הזדמנות שנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הזדמנות שנייה
הוספה למועדפים

הזדמנות שנייה

כוכב אחד (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ניקול היא סטודנטית צעירה עם אישיות כובשת ולפעמים מעט ילדותית. יש לה רצון אחד, שהוא להצליח לסיים את התואר בהצטיינות ולבנות את העתיד שלה והאישיות שלה מחדש. אך מה קורה כשהיא פוגשת סוכן כושל בארגון שמכוון אליה אקדח? בהחלט לא התחלה ברגל ימין. כשניקול פוגשת את קייל, חייה מתהפכים באחת והעבר שלה חוזר ללכוד אותה בציפורניו שוב. קייל, לעומתה, הגיע עם מטרה אחרת- לקבל הזדמנות שנייה בחיים שלו. אך מה קורה כשהוא מבין שההזדמנות הזאת לא תלויה רק בו אלא גם בניקול?

הזדמנות שנייה הוא סיפור לכל מי שנאבק בחייו על הזדמנות נוספת בחייו, או לפחות רוצה בזאת.

פרק ראשון

פרק 1
ניקול



אני שונאת את ימי שישי. והיום לא היה יכול להיות יותר גרוע. התרוצצתי בחדר שלי וחיפשתי בגדים מתאימים בזמן שהרצתי בראשי את מה שעבר עליי בקולג' היום; לא הייתי מרוכזת מספיק בשיעורים וזכיתי לכמה נזיפות מהמרצים. לא הצלחתי לשבת על העבודות ולסכם אפילו חלק קטן משיעורי היום. והמוח שלי סירב לצאת מהדכדוך שהייתי בו. לכן החלטתי לצאת לריצה בשישי בערב. ידעתי שלא כל הימים בקולג' יהיו ככה. אבל הייתי חייבת להעלים ממני את התחושה המגעילה שהשתלטה עליי היום. תמיד השקעתי בלימודים, ובמיוחד הייתי קשה עם עצמי. וכל יום כזה עלה לי ביוקר.
לבשתי חולצה קלילה, החלפתי לטייץ ונעלתי נעלי ספורט. 
"לאן?" 
"ריצה", עניתי.
 "אוקיי, רק אל תשכחי לחזור מתישהו", הזהירה.
 "אני אעשה רק ריצה קלה. לא יצא לי לעשות ספורט כמעט שבועיים", התגוננתי.
 "אוף, בסדר", נאנחה.
 היא אספה את שיערה הבלונדיני לקוקו מרושל שבכל זאת גרם לה להיראות כמו מיליון דולר. היא לבשה סוודר שגדול עליה בכמה מידות טובות וצנחה למיטתה בעייפות. כיביתי את האור בחדר וכיסיתי את אֶבּי בשמיכת פוך. נעלתי את הדלת אחריי ויצאתי מאזור חדרי המעונות. פעם הייתי עושה ריצות בוקר, אבל בתקופה הלחוצה הזאת נאלצתי לשנות את לוח הזמנים שלי אינסוף פעמים. שנאתי לרוץ בעשר בלילה אבל זאת הייתה האופציה היחידה שברשותי. אחת הסיבות לשנאה הזאת נובעת מהעובדה שמתחילת השעה הזאת הסטודנטים משתכרים למוות ומתהלכים ברחוב כמו הומלסים, או לפחות דואגים לריב עם החבר הכי טוב שלהם שנישק את המישהי הלא נכונה. 
