סדרת הנוודים 2 - הסימן הבוהמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת הנוודים 2 - הסימן הבוהמי
מכר
מאות
עותקים
סדרת הנוודים 2 - הסימן הבוהמי
מכר
מאות
עותקים

סדרת הנוודים 2 - הסימן הבוהמי

4.4 כוכבים (38 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Bohemian Mark
  • תרגום: שרית פרקול
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

מיסטי ווקר

מיסטי ווקר נולדה עם שם של חשפנית, סוסה או חתולה, אבל ניחנה ביכולת לספר סיפורים. היא מתדלקת את עצמה בקפה ומונעת על ידי קולות חזקים בתוך ראשה, הזועקים אליה לספר את סיפוריהם. מיסטי ווקר מתגוררת ברינו, נבדה, עם בעלה ושתי בנותיהם. היא כותבת רומנים רומנטיים מרגשים ואוהבת לקרוא ולצאת עם משפחתה לקמפינג. כשהיא לא קוראת או כותבת, היא מבלה עם בנותיה, עם בעלה ועם שני הכלבים שלהם. אבל רוב הזמן היא קוראת או כותבת.

תקציר

במשפחה כמו שלי לא מצפים ממך להיות מוצלח. אתה הולך בתלם. אתה נשאר בין הקווים. כך היה נהוג במשך דורות, עד שהגעתי אני. החלומות שלי גדולים מכדי להידחס לתוך קרוואן. המוח שלי רוצה יותר מאשר לדפוק מסמרים כל היום. והכי גרוע, הגוף שלי חושק במשהו שאף אישה לא יכולה לתת לי. אבל אני חייב להמשיך להסתתר מאחורי השקרים שלי. אני עושה את זה כל חיי. 
ואז בא מארק.
קולני. לא מתנצל. כדור הרס אנושי שנחוש להתרסק בין הקירות שלי כשהוא לבוש חליפת גוצ'י בהדפס של חיה. הדרך שלי כבר לא ישרה כמו סרגל, אבל מארק עומד להראות לי איך להתמודד עם המהמורות.

"הסימן הבוהמי" הוא רומן הומוסקסואלי מצחיק, מרגש ומלא אהבה. זהו הספר השני בסדרת "הנוודים", כל ספר בסדרה מספר את סיפורו של זוג אחר.

מיסטי ווקר נולדה עם היכולת המופלאה לספר סיפורים. היא מקבלת את כוחה משתיית קפה ומהקולות שבראשה שזועקים שתספר את סיפורם. אם היא לא קוראת או כותבת, היא מבלה עם בנותיה, בעלה ושני הכלבים שלהם.

פרק ראשון

פרק 1
ליאַנְדֶר
 

"פאק, כן," אני גונח תוך כדי הנשיקה.

שפתיו של דֶנְיוֹר עוזבות את הפה שלי ויורדות באיטיות לצווארי. הוא מוצץ את העור ושורט אותי בשיניו. הצליל של גירוד הזיפים פועל עליי כמו שיקוי מעורר וגורם לזין שלי להתקשות כמו אבן. אני מושיט יד ואוחז בתחת שלו הארוז במכנסי ג'ינס, מצמיד בחוזקה את המפשעות שלנו.

הוא נאנח מילימטרים מהגרגרת שלי, ואני מחייך.

"ליאנדר? איפה אתה?"

שיט. זה אבא.

דניור ואני מזנקים ממקומנו ונפרדים כאילו הכה בנו ברק. הנשימות שלנו כבדות, מואצות. הוא מעביר יד בשערו הארוך והכהה, והמבטים שלנו מצטלבים. רק לפני כמה רגעים העיניים השחורות שלו היו מצועפות מרוב תשוקה. כעת הן מלאות בושה ומבוכה.

"אתה בסדר?" אני מניח יד על כתפו. הוא מעיף מעליו את היד שלי ומשתחרר מאחיזתי. ובכן, חזרנו לנקודת ההתחלה.

"אל תיגע בי," הוא מסנן.

הדחייה הזאת צורבת, אבל אני מתעלם. אני יודע לאן זה מוביל.

"לפני דקה לא התלוננת," אני מגחך ומארגן את עצמי בתוך המכנסיים. הוא מביט בי, הלסת שלו נשמטת.

החיוך שלי מתרחב. אנחנו משחקים כאן באש, אבל אני מת על המשחק הזה.

אני מתרחק ממנו בצעד קל. נמשיך עם זה מאוחר יותר, בלילה, כשאין אף אחד בסביבה. אלה השעות האהובות עליי ביממה.

שעות שבהן אנחנו יכולים לדמיין שאנחנו חופשיים.

לפנטז על עתיד.

להעמיד פנים שמה שיש בינינו הוא אמיתי.

אני מקיף את הקרוואן שלנו ורואה את אבא יושב על כיסא פלסטיק ירוק בחוץ, נעזר בכף נעליים כדי להשתחל לתוך מגפי העבודה שלו. הכרס שלו כבר מקשה עליו להתכופף.

