אל האבדון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל האבדון
מכר
מאות
עותקים
אל האבדון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אל האבדון

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אל האבדון הוא היצירה החשובה, המעמיקה והמעניינת ביותר שכתב אריך קסטנר למבוגרים, רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה את ההידרדרות של גרמניה ואירופה אל אימי הדיקטטורה ומלחמת העולם השנייה.
    הספר ראה אור בגרמניה בשנת 1931 בשם שנתן לו המו"ל: "פאביאן: סיפורו של מורליסט". לא רק הכותרת שבחר הסופר לא התקבלה, כי אם צונזרו מהספר גם מילים וקטעים שלמים ובהם תכנים פוליטיים, חברתיים וארוטיים בוטים. אפילו אחרית הדבר שכתב קסטנר למהדורה הראשונה – ובה הוא הזהיר מפני התהום שגרמניה עומדת על ספה – לא פורסמה. כל המהדורות הרבות שהתפרסמו בעשרות השנים הבאות כיבדו את הנוסח המצונזר. רק בשנת 2013 ראה אור לראשונה – על סמך כתב היד של קסטנר – הנוסח המקורי המלא של היצירה. כעת מובא תרגומו לעברית.

    יקובּ פאבּיאן, בעל תואר שלישי בספרות גרמנית, גר בחדר שכור בברלין ומועסק כמחבר פרסומות במפעל לסיגריות. חברו הטוב לבּודֶה, בן למשפחה אמידה, אף הוא בעל תואר שלישי בספרות, מנסה את כוחו בעולם האקדמי. שניהם צעירים תוססים, חדי מחשבה וביקורתיים, אך אינם מצליחים לבנות להם חיים מסודרים, לא מקצועיים ולא פרטיים.
    בברלין הדקדנטית של שנות העשרים, שפאר ועליבות, מוסרנות ופריצות, תקווה וייאוש מתערבלים בה בכפיפה אחת, הם מיטלטלים בין חיפוש משמעות לחייהם לבין מציאת תיקון פוליטי, כלכלי ואנושי לחברה המתפוררת לנגד עיניהם. ידידותם, חוויותיהם הפרועות ברחובות העיר ובמקומות הבילוי הכי מטורפים שלה, נהיים ברומן במה לצמיחתה של סאטירה ספרותית מבריקה, שגם הטרגדיות שמתחוללות במהלך העלילה אינן מרופפות את נשכנותה ואף מביאות אותה אל שיאיה.


    אריך קסטנר (1974-1899) הוא סופר ומשורר גרמני. הוא נשאר בגרמניה בתקופת השלטון הנאצי אבל ספריו נשרפו, נאסר עליו לפרסם אותם בגרמניה והם התפרסמו בשווייץ. קסטנר קנה לו תהילה בעולם בעיקר כסופר ילדים, מחברם של 'פצפונת ואנטון', 'אמיל והבלשים' ו'אורה הכפולה'.

    לנוסח העברי המובא כאן מצורפת אחרית דבר מאת אילנה המרמן, מתרגמת הספר.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
    המלצר כמגיד עתידות • הוא בכל זאת הולך לשם • מכון להתקרבות רוחנית

    פַבּיאן ישב בבית קפה ששמו שְׁפַּלטֶנהוֹלץ וקרא את הכותרות הראשיות של עיתוני הערב: ספינת אוויר אנגלית התפוצצה מעל בּוֹבֶה; סטריכנין אוחסן ליד עדשים; ילדה בת תשע קפצה מהחלון; שוב לא נבחר ראש ממשלה1; הרצח בגן החיות בְּלַיינץ; שערורייה בלשכת הרֶכש העירונית; הקול המלאכותי בכיס המקטורן; נסיגה במכירות הפחם בחבל הרוהר; פרשת המתנות למנהל חברת הרכבות נוימן; פילים על המדרכה; עצבנות בשווקי הקפה; שערורייה סביב קלרה בואו2; 140,000 פועלי מתכת עומדים לפתוח בשביתה; דרמה בעולם הפשע בשיקאגו; מו״מ במוסקבה על מחירי היצף בשוק העצים; מרד המיליציות של שׁטַרהֶמבֶּרג3. המנה היומית. שום דבר מיוחד.

    הוא לגם מהקפה ונחרד. טעם של סוכר! מזמן שנאלץ, לפני עשר שנים, לבלוע שלוש פעמים בשבוע אטריות עם סכרין בַּמֶנזה שעל יד שער אוֹרַניֶנבּוּרג הוא לא סובל טעם מתוק. הוא הדליק לו מהר סיגריה וקרא למלצר.

    ״כן, אדוני?״

    ״תוכל לענות לי בבקשה על שאלה?״

    ״ברצון.״

    ״מה דעתך, שאֵלך או שלא אלך?״

    ״לאן, אדוני?״

    ״לא התבקשת לשאול. התבקשת לענות. שאלך או שלא אלך?״

    המלצר התגרד בצנעה מאחורי האוזניים, העביר את משקלו מרגל שטוחה אחת לחברתה, ואמר במבוכה: ״מוטב שלא תלך. מה שבטוח בטוח, אדוני.״

    פבּיאן נענע בראשו. ״טוב. אלך. חשבון בבקשה!״

    ״אבל הרי יעצתי לך לא ללכת?״

    ״בדיוק בגלל זה אלך! את החשבון בבקשה!״

    ״ואם הייתי מייעץ לך ללכת, לא היית הולך?״

    ״גם אז הייתי הולך. את החשבון בבקשה!״

    ״את זה אני לא מבין,״ התעצבן המלצר. ״אז למה שאלת אותי בכלל?״

    ״הלוואי שידעתי,״ ענה לו פבּיאן.

