רומן באיי הבהאמה

1

"נו, אז מה הם חשבו?" ג'יובנה דה לוקה נשענה אחורה על אדן החלון במשרדה של הבוסית שלה, מערסלת ספל קפה בין אצבעותיה, בעודה סופגת את קרני השמש החמימות שהסתננו אל החלל, ששימש כמרכז הכוח של רשת מלונות היוקרה הקאריביים של דליילה רוטשילד.
במבט בלבד, קל היה להתרשם לחלוטין מההצגה הנינוחה הזאת שלה. לא לחשוב שזה עתה, היא השלימה את המשימה החשובה ביותר של חייה, עם העיצוב שעשתה לסדרה של מעונות פרטיים באתר הנופש הקאריבי, האקסקלוסיבי, של דליילה, שהיה ספינת הדגל של הרשת שלה, ונועדו להימכר בסכומים של כעשרים מליון דולר המעון. לחשוב שהיא שלווה לחלוטין, בהמתינה לפידבק של קבוצת הרוכשים הראשונה, שעמם דליילה נפגשה הבוקר. אבל בפנים, ליבה דהר במהירות מטורפת.
אבל דליילה הכירה אותה מספיק טוב, כדי שלא תלך שולל. היא ידעה שג'יה מומחית בהסתרת הרגשות שלה. "יש לי הצהרת כוונות לרכישה בעל פה, על כל הווילות מלבד שתיים," היא הכריזה, כשחיוך של חתול צ'שייר מרחף על שפתיה. "וגם הן ייחטפו, בסיבוב המכירה השני, מה שיותיר את הרוכשים הפוטנציאלים משתוקקים לעוד. וזה במידה ניכרת," היא אישרה, תוך ניד ראש לעבר ג'יה, "בזכותך. עיצובי הפנים פשוט הדהימו אותם, ג'יה. הם השתגעו עליהם."
ג'יה שיחררה אוויר, שהיא לא ידעה בכלל שעצרה בריאותיה, בנשיפה איטית וחרישית. חמימות הציפה אותה, התפשטה מקצות אצבעותיה עד בהונותיה. שקעה עמוק ועטפה את ליבה ההולם. היא עבדה יומם ולילה, להפוך את הווילות הללו למושלמות. להפוך אותן לתצוגה, שתשיק בהצלחה רבה את השלב הבא בפיתוח האימפריה של דליילה. אבל זה היה הרבה יותר מזה.
המעונות הפרטיים באתר הבהאמה של רוטשילד היו ההזדמנות שלה לגמול לדליילה, על כל מה שהיא עשתה למענה. להוכיח לבעלת רשת המלונות, שהצ'אנס שהיא לקחה עליה היה מוצדק. להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לעשות את זה – שיכולה להיות לה הקריירה, שעליה חלמה תמיד.
היא הידקה את אצבעותיה סביב ספל הקפה שהחזיקה, ונאבקה לבלום את הרגשות המציפים אותה. "אני כל כך שמחה לשמוע את זה," היא אמרה, בקול מעובה קמעה. "אני יודעת כמה הפרויקט הזה חשוב לך."
דליילה נעצה בה את מבט הלייזר הנוקב שלה. האישה הייתה מפורסמת ביכולתה לקרוא אנשים, תוך חלקיק שנייה. אלא שמבטה היה חמים, כשהיא הפנתה אותו אל ג'יה, הקשר שנוצר בין שתיהן לאורך השנתיים האחרונות היה משמעותי מאוד. "את ראויה לכל טיפה של מחמאה. זה לא היה אישי, ג'יה, אלא לגמרי מקצועי. את הרווחת את זה, בזכות הכישרון שלך."
"ובנוסף," הכריזה דליילה, תוך שהיא קמה ממקומה וחוצה את החדר אל הבר, "זאת גם סיבה לחגיגה." היא מזגה לעצמה ספל קפה, ואז הסתובבה ונשענה על הדלפק. "אני עורכת מסיבת ברביקיו הערב, כדי לחגוג את ג'ונְקָנוּ. לא משהו גדול – רק כמה חברים וכמה מכרים עסקיים. זאת הזדמנות להירגע קצת, להרים איזו כוס של שמפניה. אז תלבשי איזו שמלה יפה ובואי."