"איפה היית לעזאזל? אנחנו צריכים לזוז לעבודה." הוא אוחז בלולאת הרוכסן בצד המגף באמצעות הקרס שבקצה כף הנעליים ומושך כלפי מעלה.

"בדקנו את מפלס המים של הקרוואן." אני טופח פעמיים על דופן הקרוואן כדי לחזק את הטענה שלי. "אבל אני לא יוצא מוקדם הבוקר. אפגוש אותך שם יותר מאוחר."

אבא נעמד ומניח את ידיו על מותניו במורת רוח. הוא אומנם גבוה, אבל אני כבר גבוה יותר. אני רק בן שבע־עשרה, אבל גבוה ממנו בעשרה סנטימטרים.

"למה לא, לעזאזל? בזמן האחרון אתה מבריז הרבה. הם יפטרו אותך." הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, ופתאום כל יתרון הגובה שיש לי עליו מצטמק. די במבט נוזף אחד ממנו, ואני שוב הופך לילדון בן חמש שמאכזב את הגיבור שלו.

האיש הזה עוטה את החיים הקשים שלו על עורו. בגיל שלושים ושבע, יש לו כתמים כהים על הפנים ועל הזרועות בגלל האלכוהול או בגלל הגיל, אני לא יודע. מפרקי האצבעות שלו מגוידים מפגיעות פטיש מרובות, והעור שלו עבה כמו עור מעובד של חיה בגלל החשיפה הרבה לשמש.

"יש לי כמה סידורים לעשות בשביל מר וולטון." אילו הייתי מאמין באלוהים, הייתי מתפלל שאבא קונה את השקרים שלי.

"אה, אז בסדר. הוא בטח אוהב אותך. כל הכבוד, ילד," הוא טופח על שכמי ומרים את עצמו במאמץ למושב הנהג של הרכב המסחרי.

הוא צופר שלוש פעמים, ושאר הבחורים יוצאים מהקרוואנים שלהם ומתיישבים. אחי בן החמש־עשרה, פרידוֹם, מברך אותי בתנועת ראש לפני שהוא נכנס. דניור פותח את הדלת בצד הנוסע ונכנס. הוא לא מחפש אותי במבטו. אף פעם לא.

אני פולט אנחת רווחה כשהם נוסעים לדרכם. פעמיים בשבוע אני צריך להמציא תירוצים ושקרים כדי להסביר למה אני לא מגיע לעבודה. הבוס שלי, מר וולטון, הוא היחיד שיודע את האמת. מוזר שאני יכול לדבר בכנות עם האדם שחותם על תלושי המשכורת שלי, ולא עם האדם שהביא אותי לעולם.

אני מסתכל על שבעת הקרוואנים שמסודרים בחצי עיגול, במרכז הרחבה ניצבים שולחנות פיקניק מעץ עם ספסלים צמודים, והכול מסביב מאובק ומטונף. אני נזכר למה אני מקיף את עצמי בכל כך הרבה שקרים. אנחנו נמצאים במקום הזה כבר כמה שבועות, ולפני כן חנינו בקצה האחר של העיר. מצאנו מקום להתנחל בו עד שיבקשו מאיתנו להתפנות. כשזה יקרה, נעמיס הכול וניסע להתנחל במקום אחר. אנחנו מרבים לנדוד, אם כי כבר יותר משנה אנחנו שוהים באזור רינו.

אני לא רוצה לחיות בצורה כזאת כל חיי. אני אוהב את המשפחה שלי ואוהב את הבלגן, אבל אני לא בנוי לאורח חיים של נוודים. אני מקווה שבבוא העת המשפחה תסלח לי. לא כל אחד יכול לחיות כמו צועני מודרני.

אני מתכופף מתחת לקרוואן, מרים את תיק הגב המאובק שלי ותולה אותו על כתפי. אני צועד ברגל כמעט קילומטר עד לתחנת האוטובוס ונוסע חצי שעה לספרייה. כשאני מגיע, אני ניגש לקצה המרוחק, שבו נמצאים המחשבים, ורואה שהעמדה המועדפת עליי פנויה. אני תולה את התרמיל שלי על גב הכיסא ומתיישב. אני מעדיף לשבת שם, הרחק מעיניים חטטניות. אומנם כמעט כל האנשים שאני מכיר הם אנאלפביתים שאפילו לא יתקרבו לספרייה, אבל המיקום הנידח הזה מרגיע קצת את הפרנויה שלי.

אני מתחבר לאתר של התיכון ובודק את האימייל. שתי פרסומות למכללות מקוונות ומכתב אחד מהיועץ שלי. אני פוסח על הפרסומות ומדלג ישירות לאימייל עם שורת הנושא "לשקול מחדש".

 

ליאנדר,

עברתי עכשיו על הציונים שלך והתרשמתי לטובה. כבר דיברנו על הנושא הזה, אבל אני מקווה ששקלת מחדש את עתידך. הציונים שלך ותוצאות מבחני הסיכום שלך מזכים אותך אוטומטית בסיוע כספי. אני מצרף את הטפסים שוב.

