישראלית למעשי ההתאבדות וחולי הנפש בישראל הצעירה, ולהתרחשויות ברחוב, בקרב המשפחות, בבתי החולים השונים, בעיקר בעשור השני, ויש לראות בספר קריאת כיוון חלוצית בנושא.

כאמור עוסק הספר בהיסטוריה החברתית והתרבותית של ההתאבדויות ומחלות הנפש בישראל של העשור השני.[31] הוא דן בנסיבות, בסיבות, בתפיסה של מעשי ההתאבדות (אך לא של ניסיונות ההתאבדות) וביחס אליהם, למחלות הנפש, להצגת מומים גופניים בפומבי ולאשפוזים הרבים יחסית של אזרחים שחלו במחלת נפש באותה תקופה.[32] הקשר בין תחלואה נפשית לאובדנות הוא מטיבו סוגיה פסיכיאטרית מקצועית, שלא כאן המקום לדון בה. כאן הדיון בהתאבדויות ובמחלות נפש יהיה כשתי תופעות מקבילות, בהנחה שהן קשורות, אבל ללא עיסוק בטיבו של הקשר.

מבנה המחקר הוא כדלקמן: ראשית, סקירה תיאוריות וגישות עדכניות לסיבותיהן ונסיבותיהן של תופעות אלו לפי המחקר בעשורים האחרונים ברחבי העולם. בהמשך, סקירה היסטורית קצרה על מערכות בריאות הנפש בישראל בעשור הראשון. לאחר מכן אציג את ממדי התופעות מבחינה כמותית ואת הדיוקן החברתי והתרבותי של המתאבדים וחולי הנפש באותה תקופה. אחר כך אביא דוגמאות לתפיסה של התאבדויות וחולי נפש בציבוריות הישראלית. אביא תיאורים של הטיפול בחולי הנפש, בעיקר בתי החולים לחולי נפש, אנסה להבין את המניעים של "גיבורי" הספר, המתאבדים וחולי נפש, במסגרת הסברים בני התקופה ואמקם אותם באווירה החברתית והתרבותית של התקופה שסייעה להם "להתפרק". לסיכום אנסה להסיק כמה מסקנות על אודות אופייה של החברה הישראלית לאחר שנות החמישים, "חברה בעומס יתר" כתיאורם של דן הורוביץ ומשה ליסק,[33] או כפי שאני מכנה אותה "הדור של 1940": קבוצה דורית שהתבגרה בין סוף שנות השלושים לתחילת שנות החמישים וסבלה רבות באירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה. בפרק סיכום זה אני מבקש להבין את משמעות פעולתם ומעשיהם של ישראלים ותיקים, של עולים ושל ילידי הארץ עבור החברה הישראלית באותה תקופה ואת השלכותיהם של מעשים אלה על תקופות מאוחרות יותר. לספר מצורף נספח ובו קטעי עיתונות ומסמכים בני התקופה העוסקים בהיבטים שונים של מעשי התאבדות, וחוויות החיים בבתי חולים לחולי נפש.

ברוח מחקרו פורץ הדרך של רוי פורטר (Porter), שקרא בשנות השמונים "להאזין למשוגע" ולשינוי רדיקלי בפרספקטיבה של מחקר חולי הנפש, אני מבקש להציב במרכז עבודתי את החולים עצמם ואת אופני התקבלותם במשפחותיהם ובציבור.[34] אני מבקש להטות את הדיון לכיוון ההיסטוריה התרבותית והחברתית. לדעתי יש ללמוד את ההיסטוריה של חולי הנפש עצמם, של התקבלותם ושל אופני הטיפול בהם, לא רק על רקע ההתקדמות המדעית או תהליכים ביולוגיים, אלא אף כתופעה חברתית ותרבותית. יש ללומדם לא רק מנקודת מבטו של הרופא, הישגיו וכלי עבודתו, אלא אף כמערכת תרבותית, הכוללת את החולה הסובל, את המשפחה המיוסרת ואת הציבור הלועג לחולים, החרד מפניהם או הדואג להם. מטרת עבודתי לבחון את החוויות הנפשיות הקשורות לחיי היום־יום של קבוצה דורית (הדור של 1940) של ישראלים (יהודים) שחוו בעשור השני הקלה ניכרת בחייהם, לאחר כעשרים שנה של מתחים נפשיים עמוקים. אני מבקש לטעון, בעיקר בדיון שבסוף הספר, כי לימוד היחידה הדורית הזו יכול לתרום להכרת ההיסטוריה הישראלית מהעשור השני ואילך לא פחות ואולי אפילו יותר מן הפרדיגמות המחקריות המקובלות בחקר שנות החמישים בישראל, פרדיגמות הקשורות לעדתיות, מגדר וללאומיות.

