שלוש חתונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש חתונות
הוספה למועדפים

שלוש חתונות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספר מרתק ומעורר מחשבה מפרי עטו של יהודה חן (חתן), קצין בכיר בחיל האוויר הישראלי. שלא ירפה ממך שנים רבות גם לאחר שסיימת לקרוא אותו.

עלילתו של הספר שלוש חתונות מתרחשת באתרי טבע משכרי נופים בישראל, ובה מציע הסופר שיטת נישואים מהפכנית וחדשנית: כל אדם צריך להתחתן שלוש פעמים בחייו לתקופה מוגבלת של עשרים שנה – בגיל עשרים, בגיל ארבעים ובגיל שישים. בגיל עשרים צריכים להתחתן עם בני ארבעים, בגיל ארבעים – עם בני עשרים, ובגיל שישים – עם בני אותו גיל עד שהמוות מפריד בין בני הזוג.

שלוש חתונות הוא סיפורם של דוד חורב ושל חברותיו גלית ואורית, הנקלעים למערבולת של אהבה, תשוקה, קנאה ואכזבות. זהו גם סיפורו של דוד הנתקל בחוסר אונים כשהגיע לגיל ארבעים ועליו לבחור את האישה השנייה מבין חברותיו הצעירות ממנו בעשרים שנה.

בד בבד עם סיפור העלילה מתרחש בספר שלוש חתונות דיון ביתרונות ובחסרונות של שיטת הנישואים החדשה לעומת הישנה, בחוסר נאמנות ובגירושים בין זוגות נישואים, ומוצע בו פתרון לבעיות חברתיות שנתקלים בהן צעירים וצעירות בעידן המודרני בעולם המערבי.

פרק ראשון

פרק ראשון

משפט הגירושים

 

 

שעתיים לפני משפט הגירושים מדפנה, אשתו הראשונה, נפגש עמה דוד בבית קפה קטן קרוב לבית המשפט. באותה פגישה שניהם רצו להגיע להסכם גירושים הוגן בחלוקת הנכסים ביניהם ולמסור אותו לעורכי דינם.

דפנה ודוד היו נשואים במשך עשרים שנה. ביום שהתחתנו היה דוד בן עשרים ודפנה הייתה בת ארבעים ולה שלושה ילדים: שתי בנות ובן. דוד היה לאחר שירותו הצבאי והתחלת לימודיו באוניברסיטה שבה למדה גם רינת, בתה הבכורה של דפנה. הבנות היו נשואות, והבן הקטן היה רק בן שנתיים כשגר עם אמו ועם דוד, אביו החורג, עד לגיוסו לצבא.

בדור "שלוש חתונות" הגיעו דפנה ודוד לסוף דרכם יחד, לכן בחודשיים האחרונים כבר לא ישנו באותו חדר, וכחודש לפני המשפט עברה דפנה לגור בביתה הישן, ודוד גר בבית חדש ששניהם בנו במשך עשרים שנות נישואיהם.

כאמור, באותו בוקר הם עמדו להתגרש, ולאחר המשפט כל אחד היה חופשי לעשות בחייו ככל העולה על רוחו. בנישואיו הראשונים עם דפנה, קיבל ממנה דוד קורת גג ותמיכה בלימודים אקדמיים. היא העניקה לו מנסיונה בכל תחומי החיים ובמיוחד ביחסי המין שבשיטת הנשואים הישנה הייתה מקור לבגידות ולגירושים.

החיים של דוד בחברתה היו מעין ירח דבש ארוך שנמשך עשרים שנה. אולם לקראת נישואיו השניים הוא רצה להכיר בחורה צעירה בשנות העשרים שלה, להתחתן עמה, להעניק לה את כל שקיבל מדפנה, להביא עמה ילדים לעולם ולחיות עמה עשרים שנה. בסיום תקופה זו, רצה דוד להתגרש גם ממנה ולהתחתן בפעם השלישית בחייו עם אישה קשישה בגילו ולחיות עמה עד קץ החיים.

ביום הגירושים מדפנה היה דוד בן ארבעים, גבר יפה ומטופח שידע לשמור על עצמו כדי להעלות את סיכוייו בקרב הצעירות. לעומתו, דפנה הייתה קשישה, בת שישים ולקראת חתונתה השלישית.

בחתונתה הראשונה שלה, הייתה דפנה בחורה צעירה בת עשרים, נשואה לגבר בן ארבעים בשם יוסי, וממנו קיבלה את כל צרכיה והביאה עמו לעולם, את שתי בנותיה ואת בנה הקטן, שנולד באיחור של שנים רבות, כשהייתה כבר בגיל 38.

בחתונתה השנייה עם דוד, הייתה דפנה אלמנה בת ארבעים עם שתי בנות נשואות ובן קטן בגיל שנתיים. בחתונתה השלישית רצתה להכיר קשיש בגילה ולחיות עמו את חייה עד קץ הימים.

דפנה הייתה אישה יפה מאוד וידעה לשמור היטב על גזרתה כדי להגדיל את סיכוייה להינשא בפעם השלישית לגבר שעמדה לבחור מבין הקשישים בני השישים. הבעיה שלה הייתה שכבר לא יכלה להעניק לדוד ריגושים וגם לא ללדת לו ילדים.

באותו בוקר לאחר הפגישה ביניהם, דפנה ודוד התכוננו להיפגש גם עם עורכי דינם, להציג בפניהם את ההסכם ביניהם, ואלה היו אמורים להגישו לשופט. 

המשפט עמד להיערך בפני שופט לענייני גירושים בשיטת שלוש החתונות ובתום המשפט, על שניהם לחתום על מסמכי הגירושים, להיפרד לשלום וכל אחד היה רשאי לצאת לדרכו החדשה.

דוד חיכה חודשים רבים לגירושיו מדפנה, או ליתר דיוק, מיום שדפנה לא יכלה להתעלס עמו באהבים וכדי להימנע ממבוכה בחברתו, עברה לישון בחדר אחר. דוד הבין את הבעיה שלה, ולא הגזים בדרישותיו לקיים עמו יחסי מין.

אחרי החתימה על מסמכי הגירושים, דוד עמד להיות חופשי. הוא לא היה חייב לתת דין וחשבון על כל שעשה, או עם מי התרועע, כשדפנה הייתה בעבודה. הדבר היחיד שהטריד אותו היה להיפרד מילדיו החורגים, למרות שבנותיו החורגות, היו בגילו ונשואות לגברים מבוגרים מהן וטל, בנו החורג היה כבר קצין בצבא וחי באחד המחנות של צה"ל. בכל זאת הוא קיווה שימשיך לראות את ילדיו החורגים באירועים משפחתיים ובחתונות.

ביום הגירושים התלבש דוד בפשטות כדי לא לעורר את קנאתה של דפנה או חלילה לגרום לה להסיר את הסכמתה לגירושים. לעומתו, דפנה התלבשה בבגדים מחויטים שהתאימו לגזרתה אבל גם לגילה.

דוד קיווה להתגרש באותו יום ולהשתחרר מדפנה, מפני שחודש לפני המשפט הכיר את גלית, בחורה צעירה שפגש ביום שהשתחררה מהצבא.

גלית הייתה בחורה יפה ומעניינת, ועסקה בנושאים טכנולוגיים שעניינו אותו. אף על פי שהתאהב בה במבט ראשון, לא התפתה להתחבר אליה וכמובן לא לשכב עמה כל עוד היה נשוי לדפנה, לכן חיכה בסבלנות עד למשפט גירושיו כדי לבשר לה שהיה חופשי להכירה יותר מקרוב ואולי גם להציע לה נישואים.

בשיטת שלוש החתונות מקובל בחברה שגבר בגיל ארבעים מתחתן עם בחורה צעירה בת עשרים, ומביא עמה ילדים לעולם. בני הזוג חיים עשרים שנה יחד ובסיומן מתגרשים. בשיטה זו מקובל גם שאישה בת ארבעים – לאחר שהייתה נשואה לגבר מבוגר ממנה בעשרים שנה וילדה לו ילדים – מתגרשת ממנו ומתחתנת עם בחור בן עשרים. מקובל גם שגברים ונשים בני שישים מתחתנים ביניהם וחיים יחד עד שהם נפרדים מהחיים.

בשיחה עם גלית, הבין דוד שהייתה חפצה בקרבתו ורצתה בקשר הדוק עמו. ביום שהכיר אותה היא לא הסתירה את התלהבותה ממנו, לכן גם הסכימה להיפגש עמו ואולי גם להתעלס עמו באהבים, אולם למרות יופייה המיוחד, דוד לא התפתה להיפגש עמה וכמובן גם לא להתעלס עמה באהבים ולבגוד בדפנה. אמנם דפנה הבינה את הבעיה של דוד, מפני שבגיל ארבעים לחייה גם היא הייתה נשואה לגבר בן שישים המבוגר ממנה בעשרים שנה ולא יכול היה להעניק לה ריגושים מיניים, לכן קיוותה שדוד לא יבגוד בה בתקופת נישואיהם.

ככלל, בגיל ארבעים הגברים והנשים נמצאים בשיא מיניותם ומסוגלים להעניק חום ואהבה ברמה גבוהה. גם ניסיונם המיני ובשאר נתחומים לא יסולא בפז. הדרישות המיניות של דוד מדפנה, היו לגיטימיות ובתוקף זכותו כבעלה, דפנה הייתה חייבת להבין אותו, לכן הגיע הרגע לקום על רגליה ולעשות מעשה. היא ידעה שאסור היה לה להערים קשיים בדרכו הטבעית, שלא נגדה לרצונה, לחיות חיים רגועים עם קשיש בן גילה.