ראיתי חלק מהסטודנטים שאני מכירה מתעללים בסטודנטים שנה א'. העלמתי עין והמשכתי לרוץ במורד הרחוב. הגעתי לשכונה שקטה מאנשים והחלטתי להמשיך את המסלול שלי שם. הדרך הייתה נוחה מאוד, היה לי הרבה יותר קל לרוץ, האוזניות שלי פעלו מצוין, כך שהצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי. היום לא השתפר בכלל אבל הריצה עזרה לי להפיג את כל המתחים והלחץ שעבר עליי. המוטיבציה שלי התחזקה, הרגשתי הרבה יותר טוב מקודם. תחושת הקלה התמלאה בי. בדרך עשיתי הפסקה של שתי דקות כל פעם כדי לשתות ולהתחזק מחדש. הקפתי את השכונה הקטנה ועמדתי לחזור לקולג'. הסטודנטים התהלכו ברחוב כמו זומבים עם כוסות של אלכוהול. מרוב שהריח היה חזק יכולתי להריח אותם מקילומטרים.
 "ניקול! מה קורה? אני יכול להציע לך משהו לשתות?" דין בקושי היה יכול לעמוד. במזל הוא הצליח להישען על גבי רכב לפני שהיה מטיח את עצמו ברצפה. לא התפלאתי לראות את דין שיכור, הוא אף פעם לא פספס מסיבה שיש בה שתייה טובה. בכל זאת, לפעמים הוא אחראי על האספקה.
קפצתי מיד ברגע ששמעתי צעקות חזקות שהדהדו ברחוב. וזה לא הפסיק, חבטות, קללות, הרעש של הזכוכית המתנפצת לא איחר לבוא. הייתי בטוחה שדמיינתי אבל אפילו דין השיכור שנשען על האוטו שמע את זה. "לעזאזל, בטח מישהו עשה פאשלה רצינית  לחבר שלו."
 "אתה חושב ששוב אחד הבנים נישק את בת הזוג של חבר שלו?" הוא צחק, לגם מהכוס עוד קצת מהרעל שיחדור לו לגוף והנהנן לשלילה. "זה כבר לא נשיקה. הוא בטח שכב איתה," השארתי את דין ואת כוס הפונץ׳ שלו והמשכתי בדרך. הצעקות נשמעו ברורות יותר, רצף של קללות מהדהדות באוזניי. שוב רעש של זכוכית מתנפצת הדהד ברחוב. לאחר מכן נשמע צחוק מתנשא. ראיתי מישהו שנזרק על הכביש כמו שקית זבל. הוא בקושי הצליח לעמוד על שתי רגליו. הוא ניסה להשיב מלחמה אך גופו נאבק בכאב כששכב על הרצפה. הוא בקושי היה יכול לעמוד אחרי שמיהר להתרומם שוב על שתי רגליו. לא ראיתי מי הרביץ לו. הבטתי בגופו שנראה חסון מספיק כדי להכות בחזרה, אבל החבלות שבגופו הבהירו לי טוב מאוד שזה לא היה רק אדם אחד. השיער שלו נראה שטני לאור פנסי הרחוב, העיניים שלו נראות בצבע אפור קרח. הוא הביט בי. קפאתי במקום. הוא הביט בי ובכל זאת נראה שהסתכל לעבר משהו הרבה יותר רחוק. הוא השתעל ושוב נפל בחוזקה על הכביש. נבהלתי מעוצמת הנפילה, פחדתי שבכל רגע הוא עלול למות. המצב שלו הזכיר לי טראומה בעבר שהייתי מעדיפה לשכוח. הוא הזכיר לי את אח שלי לאחר שהיה רב עם אבא שלי, כמעט מת. התנתקתי מהפלאשבק שתפס אותי ומהר ניגשתי אליו. 
"אתה בסדר??" שאלתי בהיסטריה. הוא ניסה להגיב, להגיד משהו. עזרתי לו להישען על גבי מכונית. התמקדתי בחבלות שלו שנראו קטלניות. דם זלג על מצחו, החולצה שלו הייתה רפויה כאילו משכו אותה מעליו או שניסו לחנוק אותו איתה. הוא התקשה לנשום.
 "אני אתקשר מיד לאמבולנס, אתה תהיה בסדר!" צעקתי. האמת שצעקתי כדי להוציא את עצמי מהפאניקה שנכנסתי אליה. הרגשתי שהזמן מחליק לי בין הידיים. מיהרתי לחייג את המספר. הוא העיף את הפלאפון מידי לרחוב.
