דרך שלושה משטרים

פרק 1

משפחה בורגנית רגילה

משפחתנו דמתה לאלפי משפחות יהודיות בעיר ריגה, בירת לטביה. אבא ואימא באו ממשפחות מסורתיות מרובות ילדים, עניות מאוד. לאבי היו שמונה אחים ואחיות, לאמי — שבעה. אחד הסבים היה סנדלר, השני חייט. ילדיהם, הוריי ודודיי, נאלצו לצאת לחיים עצמאיים בגיל צעיר, אחרי בית ספר יסודי.

כמה מהם היגרו — שלוש אחיות ושני אחים של אמי — לאמריקה, שני האחים הצעירים של אבי — לרוסיה, האח הגדול ואחות אחת — לדרום אפריקה. רובם די הצליחו שם בעסקים, למרות היותם חסרי השכלה ומקצוע; שני אחים של אימא למדו רפואה בארה"ב. אחד מהם מת בגיל צעיר, השני האריך ימים.

שנות השלושים שקדמו לכיבוש הרוסי ולמלחמה, היו שנות שגשוג כלכלי בלטביה. מבין אלה שנותרו בה, הוריי הצליחו בעסקיהם יותר מכולם. בבעלותם היה בית מסחר גדול לממדי אותה התקופה. היו להם גם נכסים אחרים בריגה ובתל-אביב. היה זה נוהג נפוץ בין יהודים אמידים באירופה — לרכוש נכסים בפלשתינה. ייתכן שראו בזה דאגה למקלט לעצמם ליום סגריר.

היו שמועות על סכנה שמאיימת ממערב, מגרמניה הנאצית, וגם ממזרח, מברית המועצות. אבא דיבר על אפשרות לעבור לפלשתינה, אך אימא לא רצתה לשמוע. כאשר הכסף זורם והחיים נוחים, יש טבחית ואומנת צמודה שמטפלת בילדים, מי רוצה לנטוש את כל זאת בשל סכנה שנראית הזויה? "אנחנו לא קשורים לפוליטיקה, אנחנו אנשים פרטיים, נשב בשקט, מה יעשו לנו?" זאת הייתה טענתה הקבועה.

חיינו זרמו בשקט וברווחה. דירה בת חמישה חדרים, משרתות, חגים יהודיים, חגיגת בר-מצווה לבן, שיעורי נגינה בפסנתר לבת — הכול כמקובל בבתי יהודים מכובדים.

ההורים הקדישו את מרב זמנם לעסק, ולא שררה אינטימיות רבה בינם לבין ילדיהם. אנחנו — אחי הבכור יוסף ואני — היינו נתונים להשגחת אומנת, גרמניה רווקה כבת ארבעים. קראנו לה "פְרויְלַיין", הפנייה המקובלת לאישה לא נשואה בגרמנית. היא בעצם גידלה אותי. היא לימדה אותי להתפלל בסגנון הנוצרי: כל ערב, לפני השינה, הייתי כורעת על הברכיים ליד מיטתי, מצמידה את כפות ידיי לחזה ואומרת: "אלוהי הטוב, סלח לי על הדברים הרעים שעשיתי היום".

הוריי היו "דתיים ליברלים". על כשרות ועל ציון חגים יהודיים, כולל סדר פסח כהלכתו, היה מופקד סבא, איש דתי מאוד, שחי עמנו. אימא הייתה מדליקה נרות שבת. אותנו רשמו לבתי ספר יהודיים: אחי למד בגימנסיה העברית היחידה בעיר, שנועדה רק לבנים. ואני למדתי בבית ספר של עמותת "עזרא", עמותה של נדבנים יהודים שהקימה רשת בתי ספר יהודיים במזרח אירופה ובמרכזה.

שפת הלימוד בבית ספרי הייתה גרמנית, ושיעור שבועי הוקדש לעברית ולענייני דת. בקיץ האחרון לפני פלישת הסובייטים רשמו אותי ההורים לחוג ספורט, כי נתגלו אצלי בעיות קואורדינציה ושיווי משקל. שנאתי את החוג, והוא גם לא שיפר את מצבי במיוחד. עד היום אני סובלת מאותן הבעיות.