לעתים, כשהביטה בראי בבואתה המזדקנת שאלה את עצמה "בעצם, מה דוד עדיין מוצא בי ומה אני עדיין מסוגלת להעניק לו? או "מה דוד חושב עליי ומספר לחבריו על החיים בחברתי?". משאלות אלה ואחרות, דפנה הבינה שעליה לעשות שינוי יסודי בחייה, לפגוש קשיש בגילה שהדרישות המיניות שלו לא היו מופרזות כמו אלה של דוד.

חודשיים לפני משפט הגירושים, הכירה דפנה את ראובן, שהיה קשיש בגילה, ושתתה עמו קפה באחד מבתי הקפה בעיר. ראובן היה אדם רגוע שהבין לרוחה ואת מצוקתה. למעשה, גם הוא התלונן בפניה על דרישותיה המוגזמות של אשתו, הצעירה ממנו בעשרים שנה. גם הוא הבין שאשתו הייתה זקוקה לאווירה חדשה ולחיים חדשים עם בחור צעיר שיכול היה לספק אותה.

בפגישה עם ראובן, הוא התלונן בפניה, על חשדותיו בנאמנותה של אשתו, לכן שיער, שלא רצתה לחכות עד לגירושיהם וייתכן גם שמצאה נחמה, בזרועותיו של גבר צעיר, שחיזר אחריה. לעומתו, דפנה האמינה בנאמנותו של דוד, מפני שלאורך כל חייה עמו היה הוגן כלפיה ואף פעם לא נתן לה סיבה לחשוד בהגינותו.

דפנה וראובן היו תמימי דעים שהגיע העת להירגע ולהקשיב למנגינה אחרת של החיים, מפני שבגיל שישים המנגינות שונות מאלה של הצעירים יותר. ראובן סיפר לה גם על כל הרגעים המביכים שלו עם אשתו הצעירה, שדרשה ממנו ריגושים מיניים שלא יכול היה להיענות לה. לכן רצה כבר להשתחרר ממנה ולחיות את חייו בשלווה. בגיל שישים רצה ראובן לכתוב ספר ו\או לעשות משהו מועיל יותר לחברה, ואת האנרגיה המעטה שנשארה בו רצה להשקיע בטיפול בנכדיו, ללוות את ניניו לגן הילדים ולעשות עוד דברים רבים.

הפגישה התמימה והקצרה עם ראובן נתנה לשניהם חומר למחשבה ובמיוחד ששניהם התלוננו על אותם הדברים. תלונתם הייתה בעיקר על בני זוגם הצעירים, שהיו בשיא אונם וחיפשו ריגושים מיניים. לכן לא פלא שהרגישו יחד נינוחים מאוד ולא חששו להתוודות על מגבלותיהם הגופניות והמיניות. הם תיארו את עשרים שנות חייהם האחרונות, בחברת בני זוגם, עטורים באהבה וריגושים. נכון שבגיל שישים, עדיין רוצים לחוות ריגושים ולא מוותרים בקלות על בני הזוג היפים והצעירים, אבל הצעירים חייבים להיות ערים למצבם.

ראובן סיפר לדפנה על שלושת ילדיו היפים והחכמים, שהעניקה לו אשתו הצעירה ושגידלו אותם יחד, עד שהתבגרו והתחתנו עם נשים וגברים בגילאי ארבעים. גם דפנה סיפרה לו על שתי בנותיה ועל בנה הצעיר, שהיה עדיין רווק ושירת כקצין בצבא. אחר כך סיפרה לו גם על נכדיה משתי בנותיה, שהגיעו לגיל חתונתם הראשונה.

דפנה ודוד בחרו פינה שקטה בבית הקפה, ולאחר שהתיישבו, לרגע לא ידעו על מה לדבר, אף על פי שחיו יחד עשרים שנה.

 

"מה שלומך, דפנה יקירתי?", שאל דוד בהתרגשות.

"לא יכול להיות טוב יותר. מזמן חיכיתי לרגע זה, ואני לא מרגישה צורך לספר לך על הרגעים המביכים שהיו בינינו. אני באמת מצטערת שלא נשארו בי הכוחות להעניק לך את כל שרציתי".

"היית בסדר גמור", ענה דוד בהנהון ראש.

"אני מודה שהיו לנו גם לא מעט תקופות יפות ביחד".

"זה נכון. נהניתי מאוד בחברתך. אלה היו עשרים שנה נעימות, שבמהלכן קיבלתי ממך את כל מה שיש לי. ביום שהכרתי אותך הייתי לאחר שירותי בצבא, בלי קורת גג לראשי ומקצוע שיכולתי להתפרנס ממנו".

"אני זוכרת כיצד הכרתי אותך ומיד התאהבתי בך", ענתה באנחת כאב.

"יאמר לזכותך, דפנה יקירתי! שאת גידלת אותי והענקת לי ביד רחבה את כל שרציתי. ברגע שהכרתי אותך מיד רציתי בך, למרות שהיית מבוגרת ממני בעשרים שנה".

"ככה זה בשיטת שלוש חתונות, שאימצתי אותה בכל לב".

"כן. ממך קיבלתי ביטחון אישי, לימדת והדרכת אותי בכל אורחות החיים".

"נחמד לדעת שאתה מודע לזה".

"ברור מאליו. אני מקווה שאהיה ראוי לאשתי השנייה, כפי שאת היית ראויה לי, ולהעניק לה את כל שקיבלתי ממך".

"מעניין כיצד יגיבו עורכי הדין שלנו כשיראו אותנו ביחד", אמרה דפנה בחיוך.

"לי לא אכפת. העיקר שאנחנו מרגישים בנוח בכל הקשור לגירושים".

"למעשה אנחנו לא זקוקים להם, ומבחינתי הם משמשים חותמת לקישוט מסמך הגירושים".

"זה נכון".

 

דפנה עלעלה בתפריט שבידה.

 

"מה אתה רוצה לשתות, יקירי?", שאלה דפנה.

"קפה שחור ואולי גם עוגה".

"גם אני לא רוצה משהו מיוחד".

"טוב. אז היום אני מזמין", אמר דוד וסימן למלצרית צעירה לגשת לשולחנם.

 

המלצרית הבחינה בדוד וסימנה לו שהייתה בדרכה לשרתם.

 

"דוד, המלצרית יפה מאוד בעיניי", אמרה דפנה, ובחנה את המלצרית בקפידה.

"הייתי מגדיר אותה כבחורה נאה", ענה בביטול.

"עושה רושם שעדיין לא שירתה בצבא".

"אנא ממך, הרפי מנושא זה, מפני שהיא לא מוצאת חן בעיניי!".

"אל תאמר זאת! כשהגברים רואים נערה יפה, תמיד שואלים אם היא כבר בשלה".

"הפעם את טועה", אמר דוד ונפגע.

"אני יודעת מה שאני אומרת, ואל תחשוב שנולדתי אתמול!".

"לגברים יש עוד נושאים שמעניינים אותם מלבד התעסקות במין".

"טוב, אז בוא ונרד מזה!".

"חכם לעשות זאת".

 

דפנה הבחינה בכעסו, לכן חששה לשבור את הכלים. היא ידעה שהמטרה העיקרית שלהם באותו בוקר הייתה להתגרש בצורה יפה שתשאיר אותם ידידים לאורך כל החיים.

 

"סלח לי דוד יקירי! אני באמת מצטערת, על ההערה המטופשת שלי".

"תשכחי מזה!", ענה בביטול ויישר את ישיבתו.

 

היא הבינה שזה לא היה הזמן להתווכח עמו, מפני שהכירה את מזגו החם וידעה שעימות עמו לא היה מועיל למערכת היחסים ביניהם. אבל היא גם חששה לפוצץ את הפגישה שציפתה לה חודש ימים. למזלה, המלצרית ניגשה לשולחנם ושמה קץ לוויכוח ביניהם.

 

"מה תשתו בבקשה?", שאלה המלצרית בפנייה לדוד.

"אני מבקשת נס קפה עם עוגת תפוחים", ענתה דפנה.

"כן. גם אני רוצה את אותו דבר, אבל במקום נס קפה, אני מבקש קפה שחור", ענה דוד במבט בעיני דפנה.

 

לאחר שתי דקות הביאה המלצרית לשולחן את מבוקשם והתפנתה לשרת שולחנות אחרים.

 

"דוד, אני בטוחה שמצאת חן בעיני המלצרית", אמרה דפנה לאחר שהבחינה בחיוכה המתוק של המלצרית.

"עזבי את המלצרית במנוחה!", ענה בטון כעוס.

"האמן לי שאני לא מאשימה אותך. מפני שאתה עדיין צעיר ורוצה שינוי בחיים ואותו תיישם, רק עם בחורה צעירה כמו המלצרית".

"אני יודע שזה השלב הבא בחיי, אבל אני לא ממהר לשום מקום".

"אל תשכח! אתה מעוניין להקים משפחה ואולי גם להזדרז להביא ילדים לעולם. אני מקווה שלא תעשה את הטעות שעשיתי עם טל, כשילדתי אותו בגיל מבוגר, כך שלמעשה אתה היית לו לאב. לעניות דעתי, כדאי מאוד שתספיק לחתן את ילדייך לפני החתונה השלישית שלך".

"אני מבין למה את מתכוונת, וייתכן שאת צודקת".

"במה אני צודקת?", שאלה במבט בעיניו.

"את הרי יודעת שאלה מוסכמות החברה. לך יש ילדים נחמדים מאוד, שגרו אתנו חלק מהזמן ובעצם היו החברים הטובים שלי".

"כן. אני חושבת שהיו לנו עשרים שנה טובות. נכון שהיו בינינו גם ויכוחים שיצרו אווירה מתוחה בבית, מה כבר אפשר לצפות מילדים בגיל אביהם החורג. אבל היו לנו גם לא מעט חוויות משותפות".

"כן. למשל רינת, בתך הבכורה, הייתה בת כיתתי באוניברסיטה".

"אה, רינת, רינת!", קראה דפנה במבט לעבר התקרה.