ג'יה נדה בראשה, בסירוב שהפך להיות אופייני לה. "ציפיתי לבלות ערב בבית, לבדי. כמה שעות עם לאו, ספר טוב וכוס של יין."
דליילה החוותה לעברה עם ספל הקפה שלה. "את צריכה חיים, ג'יה. עברו כבר שנתיים, מאז שפרנקו נהרג. את בת עשרים ושש. את מעבידה את עצמך בפרך, ואז את מבלה את כל זמנך הפנוי עם לאו, איזה מין חיים אלה בדיוק?"
לדעתה, אלו היו חיים מושלמים. לאו, בנה בן השלוש, היה כל עולמה. היא נטשה את משפחתה – אחת ממשפחות הפשע המאורגן החזקות ביותר באמריקה – כדי להגן עליו. הוא ילד מאושר, שגדל ופורח, וזה מה שהיה חשוב מכול.
"חוץ מזה," הוסיפה דליילה, כשחיוך ערמומי מתעקל על שפתיה, "יהיה שם מישהו שאני רוצה שתפגשי. חבר שלי, שעוסק בתחום הפיננסים הבינלאומיים. הוא רווק, לראשונה מזה מיליון שנה. הוא נחמד ומפוצץ בכסף. וגם," היא הוסיפה בגירגור חרישי. "האיש הוא תאווה לעיניים. הוא פשוט נראה מדהים."
מה שהיה הדבר האחרון שהיא רצתה. להסתבך עם עוד גבר עשיר ורב-עוצמה, אחרי שחייה נוהלו תמיד על ידי אנשים כאלה, זה הדבר האחרון שהיה נחוץ לה. להסתבך עם גבר כלשהו לא היה כלול בתוכניות שלה, מאז נישואיה הזוועתיים לפרנקו. אבל את זה, היא לעולם לא תגיד לדליילה, האישה שהעניקה לה מקום מקלט, בחודשים שאחרי החיסול הממוקד של בעלה. האישה שתמכה בה וקיימה אותה, מאז.
"אני לא מעוניינת בשידוך," היא אמרה בתקיפות. "אבל בעצם, יכול להיות שאת צודקת, בקשר לצורך לצאת קצת. אני אכיר שם מישהו?"
דליילה נקבה בשמותיהן של כמה נשים, שאיתן היא עבדה במלון. ג'יה חשבה על השעות שאחרי לכתו של לאו לישון, כשאין לה שום מפלט מהבדידות שהשתלטה על חייה. כשהיא מתגעגעת אל אימהּ כל כך, שהרגישה כאילו היא נקרעת מבפנים. כשהחרטות והפקפוקים ממלאים את ראשה, לועגים לה במחשבות על מה שהיה יכול להיות.
בטנה התכווצה. היא לא רצתה לחוות את זה, הערב. חייה החדשים היו טובים – מדהימים – ובדיוק כל מה שהיא חלמה עליו, תמיד. היא ממשיכה הלאה בחייה, לא צועדת לאחור. הצדק היה עם דליילה. הגיע הזמן, שהיא תתחיל לחיות שוב. הלילה, זאת ההזדמנות המושלמת לטבול את הבוהן שלה בחזרה במים.
היא הרימה גבה. "מה ללבוש?"
עיניה של דליילה בהקו בשמחת ניצחון. "תלבשי משהו קיצי וכייפי. משהו סקסי."
ג'יה נדה בראשה. "אני לא נותנת לך לשדך אותי, דליילה. אני באה רק לעשות קצת חיים הערב, זה הכול. "
"בכל זאת, כדאי שתלבשי משהו סקסי."

ג'יה בחרה לבסוף שמלה, שלא הייתה סקסית וגם לא שמרנית מדי. בגוון ורדרד, עם מעטפת קפלים מלפנים, השמלה הציגה לראווה את השיזוף הזהוב שהיא קיבלה בשהותה באיזור הטרופי, ומידה ניכרת מרגליה הארוכות, מתחת לחלקה התחתון הקצר למדי.
