מארז הנוודים המלא

פרק 1
תיאודורה

"תתאפסי על עצמך, תיאה," אני ממלמלת להשתקפותי במראה. אני מורחת שכבה עבה של שפתון ורוד אלמוג. היום נערכת מסיבת האירוסים שלי, צירוף מילים מוזר בהתחשב בעובדה שאף אחד עדיין לא הציע לי נישואים. מדובר בשידוך. מבחינת המשפחה שלי, מסיבת אירוסים היא למעשה האירוע שבו משפחת החתן משלמת את המוהר תמורת הכלה. היום המשפחה של וֵון תשלם למשפחה שלי חמישה־עשר אלף דולר תמורת הזכות להינשא לי.
 
בני ובנות דודים, דודות, דודים, חברות וחברים, למעשה כל בני רוֹמה ברדיוס של מאה ושישים קילומטרים נמצאים בחוץ, מחכים שארד במדרגות הקרוואן שלי. אני מעיפה מבט אחרון בעצמי, בשמלת הערב שלבשתי שמתאימה באופן כמעט מושלם לצבע השפתון. השרוולים התפוחים חושפי הכתפיים, שאני אוהבת בדרך כלל, נראים מגוחכים. מחשוף הלב של השמלה בולע את החזה הקטן שלי וגורע מהנשיות שלי. מחוך התחרה השקוף מגרד ומעצבן. חצאית בגזרת פעמון ענקי בדרך כלל עושה רושם גדול כשאני נכנסת למקום כלשהו, אבל היום גורמת לי להיראות כמו מתמודדת בתחרות יופי של ילדות. ואולי זה הנזר בגובה חצי מטר שעושה לי לוק של מתחרה בתחרות יופי. כן, זה בהחלט בגלל הנזר. אני לא נראית כמו בת שמונה־עשרה שניצבת מול נישואי שידוך. ואולי ככה בדיוק אני נראית, לפחות לבני משפחתי.
 
בדרך כלל הייתי קופצת על ההזדמנות להתלבש כך.
 
בדרך כלל הייתי אומרת שכמה שיותר נוצץ, יותר טוב.
 
בדרך כלל הייתי ממהרת לצאת מהקרוואן כדי להשוויץ בשמלה הססגונית שלי. אבל בדרך כלל גם לא מוכרים אותי כאילו הייתי נתח בשר מאתמול. הכול פשוט נראה לי כל כך דפוק.
 
אני נועלת את נעלי הזהב שלי, שעקביהן גבוהים מדי, כך שללא ספק אשקע בשדה עם כל צעד שאעשה, נושמת נשימה עמוקה ונושפת ברוגז. אני מנסה לצאת מהקרוואן, באמת מנסה, אבל פשוט לא מסוגלת. במקום זאת אני צונחת על הספה הצרה שצמודה לקיר אחד של החלל הקטן מצידו האחר של המטבח. הפלסטיק העבה שמכסה את הכריות חורק, ואני נאנחת. הריפוד עם פרחי הזהב שמתחת ליריעת הפלסטיק נראה חדש לגמרי, כי מאז שהוריי קנו את הקרוואן הזה, הספה מכוסה. אז מה אם זה לא נוח.
 
אני מסתכלת סביבי ורואה את ילדותי. חייתי את כל שמונה־עשרה שנותיי בתוך קרוואן שאורכו פחות משמונה מטרים. המיטה של הוריי בקצה אחד, שתי אחיותיי ואני בחלל שמעל, והאחים שלי – הם ישנים איפה שיוצא להם. לפעמים על הספה הנפתחת, לפעמים בחוץ, לפעמים על הרצפה. לא נראה שאכפת להם שאף פעם לא הייתה להם מיטה אמיתית. כאלה אנחנו, חבורה פראית מטבענו.
 
רעש חזק מבחוץ מחזיר אותי למציאות חיי. למסיבת האירוסים שלי. לארוס שלי. וֵון הוא לא בחור רע. הוא אפילו נחמד, אבל הוא יותר כמו אח בשבילי מאשר בעל לעתיד. שתי המשפחות שלנו, יחד עם חמש משפחות אחרות, נודדות בקרוואנים ברחבי ארצות הברית מאז שאני זוכרת את עצמי. אפשר לומר שהוא נאה מאוד, וון, עם שיער חום גלי, עיניים ירוקות בהירות וגוף חסון ושרירי. יש לו תווי פנים יפים והכול, אבל הוא נראה כמוני, כמו אחיי, אחיותיי ובני ובנות הדודים והדודות שלי. הוא נראה כמו בן משפחה, לא כמו בן זוג.
 