"מה עם רינת?", שאל דוד בחוסר מנוחה.

"אתה לא תאמין, אבל רינת מאוהבת בך".

 

היא ביטאה את השם ר י נ ת כאילו סיננה אותו בשיניה.

 

"רינת אמנם ידידה טובה שלי אבל גם הבת החורגת שלי! בעצם כל שלושת ילדייך גם חברים שלי".

"אני יודעת".

"אני מכבד אותם כילדים הטבעיים שלך, אבל גם כילדיי החורגים".

"אני יודעת זאת", ענתה באנחה.

 

דפנה הצטערה שהעלתה את הנושא על ילדיה לפני הדיון בבית במשפט וחששה שמא פגעה בו כשהדגישה את הקרבה החברית בינו לבין ילדיה.

 

"היום רינת ויסמין נשואות, לכן אין להן סיבה להתאהב בי", אמר דוד באנחת רווחה.

"אני יודעת. פשוט תהיתי אם ייתכן ששני אנשים בני אותו גיל יכולים לפתח ביניהם יחסי קרבה".

"זה בהחלט אפשרי, אבל לא כדאי".

"למה?",

"זה קרה בשיטת הנישואים הישנה, והראיה היא שפסלו אותה, והיום כולם מתחתנים לפי שיטת שלוש החתונות".

"למה אמרת שזה לא כדאי?",

"מפני שבשיטה הקודמת בני הזוג שהגיעו לגיל ארבעים רעו בשדות זרים, וזו אחת הסיבות שבעטיין חשבו על שלוש חתונות".

"ברוך השם, היום החיים הרבה יותר טובים".

"היום אנחנו חופשיים יותר בדעותינו ובהתנהגותנו".

"גם לא שופטים אותנו לפי המגזרים הדתיים ואחרים".

"אני יודעת. בעבר אישה לא יכלה לקבל גט כל עוד בעלה לא הסכים לשחררה. היו מצבים שהבעל נעלם, והאישה נשארה עגונה במשך עשר שנים, עד שהואילו גדולי הרבנים להכיר במצבה ולאפשר לה להמשיך בחייה".

"כל זה נכון, אבל אם לרגע נהיה הוגנים גם כלפי הגברים, גם להם לא היו חיים קלים".

"באיזה מובן לא קלים?",

"הם הוכרחו להתחייב, לחיות את כל חייהם עם בנות זוגם. זה היה חמור יותר ממאסר עולם, שבו הנידונים משתחררים לאחר 25 שנה".

"אני מסכימה אתך".

"אבל היום, היום", ניסה דוד להמשיך, אך דיבורו נקטע בהתערבותה.

"היום אנחנו מודרניים. נכון, דוד יקירי?", שאלה בכאב.

"כן, אם אפשר להגדיר את החיים כך. אני מקווה שאת מסכימה עמי שהיום אנחנו שונים בהרבה מובנים מבעבר".

"אני מבינה. אבל אני עדיין בתקופת החתונה השנייה שלי, ורק לאחר הגירושים אחשב לקשישה בתקופת חתונתה השלישית. האם אתה לא חושב שזה קצת מפחיד?", שאלה כשדמעות בצבצו בעיניה.

"החלטנו שהיום אנחנו מתגרשים, ושום דבר לא ישנה את דעתנו".

"אני מסכימה אתך".

"זה לא אומר שאנחנו משחיזים סכינים בוויכוחים חסרי תכלית".

"לא באתי לריב אתך. במשך עשרים שנה היית בעלי וגם החבר הכי טוב שלי, והענקת לי ריגושים שלא קיבלתי מבעלי הראשון".

"זה היפה בשלוש חתונות".

"אתה צבעת לי את החיים, לכן אני אסירת תודה לך".

"גם אני קיבלתי ממך לא מעט. ביום שהכרתי אותך הייתי ללא בית, ללא השכלה אקדמית וללא ניסיון מיני".

"כן. לכן אתה זכאי לקבל מאשתך השנייה את כל מה שקיבלתי ממך ובנוסף גם ילדים".

"כן יקירתי. טוב שבתקופה היפה שלנו הצלחנו לבנות עוד בית".

"זה היפה בשלוש החתונות, שהמבוגרים דואגים לצרכי הצעירים".

 

המשפט האחרון שלה עודד את דוד, לכן רצה לסיים את השיחה, מחשש שמא דפנה תחזור בה.

 

"דפנה יקירתי, בואי נישאר ידידים!" הציע במבט בעיניה.

"ברור מאליו שנשאר ידידים".

"מה יהיה עם טל?", שאל בחוסר מחשבה.

"מה יהיה עם בני הקטן, אתה שואל?",

"כן. מה קורה עם טל?",

"טל כבר לא ילד. לטל יש עוד שנה לשחרורו מהצבא".

"בכל זאת אנחנו צריכים לעזור גם לו".

"אני שמחה שאתה ער למצבו. זה מוכיח שאתה אדם הגון, ממש כפי שהכרתי אותך".

"טל כבר בן 22, לכן עליו לחשוב בהקדם על נישואים עם אישה בת ארבעים שתעניק לו בחפץ לב מטובה".

"אשמח מאוד שטל יתחתן עם אישה מבוגרת ממנו, אחת שתעניק לו קצת ביטחון".

"אני מסכים אתך. למעשה טל היחיד בין ילדייך שהרגשתי עמו כאילו והיה בני".

"אני גאה בך".

"אבל למה ילדת אותו מאוחר כל כך?", שאל בסקרנות.

"אם תרצה, אספר לך את כל הסיפור".

"אשמח לדעת את הסיפור, אם כי את לא חייבת לי דין וחשבון על מעשייך בתקופת הנישואים הראשונה שלך".

"אני רוצה שתדע את כל הסיפור על טל".

"טוב".

"בתחילת דרכי עם יוסי, בעלי הראשון, הוא סבר שמספיק לנו שני ילדים, אבל אני רציתי בילד שלישי. יוסי טען שהעולם עומד בפני התפוצצות אוכלוסין, לכן היינו צריכים לחשוב היטב על ילד שלישי. לעומתו, אני סברתי ששלושה ילדים למשפחה לא יחמירו את בעיית האוכלוסייה בעולם".

"למה את חושבת כך?",

"באובדן אחד הילדים אפשר להתנחם בשניים האחרים, אבל אם אחד משני ילדים מת, יקשה מאוד על האחר".

"מעניין, למה לא סיפרת לי את כל זה?", שאל דוד בתמיהה.

"לא התעניינת, ומבחינתך יוסי היה מחוץ לתחום בשבילך".

"אהבתי אותך מאוד, לכן לא יכולתי לדמיין אותך עם גבר אחר. אבל כשאנו מדברים על טל, אני מצטער שלא הייתי מעורה יותר בחייך".

"אם אתה מעוניין לדעת יותר עליי, לא אכפת לי להיפגש אתך אחרי הגירושים ולספר לך קצת יותר על הילדים ועל התקופה שלי עם יוסי".

"אשמח מאוד להיפגש אתך כדי ללמוד ממך איך לגדל את ילדיי".

"אז החלטנו שאנו נפגשים גם לאחר הגרושים".

"כן, מפני שאני לא ממהר להתחתן".

"גם אני לא ממהרת להתחתן".

"האם את רוצה להישאר בודדה?", שאל בדאגה.

"לא. אבל ייקח קצת זמן עד שאמצא את האדם הנכון שאוכל לחיות אתו את תקופת החיים האחרונה שלי".

"אני משוכנע שתמצאי את האדם הנכון, אבל ברשותך, הייתי רוצה להמשיך לדבר על טל!".

"מה עוד אתה רוצה לדעת עליו?", שאלה בגמגום.

"מה היית מציעה לו לעשות בחייו?",

"הייתי מציעה לו להשתחרר מהצבא, ואחר כך אלוהים גדול".

"האם שמת לב לשעון?", שאל כדי להימנע מוויכוח.

"כן. יש לנו עוד כעשרים דקות עד לפגישה עם עורכי הדין. אבל היה חשוב לנו להיפגש כדי לסגור בינינו את העניינים ללא התערבותם".

"אני מסכים אתך".

"בכל זאת אני מציעה שניפגש אחרי המשפט כדי לדון בהשלכות הנובעות מהגירושים".

"טוב".

 

הם ישבו עוד דקות ארוכות בלי לדבר ולגמו את הקפה שלהם בעצבנות. שניהם הבינו שזה היה יומם האחרון יחד כזוג נשואים ולא ידעו מה תהיינה תגובותיהם לאחר הגירושים.

 

"האם כבר חשבת על המשך דרכך בחיים?", שאלה דפנה באנחה.

"עדיין לא, ואני שואל אותך את אותה שאלה, למרות שאיני רוצה להיכנס לעניינים שלך".

"אספר לך בתנאי שלא תיכנס לדבריי".

"אני מקווה שתספיקי לעשות זאת עד להגעתם של עורכי הדין".

"כן. אז ככה, יום אחד הלכתי לקניון ופגשתי אדם נחמד בשם ראובן. בשיחה קצרה עמו הבנתי שהוא גרוש ופנוי לקשר. אבל הוא ידע שהייתי עדיין נשואה, לכן גם לא נעתרתי להיפגש עמו, למרות שלחץ עליי. ראובן בגילי, ואני מקווה שאתה יודע בת כמה אני. הוא סיפר לי שהתגרש מאשתו בת הארבעים, צעירה ממנו בעשרים שנה, מפני שלא היה מסוגל לעמוד בדרישותיה הנימפומניות".

"האם השתמש במושג זה?",

"הוא הגדיר אותה ממש במילה זו, לכן חיפש אישה בגילו".

"אני מבין".

"בקיצור כל הבעיות שעמדו בדרכינו עמדו גם בדרכו עם אשתו".

"אני מבין".

"אבל לנו הקשישים קל יותר לבחור את בני זוגנו, מפני שהדרישות שלנו קטנות יותר משלכם".