אתה צעיר כל כך מבריק. אני בטוח שתצטיין בכל קריירה שתבחר, אבל דע לך שאדם עם תעודה אקדמית יתקבל לעבודה בקלות רבה יותר ויוכל להשתכר שלושים ושניים אלף דולר יותר בשנה. אני רוצה את זה בשבילך. אני מקווה שאתה רוצה את זה לעצמך. אולי נוכל לקבוע פגישה עם ההורים שלך כדי לדבר איתם על האפשרויות שלך?

בוא נדבר בקרוב,

קליף פורסטר

 

אני נאנח וסוגר את האימייל בלי לטרוח לפתוח את הקבצים המצורפים.

פגישה של היועץ עם ההורים שלי נמצאת בראש רשימת הדברים שלא יקרו לעולם. הצלחתי לשמור בסוד את הלימודים שלי במשך יותר משלוש שנים. זייפתי חתימות, מסרתי מסמכי זיהוי מזויפים, עשיתי כל מה שצריך כדי ללמוד בתיכון מקוון. הניסיון להסתיר גם לימודים במכללה יהיה כמעט בלתי אפשרי. הקורסים במכללה דורשים יותר זמן מחשב והשתתפות במבחנים בכיתות. אני לא יכול לעשות את זה בלי להיחשף. אני חייב לקבל החלטה.

אני משפשף את פניי בתסכול. בטח, אני רוצה ללמוד במכללה, אבל אני יודע שאקבל על הראש. אבא יתנגד בכל תוקף, ואני לא ממש יכול להאשים אותו. דור אחרי דור מגדלים אותנו באותה הדרך – לעבוד קשה ולהישאר מתחת לרדאר.

אני מוציא מהתיק את הקלסר שלי ומניח אותו על השולחן לידי. בין כריכת הפלסטיק הנוקשה והכיסוי השקוף, לצד כל מיני תמונות אקראיות, אני מחזיק תמונות מכל העבודות המזדמנות שהיו לי בחיי.

אני מעביר את האצבע על תמונה של אבא ושלי אוחזים סלים גדושים בתפוחים.

הייתי בן שתים־עשרה כשעברנו למזרח מדינת וושינגטון כדי לעבוד בקטיף. שילמו לנו לפי קילו, לא לפי שעה. הלחץ לעבוד קשה כדי לעזור בפרנסת המשפחה הכביד על כתפיי לא פחות מסל מלא וגדוש בתפוחים.

אני עובר לתמונה של פרידום ושלי מחזיקים מסורים כמעט בגובה שלנו. עבדנו במנסרה באורגון. רוב הילדים בני שתים־עשרה וארבע־עשרה לא צריכים לחטוב עצים ביער נידח בצפון־מערב המדינה. אבל אנחנו היינו שם. ואפילו נשארנו עם כל האצבעות שלמות.

אני מצחקק ביני לבין עצמי למראה תמונה שלי לבוש אפוד זוהר צהוב וכתום, לצד כביש מהיר בלוס אנג'לס. אני אוחז בידי במוט מתכת עם שלט שעליו כתוב "נא להאט". הייתי בן שש־עשרה והנחתי שהנהגים יכבדו אותי כי חבשתי קסדה. זה לא עבד כל כך טוב. אנשים השליכו עליי סיגריות דלוקות, צפרו וקיללו אותי, כאילו אני הייתי הסיבה לפקק התנועה. ופעם אחת נהג שדעתו הייתה מוסחת כמעט דרס אותי. זו הייתה העבודה שהכי פחות אהבתי.

התמונה האחרונה צולמה כאן, בעיר רינו. אבא ואני כורעים זה לצד זה, כל אחד מאיתנו אוחז באקדח מסמרים, מקימים שלד של בית חדש. יש כאן עכשיו פריחה עצומה בבנייה, ואין מספיק פועלים מיומנים. בדיוק כמו בכל עבודה אחרת, לא התקשינו במיוחד למצוא חברה שלא תתעקש על תעודות מזהות ושתסכים לשלם לנו בשחור. לתשלום מתחת לשולחן יש יתרונות מבחינת החברה: עבודה זולה, בלי לשלם על תנאים סוציאליים, ומה שהכי טוב – בלי הבלגן של המיסוי. ההורים שלי, בחוכמתם ובגלל המסורת שלהם, מעולם לא הגישו בקשה לתעודות לידה או למספרי ביטוח לאומי עבור אף אחד מאיתנו. הם עצמם חסרי תיעוד ומסרבים לקיים קשר עם השלטונות, אז למה שלילדים שלהם יהיו תעודות?

לא בפעם הראשונה אני מצטער שלא נולדתי למשפחה רגילה.

