ילדה שחורת שפתיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדה שחורת שפתיים

ילדה שחורת שפתיים

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

הכותבת, מלכה נתנזון, שקנתה לעצמה שם, כמשוררת בעלת צליל מקורי משלה ובמקביל חרשה גם במחוזות הסיפור והביקורת הספרותית. נולדה שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך היא חוספת, עדות מזעזעת על איימי השואה.
בואה של מלכה לאוויר העולם במחנה פליטים בגרמניה בשנת 1946, אמור היה לשמש נס - תחיית עוף החול.
המשפחה הגיעה לישראל ולבסוף השתקעה בבת-ים מול הים הכחול, אבל נשארה מקובעת בגיהינום שעברה.
 
איש לא יכול היה לנחש, כי הילדה הכמעט צברית, משמשת מקלט להוריה, בית מאסף של זיכרונות האימה, שמעולם לא הרפו מהם, עד שהיא עצמה, דור שני לשואה, בעצם מבטאה בדפים אלה את שואת עצמה. בלא-דעת, היא הופכת לזעקה נוראה, מדברת בשם אמה ובלילות כתיבתה הופכת לגחל בוער.
 
מי שרוצה, (וישנם רבים כאלה), להגיע לשורשי שירתה של המשוררת, חייב לקרוא את איגוד זיכרונות מדממים אלה. עדות שתתחבר עם ארון העדויות הנוקבות הנמצא ב´יד-ושם´ לעולם ועד. 
- עמוס אריכא

פרק ראשון

חלק א'
 

א'

שום דבר לא רמז על כך והמוות פלש אל ילדותה, נכרך סביב צווארה של אמי ובבית סבתי, ליד הגשר החוצה את הגבול, הופרה הדממה ופצעה את הבוקר; ורק יובל נהר הסלוטש זרם, בעליבות, ומשך באפיקו זרם אדיש, כמי שנלאה מראות טבעם של יצירי האנוש.

 לודביפול, עיירה זעירה בחבל ווהלין, אוקראינה, ״כל כך, זעירה,״ אמרו, ״שעגלון כי נכנס בה, ראש סוסו בקצה האחד ואחורי עגלתו בקצה השני.״

עיירה, שחלק הארי של בתיה שקועים עד צוואר, להוציא בתים אחדים וביניהם בית אבי, על אחד־עשר חדריו, אותו בנה, במו ידיו, במשך עשר שנים; חוסך ממזונו ומבגדיו וממזון ילדיו ומבגדיהם — לעשותו בית־הארחה. רחוקה ממסילת ברזל או מרכז כלשהו, ובכל זאת לא נעדרת קול הייתה העיירה, לודביפול, על היערות העבותים שהקיפוה; שלושת הנהרות שסבבוה, השדות הירוקים, שהשתרעו מבתי העיירה ליערות ולנהרות, ששימשו גם כרי־מרעה לפרות היפהפיות וגדושות העטינים, ולפרים המפוארים ועתירי־הבשר.

האוויר הצלול, שאהבו לומר ״שרק מלנשום אותו אפשר להתנתק מכובד הכבידה ולעוף לארץ־ישראל,״ כל אלה משכו אליה נופשים רבים והציבוה בקרב אלה, שבאו מן העיר הגדולה, אשר נפשם חשקה בשקט וגופם ביקש מרפא, במרכז עין־הלב.

 

למתבונן בה, ממעוף ציפור, ייתכן והייתה נדמית כדרדר, שהושלך בגני־טיפאני... חטוטרת יהודית בלב שדמתם היפה, אליה הגיעו היהודים מעיירת חיבקוב הסמוכה, שנהרסה כליל בידי פורעים. להוציא את בית־הקברות, שנותר כתזכורת חיה על פסגת ההר — שם, בית סבי לעולם.

סבי — איש שצלח עם אמי, גם במותו, את ים־המוות שלה ואפשר לה, עד ערוב ימיה, להישאר כאבן חלמיש. איש, שנשתל בי עם חלבה, כעורק חיים ראשי ומכונן, ואליו אני באה, במסגרת מסע שורשים עתיר־מראות וזיכרונות אימה, שנשתלו בי מאז ילדותי, כדי לקבל את חיי חזרה...