תחושת ציפייה ליחחה את עורה, כשהיא נישקה את לאו לילה טוב והותירה אותו עם השמרטפית, ואז היא צעדה את המרחק הקצר מהווילה שבה היא התאכסנה, באחוזת ליפורד קיי האקסקלוסיבית של דליילה, אל הבית הראשי. להסתובב בלי שדנטה, שומר הראש שלה, יעקוב אחר כל תנועה שלה, היה עדיין משהו חדש, שהיא לא לגמרי התרגלה אליו. האפשרות לצאת מדלת החזית של ביתה, בלי לחשוש מה עלול להמתין לה בחוץ, העניקה לה שלוות נפש, במידה שהיא לא הייתה מסוגלת לתאר במילים. 
אבל היה גם פרפור לב מסוים, בעת שהיא טיפסה במעלה הגבעה לעבר בית המידות הקולוניאליסטי שניצב שם, מואר באור יקרות. היא לא זכרה מה זה אומר, לצאת לערב של בילוי חסר כל דאגה. לא היה לה מושג איך ניגשים בכלל למשהו כזה. אולי בגלל שכמעט אף פעם, אם בכלל, החיים שלה לא העניקו לה את התענוג הזה.
אבל הערב, היא הייתה ג'יובנה דה לוקה, לא ג'יובנה קסטיליונה. הערב, היא הייתה חופשיה. 
מסיבת הברביקיו נערכה על מרפסת החוף בביתה של דליילה, כדי לחגוג את פסטיבל ג'ונקנו הקיצי, הפופולרי כל כך באיי הבהאמה. המסיבה כבר הייתה בעיצומה, כשהיא הגיעה. שקיעה מרהיבה צבעה את הרקיע בגוונים לוהטים של ורוד וזהב, ואור הלפידים הבוערים עלה אל תוך הלילה. באמצע כל האווירה האקזוטית, האורחים נהנו מדגים צלויים שהיו טריים מאוד והוגשו הישר מהגריל, משקאות על בסיס של רום, ותזמורת של תופי פלדה. 
ג'יה היססה בשולי קהל האורחים, כשחשש ישן נושן מתגנב וקונה אחיזה בליבה. פעם, בעבר, היא הייתה נשפטת על-פי מי שהייתה, על-פי המוצא המשפחתי שלה, במקום הבחורה שהיא גדלה להיות. זה שבר את ליבה – ההרגשה הזאת של להיות תמיד מחוץ לעניינים, לא משנה כמה קשה את מתאמצת. אבל כעת, דליילה הבחינה בה חיש מהר.
קוקטייל קבלת הפנים, שהכיל כמות נאה מאוד של רום, די הרגיע את עצביה. וכך גם איש הכספים יפה-התואר, שדליילה הכירה לה. הוא היה מקסים ואפילו התנהג כמו ג'נטלמן. אולי לא היו לה שום כוונות להסתבך איתו בשום דבר, אבל המשיכה, שנראתה בבירור בעיניו, חיזקה לה את האגו, שנפגע במשך התקופה שלה עם פרנקו, עד כדי כך שהיא כבר לא ידעה אם הפצעים הללו יתאחו אי-פעם.
כשהחלה להירגע ולהיכנס לאווירה, בעזרת הרום שחימם את הדם בעורקיה, היא העיפה מבט לעבר קהל האורחים, ובחנה את אלו שהגיעו רק עתה. גבר גבה-קומה ובהיר שיער, שסופי, מנהלת יחסי הציבור הזוהרת של המלון, עמדה ושוחחה עמו, תבע את תשומת ליבה של ג'יה. שרירי ובנוי היטב, הוא היה מושך עין בהחלט, בכותנתו הלבנה ומכנסיו השחורים, שהציגו לראווה כל סנטימטר חטוב ומחושל שלו. אבל כשמבטה התרומם ועלה אל צדודיתו האלגנטית, זה היה הרגע שבו נשימתה נעתקה.
לא יכול להיות. לא כאן. לא עכשיו.
אבל זה כן היה.
ליבה החל להלום בחזהּ במקצב לא יציב, והלמותו העזה הידהדה בראשה. קפואה במקומה, המילים של בן הלוויה שלה התפוגגו ונבלעו ברעשי הרקע, כשהתבוננה בסנטו די פיורה על כל נוכחותו הכריזמטית להפליא. בנוסף למטר שמונים וחמישה של גבריות קשה וחטובה, הוא התברך גם בפנים שנראו כאילו סותתו באבן, ובשיער זהוב כמו של מלאך. ונשים היו יכולות לטבוע לגמרי בעיני הקטיפה השחורות שלו.