אני פותח את הקלסר ומתחיל לעבוד. יש לי שלוש שעות לפני שאצטרך לחזור לאתר הבנייה. מר וולטון הואיל לתת לי כמה שעות חופשיות, אבל אני עדיין צריך להרוויח את חלקי. המשפחה שלי בונה על הכסף הזה.

sep
מאוחר יותר באותו לילה, לאחר ארוחת הערב, כל הגברים נאספים סביב המדורה. כל ערב אותו דבר מזוין – גברים בוגרים מתחרים ביניהם בסיפורים מוגזמים. אני מביט מעבר למדורה ורואה את דניור יושב רחוק ממני ככל האפשר, כאילו הוא צריך את הלהבות שיפרידו בינינו ואת מסך העשן שימנע ממני לראות אותו. הוא עושה כל מאמץ כדי לא להודות שאני חשוב לו, גם אם זה רק כחבר. קולו של בריית' רועם, גובר על צלילי ההתפצחות של האש, מושך את תשומת ליבי.

"וואו, זה היה בטח לפני עשרים שנה. פאט, אולי אתה זוכר?" הוא פונה אל אבא שלי בשאלה. "אתה זוכר את אתר הבנייה ההוא? פרצנו לשם אחרי שעות העבודה וגנבנו חומרי בניין שהיו פזורים שם כדי למכור אותם. זוכר?"

אבא צוחק, נהמת צחוק שבוקעת ממעמקי בטנו. "פאק, עשרים שנה לפחות, אם לא יותר," אבא טופח על ברכו. "הגענו לשם ומצאנו נער ונערה שהתמקמו באחד החדרים בבית שבנינו. הם היו עירומים כביום היוולדם. אתה זוכר את הפרצופים שלהם?"

"פאק, אני לא זוכר את הפרצופים שלהם! הייתי עסוק מדי בלהסתכל על השדיים של הבחורה ההיא. אלוהים ישמור. נורי ואני רק התחתנו, אבל התפריט הקבוע כבר שעמם אותי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון." בריית' מקפיץ את גבותיו, והבן שלו, וון, נאנח במבוכה. "מבט אחד בציצים האלה, וכבר התחלתי לרייר." הוא פושט את כפות ידיו ומניע אותן בתנועות עולות ויורדות כאילו הוא שוקל מלונים.

אני מגלגל עיניים. איזה אידיוט.

"בגלל זה לא שמת לב לנער שהשליך לבנה על הראש שלך!" קורא אבא וזורק חתיכת קרש, פוגע בראשו של בריית'. בריית' מתעצבן ומשליך את הקרש בחזרה על אבא, אבל הוא מספיק להתכופף, והקרש ממשיך לעוף מעליו.

הכול שקט לרגע, וכולנו מחכים לחבטת הפגיעה. מתח ממלא את האוויר, וכולם תוהים אם תפרוץ קטטה. אבא פורץ בצחוק ראשון, ובריית' מצטרף אליו. אנחנו מצטרפים בהיסוס. עם החבורה הזאת, אף פעם אי אפשר לדעת. מריבות פורצות כאן כמעט כל ערב.

"כשהדם התחיל לזלוג על הפנים שלי, הילד נבהל, הוא חשב שנהרוג אותו. שניהם קפצו והתכוונו לברוח, עדיין עירומים לגמרי. ואז הוא ראה שאני מסתכל על השדיים של החברה שלו, וזה הרגיז אותו – הוא נעמד מאחוריה וכיסה אותם בידיים שלו." בריית' משחזר את התמונה, אוחז בשדיים של נערה דמיונית. "הם ברחו ככה, הוא מדדה מאחוריה, כפות ידיו מלאות בשדיים שלה, הזין הקטן מתנדנד לו בין הרגליים עם קונדום משתלשל מהקצה שלו."

עכשיו כולם צוחקים.

"בסוף יצאנו משם עם חומרי בניין בשווי אלפיים ארבע מאות דולר," מתגאה אבא.

"ואני יצאתי עם שבעה־עשר תפרים!" בריית' משפשף את הפציעה הישנה בצד ראשו.

הצחוק ממלא שוב את האוויר.

אני מגניב מבט לעבר דניור כשהעשן הסמיך מתפזר קצת ברוח וכבר לא חוצץ בינינו. הוא מסדר את שערו הארוך מאחורי אוזניו ומנענע את ראשו למשמע משהו שאומר בריית'. פאק, הוא חתיך הורס.

הוא קולט את המבט שלי ומכווץ את גבותיו. השיניים שלו נוצצות באור המדורה כשהוא חושף אותן בנהמה, מבהיר לי במבט שאני חסר כל משמעות מבחינתו.

כשאנחנו ככה, סביב המדורה, מספרים סיפורים, דניור הוא האויב שלי. אויב סטרייט, הומופוב. אבל כשכולם הולכים לישון, ואנחנו יכולים למצוא מפלט בצללים, הוא דניור שאני אוהב.

ברגעים כאלה דניור הוא החבר שלי.

ברגעים כאלה אנחנו מתנשקים ומתחככים זה בזה.

ברגעים כאלה אנחנו לוחשים זה לזה את משאלות הלב הכמוסות שלנו ומדמיינים שיש לנו עתיד יחד.

