אלרסאא'ל – האיגרות

מה הטעם בחליפת איגרות בין שני משוררים?
 

עזיזי סמיח,

מה הטעם בחליפת איגרות בין שני משוררים? הסכמנו להגשים את הרעיון הקוסם הזה לפני שנתיים בסטוקהולם הקרה. אני מודה כאן בקוצר ידי, כי אני מנוע מן העונג שבכתיבה למשך שבעת הימים הבאים. תמיד חוטפים אותי לאין־מקום אחר. עם זאת, הרעיון הגיע לאוזני רבים מחברינו, והם מפצירים בי עד כדי כך שקשה לי לסרב להוציא אותו אל הפועל.

אני נהנה כל כך לקרוא איגרות ושונא כל כך לכתוב אותן! אני חושש שמא יתגלה באמצעותן סוד כמוס העלול לחולל שערורייה אין־סופית, מקור להאשמות אין־ספור, שההתנשאות איננה הקלה שבהן, כמקובל!

עכשיו אשנס את רגשותי ולא רק את מותני ואתחיל לכתוב. אינני יודע מנין להתחיל להתבונן במראה המשותפת לשנינו, אך אתחיל כדי לכוון את עצמי ואותך כיוון מדויק שקושי רב כרוך בו. יקשה עלינו להסס או לחזור בנו, אחרי שעוררנו עלינו את קהל הקוראים ואחרי שבירכתי אותך לרגל יום הולדתך, הממשיך ומפריד בין גילך ובין מראה פניך. מזל טוב! מי ייתן והשנים יביאו לך רק טוב ושירה עד תום השיר!

לא נוכל לרמות איש. אנחנו עומדים לסטות מן הנוהג המקובל על המו״לים והסופרים, ואף על היורשים, המקבצים איגרות בספר, כי אנחנו מתכננים פה ספר ומחברים עבורו איגרות. הקלפים שלנו גלויים: נתלה את הביוגרפיות שלנו על הגגות או נכסה על בושתנו בפני כותבי הזיכרונות בכך שנכתוב אותם בעצמנו במכתבים.

שים לב היטב — לא נוכל לומר דברים שאין לומר, כי אנחנו נדרשים להיות רציניים, לדבר אמת, להסתיר אותה ולהשגיח על שני הדברים גם יחד. אנחנו נדרשים לא לקלקל תמונה סטנדרטית שלנו שדמיונו של הציבור שרטט לו על אודותינו. אנחנו נדרשים גם להכניס שינוי מסוים בהתכתבות כדי שתהיה ספרות. קודם כול, עלינו להרחיק מעלינו את פניהם של העדים ואת האסתטיקה של החולשה האנושית.

איך נוכל לפתור את הבעיה המתמטית הזאת, שהשארית שלה חוצה את המחיצה היפה שבין המכתב ובין המאמר? ננסה להציל את הטקסט מגבולותיו, כי תכונתה הבולטת ביותר של הכתיבה היא יכולתה לקבוע את הגבולות שהמבקרים קוראים להם מבנה. בוא נשבור את המבנה, כדי שהמשחק החדש שלנו יזכה לכר נרחב ופתוח.

כזכור לך, העניין כולו התחיל בכך שרצינו להשאיר סביבנו, אחרינו ובקרבנו עקבות משותפות ועדות להתנסויותיו של דור שהתקבץ לאור התקווה ולאש הצער, ולהתנצל בקול מחריש אוזניים על ההפסקה שחלה למשך זמן־מה בחיינו שהם אחד. רצינו לחדש את הקשר הקודם בינינו ולהחזיר אותו גם לתודעת הבריות ולמצפונן כדי למתוח את השניוּת שלנו עד לרגע האחרון של הזמן. בעבר מרדנו בשניות הזאת, בראשית היווצרותנו העוברית, מרד שהיה הכרחי להתגבשות פרטית וייחודית בתחום השירה. הדחף הזה לעצמאות המשיך והפך למלחמה מטופשת, שאחת הסיבות לה היתה שאחד משנינו הרגיש פתאום שנפסק דיאלוג שבלעדיו הוא יתום. כל אחד מאיתנו היה עד להולדת חברו. בוא ונמשיך להיות עדים זה לזה!