למשך לילה אחד, זה בדיוק מה שהיא עשתה. נשיקה אחת – נשיקה מושלמת אחת, מלאת תשוקה, בליל סערה אחד במנהטן, לפני ארבע שנים, שינתה הכול. ניסיון אחד לחמוק מגורלה, הפך ללהבה יוקדת שאיש משניהם לא היה מסוגל לכבות – רעב שנבנה בקרבה, במשך קרוב לעשור שלם.
היא חשה חום וקור בעת ובעונה אחת, והיא כל כך הייתה רוצה שזה יתברר כאשליה בלבד, כי סנטו די פיורה היה הטעות הגדולה ביותר של חייה. הטעות היקרה והכי בלתי נשכחת של חייה – שהשלכותיה הכניסו לפעולה רצף אירועים, שלא ניתן היה לחזות מראש. אבל הוא גם העניק לה את הדבר היקר ביותר שיש לה.
סנטו הרים את עיניו, שלח מבט עצל על סביבותיו. כל שריר בגופה התכווץ והתאבן, כשמבטו נעצר עליה. רמז לעניין גברי היבהב בעיניו הכהות, ולאחריו, קמט העיב על השלמות של מצחו.
תדהמה הפכה לבהלה – שכבה מרה של פחד ציפתה את פיה. היא הפנתה את גבה, לפני שהוא יספיק להתמקד בה, כשתיק היד שלה מוצמד אל חזהּ. היא נראית אחרת. היה סיכוי שהוא לא זיהה אותה, אבל היא פקפקה בכך שמזלה ישחק לה. היא הייתה חייבת להסתלק משם. מיד.
היא חגה על עקביה, והחלה לפלס לעצמה דרך בין האורחים. אבל לפני שהיא הספיקה להגיע אל היציאה, דליילה עטה עליה בחברת אחד המשקיעים, שרכש הבוקר שתיים מיחידות הנופש הפרטיות, כך שדרכה הייתה חסומה.
היא הדביקה חיוך על פניה והשתדלה נואשות להעמיד פנים כאילו עולמה אינו נחרב סביבה, ממש בזה הרגע.

הוא היה אמור להיות על מטוס בחזרה, לסכם את הדיונים על ההשקה החשובה ביותר בהיסטוריה של סופרסוניק, לטפל במאות מיילים שנערמו בתיבה שלו, בעת שהוא בילה סוף-שבוע בטורניר צדקה של גולף, ביחד עם אחיו לזארו. ובמקום זה, סנטו די פיורה מצא את עצמו על אי טרופי בקאריביים, זוכה לחמימות מיוחדת מצד המלכה הנוכחית של שוק מלונות היוקרה.
באמת שלא היה לו זמן לזה. אבל בהתחשב בכך שהוא ולזארו הימרו על כל הקופה, עם השקעתם באלבייט – נעל הריצה החדשה שעל פי הבטחתם למשקיעים, תטריף את העולם כולו – השגת גישה אל רשימת הלקוחות היוקרתית של דליילה הייתה הזדמנות, שעליה אסור היה לו לוותר. אז לאחר סיור בנכס העיקרי המרשים שלה, אחר הצוהריים, כשמלכת המלונות הביעה רצון לפתוח בוטיקים של חברת סופרסוניק שלהם, בחצי תריסר מהמלונות שלה, הוא ולזארו הוזמנו לחוות עוד קצת מהאווירה המקומית, לפני שיטוסו בחזרה למחרת בבוקר.
הוא הרים את הכוס אל שפתיו ומילא את פיו בלגימה גדולה של וויסקי. בנסיבות רגילות, האדמונית המושכת, שממש נמרחה עליו במהלך כל הסיור, באופן שהיה מעבר למקצועי, הייתה יכולה להיות בת-לוויה מספקת, למשך הזמן שנותר לו לבלות שם. אבל משום מה, דעתו הייתה מוסחת על ידי רוחות – רוחות רפאים מהעבר, שהוא היה בטוח שגירש מזמן. כי לא ייתכן שהבלונדינית המתוחכמת, שהוא ראה זה עתה בצד השני של קהל האורחים, היא ג'יובנה. הלא היה לה שיער שחור כפחם, שהיה תמיד ארוך וגלי, והיא גם נשבעה שלעולם לא תקצר אותו.
