חולם מלא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חולם מלא
מכר
מאות
עותקים
חולם מלא
מכר
מאות
עותקים

חולם מלא

3.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

אודי בונשטיין

פסיכולוג קליני בכיר ופסיכולוג רפואי מומחה ומוזיקאי יוצר. הוא מורשה להיפנוט, למחקר ולהוראת היפנוזה, ומנהל את מכון "הדדיות", שהנו מכון מוכר ללימודי היפנוט. בנוסף לעבודתו בקליניקה פרטית משמש כפסיכולוג הראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל. הוא עוסק בטיפול, באבחון ובהדרכת אנשי מקצוע ומשלב בהצלחה בין עבודתו הקלינית, מחקר ויצירה. ספריו הקודמים, "העין הפנימית" (2011) ו"היפנוזה – דרכה של הנפש ליצור את הגוף" (2014 , זוכה פרס בהט) ראו אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים-ספרי חמד.

תקציר

איך להבין חלומות?

בכל לילה, אצל כל אדם ישן, נערך ניסוי פסיכולוגי מרתק הכולל גם שיעור במדעי המוח. תוצאות ניסויים אלו מגלות שהמוח האנושי, גם בהיותו מנותק מהסביבה, יכול ליצור עולם חוויות שלם ולהיות מודע לעצמו. הספר הנוכחי משלב תחומי מחקר שונים לכדי תמונה אינטגרטיבית יותר, תוך הצגת גישה חדשה ומקורית המאפשרת לפתח בהדרגה את היכולת להבין לעומקה את חוויית החלימה הפרטית, ולהיעזר בה לצורך התפתחות אישית והכירות עם חלקים פחות נגישים בנפשנו. בספר מרתק זה תוכלו למצוא:
• את השחקנים הראשיים בחקר החלומות (פרויד, יונג, נאו־פרוידיאניים, גשטלט, גישת העצמי, הגישה הקוגניטיבית והגישה הפיזיולוגית) ודרכים מעשיות להבנת החלומות על פי כל אחד מהם.
• את מאפייני החלימה בישראל הכוללים כמה ממצאים מפתיעים ומרתקים.
• סוגיות ויישומים טיפוליים של חלומות וחלימה (חלומות ראשונים בטיפול, חלומות המטפל על המטופל וחלומות המטופל על המטפל, טיפול בסיוטי לילה והפרעות שינה, החלום והקבוצה, טראומה, ועוד).
• גישה מקורית ועדכנית להבנת חוויית החלום, הקשורה ביכולת המנטליזציה, בהיספגות בחוויה וביכולת היפנוטית.
• מדריך אינטגרטיבי המוליך צעד אחר צעד בתרגול ופיתוח היכולת להיות 'חולמים מלאים': שיפור יכולת ההתבוננות בחלום, התנסות בחלימה צלולה (חלימה במהלכה יודעים שחולמים) ושימוש בה כבאמצעי טיפולי (מגביר תובנה, מסייע בפתרון בעיות וקונפליקטים, מאיץ תהליכי יצירה, ומסייע בהתמודדות עם סיוטי לילה).

“זהו ספר אינטגרטיבי, אשר גם מחדש ברבדים עמוקים נוספים. הספר משלב העמקה בגישות מגוונות מאוד, המתייחסות לחלימה, יחד עם גישה מקורית ויצירתית ביחס לפנים הרבות והמורכבות של החלימה ושל הטיפול בחלום. הנימה האישית הנסוכה על פני כל דפי הספר הזה, לצד רוחב יריעת הידע הפסיכולוגי, הקליני והמחקרי, שחושף הכותב, יוצרים חווית קריאה מרתקת ומאתגרת. הספר מתאים הן לאנשי מקצוע כמו פסיכותרפיסטים והן לקוראים שאינם אנשי מקצוע בתחום הטיפול הרגשי, והרוצים להתוודע לעולם החלימה."
שמואל גרזי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. מורה ומדריך בבתי הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה.

