פוסטמודרניזם - ומה הלאה?

מבוא
פוסטמודרניזם - ומה הלאה?
 

הפוסטמודרניזם לא מת
הפילוסוף הסיני בן המאה הרביעית לפני הספירה, צ'וואנג־טסה, טען שהדג איננו יודע שהוא שוחה בתוך אקווריום. בהקבלה אפשר לטעון שבני האדם אינם יודעים שהם מושפעים בצורה לא מודעת מן האקלים התרבותי של תקופתם, וכך גם בחמישים השנים האחרונות: אנו מצויים בתוך אקווריום של אקלים תרבותי פוסטמודרני המשפיע במישרין לא רק על אורח חיינו התרבותיים והמחשבתיים אלא גם על אורח חיינו הכלכליים, הפוליטיים, האמנותיים, הטכנולוגיים, והצבאיים, וכדומה, ובמילותיו של האנתרופולוג היהודי־צרפתי קלוד לוי־שטראוס: "המיתוס חושב דרכנו".

הפוסטמודרניזם לא מת. הוא חי, נושם ובועט, והוא גם איננו אופנה חולפת. הוא מייצג אסכולה אפיסטמולוגית משמעותית שיש לדון בה באופן ביקורתי. טענתי היא שהפוסטמודרניזם מת רק מבחינה אפיסטמולוגית וכי המוות הזה הוא חלקי בלבד. אנו נידרֵש למותו האפיסטמולוגי של הפוסטמודרניזם כצד אחד של המטבע, כאשר הצד השני המשלים אותו מבחינה אפיסטמולוגית הוא האסכולה הרציונלית־סטרוקטורליסטית.

דעיכת הרוח: האומנם? - החיוב והשלילה בפוסטמודרניזם
יש מי שרואים בפוסטמודרניזם אסכולה פילוסופית שגרמה לדעיכת הרוח בעצם היותה שוללנית באופן קיצוני עד כדי כך שמדובר ברלטיביזם ניהיליסטי. הסופר הרוסי בן המאה התשע־עשרה, פיודור דוסטויבסקי, אמר שאם הכול אפשרי, אזי אין אמת. הפוסטמודרניזם מתנגד לאמונה בקיומה הפוטנציאלי של אמת אוניברסלית, שכן לשיטתו המציאות היא פלואידית, משתנה ותלוית הקשר. עמדה שוללנית זאת גורמת לחשיבה בעלת אפיונים מובהקים של דקונסטרוקציה, ולכן - על בסיס של פירוק וכאוס שכזה - אי־אפשר לבנות שום פרדיגמה. מצד אחד, אפשר לראות בפוסטמודרניזם גורם שעלול להוביל לדעיכת הרוח עקב ניפוץ כל פרדיגמה אפשרית עד כדי מצב של רלטיביזם ניהיליסטי. מצד שני, יש לזכור שהפוסטמודרניזם נולד כריאקציה למודרניזם, וסייע לנו, כבני אדם חושבים, לנסות לחרוג מהנטייה לחשיבה פרדיגמטית דוגמטית סביב איזמים ואידיאולוגיות גדולות. ההיסטוריה מלמדת שהיצמדות לפרדיגמות דוגמטיות ואף פנטיות של אמת אוניברסלית אחת הולידה בסופו של דבר אסונות וחורבן. הפרדיגמות הדוגמטיות הובילו לחשיבה פשיסטית - גם ימנית־נאצית וגם שמאלנית־קומוניסטית.

הפוסטמודרניזם קורא תיגר על הפרדיגמות הדוגמטיות ומחנך לנפץ כל נטייה להשתעבדות מקובעת סביב פרדיגמות מאבנות.

אין גבוה ואין נמוך
דעיכת הרוח הפוטנציאלית עלולה להתפרש בהצהרה הפוסטמודרניסטית כהיעדר אפשרות להציג קריטריונים של גבוה לעומת נמוך, הווי אומר: של היררכיה אידיאית ורעיונית. על פי טענה זאת של הפוסטמודרניזם, המסקנה המתבקשת היא שאי־אפשר לקבוע שיצירתו של המלחין וולפגנג אמדיאוס מוצרט גבוהה באיכותה מיצירתו של המוזיקאי שלמה ארצי, שהרי אין אמת אבסולוטית, וכל אמת היא תלוית הקשר לצופה ולשומע. ישנם אנשים המאזינים ליצירתו של מוצרט ושומעים רעש. אחרים מאזינים לשלמה ארצי ומכבים את הרדיו בשאט נפש.

נשאלת השאלה אם הצגת הפרדיגמה הפוסטמודרניסטית, אשר לפיה אין קריטריון מכריע בין גבוה לנמוך, מובילה במישרין לדעיכת רוח, שהרי ללא קריטריונים - הכול אפשרי, הכול מקובל, הכול מותר. ואם הכול מותר, אין אמת. ואם אין אמת, משמע האדם מנווט את חייו ללא כוכב צפון.