ובכל זאת, איזה טעם יש לחליפת איגרות בין שני משוררים?

כאן איננו משוררים, ולא נהיה משוררים עד שהדבר ייגזר עלינו. האם זה אפשרי? אינני יודע אם תסכים להעלמה הזאת, ההכרחית לשם ההיזכרות בתכונת האנושיות שלנו, שה״תוקפנות״ של האהבה ושל השיר ניצחו אותה מאז הפך הערבי החדש את המשורר החדש שלו לנושא לעסוק בו. מה אנחנו רוצים לומר? השירה גרמה לנו למה שהמוזיקה גורמת לנושא שלה — היא חולפת על פניו ויוצרת בדרכים שונות באמצעות מהותה והכלים העומדים לרשותה. אבל איפה הם התושבים שלנו? איפה עצמנו ובשרנו? איפה היא ילדותנו?

עייפתי מן המיומנות, אבל התפעלתי מתחושת המיומנות המודעת לעצמה שגיליתי בקובץ שיריך החדש. עם זאת, האנושיות שלך מעניינת אותי הרבה יותר, וליתר דיוק — אביך. קינתך על מותו החזירה אותי אל כרם הזיתים התלוי על מותני השמים, הנעלה, בעל השורשים, ואל יכולתנו להתפעל לנוכח חילופי הריחות העזים שבטבע ולנוכח הגבולות הברורים המפרידים בין העונות. מי שאין לו מקום, אין לו גם עונות שנה. עם זאת, אני ממשיך להיות מוקסם מן הסתיו שלנו ולהתלהב ממנו.

הסתיו שלנו איננו העץ המגן על שחיתות הזהב. הסתיו שלנו כולו ריח. איך תוכל להעביר לי את הריח הזה באמצעות האיגרות?

קח אותי לשם, אם יש מקום עבורי בפאטה מורגנה המאובנת! קח אותי אל מְצרים של ריח שאוכל לנשום על המסך, על הנייר ובטלפון!

אם אין הדבר אפשרי, ישמעו נא מפיך כל האבנים הקטנות, העשב והחלונות הפתוחים את דברי התנצלותי הכנה.

זכותו של הילד לשחק בחצר הבית. זכותו למדוד את המרחב בנקב של חליל. זכותו ליפול לתוך באר או פתח רחב בגזע עץ חרוב. זכותו לתעות בדרך אל הים או אל בית הספר. אבל אין זו זכותם של איש, ואף לא של האויב, להשאיר את הילד מחוץ לביתו! לא התבגרנו באופן הזה, אבל צעדנו בדרך הזאת. האם אתה זוכר את קריאתך הגלויה, ״בדרך זו לַנֶּצַח״?1

לנצח, לנצח, ואם נסטה מן הדרך, או אם יגרמו לנו לסטות ממנה אל מקומות גלות שלא עלו אף על דעתם של אלי הרשע היוונים? אפילו הנחש של גלגמש לא עשה לנו כמו שעשתה בת השכנים.2

האם אתה זוכר את הרחוב היוצא מעכו אל הצפון הערבי ואת מסילת הברזל המובילה אל הדרום הערבי? לעולם, לעולם לא אלך עוד בדרך הזאת, כל עוד ממשיך הגורל להתל בנו וכל עוד נפוצים אתונות של ח'וואג'ה בִּלְעָם...

אינני מתחרט על שום דבר, כי אני עדיין מסוגל להשתגע, לכתוב ולהתגעגע בלי לשאול את עצמי אם קדמה המחשבה למעשה שבגללו צרו עליה. כל כך אני זועק בפניהם של אלה הדוחפים את המחשבה אל השעמום, ואומר: נשמתי נמצאת שם! אני אומר לך — הכובשים, החוצצים ביני לבינך, אינם ראויים שישוו אותם לכל רעה ערבית שהיא. עבדי השטויות, טפילי האין־אונים הכללי וצאצאי הנוקמים, לכל אלה אין כל זכות למחוא כפיים לטיפשותם של האחרים שיצירתם הזמנית נמשכת. מה היה קורה אילו ניצחו הללו בהיעדרם? האם יכולה הפלדה החזקה שלהם לגבור תמיד על מחשבה מתה? האם יכול הכלי ליצור מציאות מדבר־מה בן־חלוף?