פרק ראשון

הקדמה


אגי משעול, בספרה מחברת החלומות, מתארת את עבודת המשוררת תוך כדי שנתה. יחסה לחלימה, לחלום, ולתהליך היצירה קוסם לי. בפתח דבר, שכותרתו ״לתפוס את השיר לפני השכל״, היא כותבת:

״כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות [...] במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים נהפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם ניקח בחשבון שכשליש מחיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו.״

עניינה בחלום הוא אמנותי, ולא טיפולי: ״אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.״

ולבסוף היא מציעה מטפורה מוחשית לבלתי נתפס: ״חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש ה-Enter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהוויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה״ (משעול, 2003, עמ' 241-242).

מאז ומתמיד התעניינתי בחלומות. הייתי סקרן ומלא פליאה מהחלומות שלי ומהחלומות של אחרים. זכורים לי בצורה חיה וברורה חלומות מסוימים מילדותי. גם העובדה שחלמתי מספר חלומות צלולים — כאלה שבמהלכם ידעתי שאני חולם, המשיכה לתדלק עניין זה. כאדם בוגר וכאיש מקצוע מצאתי את עצמי ממשיך ומעמיק בתחום זה באופן טבעי.

שמתי לב לעובדה מעניינת. אל מול התלהבותי שלי מעניין החלומות ואל מול התלהבותם של מטופליי ומטופלותיי לספר לי על חלומותיהם — מתקיימת הכשרה מסודרת מועטה בלבד בנושא העבודה הקלינית עם חלומות. ההחלטה לכתוב את הספר, נבעה אפוא מהיעדרו של ספר מעמיק, מבוסס מחקרית, עדכני ובעל ערך קליני יישומי.

המחשבות המרכזיות התגבשו במהלך שנות עבודתי והן מהוות סינרגיה של רעיונות קודמים שלי. אולם את מלאכת הפיכתן לספר מצאתי קשה מכפי ששיערתי בתחילת הדרך.

ואין זה רק בגלל הקושי ליצוק את כל החומר הרב לכלי קיבול קוהרנטי. גם אין זה רק בגלל הצורך להכריע מיהו קהל הקוראים שאליו אני מכוון ומהי הסוגה של הספר (ספר מדעי? מדריך עזרה עצמית? ספר עיון לקהל משכיל אך לא בהכרח מקצועי?). מצאתי שמקור הקושי המרכזי שלי בכתיבת הספר נעוץ דווקא בחלום שלי להיות סופר. האמת היא, כך הסתבר לי, שאני מקנא בסופרים אמיתיים. הם בוראים מדמיונם יקום שלם, דמויות ומקומות, עלילות והתרחשויות. זו נראית לי משימה הדורשת אומץ רב, וזאת כמובן בהנחה שאני מסוגל לבדות מדמיוני עולם שלם. אומנם פה ושם אני כותב שירים, אך זו נראית לי משימה קלה למדי: השיר הוא דחוס וקצר ומתאר מצב או הרגשה. אבל פרוזה? זה נראה לי עניין שונה לגמרי.

אני כותב כתיבה עיונית, מדעית, ואפילו פרסמתי כבר ספר או שניים וגם כמה מאמרים. ובכל זאת, איני סופר. אני לוקח ענייני מדע, שעשרות ומאות לפניי בחנו עד דק, ומוסיף להם את נקודת מבטי. ולעתים אף לא זאת. תמיד כותב אני עם אחיזה חזקה במציאות, מעוגן בנתונים. איני בורא עולם. אני אולי מנסה להסביר אותו.

כאשר שיתפתי סופרים בתחושותיי, שמעתי מהם על תחקירים ומסעות, מקומות ואנשים מציאותיים ואמיתיים, הנשזרים בדמיון ובעבודה קשה לכדי סיפור. ״זה לא מאוד שונה ממה שאתה מתאר״, אמרו לי. בפעמים אלו הרגשתי כאילו מניחים יד רכה על כתפי, כמו כדי לנחמני.