בניגוד לבתיה השחוחים — היו בתי־הכנסת בלודביפול משובבי נפש. בעיקר הגדול שבהם, ברחוב החייטים, שנברשות בדולח בוהקות פיארוהו והאצילו על המתפללים אור, כאור שבעת־הימים. כאן היו המתפללים קרובים אצל עצמם ואצל אלוהיהם, כאן היו דנים בענייני־דיומא ובעניינים שברומו של עולם, ובראשם — ארץ־ישראל.

הו, כמה נרגשים היו בבואו של השליח מארץ־ישראל, שייצג עבורם, במראהו התמיר והגא, בשיזפונו, בלהט דבריו ובמוסיקה המיוחדת אשר לקולו, את התגשמות התקווה והגאולה. קול, שהציפם מים חיים. פיאניסימו לשירת הלב והגעגוע. אבל, פתע, ירדה על העיירה חשכה, שלא נראתה כמוה...

 

עוד על הספר

ילדה שחורת שפתיים מלכה נתנזון

חלק א'
 

א'

שום דבר לא רמז על כך והמוות פלש אל ילדותה, נכרך סביב צווארה של אמי ובבית סבתי, ליד הגשר החוצה את הגבול, הופרה הדממה ופצעה את הבוקר; ורק יובל נהר הסלוטש זרם, בעליבות, ומשך באפיקו זרם אדיש, כמי שנלאה מראות טבעם של יצירי האנוש.

 לודביפול, עיירה זעירה בחבל ווהלין, אוקראינה, ״כל כך, זעירה,״ אמרו, ״שעגלון כי נכנס בה, ראש סוסו בקצה האחד ואחורי עגלתו בקצה השני.״

עיירה, שחלק הארי של בתיה שקועים עד צוואר, להוציא בתים אחדים וביניהם בית אבי, על אחד־עשר חדריו, אותו בנה, במו ידיו, במשך עשר שנים; חוסך ממזונו ומבגדיו וממזון ילדיו ומבגדיהם — לעשותו בית־הארחה. רחוקה ממסילת ברזל או מרכז כלשהו, ובכל זאת לא נעדרת קול הייתה העיירה, לודביפול, על היערות העבותים שהקיפוה; שלושת הנהרות שסבבוה, השדות הירוקים, שהשתרעו מבתי העיירה ליערות ולנהרות, ששימשו גם כרי־מרעה לפרות היפהפיות וגדושות העטינים, ולפרים המפוארים ועתירי־הבשר.

האוויר הצלול, שאהבו לומר ״שרק מלנשום אותו אפשר להתנתק מכובד הכבידה ולעוף לארץ־ישראל,״ כל אלה משכו אליה נופשים רבים והציבוה בקרב אלה, שבאו מן העיר הגדולה, אשר נפשם חשקה בשקט וגופם ביקש מרפא, במרכז עין־הלב.

 

למתבונן בה, ממעוף ציפור, ייתכן והייתה נדמית כדרדר, שהושלך בגני־טיפאני... חטוטרת יהודית בלב שדמתם היפה, אליה הגיעו היהודים מעיירת חיבקוב הסמוכה, שנהרסה כליל בידי פורעים. להוציא את בית־הקברות, שנותר כתזכורת חיה על פסגת ההר — שם, בית סבי לעולם.

סבי — איש שצלח עם אמי, גם במותו, את ים־המוות שלה ואפשר לה, עד ערוב ימיה, להישאר כאבן חלמיש. איש, שנשתל בי עם חלבה, כעורק חיים ראשי ומכונן, ואליו אני באה, במסגרת מסע שורשים עתיר־מראות וזיכרונות אימה, שנשתלו בי מאז ילדותי, כדי לקבל את חיי חזרה...

בניגוד לבתיה השחוחים — היו בתי־הכנסת בלודביפול משובבי נפש. בעיקר הגדול שבהם, ברחוב החייטים, שנברשות בדולח בוהקות פיארוהו והאצילו על המתפללים אור, כאור שבעת־הימים. כאן היו המתפללים קרובים אצל עצמם ואצל אלוהיהם, כאן היו דנים בענייני־דיומא ובעניינים שברומו של עולם, ובראשם — ארץ־ישראל.

הו, כמה נרגשים היו בבואו של השליח מארץ־ישראל, שייצג עבורם, במראהו התמיר והגא, בשיזפונו, בלהט דבריו ובמוסיקה המיוחדת אשר לקולו, את התגשמות התקווה והגאולה. קול, שהציפם מים חיים. פיאניסימו לשירת הלב והגעגוע. אבל, פתע, ירדה על העיירה חשכה, שלא נראתה כמוה...