הייתי ילדה די מוזרה. מעולם לא שיחקתי בבובות, לא זכורה לי אף בובה בבית, וגם לא השתתפתי במשחקי כדור בחוץ. אהבתי לשבת ולצייר, אפילו שלא התברכתי בכישרון מיוחד, ולהקשיב לסיפורי מעשיות מאת אנדרסן והאחים גרים, שהקריאה לנו פרויליין. לימים למדתי להמציא בעצמי מעשיות שאחי אהב לשמוע לפני השינה. גם אהבתי מאוד לנגן בפסנתר. היו לנו משחקי שולחן כגון דומינו, לוטו ודמקה. אחי, שהיה גדול ממני בארבע וחצי שנים, נהג להביא מבית הספר כל מיני חידושים, כמו משחק השחמט שהוא לימד אותי לשחק. ממנו גם שמעתי לראשונה את "התקווה" בנוסח הישן, שהיה מקובל בגולה:

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה הנושנה:

לשוב לציון, ארץ אבותינו,

עיר, בה דוד חנה.

שמעתי ממנו גם שירים עבריים אחרים מאותה תקופה, ואת המילים הוא תרגם לי לגרמנית, בקיצור נמרץ. הוא שלט בעברית היטב — הרי זאת הייתה שפת הלימוד בבית ספרו. אהבתי במיוחד את השיר על בניית נמל תל-אביב, ועד היום אני זוכרת בית אחד ממנו:

למרחקים מפליגות הספינות,

אלף ידיים חופרות ובונות,

אנו נכבוש את החול, את הגל —

אנו בונים פה נמל, פה נמל.

קרוא וכתוב גרמנית ידעתי מגיל חמש. רוסית לא ידעתי, יידיש הבנתי בלי לדבר.

מודעות להבדלים מעמדיים ולייחוס שלנו כמשפחה אמידה התפתחה אצלי די מוקדם. שתיים מדודותיי, אחיות של אימא, היו דודה אסתר ודודה פֶיְיגָה. אהבתי את הדודות מאוד, הרגשתי אליהן קרבה גדולה יותר מאשר לאימא. לדודה אסתר ולבעלה שמעון הייתה חנות רהיטים קטנה. הם לא היו עשירים אלא מה שנקרא "מעמד בינוני נמוך". הייתה להם בת יחידה ושמה רעיה. לעומתם, דודה פייגה ודוד שְׂרוּלִיק (ישראל) היו ממש עניים. הוא עסק במלאכה פשוטה — תפירת כובעים, נדמה לי, והתקשה לפרנס את משפחתו. היו להם שתי בנות — רעיה ורבקה. הגדולה, רעיה, הייתה חברה בארגון נוער ציוני, כנראה "השומר הצעיר", והשתתפה בפעולות הכשרה; אז לא הבנתי למה הכוונה. ראיתי תמונות שלה בחברת נערים ונערות לבושים בבגדי חאקי וישובים סביב מדורה.

לא נעלמה מעיניי העובדה שדודה פייגה ודוד שרוליק אף פעם לא נכחו במסיבות הנוצצות שנערכו מדי פעם בביתנו. שאלתי את אימא על כך, והיא אמרה שהם אמנם קרובי משפחה אבל "לא שייכים לחוג החברתי שלנו". דודה פייגה נראתה אישה פשוטה ולא מטופחת, בניגוד לאימא שהייתה תמיד אלגנטית: על אצבעה טבעת יהלום ולרגליה נעלי עקב מעור תנין. דודה אסתר הייתה מקובלת בכל המסיבות. אמנם המעמד הכלכלי של משפחתה היה נמוך יותר משלנו, אך זה לא היה מורגש. היא הייתה היפה מבין שלוש האחיות, ואילו בעלה, הדוד שמעון, היה גבר יפה תואר ומלא שמחת חיים, ותמיד היה מסמר הערב. כל הקרובים והמכרים קראו לאימא מֶארִי ולא כשמה הרשמי מרים אִידָה.

לשתי הדודות לא היו משרתות בבית כמו שהיו לנו. דודה פייגה ומשפחתה אפילו לא עזבו את העיר בחודשי הקיץ, לעומת הוריי ששכרו קומה שלמה בווילה גדולה, תמיד באותו מקום בעיירת הקיט המפורסמת יוּרְמָלָה, המשתרעת לאורך שפת הים הבלטי. דודה אסתר, בעלה ובתם היחידה רעיה גם נפשו בקיץ ביורמלה, אם כי שכרו מקום צנוע יותר.