 "לא. בלי… משטרה…" 
"מה..?" לא הבנתי איך קשורה המשטרה לאמבולנס. עד שהצלחתי להבין מה יש לו בצד המכנס. אקדח שחור מבריק בצבץ שם. החסרתי פעימה. קוצר הנשימה שלו הלחיץ אותי, הוא שידר סבל מוחלט בגלל הפציעות שלו. לא ידעתי איך אפשר לטפל בו מבלי להתקשר לאמבולנס.
 "אתה סטודנט?? אתה לומד כאן??" 
"בלי… משטרה…" 
"אני לא אתקשר למשטרה אבל אני חייבת לדעת לפחות מה השם שלך." ואז העיניים שלו התגלגלו והוא איבד את ההכרה. לא שלטתי בצרחה שנפלטה מפי. דין הגיע בצליעה אליי. "מה קרה ניקול?" הוא הביט בבחור המעולף, הכוס נשמטה מידו. "פאק! לעזאזל איתך ניקול! מה קרה?"
 "אני לא יודעת! הוא התעלף לפני שנייה ויש לו מלא חבלות!"
 "הוא בטח היה חתיכת מניאק."
"זה לא מצחיק דין! יותר מבן אדם אחד הרביץ לו."
"לעזאזל, עם כמה בנות הוא שכב?"
"דין! אתה חייב לעזור לי, הוא איבד את ההכרה. הוא בקושי נושם!" ראיתי עד כמה הוא התאמץ . לא הייתי יכולה אפילו להעלות בדעתי את המחשבה שהוא ימות לנגד עייני.
"דין! תעשה משהו!" צרחתי.
"טוב, תירגעי! אני אתקשר לאמבולנס, הבחור שלך יהיה בסדר".
"אל תתקשר!" 
"למה?"
הצבעתי על הרובה שטמון במכנס שלו. דין היה בהלם, הוא התרחק כמה צעדים מהבחור.
"פאק, ניקול! הוא מסוכן. תתרחקי ממנו."
"אבל אני לא יכולה להשאיר אותו ככה!" זעקתי. 
הוא טמן את ידו בפניו, נשם עמוק והתקרב אליי. "אני יכול לקרוא לחברים שלי שירימו אותו מכאן. אבל לאן?"
"לקולג׳," הצעתי.
"השתגעת?" 
"כולם שיכורים עכשיו, המעונות ריקים לגמרי. תוכל להרים אותו לאחד החדרים הריקים במעונות."
"למה לשם?" 
"אבי נמצאת בחדר איתי. אני אוכל לקרוא לה, היא טובה ברפואה. אולי היא תוכל לעזור לי אבל אין סיכוי שהיא תצא מהחדר במעונות, היא גמורה מעייפות."
"את בטוחה?"
הבטתי בו, הוא בקושי הצליח לנשום. הוא נראה בערך בגיל של דין כך שיש מצב שהוא יראה כמו  סטודנט חדש. לא יכולתי לשאת בעובדה שהוא עלול למות מולי.
"כן! לך כבר!"
הוא עדיין הלך מעט צולע. הוא היה שיכור אבל עדיין ניסה לעזור לי.
דין חזר עם שניים מהחבר'ה שלו. היה להם מבנה של שחקני ספורט, אך לא זיהיתי את השנים האלה. יכול להיות שהם היו שחקנים מחליפים.
הם הרימו אותו ונכנסו לקולג׳. הוא היה נראה כמו בובה הרוסה. דין הסכים שנשתמש בחדר שלו בינתיים עד שיחלים. הבטחתי לו שאדאג לנקות אחר כך את החדר. העפתי מהר את כל הדברים שעל המיטה שלו ונתתי להם להניח אותו.
ביקשתי מאחד מהם להישאר אתו לכמה דקות כדי שאוכל להביא כמה דברים מהדירה שלי ולהעיר את אבי על הדרך.