הספר מבקש אפוא לבחון את הקשר שבין מעשה ההתאבדות, מחלות הנפש והתחלואה הנפשית, לבין הסדר החברתי, הערכים, המערכות והקודים התרבותיים בחברה הישראלית הצעירה. כאשר אציג בפרק הראשון הסברים תיאורטיים להתאבדות ולהפרעות נפשיות, יהיו אלה בעיקר מחקרים סוציולוגיים ותרבותיים העוסקים בהיבטים שמשיקים לתחומים רפואיים ופסיכולוגיים.[35] בהמשך הספר אסתמך על עדויות חולים ובני משפחותיהם כפי שהובאו בעיתונות, בעיתוני בתי החולים ובפני המטפלים ורשויות החוק. זאת בנוסף למחקרים של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, נוירולוגים, סטטיסטיקאים, אפידמיולוגים ונציגים של תחומים רלוונטיים אחרים – היבטים חברתיים ותרבותיים של קרימינולוגיה, עבודה סוציאלית וסיעוד פסיכיאטרי.[36]

חשוב מכול: תחומי המחקר והידע בנושא האובדנות וההפרעות הנפשיות, ההגדרות של המחלה והחולה, משתנים תכופות לפי נסיבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות.[37] הגדרתן של מחלות הנפש קשורה לפרשנות התרבותית של הנורמלי, הבלתי נורמלי וההבדל ביניהם, פרשנות המעוגנת בהקשר התרבותי שבו חי מושא ההגדרה. לפיכך אסתמך כאן, שוב ברוח המלצתו של רוי פורטר, בעיקר על מחקרים, פרשנויות ותיאורים שנכתבו בתקופה הנדונה בספר – העשור השני למדינת ישראל.[38] הפרשנויות חלקן השערות וסברות כרס שהעלו עיתונאים, וחלקן סברות שהעלו אנשי מקצוע. חלק מהתיאורים הובאו על ידי החולים עצמם ביומנים או בספרים שכתבו לאחר שחרורם מן המוסד, או הוצגו על ידיהם בפני רשויות החוק, רופאים או עיתונאים. יש גם פרשנויות שהסתמכו על עבודות שדה של סוכנויות ממשלה ושל ארגונים רפואיים, על עבודות אמפיריות או על מחקרים שיטתיים, שכולם עסקו בסביבה החברתית או התרבותית של החולים ולא בהיבטים רפואיים או ארגוניים.[39] הנתונים המובאים כאן נלקחו מספרות התקופה ומחקריה. אין ספק כי שיטות העבודה, התפיסות הרפואיות והנתונים הסטטיסטיים מבוססים על גופי ידע וכלי מחקר שאינם מקובלים על חוקרים בני זמננו. הספר מציג השערות, ניתוחים, מחקרים ופרשנויות אלו כפי שהופיעו באותן שנים. בניגוד להיסטוריה של חולי הנפש ושל המוסדות הטיפוליים, שכאמור זוכה כיום לעדנה היסטוריוגרפית, התופעות החברתיות המוצגות כאן לא זכו להערכה או לניתוח מחודש, ולכן אני מביט בהם בעיני בני התקופה שחוו וחקרו אותן.