לכן אני נלחם בעמימות הגרועה, ואינני פורש את געגועַי על פני גשר אישי. הֱיֵה נא אתה הגשר האיתן שלי והבא לוויכוח בין הפנימי לחיצוני את היסוד הבריא של ההמשכיות! פצה אותי על כך שאני נמצא במרחקים, ושמח אותי בידיעה שכל עוד אתה שם, גם אני שם. פתח את החלון המשקיף על הניגוד — כל עוד הוא משקיף החוצה, בתוכנו, הוא מסתובב ומשקיף פנימה. זה מעגל, זה מעגל!3

יש אנשים שאינם מרפים ממני ומנסים להרוג אותי באמצעות השאלה: האם אתה מתחרט על כך שעזבת?4

דבר לא היה לשווא, לא ולא! ניסינו לקדם את ההבטחה באמצעות הלשון, האבן והדם שניתנו לנו. אנחנו ממשיכים לנסות לשרוד ולהמשיך ללכת. קולי לא יישבר כל עוד חי עַמי, חי, חי, כל עוד יש לאדמה יום שהוא תכלית הזהות שבחיים. מדוע שואלים את הפרט: ״האם אתה מתחרט על כך שעזבת?״ לשווא אני מנסה להחזיר את השאלה הזאת למהלכה התקין ולוחש אל תוך מכשיר הקלטה קטן: ״אם הדבר יקל עליכם, הריני מכריז שאני מתחרט על כך שעזבתי!״

מקום, מקום! אני רוצה מקום כלשהו במקום של המקום כדי לחזור לעצמי, כדי להניח את הנייר על עץ קשה יותר; כדי לכתוב מכתב ארוך יותר; כדי לתלות תמונה על קיר משלי; כדי לסדר את בגדַי; כדי לתת לך את כתובתי; כדי לגדל צמחי בית; כדי לזרוע ערוגה של נענע; כדי לחכות ליורה. מחוץ למקום הכול בן־חלוף וממהר לגווע, גם אם מדובר ברפובליקה. זה, ורק זה, שולל ממני את חופש התנועה...

אבל אתה תכתוב אלי כדי לחזור ולצרף את מה שהתפרק בנפש ובזמן, כדי להרים את המנוף של האיזון בין הצמד של הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, כדי להחזיר את הדרך הראשונה העולה אל אופק המורה על הדרך.

אני אכתוב אליך: אתה תכתוב אלי, כדי שאחזור. כל עוד יש ביכולתן של המילים לשאת את הדובר אותן ולהשיב את מי שנושא אותן ואת מי שנישא על גבן אל ביתו, כל עוד יש בכוחו של הזיכרון להצביע על ההיסטוריה, כל עוד אני זקוק לקריאה רמה שאחזור, ולו אף במקצת, אל ראשית הדברים ואל ראשית השמות, הֱיֵה נא אתה החזרה שלי!

צא, אם כך, מארון הבגדים, ונשחק משחק אחר עם נערות אחרות, ואל תתמהמה זמן רב ברחובות הצדדיים, כי יש לך פגישה עם חוף הים. חיפה חמה ולחה בקיץ. בדרך לים אל תשכח לשאול שם את הקצין מתי תיעצר שוב. תן לו סיגריה ובקש ממנו כלא נקי יותר מזה של החודש שעבר. אל תשכח את המאמר ב״קפה רומא״, כמו תמיד... אם תבוא הגברת, ברך אותה לשלום ואמור לה: ״הוא נסע ויחזור בקרוב.״ אל תשאל אותה על מה שחולף!

בקרוב? שש־עשרה שנה! שש־עשרה שנה מספיקות כדי שפנלופה תסכים לקבל את אהבתם של מחזריה ותקלל את הים האגאי. שש־עשרה שנה מספיקות כדי שהחרקים הזעירים על פצעיו של איוב יהפכו למפציצים! שש־עשרה שנה מספיקות כדי שאצרח: ״בִּדִּי אַעוּד! בִּדִּי אַעוּד!״ ["אני רוצה לשוב! אני רוצה לשוב!״]. הן מספיקות כדי שאימוג בתוך השיר עד הניצחון או עד הקבר...