במסגרת עבודתי אני מקשיב לאנשים המאפשרים לי להצטרף לעולמם הפנימי והפרטי ביותר. אני מצטרף אליהם במסע שלעתים כרוך בבניית סיפור מתוך ערפל שמכסה הכול, עוקב אחרי נימים דקים של רגשות ומאפשר לעצמי לברוא בתוכי את האדם שיושב מולי. אבל יושב מולי אדם. אדם אמיתי. אותו אני מרגיש, איתו אני בקשר.

״גם זה סוג של סיפור. להיות פסיכולוג טוב זה לדעת לקרוא בין המילים, מעבר למילים. להיות מטפל טוב זה לדעת לכתוב מחדש, ביחד עם המטופל, את סיפורו,״ אמרו לי.

יש משהו מפחיד בחירות הזו, בחופש לדמיין ולהמציא הכול. אני אולי חולם להיות סופר, אך איני סופר. אני משתעשע ברעיונות ובמילים, מפרק ומרכיב מחשבות לעתים, כמו היו אבני משחק של לגו. כאילו הייתי ילד.

ואני חושב על איך מתחילים דברים. על התעברות, היריון ולידה, על כאוס ההופך בהדרגה לסדר. אני חושב על תחושות, רגשות, דימויים, מילים, זיכרונות ריחות, טעמים ומקומות המשתרגים זה בזה ונהפכים לחלום. משהו מגיח מבעד לערפל. אני מתחיל לכתוב.

אז זה הסיפור. בין הדברים.

אודי בונשטיין

פסיכולוג קליני בכיר ופסיכולוג רפואי מומחה ומוזיקאי יוצר. הוא מורשה להיפנוט, למחקר ולהוראת היפנוזה, ומנהל את מכון "הדדיות", שהנו מכון מוכר ללימודי היפנוט. בנוסף לעבודתו בקליניקה פרטית משמש כפסיכולוג הראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל. הוא עוסק בטיפול, באבחון ובהדרכת אנשי מקצוע ומשלב בהצלחה בין עבודתו הקלינית, מחקר ויצירה. ספריו הקודמים, "העין הפנימית" (2011) ו"היפנוזה – דרכה של הנפש ליצור את הגוף" (2014 , זוכה פרס בהט) ראו אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים-ספרי חמד.

סקירות וביקורות

ראיון בתכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלצ ציפי גון גרוס גלצ 29/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מאחורי החלומות: פסיכולוג קליני על ההשפעה של חלומות עלינו וההתמודדות עם סיוטי ילדים רן פוני ישראל היום 06/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ראיון בתכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלצ ציפי גון גרוס גלצ 29/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מאחורי החלומות: פסיכולוג קליני על ההשפעה של חלומות עלינו וההתמודדות עם סיוטי ילדים רן פוני ישראל היום 06/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
חולם מלא אודי בונשטיין

הקדמה


אגי משעול, בספרה מחברת החלומות, מתארת את עבודת המשוררת תוך כדי שנתה. יחסה לחלימה, לחלום, ולתהליך היצירה קוסם לי. בפתח דבר, שכותרתו ״לתפוס את השיר לפני השכל״, היא כותבת:

״כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות [...] במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים נהפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם ניקח בחשבון שכשליש מחיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו.״

עניינה בחלום הוא אמנותי, ולא טיפולי: ״אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.״

ולבסוף היא מציעה מטפורה מוחשית לבלתי נתפס: ״חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש ה-Enter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהוויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה״ (משעול, 2003, עמ' 241-242).

מאז ומתמיד התעניינתי בחלומות. הייתי סקרן ומלא פליאה מהחלומות שלי ומהחלומות של אחרים. זכורים לי בצורה חיה וברורה חלומות מסוימים מילדותי. גם העובדה שחלמתי מספר חלומות צלולים — כאלה שבמהלכם ידעתי שאני חולם, המשיכה לתדלק עניין זה. כאדם בוגר וכאיש מקצוע מצאתי את עצמי ממשיך ומעמיק בתחום זה באופן טבעי.