הוא דחק את מחשבותיו התועות, תוך עיקום כעוס של שפתיו. ג'יובנה קסטיליונה התחתנה עם גבר אחר. מה שהיה ביניהם נגמר. סוף סיפור. לעובדה שבעלה מצא את עצמו ברשימת חיסול, לזה שמאז, היא לא השתתפה באף אחד מהאירועים שבהם יכולים החוגים החברתיים של שניהם לחפוף, לזה שהיא אלמנה, ושהיא פנויה כעת, אין שום חשיבות מבחינתו. ג'יובנה שבה הוא התאהב הייתה רק אשליה. היא לא הייתה קיימת, מעולם.
אז למה, לעזאזל, הוא לא מסוגל להוציא אותה מתוך ראשו?
לזארו, שסיים את השיחה שלו עם איש נדל"ן בחליפה מהודרת, הצטרף אליו ליד הבר. "נו, אז מה דעתך על ההצעה של דליילה?" הוא שאל.
"אם נוכל להתארגן בזמן למכירות פופ-אפ, כך שזה יהיה מתוזמן עם היציאה של אלבייט, זה יאפשר לנו לחדור לפלח שוק ברמה אחרת לגמרי."
"אין בעיה," הבטיח לזארו. "צוות המכירות שלנו כבר עשו דברים דומים, תוך חודש. אז פשוט נגדיל את קנה המידה – אנחנו נדאג שזה יצליח. השאלה היחידה שלי," הוא אמר, בהטותו את כוסו לעבר סנטו, "היא, איזה רשת מלונות מתאימה לנו יותר לעניין הזה? זאת של סטפנו קסטיליונה, או זאת של דליילה? אלו שני כיוונים שונים לחלוטין."
טעם מריר הציף את פיו של סנטו. פעם, הוא לא נחשב לטוב מספיק בשביל ג'יובנה – סטפנו קסטיליונה, אביה, הבהיר לו את זה מעל לכל ספק. עכשיו סטפנו רוצה לעשות איתו עסקים, בגלל שהוא מנהל את רשת ביגוד הספורט הלוהטת ביותר בעולם, בגלל שהפרזנטורים המפורסמים של הבגדים שלו יעניקו פרסום כביר לבתי הקזינו שלו? זה יהיה יום צונן בגיהנום, לפני שהוא יעשה עסקים עם האדם שאחראי לצלקות הנפשיות הללו, שהוא ראה בעיניה של ג'יה.
"קסטיליונה מגיע אל אנשים רבים יותר," ציין לזארו. "אל תיתן לרגשותיך האישיים בנוגע לכל זה להעכיר את השיפוט המקצועי שלך."
"איזה רגשות אישיים?" השיב סנטו בנימה חותכת. "האיש פושע. רק בגלל שהוא קנה חצי מוושינגטון ומהוליווד, בעזרת הכסף וההשפעה שיש לו, זה לא אומר שאני צריך לרצות לעשות איתו עסקים."
לזארו גדל לא רחוק ממשפחת קסטיליונה רבת העוצמה, בדיוק כמוהו. הוא ידע שבנוסף להיותו אחד מאלי ההימורים והנדל"ן הגדולים ביותר של ארצות הברית, עם אימפריה שמשתרעת מניו-יורק ועד לאס וגאס, זה לא סוד שלסטפנו קסטיליונה יש גם קשרים אפלים יותר, שנחבאים מתחת לחזות הכריזמטית המלוטשת, שהוא מציג בפני כולם. בעצם, הוא ראש סינדיקט פשע בינלאומי עצום.
"לזארו, אנחנו לא עושים איתו עסקים." הוא ביטל לגמרי את האפשרות, בניד ראש פסקני. "וזהו זה."
אחיו הרים כתף בתנועה עצלה. "לא ממש הצעתי שנעשה איתו עסקים," הוא אמר בנימה מלגלגת. "רק צחקתי איתך, כי רציתי לראות איך תגיב. והתגובה שלך הייתה צפויה למדי, בעצם." הוא נעץ באחיו מבט חודר. "עדיין לא התגברת עליה."
"על מי?"