רצתי לחדר שלי, פתחתי את הדלת במהירות, לקחתי כמה דברים וגרמתי לרעש שגרם לאבי לצרוח בכעס.
"תפסיקי עם הרעש!"
"אני צריכה את העזרה שלך!" התחננתי.
היא נאנחה והסתובבה לצד השני של המיטה. ניערתי אותה.
"אבי, אני צריכה אותך עכשיו!"
"למה? מישהו הולך למות?" שאלה בציניות.
"הוא לא מת, אבל אם לא תעזרי לי עכשיו יש סיכוי גדול שימות." הלחצתי אותה.
היא פקחה את עיניה והביטה בי. נשבעתי בפניה שזה לא צחוק. היא נעלה נעלי בית והלכה אחריי מחוץ לדירה.
"את כל כך חייבת לי על זה." פיהקה.
"בסדר. בואי כבר," משכתי את ידה.
הודיתי לחבר של דין ואמרתי לו שהוא יכול ללכת. הוא היה נראה מבוהל אבל בכל זאת חייך אליי ועף מהחדר. 
אבי הביטה בבחור שנאבק לנשום. היא החזירה לי מבט.
"הוא צריך טיפול בבית חולים, לא טיפול של סטודנטית שלומדת רפואה! תתקשרי לאמבולנס."
"אי אפשר."
"למה?" סימנתי לה להביט בו, לא לקח לה יותר משתי שניות לזהות את האקדח השחור.
"לעזאזל עם הבחור הזה." אמרה.
היא ביקשה ממני להביא כמה מטליות ואת הציוד הרפואי הפשוט שהיה לנו בחדר. 
"תביאי גם את המזרקים שלי."
"אבל מה זה קשור לאלרגיה שלך?"
"תביאי רק את המזרקים הריקים, אני צריכה להזריק לו משכך כאבים. הוא מתפתל בכאב."
"לא עדיף להביא לו כדור?"
"הוא נראה לך במצב של לבלוע כדור?" אבי הרימה גבה.
רצתי שוב לחדר והבאתי לה את המזרק.
אחרי חצי שעה של כסיסת ציפורניים ראיתי שהוא נראה הרבה יותר טוב מהמצב שהיה שרוי בו בהתחלה.
"מזל שהוא לא קיבל איזה כדור בראש או משהו. הצלחתי לטפל בכמה מהחבלות שלו. אבל הוא צריך לנוח."
"אני יכולה להשגיח עליו."

עוד על הספר

הזדמנות שנייה מייגן ווילד

פרק 1
ניקול



אני שונאת את ימי שישי. והיום לא היה יכול להיות יותר גרוע. התרוצצתי בחדר שלי וחיפשתי בגדים מתאימים בזמן שהרצתי בראשי את מה שעבר עליי בקולג' היום; לא הייתי מרוכזת מספיק בשיעורים וזכיתי לכמה נזיפות מהמרצים. לא הצלחתי לשבת על העבודות ולסכם אפילו חלק קטן משיעורי היום. והמוח שלי סירב לצאת מהדכדוך שהייתי בו. לכן החלטתי לצאת לריצה בשישי בערב. ידעתי שלא כל הימים בקולג' יהיו ככה. אבל הייתי חייבת להעלים ממני את התחושה המגעילה שהשתלטה עליי היום. תמיד השקעתי בלימודים, ובמיוחד הייתי קשה עם עצמי. וכל יום כזה עלה לי ביוקר.
לבשתי חולצה קלילה, החלפתי לטייץ ונעלתי נעלי ספורט. 
"לאן?" 
"ריצה", עניתי.
 "אוקיי, רק אל תשכחי לחזור מתישהו", הזהירה.
 "אני אעשה רק ריצה קלה. לא יצא לי לעשות ספורט כמעט שבועיים", התגוננתי.
 "אוף, בסדר", נאנחה.