"למה את מתכוונת?", שאל בסקרנות.

"מספיק לנו לדעת מה שכל אחד הצליח להשיג בחייו ומהן ציפיותיו מתקופת החיים הקצרה שנשארה לו, עד שהמוות יפריד בינינו. לעומתנו, אתם בני הארבעים, צריכים לבחור בחורות צעירות שתוכלו להביא עמן ילדים לעולם. גם אשתו השנייה של ראובן במעמד זה וצריכה לבחור בחור צעיר בן עשרים, להעניק לו קורת גג, לתמוך בו בלימודים ולרגש אותו מבחינה מינית".

"מעניין מהן הדרישות הבסיסיות שלך מאדם בחתונתך השלישית".

"הדרישות בעיקרן הן, כיצד להעביר את הזמן בנעימים עד שהמוות מפריד בינינו".

"אם כך, מדוע לא נפגשת עמו? את הרי יודעת שאני סומך עלייך בעיניים עצומות".

"אני לא אומרת שאני קדושה, אבל נושא זה כלל לא עלה בדעתי. היה לי אותך, והייתי מאושרת בחברתך למרות המצבים שבהם הרגשתי מבוכה בחברתך".

"אני מבין".

"בקיצור ראובן הציע להיפגש עמי שנית, אבל אל תשאל מי ראה אותנו ממש באותו רגע".

"מי ראה אתכם?", שאל בסקרנות.

"האם אתה מכיר את השכנה מולנו?",

"אני מכיר שכנות רבות, לכן אני שואל למי את מתכוונת".

"אני מתכוונת לבלונדיני, שאוהבת לדחוף את אפה לעניינים של אחרים".

"אני מבין. אבל מעולם לא יצא לי לדבר אתה".

"בקיצור היא מאוד חופשייה ומתנהגת ממש כמו פרחה, לכן כולם מכנים אותה "פוסקת כהלכה", והכוונה היא לא ממש להלכה".

"מעניין כיצד הגיבה".

"היא לא אמרה דבר. פשוט הסתכלה עלי במעין ביקורת".

"אז היא ראתה אותך משוחחת עם גבר בגילך".

"זה לא נעים, מפני שבשיחותיה עם השכנים היא כנראה מוסיפה לסיפור הקצר והתמים שלי מטעמים משלה".

"אל תחששי ממנה! מפני שכולם כבר מכירים אותה כרכלנית".

"כן. אבל הנח לי לסיים!".

"טוב".

"ממש ברגע שנכנסה לבית הקפה וראתה אותי, ראובן העיר לי על פירור עוגה שהיה על הסנטר שלי, ובלי רשותי ניסה להסיר אותו ממני".

"אני לא מבין, למה את עושה מזה עניין גדול?",

"מפני שהיום לאנשים אין מה לעשות, לכן הם דוחפים את האף שלהם לענייניהם של אחרים".

"ממה בדיוק את חוששת?",

"אני לא רוצה להיות שיחת השכנות מחר".

"עד כמה שידוע לי, השכנים שלנו מאוד מכבדים אותך".

"האנשים אנוכיים, ואף אחד לא אומר מילה טובה על האחרים".

"האנשים של היום אינם שונים מאלה שבעבר. נכון שהם לא מחמיאים במיוחד, ובכל זאת כל אחד טרוד בענייניו".

 

בעודם משוחחים להנאתם, הגיעו לרחבת הכניסה של בית הקפה שני עורכי דינם, שלא רוו נחת מלראות אותם יושבים כמו זוג יונים ולוגמים קפה בניחותא. החשש שלהם היה שהם עמדו לבטל את הגירושים, דבר שהיה פוגע בשכר הטרחה שלהם, לכן כל עורך דין סימן למרשו לצאת החוצה, אבל דפנה לא הסכימה לשחק את משחקם הצבוע של עורכי הדין.

 

"חבריה, מה קרה לכם?", שאלה את שני עורכי הדין.

"ביקשנו מכם לא להיפגש לפני המשפט, והנה אנו רואים לנגד עינינו זוג יונים שותה קפה ביחד", ענה עורך דינו של דוד.

"כן, שתינו קפה ונמשיך עוד פעמים רבות לשתות קפה ביחד, אבל זה לא אומרת שהיום אנחנו לא מתגרשים", ענתה דפנה וליטפה בחיבה את שיער ראשו של דוד.

"את בהחלט צודקת. הגענו להחלטה לקיים את סעיף הגירושים שנמצא זה עשרים שנה בחוזה הנישואים", הוסיף דוד.

"כן. סעיף הגירושים הוא חלק בלתי נפרד מהסכם הנישואים שחתמנו עליו מרצון ביום נישואינו, והיום אתם עוזרים לנו לקיים אותו", הוסיפה דפנה.

"ככלל שניכם צודקים, אבל בעבר כבר נתקלנו בזוגות שברגע האחרון לפני המשפט שינו את דעתם", אמר עורך דינה של דפנה.

"מה הסיבה לביטול סעיף הגירושים?", שאל דוד בגיחוך.

"מפני שסעיף הגירושים בכתובה עדיין לא קביל", ענה עורך דינו.

"איך זה ייתכן?", שאלה דפנה בסקרנות.

"הגברים טוענים שהיו צעירים ולא מנוסים בשעה שחתמו על הסכם הגירושים בכתובה של הנישואים".

"האם אחד כמוני ירצה להתחרט ברגע האחרון ובכך לוותר על הנישואים הבאים שלי עם צעירה שתביא עמי ילדים לעולם?", שאל דוד בגיחוך.

"מעניין מה דפנה חושבת על כך", שאל עורך דינה.

"אני לא אחזיק בדוד ולא אמנע ממנו את האושר בהבאת ילדים לעולם".

"לא מעט קשישות, רוצות להחזיק בבעליהן הצעירים!", אמר עורך דינו של דוד.

"אני לא רוצה לפתור את בעיות כל העולם, ומה שמעניין אותנו היום זה שדוד ואני מתגרשים", ענתה דפנה.

"מה קורה בקשר לחלוקת הנכסים ביניכם?", שאל עורך דינה של דפנה.

"את בעיית הנכסים תשאירו לנו!", ענתה בנחישות.

 

דוד שתק מתוך הרגל, כי לא שכח שדפנה הייתה מבוגרת ממנו. היא לימדה אותו דברים רבים במהלך נישואיהם והייתה גם בעלת הסמכות במשפחה שדוד הסכים לתת לה בשל ניסיונה בחיים. 

 

"אם כך, בואו וניכנס לבית המשפט!", אמר עורך דינו של דוד.

"כן. נסיים גם את הקטע המביך הזה בחיינו", העירה דפנה בכאב.

 

הם צעדו בזה אחר זה אל תוך אולם בית המשפט, דפנה בראש והאחרים בעקבותיה, וכל אחד ישב ליד עורך דינו. במשפט מעין זה אין תובע ונתבע, והשופט משמש חותמת גומי המאשרת את החלטתם של בני הזוג להתגרש.

 

"בית המשפט!", נשמעה קריאתו של שמש בית הדין.

 

כל הנוכחים באולם עמדו על רגליהם, השופט נכנס לאולם ותפס את מקומו.

 

"נא לשבת!", אמר השופט וישב על כיסאו.

 

כל הנוכחים התיישבו במקומותיהם ברעש מלווה בחריקת כיסאות. השמש מסר את תיק הדיון לשופט.

 

"כבוד השופט! הדיון היום הוא בתיק הגירושים של בני הזוג דפנה ודוד חורב!", קרא שמש בית הדין.

 

השופט פתח את התיק ועיין בו כמה רגעים.

 

"דפנה חורב! האם את מעוניינת לכבד את סעיף הגירושין בהסכם הנישואים שעליו חתמת עם דוד חורב בן יוסף, ביום ה-22 לחודש מרץ שנת 1983?",

"כן, כבוד השופט!", ענתה דפנה באנחת רווחה.

"דוד חורב! האם אתה מעוניין לכבד את סעיף הגירושין בהסכם הנישואים שעליו חתמת עם הגברת דפנה חורב (תבור) בת יצחק ביום ה-22 לחודש מרץ שנת 1983?",

"כן כבוד השופט!", ענה דוד והביט בעיני דפנה כאילו לקבל את אישורה.

"היות ואין התנגדות לגירושים, אני, ישעיהו לבקוביץ, שופט בית הדין לענייני נישואים וגירושים, על פי הסמכות שהוענקה לי ובתוקף החוק הדן בענייניי נישואים וגירושים מספר 12, סעיפים א'-ה' ועד בכלל, הריני מכריז עליכם גרושים, ומהיום כל אחד מכם חופשי ללכת בדרכו ולעשות את כל העולה ברוחו בלי לתת דין וחשבון על מעשיכם לגרוש ו\או לגרושה".

 

השופט הביט בפניהם של בני הזוג ושאל אם למישהו מהם היה להוסיף ו\או לגרוע מהחלטתו. השניים לא מצאו סיבה,לעצור את הליך המשפט, לכן הודיעו שדעותיהם היו נוחות מההחלטה שהתקבלה.

 

"בזאת אני מכריז שהדיון במשפט הגירושים תם!", קרא השופט.

"בית המשפט!", קרא השמש.

 

השופט קם מעל כיסאו ואחריו כל הנוכחים. השופט יצא מהאולם ואחר כך יצאו גם הם. דוד התחבט בשאלה אם להציע לדפנה לחגוג עמו את האירוע, אבל באותו רגע היא לא יכלה לעצור את זרם הדמעות שפרץ מעיניה.

 

"דפנה, האם את שמחה שהגענו לשלב הזה?", שאל לאחר שנרגעה.

"כן. ידעתי שנגיע גם לשלב זה".

"אם כך, אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב בחברתי".

