האמת שאסור

אלוהים, תן לי את הכוח לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנות.
עצוב לי ועצוב לך. אתה לא היחידי שבוכה, גם אני בוכה. ישנה אהבה. 
אלוהים יודע למה אנו מכאיבים האחד לשני, אולי מפני שאף אחד מאיתנו לא יכול לסלוח. וזה עצוב.
ישנה חומה שעומדת בינינו. אם לא נשבור אותה, היא לא תישבר מעצמה. אם אתה מוכן, אעזור לך ואפילו על פי התנאים שלך. אולי כי אני בעצם רוצה שיהיה בסדר. חשבתי שהזמן יעשה את שלו, וכמו שאני מנסה לשכוח ולהמשיך הלאה, גם אתה, וזה לא מצליח. 
כן, תתפלא. אני אוהבת אותך. אתה חלק גדול ממני. זה המצב. 

אני כותבת כי אתה לא רוצה לדבר.
זה לא בוגר ולא פותר. 
אני לא מפרגנת בפניך, אך ברבים המון. אתה אומר שאני קרה, אך אוהבת אותך בלי סוף. אתה חושב שאני רעה — אך 
טועה בגדול. 
אתה אומר תמיד לשלילה, זה לא נכון. אני רוצה שיהיה טוב, טוב לי וטוב לילדים, אך אתה חייב לעזור.
האמן לי שהרבה תלוי בך, כי לצערי הרבה ממה שקורה בחיינו אנו — הולך אחריך, ולכן אתה צריך לעשות יותר. זה המצב שאתה בנית עם השנים ואני התרגלתי אליו — אולי זו
אשמתך, אולי זו אשמתי, מי יודע?
לאחרונה חשבתי לעצמי שאולי עדיף שניפרד, וזאת אני אומרת מתוך אהבה ורק מאהבה. כי לא ייתכן ששניים שאוהבים יכאיבו האחד לשני כל כך. 
כל אחד בנפרד ימצא את הטוב ויהיה לו טוב. 
אך האם זה מה שאני באמת רוצה? 
האם זה מה שאתה רוצה? 
אין תשובה, הוא לא עונה.
האמן לי שהדבר האחרון שארצה בחיי זה להכאיב לך.
תתפלא, אבל אתה חשוב לי מאוד. 
התקדמנו בחיים עד לרגע זה וסוף-סוף יש קצת רווחה, אז למה להרוס הכול עכשיו?
אני חושבת עליך יותר מאשר על עצמי ברגע שניפרד, כי כמו שאמרת, אני נשארת עם הכול ואתה צריך להתחיל מחדש. 
אתה מעמיד אותי כל הזמן במבחן וזה מלחיץ נורא. אתה כובל אותי באזיקים ולא ייתכן כדבר הזה. והכול בשם האהבה, כך אתה אומר.
אם אין אמונה, אין חיים, ובטח לא ביחד. אתה חייב להיות החבר הכי טוב שלי. אתה חייב להאמין בי. אתה חייב לשתף אותי בחיים שלך. כי בלי כל הדברים הללו, אין מערכת נישואין. 

כל מה שאוכל לבקש ממך, זה סליחה. 
סליחה על שפגעתי בך. 
סליחה אם אני גורמת לך לבכות. 
סליחה אם אני רעה אליך. 
סליחה אם אני הורסת לך את החיים. 
בקיצור, סליחה על כל מה שתרצה.
אך האם יש מקום לבקש סליחה? 
האם אלו הן הטעויות שלי? 
האם הן אינן שלך?
חייבים לסלוח האחד לשני. חייבים לשכוח. וזאת אם נמשיך להיות נשואים ואם לא. אכפת לי ממך, אפילו מאוד, ובמיוחד ממה שאתה חושב עליי.
נמאס לי מהמצב שבו אתה מעמיד אותי. 
נמאס לי שאתה מנסה לתת לי הרגשה זולה. 
נמאס לי לעמוד במבחן. 
נמאס לי ללכת אחריך כמו זנב. 
נמאס לי להיות תלויה בך. 
נמאס לי לעשות כרצונך. 
ונמאס לי בכלל. 
משהו חייב להיעשות, לכאן או לשם. גם הפעם אני נותנת לך את ההחלטה ועשה כרצונך. אני אכבד אותה, רק תעשה כבר.
לפעמים אני רוצה לברוח, אך אין לי לאן. החיים ממשיכים והכול נשאר אותו הדבר. יש לי ספקות ופחדים להמשך.  