זה לא נמשך זמן רב, כי כשאנחנו מתעוררים ואין איפה להסתתר, הוא נסגר בפניי ומעמיד פנים שאנחנו בקושי מכירים. הוא נעשה ממש מרושע. אני לא יודע אם הוא כועס עליי או על העולם, אבל הוא מתנפל על האדם היחיד מלבדו שיודע את הסוד שלנו.

עליי.

אנחנו שותים עוד כמה בירות ומאזינים לעוד כמה סיפורים. הנשים יושבות ומשחקות קלפים, קולניות וגסות בדיוק כמונו. הילדים מתרוצצים סביב, מכלים את שארית המרץ שלהם לפני השינה. ואני סופר לאחור את הדקות עד שאוכל לראות שוב את הגרסה של דניור שאני לא שונא.

מיסטי ווקר

מיסטי ווקר נולדה עם שם של חשפנית, סוסה או חתולה, אבל ניחנה ביכולת לספר סיפורים. היא מתדלקת את עצמה בקפה ומונעת על ידי קולות חזקים בתוך ראשה, הזועקים אליה לספר את סיפוריהם. מיסטי ווקר מתגוררת ברינו, נבדה, עם בעלה ושתי בנותיהם. היא כותבת רומנים רומנטיים מרגשים ואוהבת לקרוא ולצאת עם משפחתה לקמפינג. כשהיא לא קוראת או כותבת, היא מבלה עם בנותיה, עם בעלה ועם שני הכלבים שלהם. אבל רוב הזמן היא קוראת או כותבת.

עוד על הספר

  • שם במקור: Bohemian Mark
  • תרגום: שרית פרקול
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
סדרת הנוודים 2 - הסימן הבוהמי מיסטי ווקר

פרק 1
ליאַנְדֶר
 

"פאק, כן," אני גונח תוך כדי הנשיקה.

שפתיו של דֶנְיוֹר עוזבות את הפה שלי ויורדות באיטיות לצווארי. הוא מוצץ את העור ושורט אותי בשיניו. הצליל של גירוד הזיפים פועל עליי כמו שיקוי מעורר וגורם לזין שלי להתקשות כמו אבן. אני מושיט יד ואוחז בתחת שלו הארוז במכנסי ג'ינס, מצמיד בחוזקה את המפשעות שלנו.

הוא נאנח מילימטרים מהגרגרת שלי, ואני מחייך.

"ליאנדר? איפה אתה?"

שיט. זה אבא.

דניור ואני מזנקים ממקומנו ונפרדים כאילו הכה בנו ברק. הנשימות שלנו כבדות, מואצות. הוא מעביר יד בשערו הארוך והכהה, והמבטים שלנו מצטלבים. רק לפני כמה רגעים העיניים השחורות שלו היו מצועפות מרוב תשוקה. כעת הן מלאות בושה ומבוכה.

"אתה בסדר?" אני מניח יד על כתפו. הוא מעיף מעליו את היד שלי ומשתחרר מאחיזתי. ובכן, חזרנו לנקודת ההתחלה.

"אל תיגע בי," הוא מסנן.

הדחייה הזאת צורבת, אבל אני מתעלם. אני יודע לאן זה מוביל.

"לפני דקה לא התלוננת," אני מגחך ומארגן את עצמי בתוך המכנסיים. הוא מביט בי, הלסת שלו נשמטת.

החיוך שלי מתרחב. אנחנו משחקים כאן באש, אבל אני מת על המשחק הזה.

אני מתרחק ממנו בצעד קל. נמשיך עם זה מאוחר יותר, בלילה, כשאין אף אחד בסביבה. אלה השעות האהובות עליי ביממה.

שעות שבהן אנחנו יכולים לדמיין שאנחנו חופשיים.

לפנטז על עתיד.

להעמיד פנים שמה שיש בינינו הוא אמיתי.

אני מקיף את הקרוואן שלנו ורואה את אבא יושב על כיסא פלסטיק ירוק בחוץ, נעזר בכף נעליים כדי להשתחל לתוך מגפי העבודה שלו. הכרס שלו כבר מקשה עליו להתכופף.

"איפה היית לעזאזל? אנחנו צריכים לזוז לעבודה." הוא אוחז בלולאת הרוכסן בצד המגף באמצעות הקרס שבקצה כף הנעליים ומושך כלפי מעלה.

"בדקנו את מפלס המים של הקרוואן." אני טופח פעמיים על דופן הקרוואן כדי לחזק את הטענה שלי. "אבל אני לא יוצא מוקדם הבוקר. אפגוש אותך שם יותר מאוחר."

אבא נעמד ומניח את ידיו על מותניו במורת רוח. הוא אומנם גבוה, אבל אני כבר גבוה יותר. אני רק בן שבע־עשרה, אבל גבוה ממנו בעשרה סנטימטרים.