קול נקישה גורם לי לקפוץ ולמקד את המבט בדלת הכניסה שנפתחת. אימא מציצה פנימה. "תזיזי את התחת כבר ובואי, או שיהיה בלגן." היא נעלמת באותה מהירות שהופיעה, והדלת נסגרת מאחוריה. אני יודעת שהיא צודקת. אירועים כאלה בדרך כלל מסתיימים במריבות שיכורים, אבל אם אבא של וון יחשוב שאני מתנהגת בזלזול, תגרות האגרופים עלולות להגיע בשלב מוקדם מדי של הערב.
 
אני קמה מהספה, מרגיעה את עצמי ויוצאת. לנגד עיניי משתרע הטירוף בהתגלמותו, אוהל ענקי מוקף בקרוואנים שלנו. מתחת לחופת האוהל עומדים שולחנות ארוכים עם מפות בצבע ורוד אלמוג, כיסאות מכוסים באותו בד, סידורי פרחים ענקיים וצעקניים עם פרחי שושנת העמקים גבוהים שנתמכים באבנים צהובות בתוך אגרטלים שקופים, שסביבם קשורים בקשר פרפר סרטים צהובים רחבים כמו אריזת מתנה. על אחד השולחנות מתנוססת עוגה של שבע שכבות בצבע צהוב שמש, כשכל שכבה מצופה פנינים אכילות, ואת השכבה העליונה מכסים פרחי שושנת העמקים.
 
קוראות ערניות עשויות לחשוב ששושנת העמקים הוא הפרח האהוב עליי. אז זהו, שלא. אלה פשוט פרחים יקרים, ובאירועים האלה המחיר הוא הדבר הכי חשוב, אם כי אף אחד כאן לא ממש סובל מעודף כסף. אנחנו חיים כמו איכרים, בקרוואנים שרובם עלובים. אנחנו ממלאים את מכלי המים שלנו באמצעות כדים בתחנת שירות לשטיפת המכוניות. כל הנשים יודעות להשתמש בחוט ומחט, כך שאנחנו תופרות ומתקנות את כל הבגדים שאנחנו קונות בחנויות יד שנייה. אנחנו משיגים את רוב האוכל שלנו מפחי האשפה של סופרמרקטים או מסעדות. כן, אנחנו משפחת צוענים או בני רומה. רומאנים. אנחנו לא חיים לפי חוקי המדינה. אנחנו משוטטים עד שאנחנו מגיעים למקום שמוצא חן בעינינו, נשארים שם עד שהמשטרה מפנה אותנו, ואז ממשיכים לנדוד. יש לנו מזג חם ופתיל קצר, ואנחנו מקללים כמו מלחים שיכורים. אנחנו לא לומדים באוניברסיטה, אין לנו תעודות לידה, ואנחנו בהחלט לא מתחברים עם זרים, אנשים מחוץ לעדה שלנו. דווקא מהסיבה שאנחנו חיים רוב הזמן חיי עוני, אנחנו יכולים לחסוך לזמנים שבהם יש סיבה למסיבה – ואז אנחנו הולכים על זה בגדול, לא חוסכים בהוצאות.
 
אני מסתכלת על האנשים שמסתובבים בשטח האירוע. כולם לבושים בבגדים הכי יפים שלהם. מי שיסתכל מבחוץ עלול לחשוב שזה קיטשי: גברים בחליפות בכל צבעי הקשת, נשים בשמלות שלא היו מביישות אף נערת ליווי, וילדים וילדות נראים כמו גרסאות מוקטנות של המבוגרים. אבל מבחינתנו, זו המסורת. כמה שיותר מופרז – יותר טוב, וכל אחד מנסה להתעלות על חברו. אני מחייכת, כי אני יודעת שכולם עושים את זה למעני – גם אם המחשבה להתחתן עם וון גורמת לי להתכווץ מבפנים.
 