אבל איפה קברי, ידידי היקר? איפה הוא קברי, אחי האהוב? איפה הוא קברי?...

אחיך, מחמוד דרוויש

פריז, 15.6.1986

המולדת ממתינה שתחזור
 

מחמוד אחי,

ובכן, כך אנו עוצרים קצת את הפרידה מלהתעלל בנו ובוחרים לעצמנו דרך כלשהי להיפגש. באיגרת החדשה שלך (מדוע אתה קורא לה ״האיגרת הראשונה״?) אתה מציע בחריפותך הנודעת כלל לניהול המשחק שלנו. האינך מכיר את אחיך, שהוא קשה עורף כמוך (מזל שור!) ומפורסם בתשוקתו המוגזמת לשחק בלי כללים?

״אנחנו נדרשים לא לקלקל תמונה סטנדרטית שלנו שדמיונו של הציבור שֹרטט לעצמו,״ אתה אומר באיגרת שלך, המתנה הנפלאה שקיבלתי ממך ביום הולדתי הנורא. אל תדאג, אחי האהוב, יש אנשים שמסוגלים להשחית את ״התמונה הסטנדרטית שלנו״ יותר מאיתנו. עלינו מוטל רק לשפץ את ״דמיונו של הציבור״, הדמיון הטוב, הכנוע, הגווע מגעגועים למוות ידידותי בזמן הרעש, הבדידות והבשורות הרעות. ומה עם הדמיון שלנו, דמיונו של דור שלם שהוקף משחר ילדותו בגביע הזהב של אִמְרֻא' אלְקַיְס5 ובתפארת בני אוּמַיַּה, וגודר בחרוזי הפתיחה המדהימים של שירי אַלְמֻתַנַבִּי,6 ובצהלת הסוסים ובאבחת החרבות מאז ימי דַאחִס ואַלעַ'בְּרַאא',7 המשיך בקרב אַלְקַאדִסִיַּה8 והגיע עד מלחמת אוקטובר המהוללת? מה עם זיכרוננו שנשללו ממנו הכעס של הצַעַאלִיכּ,9 הטוהר של אַלְעִ'פַארִי10 וייסוריו של אִבְּן זֻרַיְק אַלְבַּע'דַאדִי?11

הם קשרו אל לבותינו את צינורות הנפט והמים שלהם והשאירו אותנו מתלבטים ומחפשים את מקווה המים שבו נמצאים המים שלנו... מה כבר היה, מה ישנו ומה עתיד להיות לאחר שהם הכו ארצה את דמיון ילדותנו בשנת 1948, את דמיון נעורינו בשנת 1956 ואת דמיון עלומינו בשנת 1967, והמירו לנו את עֵין גַ'אלוּת12 בקמפ דייוויד, כשהחבל על צווארנו?

הם בגדו בזיכרון שלנו עם מלכיהם, נשיאיהם, ממשלותיהם ומוסדותיהם. הם בגדו בזיכרון שלנו כעם, כְּדוֹר וכמשוררים. הם הרשו לעצמם לפצפץ אותנו כמו קנה סוף המתנפץ בפני סופת הסוכנות היהודית, חבר העמים הבריטי והליגה הערבית של אנתוני אידן.

אל תדאג, אל אדאג! עלינו לתקן את שברי הזיכרון.

הושט לי את ידך הצנומה מעבר לים התיכון. אל תשים לב לנושאות המטוסים ולסיירות הטילים — הן שקועות עתה בבשרה של ילדה ערבייה בת לוב, שהאמינה שראשו של הדוּצֶ'ה מוסוליני אינו מתאים להיות ירח במדבר.

הושט לי את ידך מבלי שנביאי השווא ועדי השקר יבחינו בה. בוא ונחפון מלוא חופניים מן ההפתעה שבאותו יום חג ראשון לכבוד השיר הראשון ביום ביקורך הראשון באלרַאמֶה.13 הדבר היה רק אתמול, לפני עשרים וחמש שנה. אתה זוכר איך השתלטנו על חדר האורחים העליון של אבי והפכנו אותו בלי רשות למועדון תרבות עבור חבורת נערים חמושים בספרי השירה של עַלִי מַחְמוּד טַהַ,14 מַחְמוּד חַסַן אִסְמַאעִיל15 ואַבּוּ אלְקַאסִם אלשַּאבִּי,16 וספריו של גֻ'בְּרַאן על הנביא?