"למה לא, לעזאזל? בזמן האחרון אתה מבריז הרבה. הם יפטרו אותך." הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, ופתאום כל יתרון הגובה שיש לי עליו מצטמק. די במבט נוזף אחד ממנו, ואני שוב הופך לילדון בן חמש שמאכזב את הגיבור שלו.

האיש הזה עוטה את החיים הקשים שלו על עורו. בגיל שלושים ושבע, יש לו כתמים כהים על הפנים ועל הזרועות בגלל האלכוהול או בגלל הגיל, אני לא יודע. מפרקי האצבעות שלו מגוידים מפגיעות פטיש מרובות, והעור שלו עבה כמו עור מעובד של חיה בגלל החשיפה הרבה לשמש.

"יש לי כמה סידורים לעשות בשביל מר וולטון." אילו הייתי מאמין באלוהים, הייתי מתפלל שאבא קונה את השקרים שלי.

"אה, אז בסדר. הוא בטח אוהב אותך. כל הכבוד, ילד," הוא טופח על שכמי ומרים את עצמו במאמץ למושב הנהג של הרכב המסחרי.

הוא צופר שלוש פעמים, ושאר הבחורים יוצאים מהקרוואנים שלהם ומתיישבים. אחי בן החמש־עשרה, פרידוֹם, מברך אותי בתנועת ראש לפני שהוא נכנס. דניור פותח את הדלת בצד הנוסע ונכנס. הוא לא מחפש אותי במבטו. אף פעם לא.

אני פולט אנחת רווחה כשהם נוסעים לדרכם. פעמיים בשבוע אני צריך להמציא תירוצים ושקרים כדי להסביר למה אני לא מגיע לעבודה. הבוס שלי, מר וולטון, הוא היחיד שיודע את האמת. מוזר שאני יכול לדבר בכנות עם האדם שחותם על תלושי המשכורת שלי, ולא עם האדם שהביא אותי לעולם.

אני מסתכל על שבעת הקרוואנים שמסודרים בחצי עיגול, במרכז הרחבה ניצבים שולחנות פיקניק מעץ עם ספסלים צמודים, והכול מסביב מאובק ומטונף. אני נזכר למה אני מקיף את עצמי בכל כך הרבה שקרים. אנחנו נמצאים במקום הזה כבר כמה שבועות, ולפני כן חנינו בקצה האחר של העיר. מצאנו מקום להתנחל בו עד שיבקשו מאיתנו להתפנות. כשזה יקרה, נעמיס הכול וניסע להתנחל במקום אחר. אנחנו מרבים לנדוד, אם כי כבר יותר משנה אנחנו שוהים באזור רינו.

אני לא רוצה לחיות בצורה כזאת כל חיי. אני אוהב את המשפחה שלי ואוהב את הבלגן, אבל אני לא בנוי לאורח חיים של נוודים. אני מקווה שבבוא העת המשפחה תסלח לי. לא כל אחד יכול לחיות כמו צועני מודרני.

אני מתכופף מתחת לקרוואן, מרים את תיק הגב המאובק שלי ותולה אותו על כתפי. אני צועד ברגל כמעט קילומטר עד לתחנת האוטובוס ונוסע חצי שעה לספרייה. כשאני מגיע, אני ניגש לקצה המרוחק, שבו נמצאים המחשבים, ורואה שהעמדה המועדפת עליי פנויה. אני תולה את התרמיל שלי על גב הכיסא ומתיישב. אני מעדיף לשבת שם, הרחק מעיניים חטטניות. אומנם כמעט כל האנשים שאני מכיר הם אנאלפביתים שאפילו לא יתקרבו לספרייה, אבל המיקום הנידח הזה מרגיע קצת את הפרנויה שלי.

אני מתחבר לאתר של התיכון ובודק את האימייל. שתי פרסומות למכללות מקוונות ומכתב אחד מהיועץ שלי. אני פוסח על הפרסומות ומדלג ישירות לאימייל עם שורת הנושא "לשקול מחדש".

 

ליאנדר,

עברתי עכשיו על הציונים שלך והתרשמתי לטובה. כבר דיברנו על הנושא הזה, אבל אני מקווה ששקלת מחדש את עתידך. הציונים שלך ותוצאות מבחני הסיכום שלך מזכים אותך אוטומטית בסיוע כספי. אני מצרף את הטפסים שוב.

אתה צעיר כל כך מבריק. אני בטוח שתצטיין בכל קריירה שתבחר, אבל דע לך שאדם עם תעודה אקדמית יתקבל לעבודה בקלות רבה יותר ויוכל להשתכר שלושים ושניים אלף דולר יותר בשנה. אני רוצה את זה בשבילך. אני מקווה שאתה רוצה את זה לעצמך. אולי נוכל לקבוע פגישה עם ההורים שלך כדי לדבר איתם על האפשרויות שלך?

בוא נדבר בקרוב,

קליף פורסטר

 

אני נאנח וסוגר את האימייל בלי לטרוח לפתוח את הקבצים המצורפים.

