טרילוגיית המנזר 1 - הבתולה

פרק 1

בד לבן שקוף מכסה אותי מהצוואר ועד כפות הרגליים. עיניי קבועות בשביל העפר שלפניי כשאני הולכת בחשכה, ותנועתי הקלושה היא מגדלור בלילה שמאותת לטורפים מכל סוג ומין. אני משתדלת לא לרעוד. השמירה על צעדים מדודים היא כל עולמי עכשיו, מחשבתי היחידה. צעד, ואז עוד אחד.

אסור לי לחשוב על הענפים המתפצחים, על הצעדים על פני העלים היבשים, על המזמור השקט שנישא באוויר הקר או על הנשים שלפניי ומאחוריי. לא. רק על צעדיי שלי. ימין, ואז שמאל. על האדמה הקפואה תחת כפות רגליי היחפות. על התנופה הנושאת אותי עמוק יותר ויותר אל תוך היער.

במרחק נראה אור קלוש של מדורה. אנחנו ממשיכות להתקדם, כולנו ממהרות לעבר הכלוב בלב מלא תשוקה ובנפש חפצה. אנחנו רוצות שיאזקו אותנו, שישלטו בנו, שיניעו אותנו לפי רצון האל שלנו, ורצונו בלבד. והאל שלנו בחר אדם אחד שישמש כשליחו על פני האדמה. הנביא ליאון מונרו.

המזמור העמוק מחלחל בעורקיי כשאני מתקרבת אל אור המדורה. הבוהק הכתום מרצד על כפות רגליי המלוכלכות ומשתעשע על הבד הרך של כתונת הלילה שלי. אף על פי שאני לבושה, אני חשופה. אני נכנסת אל מעגל הגברים, שכולם לבושים במכנסיים לבנים ובחולצות לבנות — גברים קדושים אשר נבחרו בקפידה בידי הנביא עצמו.

אני הולכת בעקבות הנערה שלפניי עד שכולנו יוצרות מעגל פנימי, דחוקות בין המדורה לבין הגברים. זהו מעגל שטני נוסף, אשר מבטיח שאֶצרב בייסורים בכל כיוון שבו אפנה.

אישה בשחורים הולכת לצד טור הנשים ומושיטה לכל אחת מאיתנו כד מים קטן. ראשי מורכן ואיני מביטה בעיניה כשהיא מתקרבת. אבל אני כבר יודעת מי היא — רייצ'ל, אשתו הראשונה של הנביא. הצליעה שלה מסגירה אותה. אני לוקחת ממנה את הכד, ומשקל המים הקרים מרגיע את הרעד בידיי.

קול חזק מפסיק את המזמור. "נודה לאל על השלל שלפנינו."

"אמן," עונים הגברים פה אחד.

"נזכור את צו האל 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ'. כאות לכך שאנו סרים למרותו, ניקח נערות אלו תחת חסותנו ונגן עליהן. נכניס אותן גם לליבנו, ונוקיר אותן כאילו היו דם מדמנו."

"אמן."

קולו מתגבר כשהוא מקיף את המעגל. "ממש כפי שהאל קרא לרבקה שתינשא לבן אברהם, כך נקראו הנערות הללו לשרת את אנשי האל אשר נאספו כאן הלילה."

מגפיים כבדים נעצרים מולי. מגע עדין תחת סנטרי מושך את מבטי מעלה, עד שאני פוגשת זוג עיניים כהות. הנביא מביט אל תוך נשמתי.

"האם את זוכרת את סיפור רבקה, אחות?"

"כן, הנביא."

"אני בטוח שבת אלוהים כמוך מכירה את כל הסיפורים מן התנ"ך." הוא מחייך וחושף שיניים לבנות כשיני שלד.

"כן, הנביא."

"'וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל." ומה קרה אז לרבקה?"

"עבד אברהם לקח אותה."

"נכון מאוד." הוא רוכן אליי, מבטו קודח לתוכי.

רעד עובר בגופי. הוא משפיל מבט אל החזה שלי וצידי פיו מתקמרים בחיוך למראה הפטמות הזקורות שלי מבעד לבד הכותנה.

