הכנפיים שלי חרוטות

הכנפיים שֶׁלִּי חֲרוּטוֹת

הכנפיים שלי חרוטות

על דף נקי, בנוי מיסודות.

הן כל כך חופשיות

והוא יציב, יודע תפקידו.

נוצות צומחות ויש נעתקות

אני עף איתן והן מתפזרות.

תוך מוחתם דיו כחול מן השמיים

בזכותו ספרתי רק דמעה אחת בינתיים.

הוא יכיל אותי ובלי לשאול

גם אם אשנה מסלול לרגע

הוא ייחתם בשבילי, בטבעיות

כמו אישה טובה, ותמיד שומע.

הוא מחובר לקרקע, ובכל זאת

עולה איתי גבוה,

לא נקרע, גם כשאני מותח.

אז אני מותח, בורח.

אל תתקרבו עכשיו

ואל תתלוננו.

זה שוב אני, בטח זכרתם,

זו היא פיסה ממני, מילים

לא שקלתי ולא חשבתי

הטחתי בכול את האשמה

מצאתי תשובה.

חורט חזק. לאט, לאט...

מעבר לדף, אל תוך המודע.

מדקלם מחשבות, הזיכרונות צפים

צבועים, שלי יותר מתמיד,

כבודם מונח ויישאר במקומו,

סומן ובאותה העת נבצר.

לא אלך לשם יותר

לא אחשוב על הבנה

אני עוד שומע רגעים מתנגנים

וכנראה תמיד אשמע.

אך רק למנגינה אחת אקשיב

למילה הכתובה.

כשאתה לבד, כמה כוח יש לך... וכמה חולשה.

נסה להיזכר בפעם הראשונה שהחיים לקחו אותך למקום המוזר הזה. לבידוד המושלם הזה.

אתה מרגיש כאילו החיים מחסירים אותך מהם,

ובאותה העת מוסיפים לך.

אבל אתה רגיל להיות בחברה, בין שזה בבית ובין שכחלק מהשגרה.

מיד אתה לוקח את הבדידות הזו למקום שלילי. ולמה? רק כי זה חדש.

אבל רגע, זה מיוחד יותר מלהיות ביחד. נדיר יותר, אפשר לומר.

אתה בוחר להיכנס לחדר לבד ולנעול אחריך.

אתה מנסה בכוח להצטמרר מהמצב החדש שנכנסת אליו.

בכוח להתרגש.

לחפור עוד ועוד, עמוק, בבדידות שלך, להתעצב.

פה אתה לא צריך שום סם.

ההרגשה של הרחמים העצמיים גורמת לך להרגיש

משהו שאתה לא מתנגד לו.

בפעם הבאה שמישהו יֵשב מולך, אתה תושיט לו יד.

לא תתאמץ, אלא תושיט ידך לשנייה כדי להגיד "הושטתי".

אתה תחלוב מהמצב את חוסר התגובה של האדם שיושב מולך. התמכרת. זרקת את המפתח.

עכשיו אתה לוקח כיסא ויושב.

הכישרון הזה שהחבאת יוצא כאילו קראת לו.

הוא יוצא על הדף או על הגיטרה ואתה לומד. לומד את עצמך.

אתה מנגן וצורח בחדר האטום שלך, כאילו אין מחר.

איש כבר לא יראה שנותרת לבד, לך זה לא אכפת.

אחרי שהוצאת את כולם מחייך אתה מרגיש קיים יותר מאי פעם. שייך יותר מתמיד אפילו.

אתה מתרגש מכמה מילים שליווית במנגינה

בפעם הראשונה אולי בחייך.

עכשיו, כשפירקת הכול, החיים מרגישים לך שלמים שוב.

השארת חותם בעולם, גם אם אף אחד לא יֵדע עליו.

אתה מתחיל להשתנות קצת,

ובכל דקה פנויה עושה את מה שאתה הכי טוב בו.

אתה מופיע בחדר שלך משוחרר מאי פעם,

יוצר ומתעד.