חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל

פתח דבר
 

המהדורה השנייה של הספר חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל היא ספר חובה לכל מי שעוסק או מתעניין בתקשורת, ומעבר לכך היא גם תזכורת כואבת להיעדרו של משה נגבי ז"ל.

עבור משה נגבי לא היה הצדק מושג מופשט בענן האידיאות, אלא יעד מוחשי להגשמה במציאות - כוכב הצפון שאליו צריך המשפט לכוון את עצמו, נר לרגליו של הפרשן, תביעה מן החברה כולה להיות חברה צודקת, במיוחד כלפי החלשים שבה. וכך גם הספר שלפניכם: הוא נכתב מתוך חפירות המאבק על חופש העיתונות וחופש העיתונאי ומביא לידי ביטוי גם את ניסיונו רב־השנים כעיתונאי בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה - וזאת, לצד שליטתו המופתית של נגבי בפן העיוני של הנושאים שבהם הוא דן, ובמיוחד בפסיקת בית המשפט העליון, ולצד תלמודו כמי שהיה מרצה נערץ בחוג לתקשורת ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. כלומר, מדובר בתיאוריה שעברה את כור ההיתוך של הפרקטיקה והניסיון האישי.

אין דבר יותר רחוק מפרספקטיבה של מגדל השן מאשר הספר המלומד הזה. מדובר בספר מקיף וממצה במישור המשפטי, אך מחברי המהדורה המעודכנת אינם מסתפקים בכך. כמי שעמדו על חשיבותה של האתיקה העיתונאית ועל יחסי הגומלין שבין האתיקה למשפט, יש בספר גם דיון רחב בכללי האתיקה העיתונאית. הספר דן בתקשורת על סוגיה השונים - לרבות התקשורת המשודרת, התקשורת המקוונת, העיתונות המקוונת - ובמעמדן של גוגל ופייסבוק. הוא מתפרס על נושאים חשובים כמו המאבק לעצמאות השידור הציבורי, הפיקוח על השידורים המסחריים והבעייתיות שבו, הפרסום הסמוי וסכנותיו, הסוגיות של בעלות צולבת וריכוזיות בשוק התקשורת, ותביעות השתקה בתחום לשון הרע. הוא עדכני במלוא מובן הביטוי, ואפילו פרשות 2000 ו-4000 של ראש הממשלה נתניהו נזכרות בו. הוא גם הרבה יותר מזה. הוא דן בזכויות יסוד שונות, כמו חופש המידע והזכות לפרטיות, ובעיקר בחופש הביטוי על מלוא ההגבלות החוקיות עליו. לא נעדרות ממנו גם תובנות עומק על מהות הדמוקרטיה.

בליבו של הספר - חופש העיתונות וחופש העיתונאי. האיום על חופש הביטוי אינו רק מצד צנזורה חיצונית אלא, ואפילו בעיקר, מצידן של הצנזורה הפרטית ושל השתלטות האינטרסים המסחריים והמוטיבציה החומרית על העיסוק בתקשורת, תוך הסגה לאחור של האינטרס הציבורי.

הספר אינו רק תיאורי. יש בו גם ביקורת עניינית וקולעת על הסדרים שונים דוגמת אלה שבחוק חופש המידע, על סמכות הצנזור לסגור עיתון ועל הבעייתיות שבהסדר הצזורה מבחינת אמצעי התקשורת שמחוץ לקונצנזוס, ואף על האיסורים על הדלפת סודות רשמיים, לרבות סודות "ביטחוניים" שאינם באמת כאלה, והאיסורים של סוב־יודיצה וזילות בית המשפט. הספר מבקר גם את התנכרות הפסיקה לצורך לבצר את חופש העיתונאי. ערכי היסוד של הדמוקרטיה והחתירה לצדק הם שעומדים ביסוד הביקורת.