 היא אספה את שיערה הבלונדיני לקוקו מרושל שבכל זאת גרם לה להיראות כמו מיליון דולר. היא לבשה סוודר שגדול עליה בכמה מידות טובות וצנחה למיטתה בעייפות. כיביתי את האור בחדר וכיסיתי את אֶבּי בשמיכת פוך. נעלתי את הדלת אחריי ויצאתי מאזור חדרי המעונות. פעם הייתי עושה ריצות בוקר, אבל בתקופה הלחוצה הזאת נאלצתי לשנות את לוח הזמנים שלי אינסוף פעמים. שנאתי לרוץ בעשר בלילה אבל זאת הייתה האופציה היחידה שברשותי. אחת הסיבות לשנאה הזאת נובעת מהעובדה שמתחילת השעה הזאת הסטודנטים משתכרים למוות ומתהלכים ברחוב כמו הומלסים, או לפחות דואגים לריב עם החבר הכי טוב שלהם שנישק את המישהי הלא נכונה. 
ראיתי חלק מהסטודנטים שאני מכירה מתעללים בסטודנטים שנה א'. העלמתי עין והמשכתי לרוץ במורד הרחוב. הגעתי לשכונה שקטה מאנשים והחלטתי להמשיך את המסלול שלי שם. הדרך הייתה נוחה מאוד, היה לי הרבה יותר קל לרוץ, האוזניות שלי פעלו מצוין, כך שהצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי. היום לא השתפר בכלל אבל הריצה עזרה לי להפיג את כל המתחים והלחץ שעבר עליי. המוטיבציה שלי התחזקה, הרגשתי הרבה יותר טוב מקודם. תחושת הקלה התמלאה בי. בדרך עשיתי הפסקה של שתי דקות כל פעם כדי לשתות ולהתחזק מחדש. הקפתי את השכונה הקטנה ועמדתי לחזור לקולג'. הסטודנטים התהלכו ברחוב כמו זומבים עם כוסות של אלכוהול. מרוב שהריח היה חזק יכולתי להריח אותם מקילומטרים.
 "ניקול! מה קורה? אני יכול להציע לך משהו לשתות?" דין בקושי היה יכול לעמוד. במזל הוא הצליח להישען על גבי רכב לפני שהיה מטיח את עצמו ברצפה. לא התפלאתי לראות את דין שיכור, הוא אף פעם לא פספס מסיבה שיש בה שתייה טובה. בכל זאת, לפעמים הוא אחראי על האספקה.
קפצתי מיד ברגע ששמעתי צעקות חזקות שהדהדו ברחוב. וזה לא הפסיק, חבטות, קללות, הרעש של הזכוכית המתנפצת לא איחר לבוא. הייתי בטוחה שדמיינתי אבל אפילו דין השיכור שנשען על האוטו שמע את זה. "לעזאזל, בטח מישהו עשה פאשלה רצינית  לחבר שלו."
 "אתה חושב ששוב אחד הבנים נישק את בת הזוג של חבר שלו?" הוא צחק, לגם מהכוס עוד קצת מהרעל שיחדור לו לגוף והנהנן לשלילה. "זה כבר לא נשיקה. הוא בטח שכב איתה," השארתי את דין ואת כוס הפונץ׳ שלו והמשכתי בדרך. הצעקות נשמעו ברורות יותר, רצף של קללות מהדהדות באוזניי. שוב רעש של זכוכית מתנפצת הדהד ברחוב. לאחר מכן נשמע צחוק מתנשא. ראיתי מישהו שנזרק על הכביש כמו שקית זבל. הוא בקושי הצליח לעמוד על שתי רגליו. הוא ניסה להשיב מלחמה אך גופו נאבק בכאב כששכב על הרצפה. הוא בקושי היה יכול לעמוד אחרי שמיהר להתרומם שוב על שתי רגליו. לא ראיתי מי הרביץ לו. הבטתי בגופו שנראה חסון מספיק כדי להכות בחזרה, אבל החבלות שבגופו הבהירו לי טוב מאוד שזה לא היה רק אדם אחד. השיער שלו נראה שטני לאור פנסי הרחוב, העיניים שלו נראות בצבע אפור קרח. הוא הביט בי. קפאתי במקום. הוא הביט בי ובכל זאת נראה שהסתכל לעבר משהו הרבה יותר רחוק. הוא השתעל ושוב נפל בחוזקה על הכביש. נבהלתי מעוצמת הנפילה, פחדתי שבכל רגע הוא עלול למות. המצב שלו הזכיר לי טראומה בעבר שהייתי מעדיפה לשכוח. הוא הזכיר לי את אח שלי לאחר שהיה רב עם אבא שלי, כמעט מת. התנתקתי מהפלאשבק שתפס אותי ומהר ניגשתי אליו. 