פגישה של היועץ עם ההורים שלי נמצאת בראש רשימת הדברים שלא יקרו לעולם. הצלחתי לשמור בסוד את הלימודים שלי במשך יותר משלוש שנים. זייפתי חתימות, מסרתי מסמכי זיהוי מזויפים, עשיתי כל מה שצריך כדי ללמוד בתיכון מקוון. הניסיון להסתיר גם לימודים במכללה יהיה כמעט בלתי אפשרי. הקורסים במכללה דורשים יותר זמן מחשב והשתתפות במבחנים בכיתות. אני לא יכול לעשות את זה בלי להיחשף. אני חייב לקבל החלטה.

אני משפשף את פניי בתסכול. בטח, אני רוצה ללמוד במכללה, אבל אני יודע שאקבל על הראש. אבא יתנגד בכל תוקף, ואני לא ממש יכול להאשים אותו. דור אחרי דור מגדלים אותנו באותה הדרך – לעבוד קשה ולהישאר מתחת לרדאר.

אני מוציא מהתיק את הקלסר שלי ומניח אותו על השולחן לידי. בין כריכת הפלסטיק הנוקשה והכיסוי השקוף, לצד כל מיני תמונות אקראיות, אני מחזיק תמונות מכל העבודות המזדמנות שהיו לי בחיי.

אני מעביר את האצבע על תמונה של אבא ושלי אוחזים סלים גדושים בתפוחים.

הייתי בן שתים־עשרה כשעברנו למזרח מדינת וושינגטון כדי לעבוד בקטיף. שילמו לנו לפי קילו, לא לפי שעה. הלחץ לעבוד קשה כדי לעזור בפרנסת המשפחה הכביד על כתפיי לא פחות מסל מלא וגדוש בתפוחים.

אני עובר לתמונה של פרידום ושלי מחזיקים מסורים כמעט בגובה שלנו. עבדנו במנסרה באורגון. רוב הילדים בני שתים־עשרה וארבע־עשרה לא צריכים לחטוב עצים ביער נידח בצפון־מערב המדינה. אבל אנחנו היינו שם. ואפילו נשארנו עם כל האצבעות שלמות.

אני מצחקק ביני לבין עצמי למראה תמונה שלי לבוש אפוד זוהר צהוב וכתום, לצד כביש מהיר בלוס אנג'לס. אני אוחז בידי במוט מתכת עם שלט שעליו כתוב "נא להאט". הייתי בן שש־עשרה והנחתי שהנהגים יכבדו אותי כי חבשתי קסדה. זה לא עבד כל כך טוב. אנשים השליכו עליי סיגריות דלוקות, צפרו וקיללו אותי, כאילו אני הייתי הסיבה לפקק התנועה. ופעם אחת נהג שדעתו הייתה מוסחת כמעט דרס אותי. זו הייתה העבודה שהכי פחות אהבתי.

התמונה האחרונה צולמה כאן, בעיר רינו. אבא ואני כורעים זה לצד זה, כל אחד מאיתנו אוחז באקדח מסמרים, מקימים שלד של בית חדש. יש כאן עכשיו פריחה עצומה בבנייה, ואין מספיק פועלים מיומנים. בדיוק כמו בכל עבודה אחרת, לא התקשינו במיוחד למצוא חברה שלא תתעקש על תעודות מזהות ושתסכים לשלם לנו בשחור. לתשלום מתחת לשולחן יש יתרונות מבחינת החברה: עבודה זולה, בלי לשלם על תנאים סוציאליים, ומה שהכי טוב – בלי הבלגן של המיסוי. ההורים שלי, בחוכמתם ובגלל המסורת שלהם, מעולם לא הגישו בקשה לתעודות לידה או למספרי ביטוח לאומי עבור אף אחד מאיתנו. הם עצמם חסרי תיעוד ומסרבים לקיים קשר עם השלטונות, אז למה שלילדים שלהם יהיו תעודות?

לא בפעם הראשונה אני מצטער שלא נולדתי למשפחה רגילה.

אני פותח את הקלסר ומתחיל לעבוד. יש לי שלוש שעות לפני שאצטרך לחזור לאתר הבנייה. מר וולטון הואיל לתת לי כמה שעות חופשיות, אבל אני עדיין צריך להרוויח את חלקי. המשפחה שלי בונה על הכסף הזה.

sep
מאוחר יותר באותו לילה, לאחר ארוחת הערב, כל הגברים נאספים סביב המדורה. כל ערב אותו דבר מזוין – גברים בוגרים מתחרים ביניהם בסיפורים מוגזמים. אני מביט מעבר למדורה ורואה את דניור יושב רחוק ממני ככל האפשר, כאילו הוא צריך את הלהבות שיפרידו בינינו ואת מסך העשן שימנע ממני לראות אותו. הוא עושה כל מאמץ כדי לא להודות שאני חשוב לו, גם אם זה רק כחבר. קולו של בריית' רועם, גובר על צלילי ההתפצחות של האש, מושך את תשומת ליבי.