כאשר נגבי כותב בדאגה מאופקת על הסכנה של צנזורה פנימית ומזהיר מפני הכוח המצוי בידי מי ששולטים בכלי התקשורת, הוא כותב מדם ליבו, כמי שעל גבו חרשו החורשים. אין זה מפליא שאת אחרית הדבר הקדיש נגבי לפרשת הטיפול באורי בלאו (בפרשת ענת קם), לסוגיית היד הקלה על הוצאת צווי איסור פרסום ולהפללתו של בלאו על רקע חוסר מעורבות ואדישות של עיתונאים רבים כלפי האיומים על חופש העיתונות וחופש העיתונאי שהתגלו בפרשה זו. לא יכולתי שלא להיזכר בכישלוני להעביר במועצת העיתונות, לפני שנות דור, החלטה המגנה את העיתון מעריב ברחל בתך הקטנה, על פיטוריו של נגבי בשל תוכן מאמר שכתב, שלא תאם לאינטרס של הבעלים. אפשר היה להשיג רוב במועצה רק להחלטה שגינתה את התופעה באופן כללי.

יבואו על הברכה כל האחראים למהדורה השנייה של הספר החשוב הזה: האוניברסיטה הפתוחה, אבי וינברג, שותפו של משה לכתיבת המהדורה, וכל שאר המשתתפים במאמץ.

במיוחד מומלצת הקריאה בספר לאוהביו של נגבי ולמוקירי זכרו. מבין השורות אפשר לראות את משה ולשמוע את קולו שהלך והצריד. זו הזדמנות למפגש מחודש עם משה - מפגש המעצים את חסרונו. משה, אתה חסר.

מרדכי קרמניצר

הקדמה
 

את הכנת המהדורה המעודכנת של הספר התחלנו ביחד, משה נגבי ואני, באמצע שנת 2017. אלא שכעבור חודשים ספורים הכריעה מחלת הסרטן את משה.

בעבודתי על המהדורה השתדלתי ככל יכולתי להמשיך בדרך הייחודית שהתווה משה נגבי לאורך שנותיו כעיתונאי ומשפטן: דרך שבה שיקולים ערכיים ומוסריים קודמים לכול, והם העומדים מאחורי כל ניתוח משפטי ולפני כל משימה עיתונאית.

מאז יצאה לאור המהדורה הראשונה חלו כמה וכמה שינויים במעמדם המשפטי של חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל - בכיוונים מנוגדים. מקצת השינויים חיזקו וביססו את מעמדן של חירויות אלה, בהם פסק הדין בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, שבו העניק בית המשפט העליון לעיתונות הגנה חיונית אל מול תביעות לשון הרע; וביטולן של פקודת העיתונות ושל כמה מתקנות ההגנה המנדטוריות, שעד למחיקתן מספֶר החוקים העניקו לשלטון ולפקידיו סמכויות דרקוניות לרישוי עיתונים ולסגירתם.

מנגד, התחוללו בתקופה זו בישראל תהליכים חברתיים ופוליטיים המאיימים על זכויות האדם, ובהן חופש הביטוי וחופש העיתונות, ולצידם אפשר להבחין במגמה כלל־עולמית של הגבלת חופש הביטוי ברשת האינטרנט, המתבצעת באמצעים משפטיים, מִנהליים וטכנולוגיים - וזאת, תוך הפרטת הצנזורה השלטונית והעברתה לידיהם של גופים מסחריים רבי־עוצמה. בנושא זה מתמקד הפרק על תקשורת מקוונת, שנוסף לספר לצד פרק על זכות היוצרים.

ולסיום תודות: לעו"ד עינת סנדלר ולעורכת בת־חן פירסט שתרמו רבות גם למהדורה זו של הספר. לאנשי האוניברסיטה הפתוחה שסייעו, עודדו והעירו הערות שתמיד היו חכמות ומועילות: פרופ' אורן סופר, ד"ר אור קרסין, ד"ר ענת בן־דוד, ד"ר ערן פישר ולחברי ד"ר אבשלום גינוסר מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל.

ותודה אחרונה ומיוחדת לד"ר עירית נגבי, שנתנה בי אמון מלא והעניקה לי גיבוי בכל שלבי העבודה.

אבי וינברג

רעננה, 2020