שמתי לב לעובדה מעניינת. אל מול התלהבותי שלי מעניין החלומות ואל מול התלהבותם של מטופליי ומטופלותיי לספר לי על חלומותיהם — מתקיימת הכשרה מסודרת מועטה בלבד בנושא העבודה הקלינית עם חלומות. ההחלטה לכתוב את הספר, נבעה אפוא מהיעדרו של ספר מעמיק, מבוסס מחקרית, עדכני ובעל ערך קליני יישומי.

המחשבות המרכזיות התגבשו במהלך שנות עבודתי והן מהוות סינרגיה של רעיונות קודמים שלי. אולם את מלאכת הפיכתן לספר מצאתי קשה מכפי ששיערתי בתחילת הדרך.

ואין זה רק בגלל הקושי ליצוק את כל החומר הרב לכלי קיבול קוהרנטי. גם אין זה רק בגלל הצורך להכריע מיהו קהל הקוראים שאליו אני מכוון ומהי הסוגה של הספר (ספר מדעי? מדריך עזרה עצמית? ספר עיון לקהל משכיל אך לא בהכרח מקצועי?). מצאתי שמקור הקושי המרכזי שלי בכתיבת הספר נעוץ דווקא בחלום שלי להיות סופר. האמת היא, כך הסתבר לי, שאני מקנא בסופרים אמיתיים. הם בוראים מדמיונם יקום שלם, דמויות ומקומות, עלילות והתרחשויות. זו נראית לי משימה הדורשת אומץ רב, וזאת כמובן בהנחה שאני מסוגל לבדות מדמיוני עולם שלם. אומנם פה ושם אני כותב שירים, אך זו נראית לי משימה קלה למדי: השיר הוא דחוס וקצר ומתאר מצב או הרגשה. אבל פרוזה? זה נראה לי עניין שונה לגמרי.

אני כותב כתיבה עיונית, מדעית, ואפילו פרסמתי כבר ספר או שניים וגם כמה מאמרים. ובכל זאת, איני סופר. אני לוקח ענייני מדע, שעשרות ומאות לפניי בחנו עד דק, ומוסיף להם את נקודת מבטי. ולעתים אף לא זאת. תמיד כותב אני עם אחיזה חזקה במציאות, מעוגן בנתונים. איני בורא עולם. אני אולי מנסה להסביר אותו.

כאשר שיתפתי סופרים בתחושותיי, שמעתי מהם על תחקירים ומסעות, מקומות ואנשים מציאותיים ואמיתיים, הנשזרים בדמיון ובעבודה קשה לכדי סיפור. ״זה לא מאוד שונה ממה שאתה מתאר״, אמרו לי. בפעמים אלו הרגשתי כאילו מניחים יד רכה על כתפי, כמו כדי לנחמני.

במסגרת עבודתי אני מקשיב לאנשים המאפשרים לי להצטרף לעולמם הפנימי והפרטי ביותר. אני מצטרף אליהם במסע שלעתים כרוך בבניית סיפור מתוך ערפל שמכסה הכול, עוקב אחרי נימים דקים של רגשות ומאפשר לעצמי לברוא בתוכי את האדם שיושב מולי. אבל יושב מולי אדם. אדם אמיתי. אותו אני מרגיש, איתו אני בקשר.

״גם זה סוג של סיפור. להיות פסיכולוג טוב זה לדעת לקרוא בין המילים, מעבר למילים. להיות מטפל טוב זה לדעת לכתוב מחדש, ביחד עם המטופל, את סיפורו,״ אמרו לי.

יש משהו מפחיד בחירות הזו, בחופש לדמיין ולהמציא הכול. אני אולי חולם להיות סופר, אך איני סופר. אני משתעשע ברעיונות ובמילים, מפרק ומרכיב מחשבות לעתים, כמו היו אבני משחק של לגו. כאילו הייתי ילד.

ואני חושב על איך מתחילים דברים. על התעברות, היריון ולידה, על כאוס ההופך בהדרגה לסדר. אני חושב על תחושות, רגשות, דימויים, מילים, זיכרונות ריחות, טעמים ומקומות המשתרגים זה בזה ונהפכים לחלום. משהו מגיח מבעד לערפל. אני מתחיל לכתוב.

אז זה הסיפור. בין הדברים.