"וואו, את נראית פאקינג מהמם!" מתלהבת אינדיאנה, אחותי בת השתים־עשרה. היא עצמה לבושה שמלה עם קפלים בדמות ורדים ענקיים. אני רושמת לעצמי לפרק מתישהו את השמלה שלה כדי ללמוד איך להכין לי אחת כזאת בדיוק.
 
"תודה, אחותי." אנחנו מתחבקות צמוד ככל האפשר, בהתחשב בכמויות הבד העצומות שמכסות את פלג גופנו התחתון. קול כחכוח גורם לנו להינתק זו מזו, וכשאני מחפשת בעיניי את מקור הקול אני מייד מצטערת על כך. זה וון. הוא לבוש חליפת ערב בצבע ורוד אלמוג בדיוק כמו השמלה שלי, שערו מוחלק לאחור בחומר שמנוני כלשהו, והוא מזיע בטירוף באזור המצח. אז אני כנראה לא היחידה שנלחצת... "היי, וון," אני נותנת לו מכה ידידותית קטנה על הזרוע, מקווה שזה יבהיר לו בדיוק מה אני מרגישה בקשר לשידוך הזה.
 
"את נראית נהדר," הוא אומר ומחבק את מותניי. אני שומעת תקתוק מצלמות, לכן אני מחזירה לו מחמאה. טכנית אנחנו לא אמורים להיות בקשר עד החתונה, אבל המשפחות שלנו קצת פחות שמרניות. מרשים לנו להחזיק ידיים ולהתחבק כשאנחנו עומדים זה לצד זה, אבל לא פנים אל פנים. ועכשיו, כשאנחנו מאורסים, מותר גם נשיקות על הלחיים.
 
"תסתכלו לכאן!" קוראת אימא, ואחריה נשמעת מקהלה שלמה של "לכאן!" ו"תחייכו למצלמה" מכל הכיוונים. וון ואני עושים מה שאומרים לנו במשך חצי שעה לפני שנמאס לי ואני אומרת לכל הדבילים לחפש לעצמם מישהו אחר לצלם.
 
אנחנו מתקדמים לשולחן שעליו מתנוססת התווית החתן והכלה המיועדים. הוא מקרב אליי את הכיסא ואני מתחרפנת, כי רק לפני זמן לא רב עדיין משכנו זה לזה את התחתונים והכנסנו זה לאוזנו של זה אצבעות רטובות מרוק. מתי כל זה השתנה?
 
האבות שלנו מתקרבים לשולחן עם בקבוקים גדולים של בירה זולה בידיהם. הם יכולים להשקיע חמשת אלפים דולר במסיבת אירוסים, אבל זה לא הופך אותם פתאום ליותר אלגנטיים. הם עומדים מולנו, טופחים זה לזה על הגב ומברכים. וון ואני יושבים שם נבוכים, תוהים מה התפקיד שלנו במופע הגבריות הזה.
 
"נכון שהם נראים נהדר יחד?" אבא טופח על הגב של בריית', אבא של וון.
 
"פאקינג נהדר!" בריית' טופח על גבו של אבא.
 
"זה כל הקטע, לחבר שתי משפחות. אני כבר לא יכול לחכות שהבת שלי תשריץ כמה נכדים," אבא מנפח את החזה בגאווה, ואני נדה בראשי. לפעמים הוא גס מדי אפילו בשבילי – ואני ציירתי פעם זין על המצח של אחותי! היא הייתה בת חצי שנה, וציירתי עליה בטוש. זו הייתה פשוט מתנה שלא מפסיקה לתת: בכל פעם שאימא הייתה מסתובבת עם התינוקת על המותן, הייתי נשפכת מרוב צחוק.
 
"חבל שאין לה אגן אימהי כמו של לַביניה," אומר בריית'.
 
אבא שלי מייד מאדים מכעס למשמע תיאור גזרתה של אימא כ"אגן אימהי", ואני מגלגלת עיניים. הנה, התחלנו...
 
"למה לעזאזל אתה חושב שאתה יכול לדבר ככה על האגן של אשתי?" מתרגז אבא, ובריית' מפיל את הבקבוק מידו ומתיז בירה על כולנו. בדרך כלל הייתי מעודדת את ההתנהגות הזאת, כי זה פאקינג מצחיק לראות שני גברים שמנים מתקוטטים, אבל זו מסיבת האירוסים שלי, וכולם השקיעו בה הרבה מאמצים, לכן אני קמה מהשולחן ונעמדת ביניהם, פורשת כף יד על החזה של כל אחד מהם.
 