קצת התביישתי מכך שפרויליין תמיד ליוותה אותי לבית הספר ובחזרה, בעוד רוב הילדים באו והלכו לבד. פעם, כשכבר לא עבדה אצלנו, חזרתי הביתה עם ילדה בת כיתתי שאתה התיידדתי. אימא הייתה בבית, היא עלתה מהחנות לארוחת צהריים. היא אמנם הזמינה את האורחת לאכול אתנו, אך מאוחר יותר נזפה בי: "אסור להביא הביתה אנשים שאיננו מכירים. הילדה הזאת אינה שייכת לחוג החברתי שלנו". הצטערתי מאוד, כי הילדה מצאה חן בעיניי, הרגשתי שזה לא צודק ושלא חשוב לי שהיא מתגוררת בדירה קטנה. ביקרתי אותה בביתה בחשאי. אך להתווכח עם ההורים, לפי החינוך שקיבלתי, היה אסור בהחלט.

גם סימני התעניינותי בפוליטיקה הופיעו מוקדם מאוד. בעוד ילדות בגילי שיחקו בבובות, אני הטיתי אוזן לשיחות של המבוגרים. לפי הסיפור שסיפרו במשפחתי, כבר בגיל ארבע הבעתי את ההתבטאות הפוליטית הראשונה שלי. "הגדולים" דיברו על כך שאיטליה תקפה את אתיופיה, על הפצצות האיטלקים, ועל האתיופים חסרי אונים, שאין להם אפילו מטוסים. כשדיברו על מספר הקורבנות, פרצתי בבכי. שאלו אותי מה קרה, ועניתי: "מסכנים האתיופים, האיטלקים הרעים הורגים אותם". תמיד הייתי בצד של החלשים.

הוריי היו גאים מאוד במעמדה היוקרתי של משפחתנו, ולא בכדי: הרי הגיעו לכל העושר והמעמד במו-ידיהם, התחילו ממש מאפס. מגיל שש-עשרה עבדה אימא כזבנית שכירה וחסכה כל פרוטה; כעבור כמה שנים פתחה חנות זעירה משלה. אבא היה "סוכן נוסע", היה מסתובב בכל לטביה ומציע לבעלי חנויות את מרכולתו. כך גם הכיר את אימא. הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח, במרץ ובתעוזה, ולאחר שהתחתנו, היה הוא זה שדחף את העסק קדימה. ביזמתו התחילו לסחור בהלבשה תחתונה ובבגדים מוכנים. כתוצאה ממאמציו, החנות הקטנה למוצרי סדקית שייסדה אימא הפכה לבית מסחר בן שלוש קומות.

אבא היה איש עסקים מהסוג שלא אהב לשמור כסף בבנק והשקיע אותו בנכסים אחרים. היה לאבא ידיד נפש, בצלאל שמו; בשותפות אתו קנה בית דירות גדול בריגה. בתחילת שנות השלושים שני הידידים נסעו לפלשתינה וקנו בית במרכז תל-אביב, באותה שיטה של חלוקה שווה בשווה.

באותם זמנים לא שמעו בריגה על טייקונים ועל עסקים בקנה מידה עולמי, והמעמד הכלכלי של משפחתנו נחשב גבוה מאוד. היה להוריי יסוד לגאווה, ואפשר גם להבין את אימא, שלא רצתה לנטוש את מה שהשיגה בעמל כל חייה.

אהבתי לבקר בבית המסחר שלנו, שהיה ממוקם באותו בניין שבו התגוררנו. הזבניות פינקו אותי. במיוחד זכורה לי זבנית אחת, לאה. נשמר אצלי תצלום שבו היא מחזיקה אותי על הידיים. יום אחד באתי ולא מצאתי אותה; נאמר לי שנסעה לפלשתינה. זכיתי לראות אותה בשנת 1970, בתל-אביב: היא באה עם בעלה לבקר אותנו מקיבוץ אשדות יעקב, שבו היו חברים.