ישנן שאלות רבות, אך הגדולה מכולם: האם איתך אני רוצה להזדקן? 
לא, לא אתה האדם המתאים. 
האם כשאהיה חולה, תטפל בי? 
האם תאמין לי אי פעם? 
האם הפחדים ממך ייגמרו? 
האם תכאיב לי שוב? 
האם אתה יכול לסלוח? 
האם, זו שאלה נכונה? 
האם אני זו שצריכה לסלוח ויכולה?
נראה שלא, לא אוכל לסלוח ולא לשכוח.
האם אי פעם יהיה לי מענה לכל הדברים?
לפעמים במבט אני רואה אדם אוהב ולפעמים רוצח.
אנחנו צעירים וכל החיים לפנינו, אין שום סיבה להרוס אותם עוד יותר. 
לו יכולנו לדבר, אולי היו נפתרים דברים רבים ולא היינו מגיעים למצב הזה.
אולי כבר תעשה משהו.

לאחר הבשורה של הבוקר, אני כבר לא יודעת מה לחשוב ולמה לצפות. מצד אחד קשה לי לראות את עצמי בלעדיך, ללא האבא של ילדיי, כאילו חרב עליי עולמי. אך מצד שני קשה לי עוד יותר לחיות במסלול הקיים, קשה לי מאוד. 
אין לי החלטה ואין אני יודעת מה לעשות. לפי המצב הקיים גם אין לי שום אופציה. מה שהיה היה, ומה שנעשה נעשה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כל מה שאני יכולה זה להצטער. אך אני לא היחידה שצריכה לעשות זאת. הבעיה היא שאני סוחבת עליי מעמסה כה רבה כבר שנים, אך בכל זאת מוכנה משום מה לוותר ולנסות להמשיך הלאה. 
אינני יודעת אם זה כדאי, אם זה שווה ובשביל מה. שהרי אתה מנגד אינך מוכן להמשיך כי המעמסה שיושבת לך על הגב תמיד-תמיד תמשיך להוביל אותך, והיא תוביל אותך לשום מקום, כי אין לך מקום לסלוח. הלוואי שיכולת, והלוואי שיכולת לשכוח — אך נראה 
שלא. 
כמה שאני מנסה לנתח את המצב, אני לא מגיעה לשום מקום, 
רק לשאלות ללא מענה. 
המועקה היא קשה והלב נשבר, והדרך עוד ארוכה וקשה יותר. 
כל מה שנותר בהחלטה שלך, זה על הצד הכי טוב בשביל הילדים. 
אם להיפרד אז בחוכמה ורק בחוכמה, ולחשוב נכון, ולא ללמוד מהסביבה המטופשת שלך וחסרת האחריות. 
אני מבטיחה לך שלא אלחם בך. 
אני לא אעצור בעדך, אך אתה חייב לנהוג בהתאם. 
כי להרוס האחד את השני, זה הכי קל. הבעיה היא שזה יביא לכל 
כך הרבה בעיות וכאב מיותר לכולם, בפרט לילדים. תחשוב עליהם כנקודת מוצא לכל דבר, בשביל לעשות את זה נכון, ונכון עד כמה שאפשר.
בכל העסק הזה, מה שכואב לי הוא שלאחר כל כך הרבה שנים אתה בכלל לא מכיר אותי. אתה לא יודע מי אני, מי אני באמת, מה אני חושבת ומרגישה כלפיך. 
אז דע לך שאחרון האנשים שרוצה ברעתך הוא אני.
הסברתי לך כבר בעבר, החבר הכי טוב שלך הוא אני, לא אף אחד מהחברים שלך, ומי שירוץ ראשון לעזור לך הוא אני.
שלא כמוך, כשאני מביטה בך אני רואה רוע ושנאה. 
אני לא סתם זורקת את הכדור אליך, זו רק ההחלטה שלך, 
רק אתה מסוגל לשנות את עצמך, אם בכלל. 
אני רק מקווה שאם נסיים את הפרשה, לפחות נסיים אותה בחברות. בשביל הילדים, כי אין ברירה. אנו ניפגש לכל אורך החיים והשנים אם נרצה או לא. 
אבא ואימא יש רק אחד מכל אחד ולכל אחד. 
אני יכולה לאחל לך שרק תצליח ואולי תמצא פעם מישהי 
יותר טובה ממני. מי יודע? אולי. אל תתחתן סתם עם מישהי כדי שלא תהיה לבד — זה דבילי. 