"ג'יה." לזארו נופף בידו. "אתה יצאת מאז עם חצי מהנשים שעל פני כדור הארץ, אבל אתה עדיין לא מגלה ולו שמץ של עניין באף אחת מהן. קח את הערב, למשל. היית יכול להשיג את הג'ינג'ית ההיא – היחצ"נית. איך קוראים לה... סילבי? סופי? אבל במקום זה, דעתך הייתה לגמרי מוסחת."
"בגלל שאני צריך להיות במשרד ולעבוד."
"כה אמר האיש שאוהב להתרועע עם אנשים, יותר משהוא אוהב לנשום אוויר." אחיו סיחרר את הוויסקי שלו בכוס, והנוזל הענברי זהר באור הלפידים. "אז אם אני אגיד לך עכשיו שג'יה עומדת ממש מאחוריך, זה לא יעניין אותך בכלל?"
סנטו התאבן. אצבעותיו ננעלו סביב הכוס שלו. הוא חג לאחור, סקר את הקהל ומבטו התמקד באישה, בה הבחין לפני כן, שעמדה כעת ושוחחה עם דליילה ועם מישהו נוסף. ליבו עצר בחזהו, בבחנו את המראה שלה. אישר לו את מה שהוא ידע באופן אינסטינקטיבי. זאת אכן ג'יה.
בשמלה ורדרדה, שחבקה כל סנטימטר וקימור של גזרתה, היא הייתה רזה יותר מכפי שזכר, שיערה הנהדר, הכהה, היה כעת בתספורת בלונדינית מתוחכמת, שהעניקה לה מראה שונה לחלוטין. לחייה היו שקועות מתחת לעצמות הלחיים הדרמטיות, המושלמות. עיניה היו בריכות עמוקות של אור ירוק וכאילו רטטו, מהרגש שהיה אצור בהן.
 בדיוק כמו באותו לילה, לפני ארבע שנים, כשהיא העניקה לו את תומתה, ואז הלכה לה, כאילו מה שהם חלקו ביניהם היה חסר כל חשיבות. ואז היא התחתנה עם מישהו אחר.
תסתובב אחורה, הוא אמר לעצמו. תעמיד פנים שהיא לא שם. עשה מה שתמיד אמרת שתעשה, אם תראה אותה. אבל הוא נשאר בדיוק היכן שהיה. ג'יה הרימה את מבטה. היא קפאה כשמבטיהם נפגשו, עיניה נעשו ענקיות מתחת לריסים הארוכים, הכהים. כאילו שמסך צנח על פניה, כל הדם אזל מהם והיא נותרה חיוורת כמו סדין.
סערת חצות הליל האפילה את העיניים היפהפיות הללו. זה גרם למשהו בתוכו להתכווץ בכאב. מָאלֶדיציונֶה. למה דווקא הערב? למה דווקא כאן, אחרי שכבר יובלות היא לא נראתה בפומבי בשום מקום?
"סנטו," אמר לזארו בנימה חרישית. "היא לא טובה לך. שום דבר טוב לא יוצא מהחיבור של שניכם. עזוב את זה."
הוא טועה, חשב סנטו לעצמו בדממה. הם היו מעולים ביחד, באותו הלילה. מושלמים. עד שהיא תלשה לו את הלב מהחזה. ולמרות שהוא ידע שמוטב לו להתרחק ממנה, נראה היה שהוא פשוט לא מסוגל.
הוא הניח את הכוס שלו על הבר, התעלם מהקללה שהפטיר אחיו והחל לעשות את דרכו בין האורחים, לעבר המקום בו עמדה ג'יה. אבל כשהוא הגיע, היא כבר לא הייתה שם. דליילה והאורח הנוסף היו שקועים בשיחה, והאינסטינקט שלו הפנה אותו לעבר המקום בו ג'יה עמדה, בקצה המרפסת, כשהיא משקיפה בשקט אל הים וגזרתה המעודנת נראית כמו צללית, על רקע כל הכחול הכהה הזה. 
המחזה נראה לו הולם ביותר, שכן האם לא תמיד זה היה ג'יה, נגד העולם כולו? ג'יה שמרחפת קצת מחוץ לכל ההתרחשויות, ג'יה שישבה לבדה בקפיטריה של בית הספר, בפעם הראשונה שהוא ראה אותה, מנודה על ידי כל שאר התלמידים, בגלל מי שהיא הייתה. בגלל שהיא לוותה אל בית הספר על ידי שומרי הראש שלה, בגלל שכל החברויות שלה היו צריכות להיבחן ולקבל את האישור של אביה, לפני שהיה להן בכלל סיכוי להתפתח.
