מראה אל מסורת הזן

הקדמת המתרגם

 
מראות מופיעות לעיתים קרובות בכתבי הבודהיזם כדימוי לתודעה. מספרים שכשרצה הנזיר הסיני חואי־יואן בן המאה הרביעית להדגים לקיסרית את האמת האולטימטיבית, הוא בנה לשם כך אולם שלם של מראות. במרכז האולם הוא הניח פסל קטן של הבודהה, והפסל המוקף מראות השתקף אינסוף פעמים בתוכן. אולם אולי מוטב היה - יגידו מורי הזן הגדולים - אילו היה חואי־יואן נפטר גם מפסל הבודהה עצמו ונותן למראות לשקף את עצמן, אינספור צלליות ריקות המתגלמות האחת בתוך השנייה.

הספר ״מראה אל מסורת הזן״ נכתב ככל הנראה ב-1564, על ידי הנזיר הקוריאני, היו־ג’ונג. הטקסט הפך עד מהרה לספר לימוד בסיסי לכל הנזירים הבודהיסטים בחצי האי, ועותקים רבים שלו הופצו גם ביפן. עד עצם היום הזה משננים נזירים קוריאנים את ״מראה אל מסורת הזן״ בשנותיהם הראשונות במנזר על מנת להתכונן לחיים של תרגול בודהיסטי.

היו־ג’ונג (1520-1604), הידוע גם בכינויו ״ההר המערבי״, כיהן כראש מסדר הנזירים בקוריאה במאה השש־עשרה. מספרים שכבר בינקותו חלם תכופות על מנזרים בודהיסטים וכינוי החיבה שלו היה ״התינוק הנזיר״. הוא איבד את הוריו בהיותו בן עשר - עובדה שוודאי השפיעה רבות על ראיית עולמו - ובגיל עשרים גילח את ראשו והצטרף למנזר. עד מהרה הפך תלמיד הזן המוכשר למורה גדול עם אלפי תלמידים, אולם בקוריאה הוא ידוע בעיקר בשל פיקוחו על גדודי הנזירים אשר הדפו את התקיפה היפנית ב-1592. ¹ מספרים שלקראת מותו, הביט היו־ג’ונג ארוכות בדיוקן של עצמו, ולבסוף כתב בצידו האחורי:

״לפני שמונים שנה,
אתה היית אני;
ושמונים שנה אחר־כך,
אני הוא אתה.״

מסורת הזן חיה ונושמת בתוך אוקיינוס של פרדוקסים. מצד אחד היא מבטלת את המילים, הכתבים, והפרשנויות, ורואה בהם ציוץ ציפורים חסר משמעות, ומצד שני הפיקה לאורך השנים אוסף טקסטים עצום ורב־ממדים. מצד אחד מטיפה מסורת הזן לתרגול מחמיר וקשוח, ומצד שני לספונטניות ולחוסר מעש. מצד אחד היא ממליצה על מדיטציה על מנת להגיע להארה, ומצד שני גורסת שבעצם רק לאחר ההארה ניתן לתרגל כמו שצריך. מצד אחד היא חוזרת ומדגישה שהבודהה נמצא בתוכנו - שטבענו המקורי מואר הוא - ומצד שני מתעקשת שהבודהה שונה מאיתנו, ויכול הוא להציל אותנו בעזרת כוחותיו העל־חושיים. היא ממליצה על שיגעון לצורך שלווה, על אלימות לצורך רוגע. היא מקדשת את החבטה, את הקללה, את הפיוט, ואת הנונסנס, אולם לא מוותרת על חשיבותה של התנהגות אתית קפדנית.

הפרדוקס במסורת הזן נתפס גם כמפתח להארה. הקואנים - אותם דיאלוגים קצרים בין מורים ותלמידים אשר נגמרים בדרך כלל בצעקה פתאומית, במכת מקל, או באמירה חסרת פשר - הם חיילי הפרדוקס. מדגימים הם שימוש במילים ובמשפטים על מנת לשים סוף למילים ולמשפטים, וכך להגיע לאמת החבויה עמוק במקום אליו ההבחנות המילוליות אינן יכולות להגיע. ״מהי קולה של מחיאת כף יד אחת?״ הוא אולי הקואן הידוע ביותר במערב כיום. אולם במהלך ההיסטוריה הודגש אחד הקואנים של מורה הזן ג’או־ג’ואו מן המאה התשיעית: ״האם גם לכלב יש את טבע הבודהה?״ שאל התלמיד, ״אין!״ קבע ג’או־ג’ואו, והצית את אש התהייה.² הרי נאמר שלכל היצורים החיים יש את טבע הבודהה, אז אולי הכוונה היא שהכול ריק, אין? או שבעצם התכוון ג’או־ג’ואו שאין אנו צריכים לסמוך על הנאמר בכתבים? אולם הניסיון לפתור את הפרדוקס בעזרת ההיגיון נועד מראש לכישלון. במקום זאת, מציעה לנו מסורת הזן להתמקד בתהייה עצמה, לתהות ולתהות יומם וליל, לתהות כשאנו יושבים, עומדים, הולכים, ושוכבים - לתהות גם בחלומותינו — לתהות עד שנהפוך לגוש דחוס של תהייה אשר יום אחד פשוט יתנפץ לו לרסיסים ואנו נתעורר.