"לא, דוד! אני באמת מודה לך על היחס ההוגן שלך, אך כבר קבעתי פגישה עם אחת מידידותיי".

"חשבתי שתרצי להרים אתי כוסית לחיינו".

"אני מצטערת, אך בשבילי זה לא מעמד משמח".

"חבל! חשבתי שנישאר ידידים".

"ברור מאליו שנשאר ידידים, אולם אני מציעה לך לצאת, לעשות את כל הדברים שרצית ולא עשית, מפני שלא רצית לפגוע בי".

"טוב. אז נהיה בקשר".

"ברור מאליו".

"להתראות דפנה יקירתי!"

"להתראות!", ענתה דפנה בכאב והלכה לעבר מכוניתה.

 

דוד עקב אחריה לאורך כל הדרך, עד שמכוניתה נעלמה מעבר לפינת הרחוב.

עוד על הספר

שלוש חתונות יהודה חן

פרק ראשון

משפט הגירושים

 

 

שעתיים לפני משפט הגירושים מדפנה, אשתו הראשונה, נפגש עמה דוד בבית קפה קטן קרוב לבית המשפט. באותה פגישה שניהם רצו להגיע להסכם גירושים הוגן בחלוקת הנכסים ביניהם ולמסור אותו לעורכי דינם.

דפנה ודוד היו נשואים במשך עשרים שנה. ביום שהתחתנו היה דוד בן עשרים ודפנה הייתה בת ארבעים ולה שלושה ילדים: שתי בנות ובן. דוד היה לאחר שירותו הצבאי והתחלת לימודיו באוניברסיטה שבה למדה גם רינת, בתה הבכורה של דפנה. הבנות היו נשואות, והבן הקטן היה רק בן שנתיים כשגר עם אמו ועם דוד, אביו החורג, עד לגיוסו לצבא.

בדור "שלוש חתונות" הגיעו דפנה ודוד לסוף דרכם יחד, לכן בחודשיים האחרונים כבר לא ישנו באותו חדר, וכחודש לפני המשפט עברה דפנה לגור בביתה הישן, ודוד גר בבית חדש ששניהם בנו במשך עשרים שנות נישואיהם.

כאמור, באותו בוקר הם עמדו להתגרש, ולאחר המשפט כל אחד היה חופשי לעשות בחייו ככל העולה על רוחו. בנישואיו הראשונים עם דפנה, קיבל ממנה דוד קורת גג ותמיכה בלימודים אקדמיים. היא העניקה לו מנסיונה בכל תחומי החיים ובמיוחד ביחסי המין שבשיטת הנשואים הישנה הייתה מקור לבגידות ולגירושים.

החיים של דוד בחברתה היו מעין ירח דבש ארוך שנמשך עשרים שנה. אולם לקראת נישואיו השניים הוא רצה להכיר בחורה צעירה בשנות העשרים שלה, להתחתן עמה, להעניק לה את כל שקיבל מדפנה, להביא עמה ילדים לעולם ולחיות עמה עשרים שנה. בסיום תקופה זו, רצה דוד להתגרש גם ממנה ולהתחתן בפעם השלישית בחייו עם אישה קשישה בגילו ולחיות עמה עד קץ החיים.

ביום הגירושים מדפנה היה דוד בן ארבעים, גבר יפה ומטופח שידע לשמור על עצמו כדי להעלות את סיכוייו בקרב הצעירות. לעומתו, דפנה הייתה קשישה, בת שישים ולקראת חתונתה השלישית.

בחתונתה הראשונה שלה, הייתה דפנה בחורה צעירה בת עשרים, נשואה לגבר בן ארבעים בשם יוסי, וממנו קיבלה את כל צרכיה והביאה עמו לעולם, את שתי בנותיה ואת בנה הקטן, שנולד באיחור של שנים רבות, כשהייתה כבר בגיל 38.

בחתונתה השנייה עם דוד, הייתה דפנה אלמנה בת ארבעים עם שתי בנות נשואות ובן קטן בגיל שנתיים. בחתונתה השלישית רצתה להכיר קשיש בגילה ולחיות עמו את חייה עד קץ הימים.

דפנה הייתה אישה יפה מאוד וידעה לשמור היטב על גזרתה כדי להגדיל את סיכוייה להינשא בפעם השלישית לגבר שעמדה לבחור מבין הקשישים בני השישים. הבעיה שלה הייתה שכבר לא יכלה להעניק לדוד ריגושים וגם לא ללדת לו ילדים.

באותו בוקר לאחר הפגישה ביניהם, דפנה ודוד התכוננו להיפגש גם עם עורכי דינם, להציג בפניהם את ההסכם ביניהם, ואלה היו אמורים להגישו לשופט. 

המשפט עמד להיערך בפני שופט לענייני גירושים בשיטת שלוש החתונות ובתום המשפט, על שניהם לחתום על מסמכי הגירושים, להיפרד לשלום וכל אחד היה רשאי לצאת לדרכו החדשה.

דוד חיכה חודשים רבים לגירושיו מדפנה, או ליתר דיוק, מיום שדפנה לא יכלה להתעלס עמו באהבים וכדי להימנע ממבוכה בחברתו, עברה לישון בחדר אחר. דוד הבין את הבעיה שלה, ולא הגזים בדרישותיו לקיים עמו יחסי מין.

אחרי החתימה על מסמכי הגירושים, דוד עמד להיות חופשי. הוא לא היה חייב לתת דין וחשבון על כל שעשה, או עם מי התרועע, כשדפנה הייתה בעבודה. הדבר היחיד שהטריד אותו היה להיפרד מילדיו החורגים, למרות שבנותיו החורגות, היו בגילו ונשואות לגברים מבוגרים מהן וטל, בנו החורג היה כבר קצין בצבא וחי באחד המחנות של צה"ל. בכל זאת הוא קיווה שימשיך לראות את ילדיו החורגים באירועים משפחתיים ובחתונות.

ביום הגירושים התלבש דוד בפשטות כדי לא לעורר את קנאתה של דפנה או חלילה לגרום לה להסיר את הסכמתה לגירושים. לעומתו, דפנה התלבשה בבגדים מחויטים שהתאימו לגזרתה אבל גם לגילה.

דוד קיווה להתגרש באותו יום ולהשתחרר מדפנה, מפני שחודש לפני המשפט הכיר את גלית, בחורה צעירה שפגש ביום שהשתחררה מהצבא.

גלית הייתה בחורה יפה ומעניינת, ועסקה בנושאים טכנולוגיים שעניינו אותו. אף על פי שהתאהב בה במבט ראשון, לא התפתה להתחבר אליה וכמובן לא לשכב עמה כל עוד היה נשוי לדפנה, לכן חיכה בסבלנות עד למשפט גירושיו כדי לבשר לה שהיה חופשי להכירה יותר מקרוב ואולי גם להציע לה נישואים.

בשיטת שלוש החתונות מקובל בחברה שגבר בגיל ארבעים מתחתן עם בחורה צעירה בת עשרים, ומביא עמה ילדים לעולם. בני הזוג חיים עשרים שנה יחד ובסיומן מתגרשים. בשיטה זו מקובל גם שאישה בת ארבעים – לאחר שהייתה נשואה לגבר מבוגר ממנה בעשרים שנה וילדה לו ילדים – מתגרשת ממנו ומתחתנת עם בחור בן עשרים. מקובל גם שגברים ונשים בני שישים מתחתנים ביניהם וחיים יחד עד שהם נפרדים מהחיים.

בשיחה עם גלית, הבין דוד שהייתה חפצה בקרבתו ורצתה בקשר הדוק עמו. ביום שהכיר אותה היא לא הסתירה את התלהבותה ממנו, לכן גם הסכימה להיפגש עמו ואולי גם להתעלס עמו באהבים, אולם למרות יופייה המיוחד, דוד לא התפתה להיפגש עמה וכמובן גם לא להתעלס עמה באהבים ולבגוד בדפנה. אמנם דפנה הבינה את הבעיה של דוד, מפני שבגיל ארבעים לחייה גם היא הייתה נשואה לגבר בן שישים המבוגר ממנה בעשרים שנה ולא יכול היה להעניק לה ריגושים מיניים, לכן קיוותה שדוד לא יבגוד בה בתקופת נישואיהם.

ככלל, בגיל ארבעים הגברים והנשים נמצאים בשיא מיניותם ומסוגלים להעניק חום ואהבה ברמה גבוהה. גם ניסיונם המיני ובשאר נתחומים לא יסולא בפז. הדרישות המיניות של דוד מדפנה, היו לגיטימיות ובתוקף זכותו כבעלה, דפנה הייתה חייבת להבין אותו, לכן הגיע הרגע לקום על רגליה ולעשות מעשה. היא ידעה שאסור היה לה להערים קשיים בדרכו הטבעית, שלא נגדה לרצונה, לחיות חיים רגועים עם קשיש בן גילה.

לעתים, כשהביטה בראי בבואתה המזדקנת שאלה את עצמה "בעצם, מה דוד עדיין מוצא בי ומה אני עדיין מסוגלת להעניק לו? או "מה דוד חושב עליי ומספר לחבריו על החיים בחברתי?". משאלות אלה ואחרות, דפנה הבינה שעליה לעשות שינוי יסודי בחייה, לפגוש קשיש בגילה שהדרישות המיניות שלו לא היו מופרזות כמו אלה של דוד.

חודשיים לפני משפט הגירושים, הכירה דפנה את ראובן, שהיה קשיש בגילה, ושתתה עמו קפה באחד מבתי הקפה בעיר. ראובן היה אדם רגוע שהבין לרוחה ואת מצוקתה. למעשה, גם הוא התלונן בפניה על דרישותיה המוגזמות של אשתו, הצעירה ממנו בעשרים שנה. גם הוא הבין שאשתו הייתה זקוקה לאווירה חדשה ולחיים חדשים עם בחור צעיר שיכול היה לספק אותה.