"אתה בסדר??" שאלתי בהיסטריה. הוא ניסה להגיב, להגיד משהו. עזרתי לו להישען על גבי מכונית. התמקדתי בחבלות שלו שנראו קטלניות. דם זלג על מצחו, החולצה שלו הייתה רפויה כאילו משכו אותה מעליו או שניסו לחנוק אותו איתה. הוא התקשה לנשום.
 "אני אתקשר מיד לאמבולנס, אתה תהיה בסדר!" צעקתי. האמת שצעקתי כדי להוציא את עצמי מהפאניקה שנכנסתי אליה. הרגשתי שהזמן מחליק לי בין הידיים. מיהרתי לחייג את המספר. הוא העיף את הפלאפון מידי לרחוב.
 "לא. בלי… משטרה…" 
"מה..?" לא הבנתי איך קשורה המשטרה לאמבולנס. עד שהצלחתי להבין מה יש לו בצד המכנס. אקדח שחור מבריק בצבץ שם. החסרתי פעימה. קוצר הנשימה שלו הלחיץ אותי, הוא שידר סבל מוחלט בגלל הפציעות שלו. לא ידעתי איך אפשר לטפל בו מבלי להתקשר לאמבולנס.
 "אתה סטודנט?? אתה לומד כאן??" 
"בלי… משטרה…" 
"אני לא אתקשר למשטרה אבל אני חייבת לדעת לפחות מה השם שלך." ואז העיניים שלו התגלגלו והוא איבד את ההכרה. לא שלטתי בצרחה שנפלטה מפי. דין הגיע בצליעה אליי. "מה קרה ניקול?" הוא הביט בבחור המעולף, הכוס נשמטה מידו. "פאק! לעזאזל איתך ניקול! מה קרה?"
 "אני לא יודעת! הוא התעלף לפני שנייה ויש לו מלא חבלות!"
 "הוא בטח היה חתיכת מניאק."
"זה לא מצחיק דין! יותר מבן אדם אחד הרביץ לו."
"לעזאזל, עם כמה בנות הוא שכב?"
"דין! אתה חייב לעזור לי, הוא איבד את ההכרה. הוא בקושי נושם!" ראיתי עד כמה הוא התאמץ . לא הייתי יכולה אפילו להעלות בדעתי את המחשבה שהוא ימות לנגד עייני.
"דין! תעשה משהו!" צרחתי.
"טוב, תירגעי! אני אתקשר לאמבולנס, הבחור שלך יהיה בסדר".
"אל תתקשר!" 
"למה?"
הצבעתי על הרובה שטמון במכנס שלו. דין היה בהלם, הוא התרחק כמה צעדים מהבחור.
"פאק, ניקול! הוא מסוכן. תתרחקי ממנו."
"אבל אני לא יכולה להשאיר אותו ככה!" זעקתי. 
הוא טמן את ידו בפניו, נשם עמוק והתקרב אליי. "אני יכול לקרוא לחברים שלי שירימו אותו מכאן. אבל לאן?"
"לקולג׳," הצעתי.
"השתגעת?" 