"בחייכם, בנים, מוקדם מדי להתחיל לריב עכשיו, לפחות תחכו עד אחרי שנפרוס את העוגה. הנשים שלכן השקיעו באירוע הזה הרבה עבודה, ואתם יודעים מה יקרה אם תהרסו את הערב," אני מנסה להחדיר בהם קצת היגיון. שניהם מעקמים את הפרצוף במחשבה על מה שיעשו להם נשותיהם. "כן, בדיוק מה שחשבתי. אז אבא, לך תביא לבריית' בקבוק בירה אחר, ואז תוכלו ללכת שניכם לזרוק גרזנים או משהו."
 
שניהם מושכים בכתפיהם ומסתלקים. המשבר נמנע.
 
אני חוזרת למקומי ליד השולחן ומתיישבת לצד הארוס שלי.
 
"תודה. אימא שלי הייתה מתחרפנת אם זה היה מגיע למכות," וון רוכן ונותן לי נשיקה על הלחי. אני שומעת שוב תקתוקי מצלמות.
 
"אין בעיה."
 
אנחנו אוכלים ארוחת ערב ומודים לכל האורחים. כולם נרגשים כל כך, אבל אני פשוט לא מצליחה להיכנס לאווירה. תמיד ידעתי שהם יחתנו אותי בגיל צעיר. יש לי מזל שהם הסכימו לחכות עד שמלאו לי שמונה־עשרה, אבל עכשיו, כשהגענו לזה, אני רק רוצה לקחת את הרגליים ולברוח.
 
"אתם שניכם, זוג יונים," קוראת אימא, "הגיע הזמן לחתוך את העוגה!"
 
אני מסתכלת על וון ומושכת בכתפיי. הוא קם ומושיט לי יד כדי לעזור לי לקום. אני לא זקוקה ליד כדי לקום, והוא אמור לדעת את זה. אפילו בעקבים של חמישה־עשר סנטימטרים אני בהחלט מסוגלת לקום בכוחות עצמי, תודה רבה. אני מתעלמת מידו המושטת, והעקבים ננעצים בדשא ונתקעים. הוא מסתכל לרגע על ידו, ואז נד בראשו והולך לשולחן העוגה בלעדיי. קצת לא נעים לי, אבל העובדה שמכריחים אותי להתחתן איתו לא אומרת שהפכתי פתאום להיות עלמה במצוקה כמו באגדות. עדיף שישלים עם זה כבר עכשיו.
 
כולם מתכנסים סביבנו, והרושם הכללי הוא כמו של קיא ססגוני בכל צבעי הקשת. בדרך כלל מראה כזה מעורר בי התרגשות מטורפת, אבל בהתחשב בסיבת ההתכנסות – יש לי הרגשה שעדיף היה לכל הנוכחים ללבוש שחורים.
 
זה לא כאילו הם היו סוקלים אותי למוות אם לא הייתי מסכימה לשידוך הזה. נכון יותר לומר שהיו שולחים אותי לגלוּת. אצלנו המסורת היא הכול. מדי פעם מישהי מאיתנו מתאהבת בגבר חיצוני ומתחתנת איתו, אבל כשזה קורה, היא עוברת סוג של נידוי. היא כבר לא מוזמנת לאירועים משפחתיים, הילדים שלה לא יזכו לשחק עם הילדים האחרים, ואם מישהו נתקל בה במקרה ברחוב, הוא רק יגיד לה שלום זריז וילך לדרכו. זה לא משהו שאני רוצה. אני אוהבת את המשפחה שלי. אני אוהבת את דרך החיים שלנו. אם החתונה עם וון היא המחיר שאני צריכה לשלם, אז שיהיה. או לפחות זה השקר שאני מספרת לעצמי.
 
הכול משתתק סביבנו, ואני יודעת מה עומד לקרות עכשיו. וון יורד על ברך אחת, בידו קופסה שחורה קטנה, ואני נכנסת לפניקה. הרגליים שלי מתאפקות לא לברוח, ואני בולעת מיצי מרה שעולים בגרוני.
 