לעולם הוא לא ישכח את החיוך המבויש שהאיר את פניה, כשהוא הניח את מגש האוכל שלו לצד המגש שלה ושאל אותה אם המקום שלידה תפוס.
היא הסתובבה כעת בהתקרבו, כאילו חשה בנוכחותו, כאילו החוט המקשר הזה שביניהם, שהתקיים בניגוד לכל מידה של היגיון, עדיין לא נותק. גבה היה זקוף ונוקשה, היא נראתה לגמרי רדופה. זהירה. פגיעה. זה עורר בו דחף פרימיטיבי לגונן עליה, דחף שהיה אינסטינקטיבי, באותה מידה שהיה לא הגיוני.
"סנטו," היא אמרה בצרידות, בהשתמשה בקול הזה, הסקסי בטירוף, אשר מילא עדיין את חלומותיו. "לא היה לי מושג שתהיה פה הלילה."
הוא נעמד לפניה. תקע את ידיו בכיסי מכנסיו. "דליילה ממש מתלהבת, מהרעיון להכניס בוטיקים שלנו למלונות שלה. לזארו ואני היינו בדרך הביתה, מטורניר גולף באלבני, והיא הציעה שנעצור פה."
ריסיה הארוכים הברישו את הקו העדין של עצמות לחייה. "זה נשמע ממש מרגש. ברשימת הלקוחות של דליילה נמצאים כמה מהאנשים המשפיעים ביותר בעולם. זאת תהיה שותפות ממש מושלמת."
"זה מה שאנחנו חושבים." מבטו פגש את מבטה ולא הרפה. "תנחומי בקשר לבעלך."
היא הרכינה את ראשה. "תודה. זה הכה אותי בהלם. לקח לי קצת זמן, לעכל את מה שקרה."
הוא היה קונה את העמדת הפנים השלווה והקרירה שלה, אלמלא פרקי אצבעותיה, שהלבינו מעוצמת אחיזתה בתיק היד שלה. הרעד בקולה, שפירק לגמרי את קרביו. "ג'יה," הוא אמר חרש וקרב, כדי להחליק את כרית אגודלו על סנטרה. "את בסדר?"
היא נרתעה מהמגע שלו, תנועה מהירה מתוך רפלקס, שגרמה לפרץ רגשות להתפרץ בתוכו.
"אני בסדר גמור. אתה יודע שלא אהבתי אותו, סנטו. אתה יודע מה היו הנישואין שלי ומה הם לא היו."
"אני לא בטוח, מה אני יודע ומה לא," הוא נהם, "בגלל שאת עזבת, בלי להגיד מילה."
"סנטו – "
הוא נופף לעברה בידו. "את נעלמת מעל פני האדמה לפני שנתיים, ולא צצת בחזרה עד הערב. אז סלחי לי אם אני חש צורך לשאול את השאלה. קשה להשתחרר מהרגלים ישנים."
היא נעצה את שיניה בשפתה התחתונה.
"אני עובדת אצל דליילה. כבר שנתיים שאני עובדת אצלה."
הוא קימט את מצחו "את גרה פה?"
היא הינהנה. "אתה יודע שמעולם לא רציתי לחיות את חיי בצורה ההיא. כשפרנקו מת, זאת הייתה ההזדמנות שלי לשלוח יד ולקחת את כל מה שנמנע ממני תמיד. דליילה," היא הסבירה, "היא חברה ותיקה של המשפחה, מצד אימא שלי. היא הציעה לעזור לי ליצור לעצמי חיים חדשים. היא נתנה לי עבודה כמעצבת במלונות שלה, וגם מקום לגור בו. אף אחד," היא ציינה בקול שלֵו, "לא מכיר אותי כאן כג'יובנה קסטיליונה. כולם מכירים אותי כג'יובנה דה לוקה."
וככה היא גם רוצה שזה יישאר. הוא התקשה להפנים לגמרי את ההבנה הזאת. "ומה דעתו של אבא שלך, על כל זה?"
סנטרה התרומם בתנועה קטנה וכמעט בלתי ניכרת. "הוא לא יודע."
פניו הזדעפו. "מה זאת אומרת, הוא לא יודע?"
