הכנפיים שלי חרוטות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכנפיים שלי חרוטות
הוספה למועדפים

הכנפיים שלי חרוטות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אוניל סחר, בן 24 ממרכז הארץ, הוא יוצר החושף את מסע ההתבגרות וההתפכחות האישי שלו בעולם דרך שירים המלוִוים בקטעי פרוזה. 

תקציר

למי שלא יודע
ולא הרבה יודעים,
לכל מי שכותב,
לעצמו ואז לאחרים
יש שנאה אחת גדולה
לשיתוף עם הסביבה
מקטעים של נשמה
החייבים להחזיק איזו דעה.
למי שלא כותב
מִבֵּין כל כך הרבה כותבים,
התחייה היא בכאב,
בַּלא מובן, בְּבוסר ראשונים.
כל מה שיוסיף להיות
הוא לא תמיד ההכרחי,
הוא נועד רק לקשר
בין דעתך – לזו שלי.

בין המילים תמצאו אותי. אני מבטיח בזאת שתמיד אהיה כאן. החריטה על הדפים בנשימה עצורה מעניקה לי את הזכות לחוות ולתעד את חיי ואת דעותיי לעומקם. להיסחף ולהרגיש באמת ועד הסוף. לחבק את המחשבות ולחזק את העקרונות. בזכות המילים אני מצליח לטייל במחשבה ולהסתכל על העולם דרך עיניהן של הדמויות החשובות שהיו, ואלו שעודן, בחיי.

אוניל סחר, בן 24 ממרכז הארץ, הוא יוצר החושף את מסע ההתבגרות וההתפכחות האישי שלו בעולם דרך שירים המלוִוים בקטעי פרוזה. בכתיבה בועטת ומרגשת אוניל מספר על אהבות, אהבה אחת גדולה, נישואין וגירושין, עקרונות ומוסכמות, מערכת החינוך והחירות להגשמה עצמית.
'הכנפיים שלי חרוטות' הוא ספר הביכורים שלו.

פרק ראשון

הכנפיים שֶׁלִּי חֲרוּטוֹת

הכנפיים שלי חרוטות

על דף נקי, בנוי מיסודות.

הן כל כך חופשיות

והוא יציב, יודע תפקידו.

נוצות צומחות ויש נעתקות

אני עף איתן והן מתפזרות.

תוך מוחתם דיו כחול מן השמיים

בזכותו ספרתי רק דמעה אחת בינתיים.

הוא יכיל אותי ובלי לשאול

גם אם אשנה מסלול לרגע

הוא ייחתם בשבילי, בטבעיות

כמו אישה טובה, ותמיד שומע.

הוא מחובר לקרקע, ובכל זאת

עולה איתי גבוה,

לא נקרע, גם כשאני מותח.

אז אני מותח, בורח.

אל תתקרבו עכשיו

ואל תתלוננו.

זה שוב אני, בטח זכרתם,

זו היא פיסה ממני, מילים

לא שקלתי ולא חשבתי

הטחתי בכול את האשמה

מצאתי תשובה.

חורט חזק. לאט, לאט...

מעבר לדף, אל תוך המודע.

מדקלם מחשבות, הזיכרונות צפים

צבועים, שלי יותר מתמיד,

כבודם מונח ויישאר במקומו,

סומן ובאותה העת נבצר.

לא אלך לשם יותר

לא אחשוב על הבנה

אני עוד שומע רגעים מתנגנים

וכנראה תמיד אשמע.

אך רק למנגינה אחת אקשיב

למילה הכתובה.


כשאתה לבד, כמה כוח יש לך... וכמה חולשה.

נסה להיזכר בפעם הראשונה שהחיים לקחו אותך למקום המוזר הזה. לבידוד המושלם הזה.

אתה מרגיש כאילו החיים מחסירים אותך מהם,

ובאותה העת מוסיפים לך.

אבל אתה רגיל להיות בחברה, בין שזה בבית ובין שכחלק מהשגרה.

מיד אתה לוקח את הבדידות הזו למקום שלילי. ולמה? רק כי זה חדש.

אבל רגע, זה מיוחד יותר מלהיות ביחד. נדיר יותר, אפשר לומר.

אתה בוחר להיכנס לחדר לבד ולנעול אחריך.

אתה מנסה בכוח להצטמרר מהמצב החדש שנכנסת אליו.

בכוח להתרגש.

לחפור עוד ועוד, עמוק, בבדידות שלך, להתעצב.

פה אתה לא צריך שום סם.

ההרגשה של הרחמים העצמיים גורמת לך להרגיש

משהו שאתה לא מתנגד לו.

בפעם הבאה שמישהו יֵשב מולך, אתה תושיט לו יד.

לא תתאמץ, אלא תושיט ידך לשנייה כדי להגיד "הושטתי".

אתה תחלוב מהמצב את חוסר התגובה של האדם שיושב מולך. התמכרת. זרקת את המפתח.

עכשיו אתה לוקח כיסא ויושב.

הכישרון הזה שהחבאת יוצא כאילו קראת לו.