אימא שלי, שנעמדה מימיני, מנגחת את צלעותיי במרפק שלה בחוזקה. "תפסיקי עם זה מייד," היא מסננת בלחש מבעד לחיוך מזויף. אני מסתכלת על וון, שמביט בי בעיניים חולות אהבה ופותח את הקופסה. אבן פצפונת, ממש קטנטונת, משובצת במרכזה של טבעת זהב.
 
"תיאודורה, התינשאי לי?"
 
עוברות כמה שניות, אבל לא משנה כמה פעמים אני פותחת את פי כדי לענות, אני לא מסוגלת לומר מילה. אני רק עומדת שם כשחיוך מלאכותי מודבק לפניי. המילה היחידה שאני צריכה להגיד פשוט מסרבת לצאת. כולם מסתכלים זה על זה במבטי מבוכה. אני מרגישה עליי את מבטיהם הבוערים, והבהלה שלי גוברת. אני מתקשה לנשום ומחפשת איך לברוח, אבל ההמון צפוף מדי. אין לי לאן ללכת. אני מסתכלת שוב על וון שכורע ברך מולי, ורואה את הרוגז על הפנים שלו. ככל שעובר הזמן, אני מתקשה לפלוט את המילה היחידה שכולם מצפים ממני לומר. אני פותחת את הפה כדי לדבר, בלי לדעת מה אני מתכוונת להגיד, אבל מישהי מקדימה אותי.
 
"היא אמרה כן!" צועקת אימא ומניפה את זרועותיה באוויר.
 
באמת? אין לי אפילו שנייה לחשוב לפני שכולם מצופפים עוד יותר את טבעת החנק סביבנו ומתחילים לחגוג. מישהו מנער בקבוק שמפניה מעל הקהל, מרסס את כולנו במשקה. הילדים הקטנים מטים את הראש כלפי מעלה ופותחים את הפה בתקווה לקלוט לתוכו קצת מנתזי המשקה. העוגה נחתכת ומוגשת. וון כורך את זרועותיו סביבי ומדביק על הלחי שלי נשיקה רטובה, ואני? אני רק מסתכלת על כל ההתרחשויות האלה, רואה את החיים שלי מסתיימים, את הבחירות שלי נגזלות ממני, את העתיד שלי עולה בעשן. מתפוגג.
 
כשאני חוזרת לעצמי, אני מקבלת החלטה נכונה – להתחיל לשתות, רק כך אצליח לשרוד את האירוע הזה. בלי לחשוב אני חוטפת את הבקבוק הראשון שאני מוצאת על השולחן, שותה ממנו, נושמת נשימה עמוקה, ואז שותה ממנו שוב.
 
"זה הולך להיות אחד מאותם לילות, הא?" שואל וון, אבל הוא כבר יודע את התשובה.
 
העניין הוא: אני אוהבת לחגוג. אני נהנית לשתות אלכוהול מאז גיל שש־עשרה. מדי פעם אני אפילו מעשנת סיגריה. לבני עמי יש אולי תוחלת חיים קצרה יותר, אבל כל עוד אנחנו כאן, אנחנו פאקינג נהנים מכל רגע.
 
"זאת מסיבה, לא?" אני אומרת ומנענעת את המותניים לצלילי המוזיקה. אני אוהבת לשיר ולרקוד. אם אי־פעם יחסר לי כסף, בעמידה אחת בפינת הרחוב אני יכולה להרוויח מספיק כדי לקנות לאחותי הקטנה את האופניים שהיא רוצה, או מצבר חדש למכונית השברולט הישנה של אדון בּוֹזוֶול, פשוט על ידי שירה ונגינה בגיטרה.
 
"קיוויתי שנוכל להתגנב החוצה ולדבר קצת?" הוא מסתכל עליי בעיניים של כלבלב מתוק, ומבטו צובט את ליבי למשך שלוש שניות תמימות לפני שמתחשק לי להחטיף לו סטירה. אני יודעת שהשידוך הזה משמח אותו. מאז גיל ההתבגרות הוא מסתכל עליי בעיניים אחרות, אבל אני תמיד אמשיך לראות בו את הילד השמנמן עם השיניים הבולטות וליקוי הדיבור, שהיה נמוך ממני בשמונה סנטימטרים. הוא אולי צמח יפה לגובה, איבד את שומן הילדות, והשיניים שלו התיישרו, אבל אני לא מצליחה לראות אותו באור אחר. ניסיתי, למען האיחוד בינינו, אבל אני פשוט לא יכולה.
 