כך גם לגבי המונחים שבהם אני משתמש. לאורך הספר אנקוט מונחים כ"חולי נפש", "חולי רוח", "משוגעים", "פסיכיאטרים", "בתי חולים לחולי נפש", שנעשה בהם שימוש באותה תקופה. אני משתמש בהם כאן כהגדרות חברתיות־תרבותיות בהקשר של התקופה, לא כהגדרות העונות על דרישות התקינות הפוליטית, הממסד הרפואי או קטגוריות אפידמיולוגיות בנות זמננו. אלו היו המונחים הרווחים בעשור השני ברחוב, במוסדות, ברשויות האכיפה והחוק, בכנסת, בקרב המשפחות ובדוחות רפואיים. מונחים בני זמננו: "מקבלי שירותי נפש", "צרכנים פסיכיאטריים", "בעלי אישיות גבולית", "מטופלים פסיכיאטריים", "בעלי הפרעות נפשיות" או "בעלי מגבלות נפשיות" – אינם בני התקופה, ולפיכך לא אשתמש בהם.[40]

מספר הערות בנוגע לשיטת העבודה ולמקורות ולמונחים שבהם אני משתמש: הספר אינו מחקר ביולוגי, רפואי או אפידמיולוגי. אני מאמץ בחום את גישתם של ויצטום ומרגולין, שציינו: "אנו מודעים לחשיבותו של המרכיב הביולוגי בהפרעות נפשיות ועם זאת חוששים מתהליך שבו הפסיכיאטריה תיהפך לדיסציפלינה שתתרכז במה שניתן לכנות בצורה מטפורית בשם 'תורת הרצפטורים במוח', ולכן הדגשנו את הקשר שבין ההפרעות הנפשיות והשלכותיהן ובין התרבות והחברה".[41]

הדברים אמורים גם ביחס לטיב הנתונים הכמותיים: באותן שנים נעשה לעיתים איסוף הנתונים וניתוחם בצורה חובבנית ומוטה. בנוסף, כל הנתונים הסטטיסטיים מהתקופה הנדונה מקורם במשרדי הממשלה או בבתי החולים שהיו בפיקוח ממשלתי. אלה כוללים למשל נתונים על מספרי מיטות במוסדות לחולי נפש, על מספרם של ניצולי המחנות המאושפזים במוסדות לחולי נפש ועל מספר המתאבדים. מאחר שאלו הנתונים היחידים הזמינים לחוקר, יש לבודקם בזהירות כפולה ומכופלת. אילו היו קיימים נתונים נוספים ממקורות לא ממשלתיים, ייתכן שהתמונה הייתה שונה בחלקה. דוגמה מאלפת היא ההערכה (בת הזמן) שבתחילת שנות השישים היו בישראל עשרות אלפים של חולי נפש לא רשומים, בנוסף ל־15 אלף שהיו רשומים בכרטיסיות המחלקה לבריאות הנפש במשרד הבריאות. גם אם המספרים מוגזמים, איננו יודעים דבר על עשרות האלפים הבלתי רשומים, אם היו "כלואים" בבתיהם, חיו עם משפחותיהם או שוטטו ברחובות. דוגמה נוספת היא המספר הגדול של מבוגרים וזקנים שאושפזו על ידי משפחותיהם במוסדות לחולי נפש. כיוון שמחקר הגריאטריה עדיין היה אז בחיתוליו, לא התייחסו נכון לזקנים שסבלו מקהיון (דמנציה) או מקהות חושים, שהיא נפוצה בגילם, ובני המשפחה או הרשויות המטפלות ראו בהם חולי רוח. הנתונים והמספרים המוצגים הם אפוא קריאת כיוון ומגמה יותר מאשר בסיס מוסמך ואמין.

המקורות והציטוטים שהובאו כאן מזכירים במקרים רבים חולי נפש בשמם המלא. מטעמים מובנים של צנעת הפרט, יושמטו שמות אלה ובמקומם יבואו שלוש נקודות בסוגריים מרובעים [...].

[1] "לאור ביקורנו אתמול במוזיאון הגבורה בעכו ברצוננו להביא לתשומת לב האוכלוסייה מספר נקודות. זו לנו הפעם הראשונה בה מבקרים אנו במקום זה, ונזדעזענו עמוקות מביקור זה. מן הדין היה שנזדעזע ממוצגי המוזיאון, אלא שעיקר ההלם נגרם לנו דווקא ממקור אחר [...] ללא הפרזה, אפפה אותנו טרם כניסתנו מעין הרגשת קדושה ויראת כבוד. קדושה זו נתנפצה בבת אחת לנוכח חולי‏־הנפש שהיו מפוזרים בכל החצר. אימה אחזתנו כאשר נוכחנו לראות כי אף ליד תא הגרדום טיילו חולי נפש [...] מקום שמן הדין חייב היה להישאר כמצבה חיה לאלה שמסרו את נפשם למען עמם [...] דווקא אותו צריכים להפוך לבית מחסה? כיצד רוצים לחנך נוער לאהבת מולדת [...] כאשר אין מטפחים את שרידיה? היש להתפלא לנוכח תופעות שליליות הקורות בארץ זו? אף מנקודת ראות המאושפזים, האם אנושי הוא לשימם לראווה למסיירים במוזיאון? בית כלא לשעבר אינו יכול לשמש כבית מחסה בהווה." מכתב לכנסת ולמשרדי הממשלה מתלמידי י"ב בחיפה, ועדת השירותים הציבוריים, חיפה, ארכיון הכנסת, כ-490/5, 8 בדצמבר 1966.
[2] היילברונר, עודד, "'הוויקטוריאנים הישראלים': פחדים ואי־נחת בקרב מעמד הביניים בעשור השני למדינה", עיונים בתקומת ישראל, 28, 2018, עמ' 168-128.
[3] משרד הבריאות, "הצעת טיוטה לדו"ח 15", 10 בדצמבר 1964, ארכיון המדינה (להלן: אה"מ), גל-11690/24.