"כולם שיכורים עכשיו, המעונות ריקים לגמרי. תוכל להרים אותו לאחד החדרים הריקים במעונות."
"למה לשם?" 
"אבי נמצאת בחדר איתי. אני אוכל לקרוא לה, היא טובה ברפואה. אולי היא תוכל לעזור לי אבל אין סיכוי שהיא תצא מהחדר במעונות, היא גמורה מעייפות."
"את בטוחה?"
הבטתי בו, הוא בקושי הצליח לנשום. הוא נראה בערך בגיל של דין כך שיש מצב שהוא יראה כמו  סטודנט חדש. לא יכולתי לשאת בעובדה שהוא עלול למות מולי.
"כן! לך כבר!"
הוא עדיין הלך מעט צולע. הוא היה שיכור אבל עדיין ניסה לעזור לי.
דין חזר עם שניים מהחבר'ה שלו. היה להם מבנה של שחקני ספורט, אך לא זיהיתי את השנים האלה. יכול להיות שהם היו שחקנים מחליפים.
הם הרימו אותו ונכנסו לקולג׳. הוא היה נראה כמו בובה הרוסה. דין הסכים שנשתמש בחדר שלו בינתיים עד שיחלים. הבטחתי לו שאדאג לנקות אחר כך את החדר. העפתי מהר את כל הדברים שעל המיטה שלו ונתתי להם להניח אותו.
ביקשתי מאחד מהם להישאר אתו לכמה דקות כדי שאוכל להביא כמה דברים מהדירה שלי ולהעיר את אבי על הדרך.
רצתי לחדר שלי, פתחתי את הדלת במהירות, לקחתי כמה דברים וגרמתי לרעש שגרם לאבי לצרוח בכעס.
"תפסיקי עם הרעש!"
"אני צריכה את העזרה שלך!" התחננתי.
היא נאנחה והסתובבה לצד השני של המיטה. ניערתי אותה.
"אבי, אני צריכה אותך עכשיו!"
"למה? מישהו הולך למות?" שאלה בציניות.
"הוא לא מת, אבל אם לא תעזרי לי עכשיו יש סיכוי גדול שימות." הלחצתי אותה.
היא פקחה את עיניה והביטה בי. נשבעתי בפניה שזה לא צחוק. היא נעלה נעלי בית והלכה אחריי מחוץ לדירה.
"את כל כך חייבת לי על זה." פיהקה.
"בסדר. בואי כבר," משכתי את ידה.
הודיתי לחבר של דין ואמרתי לו שהוא יכול ללכת. הוא היה נראה מבוהל אבל בכל זאת חייך אליי ועף מהחדר. 
אבי הביטה בבחור שנאבק לנשום. היא החזירה לי מבט.
"הוא צריך טיפול בבית חולים, לא טיפול של סטודנטית שלומדת רפואה! תתקשרי לאמבולנס."
"אי אפשר."
"למה?" סימנתי לה להביט בו, לא לקח לה יותר משתי שניות לזהות את האקדח השחור.
"לעזאזל עם הבחור הזה." אמרה.
היא ביקשה ממני להביא כמה מטליות ואת הציוד הרפואי הפשוט שהיה לנו בחדר. 
"תביאי גם את המזרקים שלי."
"אבל מה זה קשור לאלרגיה שלך?"
"תביאי רק את המזרקים הריקים, אני צריכה להזריק לו משכך כאבים. הוא מתפתל בכאב."
"לא עדיף להביא לו כדור?"
"הוא נראה לך במצב של לבלוע כדור?" אבי הרימה גבה.
רצתי שוב לחדר והבאתי לה את המזרק.
אחרי חצי שעה של כסיסת ציפורניים ראיתי שהוא נראה הרבה יותר טוב מהמצב שהיה שרוי בו בהתחלה.
"מזל שהוא לא קיבל איזה כדור בראש או משהו. הצלחתי לטפל בכמה מהחבלות שלו. אבל הוא צריך לנוח."
"אני יכולה להשגיח עליו."