"אולי אחר כך? אני מתה על השיר הזה, והאחיות שלי רוצות לרקוד איתי," אני מצביעה על אינדיאנה וצ'ריטי שרוקדות לצלילי המוזיקה כמו חשפניות מקצועיות, למרות העובדה שהן רק בנות שתים־עשרה ושבע. זה כל כך מתוק!
 
אני מתקרבת אליהן תוך כדי נענועים לצלילי המוזיקה. צ'ריטי בת השבע מתכופפת על ארבע ברגליים ישרות ומקפיצה את הטוסיק הקטן שלה ב"טוורקינג" נמרץ. החצאית הארוכה והתפוחה שלה מתנפנפת עם כל תנועה של הישבן. אני נותנת לה כמה מכות קלות על הטוסיק, והיא מצחקקת.
 
ההורים שלי מסתכלים עלינו וצוחקים, מוחאים כפיים לצלילי השיר. זוגות צעירים מתמזמזים בפינות חשוכות, בני נוער מגניבים משקאות חריפים ובירה אל מאחורי הקרוואנים, ילדים גדולים משגיחים על אחיהם הקטנים, גברים מתחרים בהטלת גרזן באחת הפינות, וכמעט כולם מבלים בנעימים – רק וון לא. אני קולטת אותו ליד השולחן שלנו, מתעמק בבירה שלו בפרצוף כועס. הוא היחיד שלא נהנה. אני מניחה שהגיע הזמן לדבר איתו, כי המצב בינינו מתוח מאז שהאבות שלנו החליטו על השידוך. באמת היינו חברים טובים כל חיינו, ואני ממש לא אוהבת לראות אותו מבואס.
 
אני עוזבת את חבורת הרוקדים וחוזרת לשולחן שלנו. "אתה רוצה לדבר?" אני שואלת ומושיטה לו יד. הפנים שלו מתבהרות, והוא אוחז בידי.
 
"כן, בואי נלך," הוא מוביל אותי הרחק מכל הבלגן לפני שהוא עוזב את היד שלי.
 
"מה קורה איתך?" אני שואלת ומנגחת את הכתף שלו בשלי.
 
"שום דבר. אני פשוט מרגיש שאת מתרחקת ממני ככל שאנחנו מתקרבים לחתונה. זה אמור להיות ההפך. אנחנו אמורים להתקרב זה לזה," הוא מצמצם את עיניו בחשדנות, אבל אין לי מושג במה הוא חושד.
 
"בחייך, וון, זה לא מפתיע שאני לא מתלהבת להתחתן. זה בכלל לא קשור בך. דיברנו על זה מאז שאנחנו ילדים. אף אחד מאיתנו הרי לא רצה להתחתן בגיל שמונה­־עשרה."
 
"זה לא נכון. בפעם האחרונה שדיברנו על זה, כל הבנות היו דוחות, אז ברור שלא רציתי להתחתן עם אחת כזאת. אבל עברו עשר שנים מאז," הוא נאנח ברוגז ומרים ידיים בתסכול.
 
"אוקיי, אולי עברו עשר שנים מאז שהסכמת איתי, אבל לא עברו עשר שנים מאז שאמרתי לך איך אני מרגישה. אנחנו החברים הכי טובים, כמעט משפחה, בעצם. קשה לי לעשות את השינוי הזה בראש," אני מנסה להסביר בלי לפגוע באגו שלו.
 
"אבל זה הולך לקרות, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך. את חייבת להפסיק להרחיק אותי ממך. אני לא מוכן לתת לזה לקרות," הוא רוקע ברגלו כמו איזה ילדון סרבן בן שנתיים, מה שמוריד לי ממנו עוד יותר.
 
"החתונה רק בעוד שישה חודשים, תן לי קצת זמן להתרגל לרעיון." כן, כזאת אני, מלכת הדחייניות. אני יודעת שאין שום סיכוי שארצה להתחתן עם וון, אבל יש לי עוד שישה חודשים של חופש, ואני בהחלט מתכוונת לנצל אותם עד הסוף.