[4] "אל תתנו להם פתקים", סעד, דו־ירחון לעניינים סוציאליים, 109, יולי 1965; משרד הבריאות, "הצעת טיוטה לדו"ח 15",אה"מ, גל-11690/24, 10 בדצמבר 1964.
[5] הביטוי נטבע בידי העיתונאי ארי שביט: שביט, ארי, "ישראל 1965", מירה לפידות ואיה מירון (עורכות), 1965 היום, קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, 2015, עמ' 42-37.
[6] יעקב ברנאי רואה במלחמה את האירוע המרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל. "בין 'מחקר לשמו' ל'היסטוריוגרפיה לאומית'", עמנואל אטקס, דוד אסף, יוסף קפלן (עורכים) אבני הדרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים, 2016, עמ' 475. הביטוי "העשור השני" מתייחס לשנים הנדונות במאמר זה. לפי גישות אחרות קבוצות שנים אחרות הן ה"עשור השני" – העשור שמתחיל בשנת 1958 ומסתיים ערב מלחמת יום כיפור, או העשור הכולל את כל שנות השישים עד 1970. הגישה הרשמית לשנות העשור השני שאליה אני מתייחס כאן באה לידי ביטוי בקובץ שיצא לאור בהוצאת יד בן צבי: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני, תשי"ח-תשכ"ח, ירושלים, 2000; חבר, חנן, "ספרות ישראלית מגיבה על מלחמת 1967", עדי אופיר (עורך), 50 לשנת 1948. מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, מכון ון ליר, ירושלים, 1999, עמ' 188-179.
[7] קרן, מיכאל וגולדברג, גיורא, "התפתחות טכנולוגית ושינוי אידיאולוגי", אשר אריאן (עורך), ישראל דור ההתהוות, עמ' 172-153; דור תש"ך, קטלוג תערוכה, אוצר גיל ויסבלאי, ירושלים, 2016; נאור, מרדכי, ימי התום: ישראל של שנות החמישים והשישים – לא רק נוסטלגיה, ירושלים, 2014; הולצמן, אבנר, "הספרות העברית", צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השני, עמ' 262; בן־דור, ג., "ישראל של 1967: מעמדה הבינלאומי ודימויה העצמי", א' ססר (עורך), שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 34; שביט, א., "ישראל 1965". גרוסמן, חיים, "געגועים למונופול", פנים: כתב־עת לתרבות, חברה וחינוך, 37, 2006, עמ' 104-95.
[8] בן פורת, אמיר, כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית, תל אביב, 2010. שיינבלט, חמי, "'לתפוס את אמריקה' – תהליכי אמריקניזציה בחברה הישראלית 1967-1958", עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2017. היילברונר, "הוויקטוריאנים הישראלים".
[9] גוטוויין, דני, "'החלוציות הבורגנית': תרבות פופולרית והאתוס של 'מעמד הביניים הממסדי' – שירי נעמי שמר, 1956-1967", חיים חזן (עורך), תרבות, זיכרון והיסטוריה, בהוקרה לאניטה שפירא, ירושלים, 2012, עמ' 694-692.
[10] היילברונר, "הוויקטוריאנים הישראלים"; צמרת ויבלונקה, העשור השני; שגב, תום, 1967 – והארץ שינתה את פניה, ירושלים, 2010.
[11] קירש, אורי, "מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: סוגיות, מאפיינים והיבטים יחודיים", מרכז נאמן, 2014, עמ' 33, https://www.neaman.org.il/Files/Higher%20Education.pdf, נדלה 20.6.2019; בן דוד, דן, "מדריך שורש לחברה ולכלכלה בישראל", מכון שורש, 2015, עמ' 33, https://www.neaman.org.il/Files/Higher%20Education.pdf, נדלה 20.6.2015.
[12] גרינברג, יצחק, "זלמן ארן והרפורמה במבנה החינוך: פריצת הדרך באמצע שנות השישים", עיונים בתקומת ישראל כרך 25 (2015), עמ' 378-354. ניתן להתרשם מן ההתפתחויות הטכנולוגיות המרשימות בעיקר בעיון בשני מקורות משלימים: סדרת פרסומי משרד העבודה תחת הכותרת "אוטומציה" בשנים 1965 ו־1966, ובכתב העת עולם האלקטרוניקה. קשר, טלוויזיה, אוטומציה, היי־פיי. באחרון ראו את הדיווח על כנס מהנדסי אלקטרוניקה בחודש יוני 1965 בטכניון, שבו אלפי מהנדסים וחובבים חשו "תחושת התרגשות והתעלות", עולם האלקטרוניקה, יולי 1965, עמ' 221.