"וואו, זה היה בטח לפני עשרים שנה. פאט, אולי אתה זוכר?" הוא פונה אל אבא שלי בשאלה. "אתה זוכר את אתר הבנייה ההוא? פרצנו לשם אחרי שעות העבודה וגנבנו חומרי בניין שהיו פזורים שם כדי למכור אותם. זוכר?"

אבא צוחק, נהמת צחוק שבוקעת ממעמקי בטנו. "פאק, עשרים שנה לפחות, אם לא יותר," אבא טופח על ברכו. "הגענו לשם ומצאנו נער ונערה שהתמקמו באחד החדרים בבית שבנינו. הם היו עירומים כביום היוולדם. אתה זוכר את הפרצופים שלהם?"

"פאק, אני לא זוכר את הפרצופים שלהם! הייתי עסוק מדי בלהסתכל על השדיים של הבחורה ההיא. אלוהים ישמור. נורי ואני רק התחתנו, אבל התפריט הקבוע כבר שעמם אותי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון." בריית' מקפיץ את גבותיו, והבן שלו, וון, נאנח במבוכה. "מבט אחד בציצים האלה, וכבר התחלתי לרייר." הוא פושט את כפות ידיו ומניע אותן בתנועות עולות ויורדות כאילו הוא שוקל מלונים.

אני מגלגל עיניים. איזה אידיוט.

"בגלל זה לא שמת לב לנער שהשליך לבנה על הראש שלך!" קורא אבא וזורק חתיכת קרש, פוגע בראשו של בריית'. בריית' מתעצבן ומשליך את הקרש בחזרה על אבא, אבל הוא מספיק להתכופף, והקרש ממשיך לעוף מעליו.

הכול שקט לרגע, וכולנו מחכים לחבטת הפגיעה. מתח ממלא את האוויר, וכולם תוהים אם תפרוץ קטטה. אבא פורץ בצחוק ראשון, ובריית' מצטרף אליו. אנחנו מצטרפים בהיסוס. עם החבורה הזאת, אף פעם אי אפשר לדעת. מריבות פורצות כאן כמעט כל ערב.

"כשהדם התחיל לזלוג על הפנים שלי, הילד נבהל, הוא חשב שנהרוג אותו. שניהם קפצו והתכוונו לברוח, עדיין עירומים לגמרי. ואז הוא ראה שאני מסתכל על השדיים של החברה שלו, וזה הרגיז אותו – הוא נעמד מאחוריה וכיסה אותם בידיים שלו." בריית' משחזר את התמונה, אוחז בשדיים של נערה דמיונית. "הם ברחו ככה, הוא מדדה מאחוריה, כפות ידיו מלאות בשדיים שלה, הזין הקטן מתנדנד לו בין הרגליים עם קונדום משתלשל מהקצה שלו."

עכשיו כולם צוחקים.

"בסוף יצאנו משם עם חומרי בניין בשווי אלפיים ארבע מאות דולר," מתגאה אבא.

"ואני יצאתי עם שבעה־עשר תפרים!" בריית' משפשף את הפציעה הישנה בצד ראשו.

הצחוק ממלא שוב את האוויר.

אני מגניב מבט לעבר דניור כשהעשן הסמיך מתפזר קצת ברוח וכבר לא חוצץ בינינו. הוא מסדר את שערו הארוך מאחורי אוזניו ומנענע את ראשו למשמע משהו שאומר בריית'. פאק, הוא חתיך הורס.

הוא קולט את המבט שלי ומכווץ את גבותיו. השיניים שלו נוצצות באור המדורה כשהוא חושף אותן בנהמה, מבהיר לי במבט שאני חסר כל משמעות מבחינתו.

כשאנחנו ככה, סביב המדורה, מספרים סיפורים, דניור הוא האויב שלי. אויב סטרייט, הומופוב. אבל כשכולם הולכים לישון, ואנחנו יכולים למצוא מפלט בצללים, הוא דניור שאני אוהב.

ברגעים כאלה דניור הוא החבר שלי.

ברגעים כאלה אנחנו מתנשקים ומתחככים זה בזה.

ברגעים כאלה אנחנו לוחשים זה לזה את משאלות הלב הכמוסות שלנו ומדמיינים שיש לנו עתיד יחד.

זה לא נמשך זמן רב, כי כשאנחנו מתעוררים ואין איפה להסתתר, הוא נסגר בפניי ומעמיד פנים שאנחנו בקושי מכירים. הוא נעשה ממש מרושע. אני לא יודע אם הוא כועס עליי או על העולם, אבל הוא מתנפל על האדם היחיד מלבדו שיודע את הסוד שלנו.

עליי.

אנחנו שותים עוד כמה בירות ומאזינים לעוד כמה סיפורים. הנשים יושבות ומשחקות קלפים, קולניות וגסות בדיוק כמונו. הילדים מתרוצצים סביב, מכלים את שארית המרץ שלהם לפני השינה. ואני סופר לאחור את הדקות עד שאוכל לראות שוב את הגרסה של דניור שאני לא שונא.