אתה זוכר את הבחור שצר עלינו והמטיר עלינו מבול משיריו, עד שנמאס לנו והתלחשנו: ״אלוהים, חלץ אותנו מהלילה הזה! הבחור תַאַ'בַּטַ שַרַּאן!17 נצליח ללכת לישון רק מאוחר בלילה או השכם בבוקר.״

הידקת את הכר מתחת לאף ואמרת: ״להתראות!״

״להתראות!״ למה אני מתעכב על המילה הזאת? אה, נכון, כי לא אמרת לי אותה כשלילה אחד במוסקבה הכביד עליך, והידקת את מצרים אל מתחת לאפך. עזיבתך העציבה אותי יותר משהרגיזה אותי. היה בה שמץ של אנוכיות בה במידה שהיה שמץ של אנוכיות בכעס שלי עליך. מוזר שפלוגה שלמה של סופרים ועיתונאים ומשוררים וקוראים ראתה בתקרית הזאת נקודת ציון היסטורית, שמן הראוי לחדש בה את תפארת השבטים העתיקים קַיְס ואַלְיַמַן, עד כדי כך שהם נשבעו בלא ניד עפעף ששירי ״אליך שם, במקום שבו אתה מת״18 מדבר עליך, אף על פי שנכתב שנתיים קודם לכן. כך היו הדברים. אף על פי ששירנו המשותף באלרַאמֶה ובדִיר אלאַסַד ובחיפה, ואהבתנו המשותפת והכלא המשותף שלנו ומאבקנו המשותף ועיתוננו המשותף19 וזיכרוננו המשותף, העולם הזה, המלא עד גדותיו שמחה שותתת דם, הסוער ביפי האתגר ובגאוות הכאב, היה המקור למעיין ששנינו גילינו, ואנחנו חוזרים אליו עכשיו.

אמרתי ״אלראמה״, אמרתי ״דיר אלאסד״, ומיד עולה שוב ההתחלה הרחוקה וההדוקה של עבודתנו המשותפת.

בעקבות ביקורך אצלי באלראמה הענקת לי במתנה שיר בשם ״כלת הר חַיְדַר״.20 החרוז הפותח אמר:

בְּחֵיקוֹ שֶׁל חַיְדַר הִיא נָמָה

מָקוֹם שָׁר הַיֹּפִי שָׁמָּה

מובן שהייתי מוכרח להשיב אש תמורת אש, וכך הענקתי לך במתנה שי, שיר תשובה בשם ״הזמיר של דיר אלאסד״. החרוז הפותח אמר:

לִבִּי גּוֹעֵשׁ וְקוֹצֵף מִגַּעֲגוּעַ קוֹלוֹ שׁוֹצֵף.

אל תמהר, חכה רגע, התבונן איתי בשני החרוזים! אינך רואה דבר? ואולי אתה מבחין בחרוזים הללו שמהרגע הראשון היינו שנינו מוקדשים לדמיון ולניגוד גם יחד בדרך שאנו מביעים בה את המציאות?

שים לב למילים שאתה משתמש בהן — חיק; נמה; שר.

שים לב למילים שאני משתמש בהן — גועש; קוצף; שוצף.

אתה יודע, מחמוד, אולי ימצאו המבקרים בשני החרוזים הללו את המפתח האמיתי לכניסה אל ניסיוננו הכפול המשותף. אני כשלעצמי, נראה לי כעת שמזג האוויר הפיוטי שלך היה צח מהרגע הראשון, ומזג האוויר הפיוטי שלי היה מעונן מהרגע הראשון.