הצורך בהצגת קריטריון כדי לאפשר אבחון של דעיכת רוח
חוקר האמנות היהודי־אוסטרי בן המאה העשרים, סר ארנסט גומבריך, ראה את תולדות האמנות הוויזואלית מבעד לקריטריון שהוא כינה "פרוגרסיה מימטית". לטענתו, תולדות הציור מתאפיינות כתולדות של שכלול סכֶמות הייצוג של המציאות במגמה להגיע לדומוּת יתר, משמע מימזיס.

גומבריך נתקל בשתי תופעות בשדה האמנות הוויזואלית שהציבו אותו בגבו אל הקיר, במבוכה קטטונית. התופעה האחת התבטאה בציור הביזנטי, שלדבריו היה סכמטי ופרימיטיבי לעומת האמנות ההלניסטית שקדמה לו, אשר התאפיינה במגמה מימטית גבוהה יותר. גומבריך מצא צידוקים הטרונומיים, כלומר חוץ־אמנותיים (מחוץ לשפה הציורית) כדי להסביר את הרגרסיה ההיסטורית שהתחוללה ובאה לידי ביטוי בציור הביזנטי. לטענתו, הכנסייה חייבה את האמנים לצייר בצורה פשוטה וסכמטית, כדי שהעם יוכל לקלוט בקלות את המסר הדתי המועבר מבעד לתמונות. התופעה השנייה שהדהימה את גומבריך וערערה את התיאוריה שלו על אודות הפרוגרסיה המימטית, התבטאה בציור המודרני - החל באימפרסיוניזם וכלה בציור המופשט. בניגוד לתפיסה הפרוגרסיבית־מימטית של גומבריך, הגורסת שתולדות הציור מייצגות שכלול של סכֶמות הייצוג של המציאות, הציור המודרני מייצג מגמה הפוכה - של טשטוש, עיוות, שבירה, רגרסיה והיעלמות. כך למשל, האימפרסיוניזם טשטש את המציאות, האקספרסיוניזם עיוות אותה, הקוביזם שבר אותה לרסיסים, הציור הנאיבי הציג רגרסיה לעבר ציור ילדי, ולבסוף הציור המופשט גרם לאובייקט המציאות להיעלם. לנוכח ההתפרצות הפתאומית של האיזמים השונים בציור המודרני, אשר מייצגים פריעת צורה מן הריאלי לעבר המופשט, גומבריך התלבט אם וכיצד להמשיך לדגול בתיאוריה שלו על אודות תולדות הציור כפרוגרסיה מימטית.

השאלה העומדת לדיון היא: האם גומבריך היה מעז לראות בציור המודרני דעיכת הרוח? אמנם התשובה היא שלילית, אך מאחר שהיא מנוגדת לתזה התיאורטית שלו, גומבריך נשאר באין־אונים תיאורטי.

אמנות מנֻוונת כדעיכת רוח
מקס נורדאו, מאבות הציונות, שהיה גם נוירולוג ופסיכיאטר, כתב ספרון קצר המכונה התנוונות (Entartung), אשר יצא לאור בשנת 1892. הוא הקדיש את הספר הזה למורו, הקרימינולוג צ'זארה לומברוזו, ולא לחינם. לומברוזו, בהשפעת תורת האבולוציה של הרברט ספנסר וצ'רלס דרווין, הציג על הבמה התיאורטית את מושג האטביזם, המייצג רגרסיות מורפולוגיות של תווי הפנים ושל הגוף אצל האדם לעבר שלבים קדומים של האבולוציה. מבחינתו של לומברוזו, זה היה הביסוס המדעי לתופעת הפושע המולד.

בספרו התנוונות טען נורדאו שהסופר אמיל זולא, וכן האימפרסיוניסטים ועוד רבים וטובים אחרים, הם מנֻוונים. את טענתו הוא ביסס על קריטריונים אבולוציוניים של גבוה לעומת נמוך, שבהם צידד.

כעבור זמן עלתה על הבמה ההיסטורית התזה הגזענית־ביולוגית של הנאצים. הנאצים הגדירו את הציור המודרני כ"אמנות מנֻוונת", ולבסוף גם שרפו ספרים, כלומר שרפו תרבות שעמדה בניגוד לתזה הפשיסטית שבה הם דגלו. הן מקס נורדאו והן הנאצים ראו באמנות המודרנית דעיכת הרוח על פי קריטריון אבולוציוני.

משתי הדוגמאות המבעיתות האלה חשוב להבין שקריטריון מסוים עלול להכריע מהי דעיכת הרוח. מנגד, ללא קריטריונים קיימת סכנת התדרדרות לעבר רלטיביזם ניהיליסטי שאינו מאפשר להכריע אם המוזיקה של מוצרט טובה יותר מזו של שלמה ארצי.

הדיון פתוח.