[13] קישון, אפרים, "מריה קאלאס בארצנו", "הקרב על סופיה", עצם בגרון, תל אביב, 1967,עמ' 46-34, 150. "פרנקי", שמיניות באוויר, תל אביב, 1965, עמ' 137-136. גוטוויין, דני,"'החלוציות הבורגנית'", תרבות, זיכרון והיסטוריה, עמ' 694-692. בן פורת, היכן הם הבורגנים ההם, אמיר, היכן הם הבורגנים ההם. לתולדות הבורגנות הישראלית, ירושלים, 2000, עמ' 136-130.
[14] רולו, אריק, "ההתברגנות", אתגר, 31 במרס 1966, מספק מבט מבחוץ על עידן השפע הישראלי בשנות השישים, שראוי למחקר מעמיק נוסף. ראו בינתיים כיווני מחקר וחשיבה אצל דני גוטוויין, "החלוציות הבורגנית'"; בן פורת, אמיר, היכן הם הבורגנים ההם. לתולדות הבורגנות הישראלית; תום שגב, 1967– והארץ שינתה את פניה; לפידות, מירה, ומירון, איה (עורכות), 1965 היום, 2015. מבט על סקירתי ניתן למצוא בקובץ בעריכת צמרת ויבלונקה, העשור השני, תשי"ח-תשכ"ח. מן ההיבט הכלכלי ראו: קמפף, אריה, המקורות הלאומיים של כלכלת השוק. פיתוח כלכלי בתקופת עיצובו של הקפיטליזם הישראלי, ירושלים, 2015.
[15] עוז, עמוס, מנוחה נכונה, תל אביב, 1982, עמ' 126-120, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 546. על דמויות משוגעים המהלכות ברחובות בתקופות מוקדמות יותר ראו: ברנשטיין, דבורה ,"תל אביב לבשה מחשוף: פנינה המשוגעת וגבולות הכרך", תיאוריה וביקורת, 25, 2004, עמ' 162-143; זלשיק, רקפת, ודוידוביץ, נדב, "מגדר ובריאות נפש בחברה היישובית ובעשור הראשון של המדינה", בתוך שילה, מרגלית וכ"ץ, גדעון (עורכים), עיונים בתקומת ישראל: מגדר בישראל – מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, באר שבע, 2011, עמ' 335-306. בעיתון הצופה נכתב: "חולים רבים, עלים בשלכת שנטרפו בסערות החיים,‬ מסתובבים בחופש, מסכנים את שלום הציבור, מפרים את הסדר הפומבי ברחובות באופן מחפיר וזורעים דיכאון ופחדים". זכאי, י., "עלי אדם טרופים ברוח", הצופה‬, 10 בנובמבר 1957. עמ' 2. ראו תיאורים נוספים בהמשך.
[16] שגב, תום, 1967– והארץ שינתה את פניה, עמ' 297, 305.
[17] בר־און, מרדכי, מיטיב לסכם את הכתיבה על אווירת החרדה והדיכאון במאמר הביקורת "על גבולות הפרשנות (על משיח רכוב על טנק מאת יונה הדרי)", ישראל, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, 8, אביב תשס"ו, עמ' 201-193; על הפחדים והתקוות של הישראלים באותן שנים ראו: עפרת, גדעון, אדמה, אדם, דם: מיתוס החלוץ ופולחן האדמה במחזות ההתיישבות, תל אביב, 1980, עמ' 146-145; רוזין, אורית, "פחד בצל תותחיה של סוריה: קיבוצי הספר ומשטר הרגשות הישראלי", עיונים – כתב עת רב־תחומי לחקר ישראל, 26, 2016, עמ' 109-81; Antonovsky, A. and. Arian, A., Hopes and Fears of Israelis:Consensus in a New Society, Jerusalem, 1972.
[18] הדרי, יונה , משיח רכוב על טנק, המחשבה הציבורית בישראל בין מבצע סיני למלחמת יום הכיפורים 1975-1955, תל אביב, 2005; שלו, מיכאל, "המיתון: ניתוח כלכלי ומדיני של האבטלה בישראל", מחברות למחקר ולביקורת, 9, 1984, עמ' 54-3; נבון, תום, "המיתון הגדול, פרק בהיסטוריה הפוליטית־כלכלית של ישראל", עיונים בתקומת ישראל, כ"ו, 2016, עמ' 420-386.
[19] אבנרי, א', "'הגל השני'", העולם הזה: גיליון מזכרת, 23 באפריל 1958, עמ' 3.
[20] הסבר מפורט לביטוי ראו במאמרי, היילברונר, "הוויקטוריאנים הישראלים".