אולי כך הדבר, ואולי לא. על כל פנים, אני עומד לגלות ברבים סוד שהתלווה לצעדינו הראשונים: לפני שלושים שנה הייתי תלמיד בבית הספר התיכון בנצרת. נוסף על עיסוקים סודיים שונים, כתבתי שירים גסים וקולניים בגנות המורה, כדי לפגוע בחבר או כדי לחזר אחרי תלמידה. התלמידים סעדו את לבם בשירים הללו עם הכריכים של הפסקת עשר וליקקו את שפתיהם כשערבו להם המטעמים או דברי הטעם. באותו הזמן גיליתי באמצעות תוכנית הלימודים את בַּיירוֹן ואת שֶלִי. אז נדמה היה לי כי ביירון קרוב ללבי יותר מידידו ורעו.

באחד השיעורים בספרות אנגלית לימד אותנו המורה שאביו של ביירון היה קצין צבא בגמלאות בדרגת קפטן. פתאום פרץ בצחוק תלמיד בשם סעיד אלסח. הופתענו מחוצפתו של חברנו, כי ידענו שהמורה לאנגלית איש תקיף, עצבני וחם מזג. כדי להינצל מזעמו המתפרץ, מיהר חברנו סעיד להסביר את העניין ואמר: ״המורה, גם אבא של סמיח אלקאסם הוא קצין צבא בגמלאות בדרגת קפטן!״

התלמידים צחקו והמורה סלח, אך אני לא צחקתי ולא חשתי צורך לסלוח. התמודדתי עם הבעיה. לא הפריע לי שהיא עוררה תשומת לב לצירוף מקרים מוזר או שהיתה נוחה לחבר המפקפק בעתידי כמשורר. ראיתי אותה כמין גלגול היסטורי המתגשם ברצון שמים.

כאשר התוודענו שנינו, מחמוד עזיזי, לחשתי לעצמי ובתוך עצמי: ״אה, המשורר הזה הוא בוודאי אחי ורעי. פֶּרְסִי ב' שלי!״ ועכשיו, לאחר שהצבעת במכתבך על תופעת השניות, לא אדבר אמת אם אתיימר להיחלץ מהשניות של שלי וביירון.

מחמוד דרוויש עזיזי, יש לך זכות לשחק מחוץ למגרש, יש לך זכות לשוב, ולי יש זכות לשחק בתוך המגרש, וגם לי יש זכות לשוב. לכולנו יש זכות לבחור את הקברים שלנו. אך בוא ונתבונן במילה ״זכות״. מה היה פירושה בעבר? מהו פירושה כיום? האם המושג הזה, שהוא אלגנטי ומפחיד בעת ובעונה אחת, שומר על תוכן מופשט, יחיד במינו, כולל ונצחי? אינני חושב כך, אחרת היה עלי לתלות את עצמי על העץ הקרוב ביותר. בוא ונתבונן יחד במושגים ובביטויים רווחים נוספים — שלום, צדק חברתי, ביטחון, אחדות לאומית, זכות הגדרה עצמית וכו' וכו'.

צא ולמד — אתה יכול למצוא אנשים המפרשים את זכות ההגדרה העצמית כזכות לבחור במשטר זה או אחר ולהקדיש אותו להשמדתנו המדינית וההיסטורית, ואפילו הפיזית. אם תשאל אישה למה היא נואפת, היא עשויה לענות לך מיד — אני בת־חורין! אם תשאל ספסר אדמות: ״למה אתה בוגד במולדתך?״ הוא יענה מיד: ״אני בן־חורין!״ אתה עשוי להיתקל באדם שיפנה אליך בחוצפה נוראה: ״הא, אתה מדבר על חירות וטוען לִזְכוּת, ואילו אתה עצמך מפחית מהחירות שלי ושולל ממני את זכותי!״

מילים, עזיזי! מילים, מילים, מילים; ירחם אלוהים על נשמת המלט ונשמת שייקספיר וכל בני ביתם ומוקירי זכרם!

ולבסוף — אל תשאל אותי איפה נמצא הקבר שלך. כל עוד העריסה היא סוגיה תלויה ועומדת, ממשיך הקבר להיות שאלה קשה שאין עליה מענה.

הדבר הבטוח היחיד הוא שמחסומי המשטרה המקיפים את נמל התעופה לוד לא יהיו מסוגלים לחסום את לבה של המולדת המצפה לשובך, שעה־שעה ונצח נצחים...

אחיך, סמיח אלקאסם

חיפה, 22.5.1986