בין כסה לצלמון

י"ט בניסן תשנ"ח, ד' דחול המועד פסח, 15 באפריל 1998.

יום רביעי.

אמא שוכבת, עיניה עצומות, שקועה כבר בעולם אחר.

נשימותיה קשות.

"תירגעי אמא," אני אומר לה, שׂם את ידי בידה צרובת השמש, "אני כאן איתך".

אמא כבר לא שומעת יותר אף אחד, ואולי כן?

נשימותיה הקשות נעשות שלוות.

היא הולכת. עוזבת. עוזבת אותי. עוזבת את כולנו. אחרי עשרים וחמש שנים היא מצטרפת אליו...

שער ראשון:
ראש השנה: אחי הבכור
 

"תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו"

ג' בתשרי תשל"ד, 29 בספטמבר 1973.

מוצאי שבת.

רוח של סתיו מרעידה את צמרות העצים. גדרות האבן סביב הבניינים עומדות דוממות, משדרות תוגת מה. שערי הברזל של הבתים מתנפנפים לאיטם ברוח.

השמש שוקעת, השמיים מתכהים, עוד מעט יעטוף החושך את העיר, כמו שמיכה רכה.

כבר קריר בערב בירושלים.

השקט של דמדומי השבת עוטף את העיר הקדושה, מתנחל ברחובות העיר. עוד קמעה, עוד רגע, והחול שוב יכבוש אותה. מכונית בודדת עוברת ברחוב בנסיעה איטית, כאילו הנוסעים בה טרם החליטו אם השבת כבר יצאה, אם לאו. אפילו החתולים, המוצאים את מקומם דרך קבע באזור פחי האשפה, כאילו נזהרים מליילל חזק מדי...

אני עומד במרפסת הקטנטנה בדירה של סבא וסבתא שלי, צופה באורות הנדלקים לאיטם בזה אחר זה בדירות שממול, שומע קולות של גרירת רגליים במדרגות הבניין, ואת דלת הברזל — זו הדלת הכבדה של הבניין, העשויה שתי כנפיים של מתכת שחורה ובתוכה זכוכית — נטרקת ברוח הערב. מישהו שכח, כנראה, לסגור אותה.

אני מצטנף לי בתוך עצמי, מרגיש את העצבות של סוף חג מתגנבת לה לאיטה לתוך לבי. אותה עצבות השורה עלי כאשר היום הופך ללילה, כאשר החג והשבת מפנים את מקומם לחול, וכאשר החופש עומד להסתיים ואנחנו צריכים לחזור ללימודים מחר בבוקר.

קולות אחרונים של אריזה ושל מלמולי שלום ולהתראות מגיעים אלי מתוך הדירה. אני שומע את צעדיה הקטנים של סבתא שלי, מתרוצצת בין כולם, בודקת שלא שכחו דבר, מתקשה להיפרד מאיתנו. תכף יקראו גם לי להתלוות אליהם.

בינתיים, אני נאחז ברגעי השקט האחרונים של החג־שבת הזה, השקט של אחרי המולת החג והשמחה של המשפחה, שהתכנסה כולה בירושלים לכבוד השנה החדשה.

*

החופש התחיל כבר ביום רביעי, ערב ראש השנה, ואמא לקחה אותי איתה למרכז הכרמל, לקניות ולסידורים אחרונים שלפני החג, לפני הנסיעה לירושלים לסבים ולסבתות.

אווירה של קניות, של שמחה, של התחדשות ושל שנה חדשה בפתח, מילאה את המרכז כולו. דוכנים רבים של כרטיסי ברכה השתרעו על המדרכה בצדו האחד של הרחוב הראשי, מחנות הקיוסק, שבפתחה נמצא דוכן הנקניקיות בלחמנייה, ועד למול בית המרקחת. שפע של כרטיסים הוצעו למכירה — כרטיסי ברכה מקושטים בציורים מסורתיים של חג, כרטיסים עם העתקי ציורים של ציירים שונים, כרטיסים עם ברכות מעוטרות באבקות זהב וכסף, שאהובים במיוחד על הבנות, ועוד ועוד כרטיסים מסוגים שונים.

בחנות הפרחים, בעברו השני של הכביש, הוציאו זרי פרחים רבים החוצה אל המדרכה, זרים בגדלים ובצבעים שונים, מסודרים כמו חיילים במסדר בתוך דליים של מים. הזרים נחטפו על־ידי הקונים, שמילאו את החנות עד אפס מקום, ובעליה הוותיקים בקושי עמדו בלחץ.

האוטובוסים הגדולים של אגד, אלו הנראים ממש כמו ארגזים על גלגלים, גדשו את המרכז. אלה היוצאים נהמו במאמץ הגדול של ההתנעה והיציאה לדרך, מאמצים את כל כוחם כדי לנוע הלאה. האחרים נכנסו כשהם משקשקים, משתנקים ועוצרים אט־אט בתחנה, לאחר הטיפוס האיטי האינסופי בעליות של חיפה, פולטים מקרבם אנשים מזיעים ודביקים, מותשים מהנסיעה הקשה והאיטית בעונה זו, של ספק קיץ, ספק סתיו.

גם תחנת המוניות שבקצה הרחוב הראשי, ליד תחנת הדלק, שקקה יותר מהרגיל. הסדרן כמעט ואיבד את קולו, בשעה שכיוון את המוניות השונות ליעדיהן, מתרוצץ בין המוניות הגדולות מסוג מרצדס — אלו השחורות והמעוגלות מעט ואלו החדשות המרובעות יותר, שיש להן ספסל מתקפל באמצע להכניס יותר אנשים, ובין המוניות הקטנות יותר, אליהן כיוון אנשים בודדים, או זוגות. המוניות פקקו את הרחוב הקטן, נהגיהן מתעלמים לחלוטין מעצבנות הנהגים האחרים, שניסו לעבור במכוניותיהם ברחוב.

מתוך החנויות הגיחו אנשים רבים, מחזיקים שקיות, המכילות מתנות ארוזות באריזת חג — ספרים, תקליטים, כלי בית — ממהרים לתפוס את האוטובוס שלהם ולשוב לביתם. את מקומם בתוך החנויות תפסו רבים אחרים, שהגיעו למרכז מכל עבר, ברגל, במכונית, או באוטובוס. בין חנות אחת לרעותה, נעצרו חלק מהם בדוכני הכרטיסים, ממששים, בוחנים את הציורים, קוראים את הברכות ובוררים להם בין השפע המוצע את שחפץ בו ליבם.