[21] Gay, Peter, The Bourgeois Experience: Victoria to Freud, volume I, Education of theSenses, Oxford 1984, pp. 56-57,59; volume II, The Tender Passion, Oxford, 1986,p. 418; volume III, The Cultivation of Hatred, London, New York, 1993, p, 491;volume 5, Pleasure Wars, London, New York, 1989, pp. 6-7; Wilson, A.N.,The Victorians, London, 2003.
[22] Gay, Education of the Senses, p. 56-57, 59; Pleasure Wars, p. 6-7. התנועה המהירה היוצרת פאניקה, שגיי כותב עליה, מזכירה את הדברים שנציגי משטרת ישראל נשאו בפני ועדת הכנסת למניעת תאונות דרכים, באמצע שנות השישים: "[...] אין מקום בעולם בו יש ציבור כה מורכב. אילו יכולנו לקבל את כל היהודים ממקום הכשרה אחד, אין ספק שהחתך של הציבור היה נראה אחרת [...]. כאשר בני אדם יושבים במכונית קורה להם משהו [...] הרגשת עוצמה אדירה [...] לא היה דבר כזה בהיסטוריה שלנו. יש לך עוצמה עצומה שפועלת מיד [...] עם שיש לו פחות בעיות – מידת התאונות פחותה. אנו ארץ של קליטת אנשים. ויש ביניהם כאלה שמתהלכים כמו צללים מרוב הבעיות שיש להם [...] חגירת חגורות ביטחון, בעיה. מכניס אנשים ללחץ, ומה עם אנשים אצלנו שלא יכולים לסבול לחץ? הרי כולם מתהלכים עצבניים ומדוכדכים". הכנסת השישית: פרוטוקולים מישיבת ועדה משותפת (כלכלה־פנים) בשאלת תאונות דרכים, ארכיון הכנסת, (להלן: אה"כ), 10 בפברואר 1966. על המונחים "מעמד בינוני" ו"בורגנות" כפי שנתפסו במאה התשע־עשרה ראו: עודד היילברונר, "מעמד, מעמד הביניים, בורגנות: גנאלוגיה של מושגי מפתח להבנת העולם המודרני", גילוי דעת, 8, 2016, עמ' 38-15. התקופה הוויקטוריאנית נתפסת כתקופה של יציבות, פריחה כלכלית ותרבותית, חברה בעלת ערכים מסורתיים וכמובן שגשוג אימפריאלי. לאחרונה כותבים היסטוריונים רבות, בהשפעת פרויד ואחריו פיטר גיי, על צידה האפל של הוויקטוריאניות. ראו בעיקרSeigel, Jarrold, Modernity and Bourgeois Life: Society, Politics and Culture in England, France and Germany Since 1750, Cambridge, 2012; Moretti, Franco, "Fog", New Left Review, 81, 2013, pp. 55-70; The Bourgeois: Between History and Literature, London, 2012. Vernon, James, Distant Strangers. How Britain Became Modern, Berkeley, 2014; Hall, Catherine, McClelland, Keith and Rendall, Jane, Defining the Victorian Nation. Class, Race, Gender and the British Reform. Act of 1867, Cambridge, 2000.
[23] לגבי שינוי השיח בישראל בהמשך. ברונר טוען ובצדק כי בניגוד למקובל בהיסטוריוגרפיה, לא משפט אייכמן שינה את השיח בקרב הגופים הפסיכיאטריים בישראל, אלא שינוי השיח הפסיכיאטרי באירופה. ברונר, ז'וזה, "יחסם של אנשי בריאות הנפש לניצולי שואה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: הצעה לחשיבה מחדש", מיכל אלברשטיין, נדב דוידוביץ, רקפת זלשיק (עורכים), בסימן טראומה. עיונים ישראליים בזהות, זיכרון וייצוג, תל אביב, 2016, עמ' 278-263, Bracken, P.J., "Post-Modernity and Post-Traumatic Stress Disorder", Social Science and Medicine, 53 (2001), pp. 733-743; A. Harrington, The Cure Within: A History of Mind-Body Medicine, New York, 2008.
[24] זלשיק, רקפת, "התפתחות הפסיכיאטריה בפלשתינה ובישראל, 1960-1892", עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ' 253-247.