הוא יוצא על הדף או על הגיטרה ואתה לומד. לומד את עצמך.

אתה מנגן וצורח בחדר האטום שלך, כאילו אין מחר.

איש כבר לא יראה שנותרת לבד, לך זה לא אכפת.

אחרי שהוצאת את כולם מחייך אתה מרגיש קיים יותר מאי פעם. שייך יותר מתמיד אפילו.

אתה מתרגש מכמה מילים שליווית במנגינה

בפעם הראשונה אולי בחייך.

עכשיו, כשפירקת הכול, החיים מרגישים לך שלמים שוב.

השארת חותם בעולם, גם אם אף אחד לא יֵדע עליו.

אתה מתחיל להשתנות קצת,

ובכל דקה פנויה עושה את מה שאתה הכי טוב בו.

אתה מופיע בחדר שלך משוחרר מאי פעם,

יוצר ומתעד.

אוניל סחר, בן 24 ממרכז הארץ, הוא יוצר החושף את מסע ההתבגרות וההתפכחות האישי שלו בעולם דרך שירים המלוִוים בקטעי פרוזה. 

עוד על הספר

הכנפיים שלי חרוטות אוניל סחר

הכנפיים שֶׁלִּי חֲרוּטוֹת

הכנפיים שלי חרוטות

על דף נקי, בנוי מיסודות.

הן כל כך חופשיות

והוא יציב, יודע תפקידו.

נוצות צומחות ויש נעתקות

אני עף איתן והן מתפזרות.

תוך מוחתם דיו כחול מן השמיים

בזכותו ספרתי רק דמעה אחת בינתיים.

הוא יכיל אותי ובלי לשאול

גם אם אשנה מסלול לרגע

הוא ייחתם בשבילי, בטבעיות

כמו אישה טובה, ותמיד שומע.

הוא מחובר לקרקע, ובכל זאת

עולה איתי גבוה,

לא נקרע, גם כשאני מותח.

אז אני מותח, בורח.

אל תתקרבו עכשיו

ואל תתלוננו.

זה שוב אני, בטח זכרתם,

זו היא פיסה ממני, מילים

לא שקלתי ולא חשבתי

הטחתי בכול את האשמה

מצאתי תשובה.

חורט חזק. לאט, לאט...

מעבר לדף, אל תוך המודע.

מדקלם מחשבות, הזיכרונות צפים

צבועים, שלי יותר מתמיד,

כבודם מונח ויישאר במקומו,

סומן ובאותה העת נבצר.

לא אלך לשם יותר

לא אחשוב על הבנה

אני עוד שומע רגעים מתנגנים

וכנראה תמיד אשמע.

אך רק למנגינה אחת אקשיב

למילה הכתובה.


כשאתה לבד, כמה כוח יש לך... וכמה חולשה.

נסה להיזכר בפעם הראשונה שהחיים לקחו אותך למקום המוזר הזה. לבידוד המושלם הזה.

אתה מרגיש כאילו החיים מחסירים אותך מהם,

ובאותה העת מוסיפים לך.

אבל אתה רגיל להיות בחברה, בין שזה בבית ובין שכחלק מהשגרה.

מיד אתה לוקח את הבדידות הזו למקום שלילי. ולמה? רק כי זה חדש.

אבל רגע, זה מיוחד יותר מלהיות ביחד. נדיר יותר, אפשר לומר.

אתה בוחר להיכנס לחדר לבד ולנעול אחריך.

אתה מנסה בכוח להצטמרר מהמצב החדש שנכנסת אליו.

בכוח להתרגש.

לחפור עוד ועוד, עמוק, בבדידות שלך, להתעצב.

פה אתה לא צריך שום סם.

ההרגשה של הרחמים העצמיים גורמת לך להרגיש

משהו שאתה לא מתנגד לו.

בפעם הבאה שמישהו יֵשב מולך, אתה תושיט לו יד.

לא תתאמץ, אלא תושיט ידך לשנייה כדי להגיד "הושטתי".

אתה תחלוב מהמצב את חוסר התגובה של האדם שיושב מולך. התמכרת. זרקת את המפתח.

עכשיו אתה לוקח כיסא ויושב.

הכישרון הזה שהחבאת יוצא כאילו קראת לו.

הוא יוצא על הדף או על הגיטרה ואתה לומד. לומד את עצמך.

אתה מנגן וצורח בחדר האטום שלך, כאילו אין מחר.

איש כבר לא יראה שנותרת לבד, לך זה לא אכפת.

אחרי שהוצאת את כולם מחייך אתה מרגיש קיים יותר מאי פעם. שייך יותר מתמיד אפילו.

אתה מתרגש מכמה מילים שליווית במנגינה

בפעם הראשונה אולי בחייך.

עכשיו, כשפירקת הכול, החיים מרגישים לך שלמים שוב.

השארת חותם בעולם, גם אם אף אחד לא יֵדע עליו.

אתה מתחיל להשתנות קצת,

ובכל דקה פנויה עושה את מה שאתה הכי טוב בו.

אתה מופיע בחדר שלך משוחרר מאי פעם,

יוצר ומתעד.