בפגישה עם ראובן, הוא התלונן בפניה, על חשדותיו בנאמנותה של אשתו, לכן שיער, שלא רצתה לחכות עד לגירושיהם וייתכן גם שמצאה נחמה, בזרועותיו של גבר צעיר, שחיזר אחריה. לעומתו, דפנה האמינה בנאמנותו של דוד, מפני שלאורך כל חייה עמו היה הוגן כלפיה ואף פעם לא נתן לה סיבה לחשוד בהגינותו.

דפנה וראובן היו תמימי דעים שהגיע העת להירגע ולהקשיב למנגינה אחרת של החיים, מפני שבגיל שישים המנגינות שונות מאלה של הצעירים יותר. ראובן סיפר לה גם על כל הרגעים המביכים שלו עם אשתו הצעירה, שדרשה ממנו ריגושים מיניים שלא יכול היה להיענות לה. לכן רצה כבר להשתחרר ממנה ולחיות את חייו בשלווה. בגיל שישים רצה ראובן לכתוב ספר ו\או לעשות משהו מועיל יותר לחברה, ואת האנרגיה המעטה שנשארה בו רצה להשקיע בטיפול בנכדיו, ללוות את ניניו לגן הילדים ולעשות עוד דברים רבים.

הפגישה התמימה והקצרה עם ראובן נתנה לשניהם חומר למחשבה ובמיוחד ששניהם התלוננו על אותם הדברים. תלונתם הייתה בעיקר על בני זוגם הצעירים, שהיו בשיא אונם וחיפשו ריגושים מיניים. לכן לא פלא שהרגישו יחד נינוחים מאוד ולא חששו להתוודות על מגבלותיהם הגופניות והמיניות. הם תיארו את עשרים שנות חייהם האחרונות, בחברת בני זוגם, עטורים באהבה וריגושים. נכון שבגיל שישים, עדיין רוצים לחוות ריגושים ולא מוותרים בקלות על בני הזוג היפים והצעירים, אבל הצעירים חייבים להיות ערים למצבם.

ראובן סיפר לדפנה על שלושת ילדיו היפים והחכמים, שהעניקה לו אשתו הצעירה ושגידלו אותם יחד, עד שהתבגרו והתחתנו עם נשים וגברים בגילאי ארבעים. גם דפנה סיפרה לו על שתי בנותיה ועל בנה הצעיר, שהיה עדיין רווק ושירת כקצין בצבא. אחר כך סיפרה לו גם על נכדיה משתי בנותיה, שהגיעו לגיל חתונתם הראשונה.

דפנה ודוד בחרו פינה שקטה בבית הקפה, ולאחר שהתיישבו, לרגע לא ידעו על מה לדבר, אף על פי שחיו יחד עשרים שנה.

 

"מה שלומך, דפנה יקירתי?", שאל דוד בהתרגשות.

"לא יכול להיות טוב יותר. מזמן חיכיתי לרגע זה, ואני לא מרגישה צורך לספר לך על הרגעים המביכים שהיו בינינו. אני באמת מצטערת שלא נשארו בי הכוחות להעניק לך את כל שרציתי".

"היית בסדר גמור", ענה דוד בהנהון ראש.

"אני מודה שהיו לנו גם לא מעט תקופות יפות ביחד".

"זה נכון. נהניתי מאוד בחברתך. אלה היו עשרים שנה נעימות, שבמהלכן קיבלתי ממך את כל מה שיש לי. ביום שהכרתי אותך הייתי לאחר שירותי בצבא, בלי קורת גג לראשי ומקצוע שיכולתי להתפרנס ממנו".

"אני זוכרת כיצד הכרתי אותך ומיד התאהבתי בך", ענתה באנחת כאב.

"יאמר לזכותך, דפנה יקירתי! שאת גידלת אותי והענקת לי ביד רחבה את כל שרציתי. ברגע שהכרתי אותך מיד רציתי בך, למרות שהיית מבוגרת ממני בעשרים שנה".

"ככה זה בשיטת שלוש חתונות, שאימצתי אותה בכל לב".

"כן. ממך קיבלתי ביטחון אישי, לימדת והדרכת אותי בכל אורחות החיים".

"נחמד לדעת שאתה מודע לזה".

"ברור מאליו. אני מקווה שאהיה ראוי לאשתי השנייה, כפי שאת היית ראויה לי, ולהעניק לה את כל שקיבלתי ממך".

"מעניין כיצד יגיבו עורכי הדין שלנו כשיראו אותנו ביחד", אמרה דפנה בחיוך.

"לי לא אכפת. העיקר שאנחנו מרגישים בנוח בכל הקשור לגירושים".

"למעשה אנחנו לא זקוקים להם, ומבחינתי הם משמשים חותמת לקישוט מסמך הגירושים".

"זה נכון".

 

דפנה עלעלה בתפריט שבידה.

 

"מה אתה רוצה לשתות, יקירי?", שאלה דפנה.

"קפה שחור ואולי גם עוגה".

"גם אני לא רוצה משהו מיוחד".

"טוב. אז היום אני מזמין", אמר דוד וסימן למלצרית צעירה לגשת לשולחנם.

 

המלצרית הבחינה בדוד וסימנה לו שהייתה בדרכה לשרתם.

 

"דוד, המלצרית יפה מאוד בעיניי", אמרה דפנה, ובחנה את המלצרית בקפידה.

"הייתי מגדיר אותה כבחורה נאה", ענה בביטול.

"עושה רושם שעדיין לא שירתה בצבא".

"אנא ממך, הרפי מנושא זה, מפני שהיא לא מוצאת חן בעיניי!".

"אל תאמר זאת! כשהגברים רואים נערה יפה, תמיד שואלים אם היא כבר בשלה".

"הפעם את טועה", אמר דוד ונפגע.

"אני יודעת מה שאני אומרת, ואל תחשוב שנולדתי אתמול!".

"לגברים יש עוד נושאים שמעניינים אותם מלבד התעסקות במין".

"טוב, אז בוא ונרד מזה!".

"חכם לעשות זאת".

 

דפנה הבחינה בכעסו, לכן חששה לשבור את הכלים. היא ידעה שהמטרה העיקרית שלהם באותו בוקר הייתה להתגרש בצורה יפה שתשאיר אותם ידידים לאורך כל החיים.

 

"סלח לי דוד יקירי! אני באמת מצטערת, על ההערה המטופשת שלי".

"תשכחי מזה!", ענה בביטול ויישר את ישיבתו.

 

היא הבינה שזה לא היה הזמן להתווכח עמו, מפני שהכירה את מזגו החם וידעה שעימות עמו לא היה מועיל למערכת היחסים ביניהם. אבל היא גם חששה לפוצץ את הפגישה שציפתה לה חודש ימים. למזלה, המלצרית ניגשה לשולחנם ושמה קץ לוויכוח ביניהם.

 

"מה תשתו בבקשה?", שאלה המלצרית בפנייה לדוד.

"אני מבקשת נס קפה עם עוגת תפוחים", ענתה דפנה.

"כן. גם אני רוצה את אותו דבר, אבל במקום נס קפה, אני מבקש קפה שחור", ענה דוד במבט בעיני דפנה.

 

לאחר שתי דקות הביאה המלצרית לשולחן את מבוקשם והתפנתה לשרת שולחנות אחרים.

 

"דוד, אני בטוחה שמצאת חן בעיני המלצרית", אמרה דפנה לאחר שהבחינה בחיוכה המתוק של המלצרית.

"עזבי את המלצרית במנוחה!", ענה בטון כעוס.

"האמן לי שאני לא מאשימה אותך. מפני שאתה עדיין צעיר ורוצה שינוי בחיים ואותו תיישם, רק עם בחורה צעירה כמו המלצרית".

"אני יודע שזה השלב הבא בחיי, אבל אני לא ממהר לשום מקום".

"אל תשכח! אתה מעוניין להקים משפחה ואולי גם להזדרז להביא ילדים לעולם. אני מקווה שלא תעשה את הטעות שעשיתי עם טל, כשילדתי אותו בגיל מבוגר, כך שלמעשה אתה היית לו לאב. לעניות דעתי, כדאי מאוד שתספיק לחתן את ילדייך לפני החתונה השלישית שלך".

"אני מבין למה את מתכוונת, וייתכן שאת צודקת".

"במה אני צודקת?", שאלה במבט בעיניו.

"את הרי יודעת שאלה מוסכמות החברה. לך יש ילדים נחמדים מאוד, שגרו אתנו חלק מהזמן ובעצם היו החברים הטובים שלי".

"כן. אני חושבת שהיו לנו עשרים שנה טובות. נכון שהיו בינינו גם ויכוחים שיצרו אווירה מתוחה בבית, מה כבר אפשר לצפות מילדים בגיל אביהם החורג. אבל היו לנו גם לא מעט חוויות משותפות".

"כן. למשל רינת, בתך הבכורה, הייתה בת כיתתי באוניברסיטה".

"אה, רינת, רינת!", קראה דפנה במבט לעבר התקרה.

"מה עם רינת?", שאל דוד בחוסר מנוחה.

"אתה לא תאמין, אבל רינת מאוהבת בך".

 

היא ביטאה את השם ר י נ ת כאילו סיננה אותו בשיניה.

 

"רינת אמנם ידידה טובה שלי אבל גם הבת החורגת שלי! בעצם כל שלושת ילדייך גם חברים שלי".

"אני יודעת".

"אני מכבד אותם כילדים הטבעיים שלך, אבל גם כילדיי החורגים".

"אני יודעת זאת", ענתה באנחה.

 

דפנה הצטערה שהעלתה את הנושא על ילדיה לפני הדיון בבית במשפט וחששה שמא פגעה בו כשהדגישה את הקרבה החברית בינו לבין ילדיה.