אף כי מסורת הזן תופסת את עצמה כמורשת אשר עברה ממורה לתלמיד החל מן המורה הראשון, הבודהה שאקיימוני, נראה שהיא התפתחה למעשה במאה השישית והשביעית בסין. היא הושפעה מאוד מן הספונטניות ואהבת הטבע הטאואיסטיות, וכן מיחסי המורה והתלמיד הקונפוציאניים, וכך בעצם הנגישה את הבודהיזם הזר לקהל הסיני. בסין נקראת המסורת צ’אן, קיצור של צ’אן־נה, או דהיאנה בסנסקריט, מושג שמשמעותו פשוט מדיטציה. מסין הגיעה המסורת לקוריאה, שם מבטאים את שמה ״סון״, והמשיכה גם ליפן, שם נקראה ״זן״. המערב התוודע אל מסורת זו בעיקר בתיווכם של מורים יפנים בעידן המודרני, וכך הפכה המילה ״זן״ היפנית למושג אוניברסלי השגור בפי כולם.

״מראה אל מסורת הזן״ מחולק לשמונים־וארבעה פרקים קצרים. חלוקה זו אינה מקרית ותפקידה להזכיר לקורא את שמונים־וארבעה אלף ייסורי הקיום, ושמונים־וארבעה אלף הדרשות שלימד הבודהה על מנת להפסיקם. כל אחד מן הפרקים ניפתח בציטוט או באזכור מן הסוטרות הבודהיסטיות או מכתביהם של מורי זן, וממשיך בהסברים של היו־ג’ונג, לעיתים בתוספת פיוט או הערות נוספות.

הרעיונות המרכזיים בטקסט עלולים להפתיע, לבלבל, ואף לקומם חלק מן הקוראים. קטעים רבים עשויים להיראות סתומים וחסרי פשר. אולם כל החפץ להביט דרך מראה צלולה אל עבר מסורת הזן האותנטית - זו אשר נלמדה במשך מאות שנים במנזרי סין, קוריאה, ויפן - יוכל למצוא אותה בעמודים שבהמשך. אז מציע אני לכם לנסות לגשת אל הטקסט העתיק בראש פתוח, ללא דעות ותפיסות קודמות— לקרוא בו מבלי לשפוט, להגות בו מבלי לחשוב, לתפוס במשמעותו מבלי להיאחז, ובעיקר, פשוט לתהות.
 

מראה אל מסורת הזן 

הקדמת המחבר:
 

תלמידי הבודהיזם בעבר לא אמרו דבר שהבודהה לא אמר ולא עשו דבר שהבודהה לא עשה. העריכו הם רק את עלי הדקל עליהם נכתבו לראשונה כתבי הקודש. תלמידי הבודהיזם כיום, לעומת זאת, מוסרים האחד לשני ומדקלמים את פסוקיהם של מלומדים חילוניים, מקדשים ומרוממים הם את פיוטיהם של מלומדים חילוניים, ואף מקשטים הם את הספרים באדום ובירוק, ועוטפים את מגילותיהם במשי יפיפה. אוספים הם עוד ועוד כתבים אך לעולם אין הם מסופקים ואין הם מעריכים את מה שיש להם. אוהו! מדוע הערכים של תלמידי העבר וההווה כה שונים הם אלו מאלו?

אף כי אין אני נבון במיוחד, יש לי עניין בכתבים העתיקים, ומעריך אני את עלי הדקל עליהם נכתבו כתבי הקודש. אולם עצום הוא אוסף הכתבים כאוקיינוס הגדול, ותלמידים בעתיד ייאלצו לנבור בעלים רבים על מנת למצוא את המהות. מסיבה זו ליקטתי מן הכתבים כמה מאות קטעים חשובים ומהותיים ואספתי אותם לספר אחד. חושב אני שאף כי הספר קצר ופשוט, כולל הוא את כל הרעיונות העיקריים של הכתבים. אם תתייחסו למילים אלו כאל מורה מכובד ותחקרו אותן היטב לעומק, תמצאו בהן את המופלא. הרי הבודהה שאקיימוני החי נמצא בכל פיסקה ופיסקה. אז אל נא תתעצלו!

חשוב לזכור שיהלום הזן היוצא מגדר הרגיל נמצא רחוק ממילים וממשפטים, אך רק בעלי כישורים מיוחדים יוכלו להגיע אליו ללא הדרכה.

קיץ 1564,

אולם הריקות הצלולה,

איש הדרך הלוטוס הלבן, היו־ג’ונג.