הייתי רוצה שתשב עם עצמך ותחשוב עליי בנועם. ותראה שלפתע תגלה דברים טובים עליי. אל תזרוק סתם באוויר שהרסתי לך את החיים, את כל אותן השנים בתקופת הנישואין. זו סתם אכזריות וזה שקר אחד גדול, שהרי אתה יודע זאת היטב. 
איך אדם יכול לחשוב על עצמו בצורה נעלה שכזאת? 
אתה הוא שיא השלמות — מלאך משמיים. 
אתה הוא כל בעל שאישה הייתה רוצה. 
אתה תמיד צודק.
אתה יודע הכול. 
אתה תמיד בסדר. 
למי אתה חושב את עצמך בכלל? 
אני הרסתי לך את החיים, ואתה מה?
מה שאני עשיתי זה הגרוע מכול — אני כבר לא יודעת של מי המעשה הנבזה ביותר, שלך או שלי. 
תעשה רגע חושבים ותראה למה תגיע...
מפליא כיצד שני אנשים שחיים כבר יחד קרוב לשתים-עשרה שנים חשים כעסים עצומים כל כך, וגרוע מכול, ריחוק ענק. אני שואלת את עצמי שוב ושוב: האם ניתן לתקן את המצב? 
הריקנות הפנימית הזאת והבדידות גומרת את האדם. 
בסך הכול נישאנו מאהבה ענקית, ואני מאמינה שהיא עוד קיימת, שהרי לולא הייתה, איך זה שזה כואב כל כך? 
הלוואי שהכול היה טוב וזה מה שבאמת חשוב. 
מה חסר לנו? שני ילדים נפלאים שיצרנו בעצמנו בהמון אהבה ושהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. 
יש לנו בית חם שבנינו בשתי ידינו. עברנו כל כך הרבה בחיים, אז למה? למה אי אפשר לסלוח זה לזה, גם אם טעינו? התשובה תלויה רק בנו. 
אל לנו להשאיר הכול מאחור. שתים-עשרה שנים לא הולכות ברגל. הלוואי שהיית מכיר אותי יותר. הלוואי שהאהבה שלך, כפי שאתה טוען, לא הייתה כובלת אותי כל כך חזק. הלוואי שהייתי יכולה להשתנות. אך אתה צריך להבין שאני אדם שיש לו רצונות משלו, וגם אני רוצה לעשות דברים בחיי מבלי שתגיד לי לא. 
אל תחנוק אותי, זה לא מגיע לי. 
קשה לי לחשוב על אותם המאבקים שיהיו בדרך, קשה המחשבה על פרידה. הייתי רוצה לתקן אם רק תיתן לי יד. למה אתה לא מוכן להתחיל מחדש? 
הבט בילדים ותחשוב היטב: האם הם לא שווים שננסה שוב?
אני לא מתכוונת שנישאר יחד בשביל הילדים, אלא שבאמצעותם תלמד לחשוב ולוותר ולנסות שוב. האם זה לא חשוב בעיניך? 
אף אחד פה לא חף מפשע, כל אחד והחבילה שלו. האם זה לא המקום לוותר? 
מה שיפה לדעתי הוא שצריך להילחם האחד על השני ולא האחד בשני. 
אני יודעת שאתה אוהב, אני יודעת שאכפת לך. מה שאני לא 
מבינה הוא מדוע אתה הולך אחורה. מה חוסם בעדך מלהתקדם — האם זו אני? 
או שזו הסביבה שבה אתה נמצא שמכניסה בך פחדים?
או אותם הדברים שרצים לך כל הזמן בראש?
אני לא מנסה לשכנע אותך, אני רק משתפת אותך במחשבות 
שלי. אולי תלמד להכיר אותי יותר.
אני “שונאת״ אותך על שאתה גורם לי לכאב.
אני “שונאת״ אותך על שאתה אכזר כל כך. 
אני “שונאת״ אותך על זה שאתה משקר.
כיצד אתה יכול להיות כזה קיצוני כלפיי. 
השאלה שלי היא:
האם אתה שלם עם עצמך? האם זה מה שאתה רוצה באמת? 
תביט סביבך, הכול כבר כמעט שלם, הילדים גדלים, סוף-סוף אנו מטיילים, אתה מתקדם יפה בעסק. 
האם כל זה לא חשוב לך? 
תחילה חשבתי שאם תאמר “בואי נתגרש״ אחוש הקלה — אך