[25] . Jackson, Mark (ed.), "Stress in Post-War Britain: an Introduction", Stress in Post-War Britain, 1945-85, London, New York, 2015, pp.1-17; Alice, Förster, Beck, Birgit"Post-Traumatic Stress Disorder and World War II" in Richard Bessel and Dirk Schumann (eds.), Life after Death: Approaches to a Cultural and Social History of Europe During the 1940s and 1950s. Cambridge, 2003, pp. 15-36.. סקירת מחקר עדכנית בנושא ראו: Goltermann, Svenja, The War in their Minds: German Soldiers and TheirViolent Pasts in West Germany, Michigan/Ann Arbor, 2017, chp. 6, pp. 282-300; אליאסברג, ו.ג., "גישות פסיכיאטריות לקרבנות הנאצים בהווה ובעבר", הרפואה, 2, 5, 1967, עמ' 348-347;Herzog, Dagmar ,Cold War Freud: Psychoanalysis in An Age of Catastrophes, New York, 2016, pp. 89-122.
[26] ברונר, "יחסם של אנשי בריאות הנפש", עמ' 274; היילברונר, "חולי נפש".
[27] רקפת זלשיק כותבת על התפתחות הגישה האמריקאית וכניסת הפסיכופרמקולוגיה לטיפול, ראו בסקירה ההיסטורית בפרק שלישי.
[28] שלמה, זינגר "הפרעות נפשיות ונפשיות גופניות", דפים רפואיים, כה, ינואר-יוני, 1966, עמ' 262-255; ויניק, צבי, "הסתכלות קלינית ממושכת במהלך פסיכוטי", דפים רפואיים, כז, דצמבר, 1968, עמ' 326-322.
[29] על "משטר רגשות" ראו Stearns, Peter and Carol, "Emotionology: Clarifying the Historyof Emotions and Emotional Standards", The American Historical Review, vol. 90,No. 4 (Oct., 1985), pp. 813-836; Reddy, W.M, The Navigation of Feeling:A Framework for the History of Emotions, Cambridge and New York, 2001, p. 124.
[30] מתוך שפע המחקרים שראו אור לאחרונה, העוסקים בהיסטוריה הארגונית או הרפואית של הטיפול בחולי הנפש, ראו: זלשיק, רקפת "התפתחות הפסיכיאטריה בפלשתינה ובישראל, 1960-1892", זלשיק, רקפת, עד נפש: מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל, בני ברק, 2008. זלשיק, דוידוביץ, "מגדר ובריאות הנפש". רוזנמן, יפעת, "התייחסות הממסד הפוליטי, הרפואי והמשפטי אל חולי הנפש בשנות ה־50 בישראל", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן, 2010. ראו לאחרונה אור גם: רוזנמן, יפעת, מרגולין, יעקב, ויצטום, אליעזר, "בית החולים לחולי נפש בעכו כמשל לפסיכיאטריה במדינת ישראל", עיונים בתקומת ישראל, 25, 2015, עמ' 283-270. צור, אבנר, "שיח בריאות הנפש בישראל כתוצר וכיצרן של ידע/כוח", עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשנ"א.
[31] ראו לאחרונה את מחקרו של אנדרו סקול המסכם את תולדות מחלות הנפש מפרספקטיבה היסטורית חברתית. מחקרו חב חוב של כבוד למחקרו הקלאסי אך השנוי (מאוד) במחלוקת של מישל פוקו Madness and Civilization שפורסם בשנת 1965. תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים, 2009. סקול עוסק פחות באופן התקבלות חולי הנפש בחברה ויותר באופן השינוי בהגדרות המחלה והתגובה לחולים בקרב קבוצות עילית משחר ההיסטוריה ועד היום.Scull, Andrew, Madness in Civilization: from the Bible to Freud, from the Madhouse to Modern Medicine, Princeton, 2015.
[32] אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים אינם משקפים בהכרח עלייה או ירידה בשיעור תחלואת הנפש בקרב האוכלוסייה. כדי לקבוע שהייתה עלייה במספר חולי הנפש בישראל יש צורך בעיבוד סטטיסטי ייחודי המכונה time-series-analysis. מכיוון שמחקרי אינו עוסק בעיבוד סטטיסטי של נתונים אלא בניתוח התופעות מן ההיבט התרבותי־חברתי, אני רק מזכיר כאן מגבלה זו. ראו על כך למשל: Bridges, F. S., and Tankersley, W. B., "Use of Age – Adjusted Rates of Suicide in Time Series: Studies in Israel", IJPRS, 46, 3, 2009,pp. 182-188. נוסף על כך, הספר אינו עוסק בניסיונות התאבדות. בקרב המומחים מקובל להטיל ספק במהימנות הנתונים בנוגע למקרים אלו. ד"ר ש' קלי תיאר בהרצאותיו באותן שנים באוניברסיטה העברית (תשי"ד) את הבעייתיות שבזיהוי התאבדות: "חנק למטרת התאבדות קשה לביצוע והדבר מצליח רק אם העניבה עשויה מספר סיבובים. אם העניבה עשויה סיבוב אחד ומאחורי הצוואר קשורה קשר אחד או אחדים, קרוב לוודאי שאירע רצח. לעומת זאת אם העניבה מסובבת מספר סיבובים ובה קשר יחיד ורופף מלפנים, הרי קרוב לוודאי שזוהי התאבדות". ראו "רשימות לפי הרצאותיו של ד"ר ש' קלי, מרצה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית", ירושלים, עמ' 32. אני מודה לד"ר נעמי לבנקרון, שהפנתה את תשומת לבי לספר זה.