"זה אומר שהוא לא יודע איפה אני נמצאת. אף אחד לא יודע, סנטו. אני עזבתי את החיים ההם. הותרתי אותם מאחוריי."
היא עזבה את החיים שלה? הותירה אותם מאחור. תדהמה מילאה אותו "את ברחת מהבית?"
אש הכהתה את עיני הענבר שלה. "אני בת למשפחת קסטיליונה, סנטו. אתה יודע איזה מין אדם הוא אבא שלי. איזו ברירה הייתה לי? להגיד לו שאני רוצה לעזוב? להגיד לו שנמאס לי? אתה לא יכול פשוט לקום ולהותיר מאחור חיים, כמו אלה שהיו לי. אתה צריך לברוח ולא להסתכל אחורה."
בתדהמה גמורה, הוא חיכך את כף ידו בסנטרו. "אז תני לי לראות אם אני מבין את זה כמו שצריך," הוא פתח ואמר. "את התחתנת עם גבר שלא אהבת, בגלל שזה מה שאביך פסק. בגלל שהמשפחה שלך היא כל עולמך. ואז, אחרי שבעלך נרצח לאור היום מחוץ לקזינו שלו, את נוטשת את משפחתך ואת כל ההגנה שהיא יכולה להעניק לך, כדי להסתתר בקאריביים, במקום שבו את טרף קל לכל אחד?"
"כבר עברו שנתיים. סכנה כזאת כבר לא קיימת."
תמיד יש סכנה. הוא ידע כי עסקיו אילצו אותו להתחכך באנשים העשירים ביותר בעולם. ואילו היא נאלצה להתמודד עם זה, בגלל מי שהייתה. אבל בעצם, הוא נאלץ להודות בבלבול, אף אחד לא יודע איפה היא נמצאת.
הוא הרים גבה. "ומה את מתכוונת לעשות? להמשיך לברוח כל החיים?"
"לא." התרסה ניכרה, בכל סנטימטר של גבה הזקוף כתורן. "אני מתכוונת לחיות את החיים שעליהם חלמתי תמיד. כאן, יש לי כל מה שרציתי תמיד, סנטו. לעולם, אני לא חוזרת."
הוא בחן את אותות המתח, שהיו חקוקים בצידי עיניה ופיה. שתיים ועוד שתיים לא נתן לו פה ארבע. משהו היה מאוד לא במקום. אלא שלא הייתה לו ההזדמנות להמשיך וללחוץ עליה, מכיוון שדליילה התקרבה אליהם בקריאות של "מתוקים שלי," כדי לדבר על מכירת הפופ-אפ שהיא ראתה בדמיונה, להשקה של אלבייט.
ג'יה הייתה זאת שעיצבה את אחד מחללי המכירות שכה מצאו חן בעיניו מוקדם יותר, בסיור שהוא ערך במלון. חלל מכירות שהוכן בשיתוף פעולה עם מותג אופנת יוקרה צרפתי. דליילה סברה שג'יה והמעצבים שלו יוכלו לשתף פעולה בצורה מושלמת, הצעה שסנטו לא היה יכול לשלול, מפני שהוא ממש מת על הבוטיק שליד הבריכה, פרי עיצובה של ג'יה, נווה מדבר שמשך אליו את אורחי המלון, בחום של צוהרי היום. היה ברור שהיא יודעת בהחלט איך למזג שני מותגים שונים לגמרי, לצורך עיצוב חלל אחד, מרהיב ובלתי נשכח.
לרוע המזל, מוחו לא תיפקד בצורה מלאה ברגע זה, בנסותו לעקוב אחר התנהלות השיחה, מאחר וכל מה שג'יה אמרה לו לא היה הגיוני בכלל. למה היא נראית כה מבוהלת, אם יש לה באמת חיים חדשים מושלמים? מה גרם לה לעזוב את משפחתה כדי לחיות לבד בבהאמה, כשקשרי הדם שעצרו אותה תמיד היו כה קדושים בעיניה?
למה היא לא באה אליו?
ארבע שנים בלי לדעת, כשהוא תוהה למה היא עזבה באותו הבוקר, נערמו כעת בתוך ראשו, עד שהוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
הוא היה חייב לסגור מעגל – אחת ולתמיד.
אבל ראשית, הוא היה חייב לקבל תשובות.