 

"היום רינת ויסמין נשואות, לכן אין להן סיבה להתאהב בי", אמר דוד באנחת רווחה.

"אני יודעת. פשוט תהיתי אם ייתכן ששני אנשים בני אותו גיל יכולים לפתח ביניהם יחסי קרבה".

"זה בהחלט אפשרי, אבל לא כדאי".

"למה?",

"זה קרה בשיטת הנישואים הישנה, והראיה היא שפסלו אותה, והיום כולם מתחתנים לפי שיטת שלוש החתונות".

"למה אמרת שזה לא כדאי?",

"מפני שבשיטה הקודמת בני הזוג שהגיעו לגיל ארבעים רעו בשדות זרים, וזו אחת הסיבות שבעטיין חשבו על שלוש חתונות".

"ברוך השם, היום החיים הרבה יותר טובים".

"היום אנחנו חופשיים יותר בדעותינו ובהתנהגותנו".

"גם לא שופטים אותנו לפי המגזרים הדתיים ואחרים".

"אני יודעת. בעבר אישה לא יכלה לקבל גט כל עוד בעלה לא הסכים לשחררה. היו מצבים שהבעל נעלם, והאישה נשארה עגונה במשך עשר שנים, עד שהואילו גדולי הרבנים להכיר במצבה ולאפשר לה להמשיך בחייה".

"כל זה נכון, אבל אם לרגע נהיה הוגנים גם כלפי הגברים, גם להם לא היו חיים קלים".

"באיזה מובן לא קלים?",

"הם הוכרחו להתחייב, לחיות את כל חייהם עם בנות זוגם. זה היה חמור יותר ממאסר עולם, שבו הנידונים משתחררים לאחר 25 שנה".

"אני מסכימה אתך".

"אבל היום, היום", ניסה דוד להמשיך, אך דיבורו נקטע בהתערבותה.

"היום אנחנו מודרניים. נכון, דוד יקירי?", שאלה בכאב.

"כן, אם אפשר להגדיר את החיים כך. אני מקווה שאת מסכימה עמי שהיום אנחנו שונים בהרבה מובנים מבעבר".

"אני מבינה. אבל אני עדיין בתקופת החתונה השנייה שלי, ורק לאחר הגירושים אחשב לקשישה בתקופת חתונתה השלישית. האם אתה לא חושב שזה קצת מפחיד?", שאלה כשדמעות בצבצו בעיניה.

"החלטנו שהיום אנחנו מתגרשים, ושום דבר לא ישנה את דעתנו".

"אני מסכימה אתך".

"זה לא אומר שאנחנו משחיזים סכינים בוויכוחים חסרי תכלית".

"לא באתי לריב אתך. במשך עשרים שנה היית בעלי וגם החבר הכי טוב שלי, והענקת לי ריגושים שלא קיבלתי מבעלי הראשון".

"זה היפה בשלוש חתונות".

"אתה צבעת לי את החיים, לכן אני אסירת תודה לך".

"גם אני קיבלתי ממך לא מעט. ביום שהכרתי אותך הייתי ללא בית, ללא השכלה אקדמית וללא ניסיון מיני".

"כן. לכן אתה זכאי לקבל מאשתך השנייה את כל מה שקיבלתי ממך ובנוסף גם ילדים".

"כן יקירתי. טוב שבתקופה היפה שלנו הצלחנו לבנות עוד בית".

"זה היפה בשלוש החתונות, שהמבוגרים דואגים לצרכי הצעירים".

 

המשפט האחרון שלה עודד את דוד, לכן רצה לסיים את השיחה, מחשש שמא דפנה תחזור בה.

 

"דפנה יקירתי, בואי נישאר ידידים!" הציע במבט בעיניה.

"ברור מאליו שנשאר ידידים".

"מה יהיה עם טל?", שאל בחוסר מחשבה.

"מה יהיה עם בני הקטן, אתה שואל?",

"כן. מה קורה עם טל?",

"טל כבר לא ילד. לטל יש עוד שנה לשחרורו מהצבא".

"בכל זאת אנחנו צריכים לעזור גם לו".

"אני שמחה שאתה ער למצבו. זה מוכיח שאתה אדם הגון, ממש כפי שהכרתי אותך".

"טל כבר בן 22, לכן עליו לחשוב בהקדם על נישואים עם אישה בת ארבעים שתעניק לו בחפץ לב מטובה".

"אשמח מאוד שטל יתחתן עם אישה מבוגרת ממנו, אחת שתעניק לו קצת ביטחון".

"אני מסכים אתך. למעשה טל היחיד בין ילדייך שהרגשתי עמו כאילו והיה בני".

"אני גאה בך".

"אבל למה ילדת אותו מאוחר כל כך?", שאל בסקרנות.

"אם תרצה, אספר לך את כל הסיפור".

"אשמח לדעת את הסיפור, אם כי את לא חייבת לי דין וחשבון על מעשייך בתקופת הנישואים הראשונה שלך".

"אני רוצה שתדע את כל הסיפור על טל".

"טוב".

"בתחילת דרכי עם יוסי, בעלי הראשון, הוא סבר שמספיק לנו שני ילדים, אבל אני רציתי בילד שלישי. יוסי טען שהעולם עומד בפני התפוצצות אוכלוסין, לכן היינו צריכים לחשוב היטב על ילד שלישי. לעומתו, אני סברתי ששלושה ילדים למשפחה לא יחמירו את בעיית האוכלוסייה בעולם".

"למה את חושבת כך?",

"באובדן אחד הילדים אפשר להתנחם בשניים האחרים, אבל אם אחד משני ילדים מת, יקשה מאוד על האחר".

"מעניין, למה לא סיפרת לי את כל זה?", שאל דוד בתמיהה.

"לא התעניינת, ומבחינתך יוסי היה מחוץ לתחום בשבילך".

"אהבתי אותך מאוד, לכן לא יכולתי לדמיין אותך עם גבר אחר. אבל כשאנו מדברים על טל, אני מצטער שלא הייתי מעורה יותר בחייך".

"אם אתה מעוניין לדעת יותר עליי, לא אכפת לי להיפגש אתך אחרי הגירושים ולספר לך קצת יותר על הילדים ועל התקופה שלי עם יוסי".

"אשמח מאוד להיפגש אתך כדי ללמוד ממך איך לגדל את ילדיי".

"אז החלטנו שאנו נפגשים גם לאחר הגרושים".

"כן, מפני שאני לא ממהר להתחתן".

"גם אני לא ממהרת להתחתן".

"האם את רוצה להישאר בודדה?", שאל בדאגה.

"לא. אבל ייקח קצת זמן עד שאמצא את האדם הנכון שאוכל לחיות אתו את תקופת החיים האחרונה שלי".

"אני משוכנע שתמצאי את האדם הנכון, אבל ברשותך, הייתי רוצה להמשיך לדבר על טל!".

"מה עוד אתה רוצה לדעת עליו?", שאלה בגמגום.

"מה היית מציעה לו לעשות בחייו?",

"הייתי מציעה לו להשתחרר מהצבא, ואחר כך אלוהים גדול".

"האם שמת לב לשעון?", שאל כדי להימנע מוויכוח.

"כן. יש לנו עוד כעשרים דקות עד לפגישה עם עורכי הדין. אבל היה חשוב לנו להיפגש כדי לסגור בינינו את העניינים ללא התערבותם".

"אני מסכים אתך".

"בכל זאת אני מציעה שניפגש אחרי המשפט כדי לדון בהשלכות הנובעות מהגירושים".

"טוב".

 

הם ישבו עוד דקות ארוכות בלי לדבר ולגמו את הקפה שלהם בעצבנות. שניהם הבינו שזה היה יומם האחרון יחד כזוג נשואים ולא ידעו מה תהיינה תגובותיהם לאחר הגירושים.

 

"האם כבר חשבת על המשך דרכך בחיים?", שאלה דפנה באנחה.

"עדיין לא, ואני שואל אותך את אותה שאלה, למרות שאיני רוצה להיכנס לעניינים שלך".

"אספר לך בתנאי שלא תיכנס לדבריי".

"אני מקווה שתספיקי לעשות זאת עד להגעתם של עורכי הדין".

"כן. אז ככה, יום אחד הלכתי לקניון ופגשתי אדם נחמד בשם ראובן. בשיחה קצרה עמו הבנתי שהוא גרוש ופנוי לקשר. אבל הוא ידע שהייתי עדיין נשואה, לכן גם לא נעתרתי להיפגש עמו, למרות שלחץ עליי. ראובן בגילי, ואני מקווה שאתה יודע בת כמה אני. הוא סיפר לי שהתגרש מאשתו בת הארבעים, צעירה ממנו בעשרים שנה, מפני שלא היה מסוגל לעמוד בדרישותיה הנימפומניות".

"האם השתמש במושג זה?",

"הוא הגדיר אותה ממש במילה זו, לכן חיפש אישה בגילו".

"אני מבין".

"בקיצור כל הבעיות שעמדו בדרכינו עמדו גם בדרכו עם אשתו".

"אני מבין".

"אבל לנו הקשישים קל יותר לבחור את בני זוגנו, מפני שהדרישות שלנו קטנות יותר משלכם".

"למה את מתכוונת?", שאל בסקרנות.

"מספיק לנו לדעת מה שכל אחד הצליח להשיג בחייו ומהן ציפיותיו מתקופת החיים הקצרה שנשארה לו, עד שהמוות יפריד בינינו. לעומתנו, אתם בני הארבעים, צריכים לבחור בחורות צעירות שתוכלו להביא עמן ילדים לעולם. גם אשתו השנייה של ראובן במעמד זה וצריכה לבחור בחור צעיר בן עשרים, להעניק לו קורת גג, לתמוך בו בלימודים ולרגש אותו מבחינה מינית".

"מעניין מהן הדרישות הבסיסיות שלך מאדם בחתונתך השלישית".