הוא מרפה מסנטרי ופוסע לאחור, ממשיך להקיף את המעגל בעודו מדבר על גורלה של רבקה. אני מגניבה מבט אל הגבר העומד מולי. שיער בהיר, עיניים כחולות, הבעה שלווה — בנו הצעיר של הנביא. אני נשטפת הקלה. לא יהיה נורא להיות הבתולה של נואה מונרו. השמועות מספרות שהוא בחור טוב, אפילו עדין. אני מעבירה את מבטי אל הגבר שמשמאלו. שיער כהה, עיניים כהות עוד יותר, מחייך כמו אבא שלו כשהוא בוהה בי — אדם מונרו. אני משפילה את מבטי ומרחמת על הנערה שמימיני.

"נשמור על ביטחונכן. נרחיק אתכן ממפלצות העולם הזה אשר ינסו לנצל אתכן, להרוס את השלמות התמימה שבכל אחת ואחת מכן. זכרו את סיפורה של דינה: 'וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ'. כך יהיה עם כל גבר אשר אינו במעגל הזה. הם ייקחו אתכן, יפגעו בכן וישליכו אתכן מעליהם לאחר שישחיתו את גופכן ואת ליבכן. רק במנזר תוכלו לחיות חיים שלווים בלא פחד."

אני תוהה אם ג'ורג'יה שמעה את אותו נאום. אני בטוחה שכן. כמה זמן הניחו לה לחיות אחרי הטקס הזה? המחשבה מכרסמת בי בעוצמה מפתיעה, ושנאה מתחילה להשתלט על הדמות הצייתנית שאני לובשת. לשבריר שנייה אני יוצאת מהדמות ומרימה שוב את מבטי אל אדם מונרו. האם הוא זה ששיסף את גרונה? האם ידיו הגדולות תקפו את ג'ורג'יה באכזריות איומה בעודה בחיים?

הוא מזעיף פנים אל הבתולה הרועדת העומדת מולו, ואז מבטו ננעץ במבטי. עיניו מתעגלות מעט ואני שבה להתבונן באדמה, ואז עוצמת את עיניי. לא הייתי צריכה לעשות את זה. אני נוזפת בעצמי בשתיקה בזמן שליאון — לא, הנביא — בזמן שהנביא ממשיך בדבריו על ההגנה שמספק המנזר. אני עוטה שוב את המסכה שלי. אני חסידה נאמנה של הנביא ובתולת מנזר נלהבת. זמזום מחשבותיי הולך ומתגבר, ופתאום אני מבינה שהנביא הפסיק לדבר.

אני פוקחת את עיניי ומציצה בנערה שמשמאלי. היא מרימה את הכד שבידיה, ועיניה עדיין מושפלות. אני עושה כמוה.

"המים מייצגים את המנחה שכל בתולה מגישה למגן שלה — איש צדיק אשר ילמד אותה וינחה אותה לאורו של אדוני אלוהינו. אלוהים קידש את המגן, וכל החלטותיו של המגן הן לטובתה של הבתולה אשר תחת חסותו. כפי שהורה אלוהים בספר בראשית, הגבר הוא המנהיג והאישה היא עזר כנגדו. כך יהיה כאן. המגן — בעזרת האל בליבו — יוביל את בתולתו וילמד אותה את דרכי המאמינים האמיתיים."

"אמן." נדמה שקולות הגברים נעשו חזקים יותר, רעבים יותר.

"כעת, בתולות, הציעו עצמכן ככלי קיבול לידע ולאור של אדוננו, למגינים שלכן."

אני מושיטה את הכד שלי בזרועות רועדות. רפרוף אצבעות על אצבעותיי, והמשקל מוסר מעליי. כעבור כמה רגעים, הכדים הריקים נזרקים מעל ראשינו ומתרסקים אל תוך המדורה שמאחורינו. שאגה חייתית עולה מהגברים — זאבים שהתעורר בהם תיאבון לדם.

"מגינים, הובילו את השיות העדינות בחזרה אל המנזר, שם נקבל אותן אל העדר."

יד מופיעה, כף יד גדולה ופתוחה. אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שהתמזל מזלי שקיבלתי את נואה. אני שמה את ידי בידו, מרימה את מבטי ומגלה שבעל היד הוא גבר שונה לגמרי. נואה מתרחק מהמדורה עם אישה אחרת.

חיוכו של אדם מאפיל כשהוא אוחז בידי בכוח. "נלך, שֵׂיָה קטנה?"