[33] הורוביץ, דן וליסק, משה, מצוקות באוטופיה: ישראל – חברה בעומס־יתר, תל אביב, 1990.
[34] Porter, Roy, "The Patient's View. Doing Medical History from Below", Theory andSociety, 14, 2, 1985, pp. 175-198; Madness, Brief History, Oxford, 1988, p. 157. ראו גיליון מיוחד שהוקדש למאמרו של פורטר: "The Patient's Turn. Roy Porter andPsychiatry's Tales, Thirty Years on", Medical History, 60, 1, 2016, pp. 1-18.
[35] ניצן רותם, בהקדמה לעבודת הדוקטור שלו, מקדיש תשומת לב נרחבת לביות ההתאבדות, קרי להסברים לשילוב מעשי ההתאבדות בסדר החברתי: רותם, ניצן, "ביות ההתאבדות: בין סולידריות לבין אחריות – התאבדות חיילי צה"ל בפסיכולוגיה, במשפט ובספרות העברית", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1992, עמ' 7-2.
[36] במחקר שפורסם לפני שנים אחדות מציינת קבוצת סוציולוגים בראשות מט וריי (MattWray) כי ניכר יבול דל במחקר הסוציולוגי בנוגע להתאבדות, ואף אלו שניסו להבין את התופעה תרמו אך מעט להבנתה. Wray, Matt et al., "The Sociology of Suicide", Annual Review of Sociology, 37, 2011, pp. 505-528.
[37] דרעין, ע', מחלות נפש והפרעות בהתנהגות, תל אביב, 1987, עמ' 51-50. ברונר, ז'וזה, "מדריך ההפרעות הנפשיות: מפה ללא טריטוריה ותוקף", אודיסיאה, 21, אוקטובר 2013, עמ' 7-3. בשנת 2013, עם צאת המהדורה החמישית של המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות נפשיות, התחולל ויכוח סוער בקרב הממסד הפסיכיאטרי בארצות־הברית סביב ההגדרות של ההפרעות הנפשיות, סיבותיהן ואבחונן. על הוויכוח ראו: Allen,, FrancesSaving Normal: An Insider's Revolt Against Out-of-Control Psychiatric Diagnosis, DSM-5; Pharma, and the Medicalization of Ordinary Life, New York, 2013.
[38] מנקודת מוצא זו מגדיר סקול "חולי נפש" באופן היסטורי "those who act in ways that areprofoundly at variance with the conventions and expectations of their culture… those who manifest extremes of extravagance and incoherence or who exhibit the grotesque, denuded mental life of the demented". Scull, Madness in Civilisation, A Cultural History of Insanity, from the Bible to Freud, from the Madhouse to Modern Medicine, Princeton, 2015, p. 4.
[39] במחקרים על אירופה נוטים להסתמך בין היתר על עיתוני בתי החולים שנכתבו על ידי המטופלים. לצערי לא נתאפשר לי להשתמש במקורות אלו אף שידוע לי שהיו קיימים בשנות השישים בכמה בתי חולים: עולמנו בבית החולים בגבעת שאול והפעמון בבית החולים באר יעקב. מקור נוסף בעל חשיבות שחוקרים זרים השתמשו בו אך לא ניתן לי לעשות בו שימוש הוא שיחות בין מטפלים למטופלים שהועלו על הכתב על ידי המטפלים. ראו לדוגמה Morrison, Hansel, "Constructing Patient Stories: 'Dynamic' Case Notes and Clinical Encounters at Glasgow's Gartnavel Mental Hospital, 1921-1932", Medical History, 1, 2016, pp. 67-86.
[40] כאן אני מקבל את גישתם של רוי פורטר וחברי המערכת בכתב העת History Medical. Editorial, "The Patient's Turn. Roy Porter and Psychiatry's Tales, Thirty Years on",Medical History, 60, 1, 2016, pp. 1-18.
[41] ויצטום, אליעזר מרגולין, יעקב, פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה, זכרון יעקב, 2017, עמ' 6.