"הדרישות בעיקרן הן, כיצד להעביר את הזמן בנעימים עד שהמוות מפריד בינינו".

"אם כך, מדוע לא נפגשת עמו? את הרי יודעת שאני סומך עלייך בעיניים עצומות".

"אני לא אומרת שאני קדושה, אבל נושא זה כלל לא עלה בדעתי. היה לי אותך, והייתי מאושרת בחברתך למרות המצבים שבהם הרגשתי מבוכה בחברתך".

"אני מבין".

"בקיצור ראובן הציע להיפגש עמי שנית, אבל אל תשאל מי ראה אותנו ממש באותו רגע".

"מי ראה אתכם?", שאל בסקרנות.

"האם אתה מכיר את השכנה מולנו?",

"אני מכיר שכנות רבות, לכן אני שואל למי את מתכוונת".

"אני מתכוונת לבלונדיני, שאוהבת לדחוף את אפה לעניינים של אחרים".

"אני מבין. אבל מעולם לא יצא לי לדבר אתה".

"בקיצור היא מאוד חופשייה ומתנהגת ממש כמו פרחה, לכן כולם מכנים אותה "פוסקת כהלכה", והכוונה היא לא ממש להלכה".

"מעניין כיצד הגיבה".

"היא לא אמרה דבר. פשוט הסתכלה עלי במעין ביקורת".

"אז היא ראתה אותך משוחחת עם גבר בגילך".

"זה לא נעים, מפני שבשיחותיה עם השכנים היא כנראה מוסיפה לסיפור הקצר והתמים שלי מטעמים משלה".

"אל תחששי ממנה! מפני שכולם כבר מכירים אותה כרכלנית".

"כן. אבל הנח לי לסיים!".

"טוב".

"ממש ברגע שנכנסה לבית הקפה וראתה אותי, ראובן העיר לי על פירור עוגה שהיה על הסנטר שלי, ובלי רשותי ניסה להסיר אותו ממני".

"אני לא מבין, למה את עושה מזה עניין גדול?",

"מפני שהיום לאנשים אין מה לעשות, לכן הם דוחפים את האף שלהם לענייניהם של אחרים".

"ממה בדיוק את חוששת?",

"אני לא רוצה להיות שיחת השכנות מחר".

"עד כמה שידוע לי, השכנים שלנו מאוד מכבדים אותך".

"האנשים אנוכיים, ואף אחד לא אומר מילה טובה על האחרים".

"האנשים של היום אינם שונים מאלה שבעבר. נכון שהם לא מחמיאים במיוחד, ובכל זאת כל אחד טרוד בענייניו".

 

בעודם משוחחים להנאתם, הגיעו לרחבת הכניסה של בית הקפה שני עורכי דינם, שלא רוו נחת מלראות אותם יושבים כמו זוג יונים ולוגמים קפה בניחותא. החשש שלהם היה שהם עמדו לבטל את הגירושים, דבר שהיה פוגע בשכר הטרחה שלהם, לכן כל עורך דין סימן למרשו לצאת החוצה, אבל דפנה לא הסכימה לשחק את משחקם הצבוע של עורכי הדין.

 

"חבריה, מה קרה לכם?", שאלה את שני עורכי הדין.

"ביקשנו מכם לא להיפגש לפני המשפט, והנה אנו רואים לנגד עינינו זוג יונים שותה קפה ביחד", ענה עורך דינו של דוד.

"כן, שתינו קפה ונמשיך עוד פעמים רבות לשתות קפה ביחד, אבל זה לא אומרת שהיום אנחנו לא מתגרשים", ענתה דפנה וליטפה בחיבה את שיער ראשו של דוד.

"את בהחלט צודקת. הגענו להחלטה לקיים את סעיף הגירושים שנמצא זה עשרים שנה בחוזה הנישואים", הוסיף דוד.

"כן. סעיף הגירושים הוא חלק בלתי נפרד מהסכם הנישואים שחתמנו עליו מרצון ביום נישואינו, והיום אתם עוזרים לנו לקיים אותו", הוסיפה דפנה.

"ככלל שניכם צודקים, אבל בעבר כבר נתקלנו בזוגות שברגע האחרון לפני המשפט שינו את דעתם", אמר עורך דינה של דפנה.

"מה הסיבה לביטול סעיף הגירושים?", שאל דוד בגיחוך.

"מפני שסעיף הגירושים בכתובה עדיין לא קביל", ענה עורך דינו.

"איך זה ייתכן?", שאלה דפנה בסקרנות.

"הגברים טוענים שהיו צעירים ולא מנוסים בשעה שחתמו על הסכם הגירושים בכתובה של הנישואים".

"האם אחד כמוני ירצה להתחרט ברגע האחרון ובכך לוותר על הנישואים הבאים שלי עם צעירה שתביא עמי ילדים לעולם?", שאל דוד בגיחוך.

"מעניין מה דפנה חושבת על כך", שאל עורך דינה.

"אני לא אחזיק בדוד ולא אמנע ממנו את האושר בהבאת ילדים לעולם".

"לא מעט קשישות, רוצות להחזיק בבעליהן הצעירים!", אמר עורך דינו של דוד.

"אני לא רוצה לפתור את בעיות כל העולם, ומה שמעניין אותנו היום זה שדוד ואני מתגרשים", ענתה דפנה.

"מה קורה בקשר לחלוקת הנכסים ביניכם?", שאל עורך דינה של דפנה.

"את בעיית הנכסים תשאירו לנו!", ענתה בנחישות.

 

דוד שתק מתוך הרגל, כי לא שכח שדפנה הייתה מבוגרת ממנו. היא לימדה אותו דברים רבים במהלך נישואיהם והייתה גם בעלת הסמכות במשפחה שדוד הסכים לתת לה בשל ניסיונה בחיים. 

 

"אם כך, בואו וניכנס לבית המשפט!", אמר עורך דינו של דוד.

"כן. נסיים גם את הקטע המביך הזה בחיינו", העירה דפנה בכאב.

 

הם צעדו בזה אחר זה אל תוך אולם בית המשפט, דפנה בראש והאחרים בעקבותיה, וכל אחד ישב ליד עורך דינו. במשפט מעין זה אין תובע ונתבע, והשופט משמש חותמת גומי המאשרת את החלטתם של בני הזוג להתגרש.

 

"בית המשפט!", נשמעה קריאתו של שמש בית הדין.

 

כל הנוכחים באולם עמדו על רגליהם, השופט נכנס לאולם ותפס את מקומו.

 

"נא לשבת!", אמר השופט וישב על כיסאו.

 

כל הנוכחים התיישבו במקומותיהם ברעש מלווה בחריקת כיסאות. השמש מסר את תיק הדיון לשופט.

 

"כבוד השופט! הדיון היום הוא בתיק הגירושים של בני הזוג דפנה ודוד חורב!", קרא שמש בית הדין.

 

השופט פתח את התיק ועיין בו כמה רגעים.

 

"דפנה חורב! האם את מעוניינת לכבד את סעיף הגירושין בהסכם הנישואים שעליו חתמת עם דוד חורב בן יוסף, ביום ה-22 לחודש מרץ שנת 1983?",

"כן, כבוד השופט!", ענתה דפנה באנחת רווחה.

"דוד חורב! האם אתה מעוניין לכבד את סעיף הגירושין בהסכם הנישואים שעליו חתמת עם הגברת דפנה חורב (תבור) בת יצחק ביום ה-22 לחודש מרץ שנת 1983?",

"כן כבוד השופט!", ענה דוד והביט בעיני דפנה כאילו לקבל את אישורה.

"היות ואין התנגדות לגירושים, אני, ישעיהו לבקוביץ, שופט בית הדין לענייני נישואים וגירושים, על פי הסמכות שהוענקה לי ובתוקף החוק הדן בענייניי נישואים וגירושים מספר 12, סעיפים א'-ה' ועד בכלל, הריני מכריז עליכם גרושים, ומהיום כל אחד מכם חופשי ללכת בדרכו ולעשות את כל העולה ברוחו בלי לתת דין וחשבון על מעשיכם לגרוש ו\או לגרושה".

 

השופט הביט בפניהם של בני הזוג ושאל אם למישהו מהם היה להוסיף ו\או לגרוע מהחלטתו. השניים לא מצאו סיבה,לעצור את הליך המשפט, לכן הודיעו שדעותיהם היו נוחות מההחלטה שהתקבלה.

 

"בזאת אני מכריז שהדיון במשפט הגירושים תם!", קרא השופט.

"בית המשפט!", קרא השמש.

 

השופט קם מעל כיסאו ואחריו כל הנוכחים. השופט יצא מהאולם ואחר כך יצאו גם הם. דוד התחבט בשאלה אם להציע לדפנה לחגוג עמו את האירוע, אבל באותו רגע היא לא יכלה לעצור את זרם הדמעות שפרץ מעיניה.

 

"דפנה, האם את שמחה שהגענו לשלב הזה?", שאל לאחר שנרגעה.

"כן. ידעתי שנגיע גם לשלב זה".

"אם כך, אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב בחברתי".

"לא, דוד! אני באמת מודה לך על היחס ההוגן שלך, אך כבר קבעתי פגישה עם אחת מידידותיי".

"חשבתי שתרצי להרים אתי כוסית לחיינו".

"אני מצטערת, אך בשבילי זה לא מעמד משמח".

"חבל! חשבתי שנישאר ידידים".

"ברור מאליו שנשאר ידידים, אולם אני מציעה לך לצאת, לעשות את כל הדברים שרצית ולא עשית, מפני שלא רצית לפגוע בי".

"טוב. אז נהיה בקשר".

"ברור מאליו".

"להתראות דפנה יקירתי!"

"להתראות!", ענתה דפנה בכאב והלכה לעבר מכוניתה.

 

דוד עקב אחריה לאורך כל הדרך, עד שמכוניתה נעלמה מעבר לפינת הרחוב.