    ״קפה, לחם וחמאה, חמישים, שלושים, שמונים, תשעים פְּפֶניג,״ דקלם המלצר.

    פבּיאן שׂם מארק אחד על השולחן ויצא. לא היה לו מושג איפה הוא. כשבן אדם עולה בוויטֶנבֶּרגפְּלאץ לאוטובוס בקו מספר 1, ובגשר פּוֹטְסְדַאם עובר לחשמלית בלי לקרוא את המספר, ואחרי עשרים דקות יורד מהקרון כי פתאום יושבת בו אישה שדומה לפרידריך הגדול4, הוא באמת לא יכול לדעת איפה הוא.

    פבּיאן הלך בעקבות שלושה פועלים שצעדו במהירות, מָעד על בולי עץ, עבר על פני גדרות של אתרי בנייה ומלונות אפורים שמשכירים חדרים לפי שעה והגיע אל תחנת הרכבת גשר יאנוֹביץ. ברכבת הוא הוציא את הכתובת שכתב לו בֶּרטוּך, מנהל המשרד: שְׁליטֶרשְׁטראסֶה 23, גברת זוֹמֶר. הוא ירד בתחנת טירגַרטֶן. ביוֹאַכימסטַאלֶר־שְׁטראסֶה שאלה אותו עלמה מתנודדת על רגליים רזות אם הוא מעוניין. הוא דחה את ההצעה, איים באצבעו והסתלק.

    העיר דמתה למגרש ירידים. חזיתות הבתים היו מרוחות באור ססגוני ולכוכבים שבשמיים היה במה להתבייש. אווירון טרטר מעל הגגות. פתאום ניתך גשם של טאלֶרים מאלומיניום. העוברים ושבים הביטו למעלה, צחקו והתכופפו. פבּיאן נזכר לרגע בַּמעשייה על הילדה הקטנה שמרימה את שמלתה כדי לתפוס את המטבעות שנופלות מהשמיים5. אחר כך הוא לקח לו טאלֶר אחד מהתיתורת הנוּקשה של כובע לא שלו. ״בַּקרו בַַּבּר האקזוטי בנוֹלֶנדוֹרפְפְּלאץ״, היה כתוב על המטבע, ״נשים יפות, פסלי עירום, בבניין נמצא גם פנסיון קוֹנדוֹר״. פתאום נדמָה לו לפבּיאן שהוא טס באווירון ההוא שם למעלה ומביט על עצמו למטה, על האיש הצעיר ביואכימסטאלר־שטראסה, בתוך ההמון השוקק, בתוך מעגלי האור של פנסי הרחוב ושל חלונות הראווה, בהמולת הרחוב של הלילה המודלק והקודח. כמה קטן האיש. והאיש הזה הוא־הוא עצמו!

    הוא חצה את קוּרפירְסטֶנדאם. על גמלון של בניין פלבלה בעיניה החשמליות דמות מוארת, דמות של נער תורכי. פתאום נתקל מישהו בעוצמה בעקב המגף של פבּיאן. הוא נפנה לאחור בתרעומת. זו הייתה החשמלית. הכרטיסן קילל.

    ״אולי תשים לב!״ צעק שוטר.

    פבּיאן הרים את כובעו ואמר: ״אשתדל.״

     

    בשְׁליטֶרשטראסֶה פתח לו את הדלת גמד בבגדי שׂרד ירוקים, טיפס על סולם קטן עדין, עזר לאורח לפשוט את מעילו והלך. עוד האישון הירוק מסתלק ומאחורי הווילון רִשרשה ובאה גברת דשנה, מרת זומר בוודאי, ואמרה: ״אדוני מוזמן להיכנס אליי למשרד.״ פבּיאן הלך בעקבותיה.

    ״אדון אחד, מר ברטוך, המליץ לי על המועדון שלךְ.״

    היא דפדפה בְּמחברת ונענעה בראשה. ״ברטוך, פרידריך גֶאוֹרג, מנהל משרד, בן ארבעים, קומה בינונית, שיער חום בהיר, קַרלשְׁטראסֶה 9, אוהב מוזיקה, מעדיף בלונדיניות דקות גזרה, בנות עשרים וחמש לכל היותר.״

    ״כן, זה הוא!״

    ״מר ברטוך מבקר פה מאז אוקטובר, ועד עכשיו הוא היה חמש פעמים.״

    ״זו מחמאה למכון של גברתי.״

    ״דמי הרישום הם עשרים מארק. כל ביקור עולה עוד עשרה מארקים.״

    ״הנה שלושים מארקים.״ פבּיאן הניח את הכסף על שולחן הכתיבה. הגברת הדשנה הכניסה את השטרות למגֵרה, לקחה עט נובע ושאלה: ״הפרטים האישיים, בבקשה?״

    ״פבּיאן יַקוֹבּ, בן שלושים ושתיים, מחליף מקצועות, עכשיו פרסומאי, שַׁאפֶּרשְׁטראסֶה 17, חולה לב, שיער חום. מה עוד נחוץ לך?״

    ״יש לך העדפות מסוימות לגבי הגברות?״

    ״אני לא רוצה להתחייב. הצבע החביב עליי הוא בלונד, אבל הניסיון שלי אִתו שלילי. אני נמשך לנשים גבוהות. אבל זה לא הדדי. תשאירי בבקשה את המשבצת הזאת ריקה.״

    היכנשהו ניגן גרמופון. הגברת הדשנה קמה ואמרה בכובד ראש: ״ברשותך, אדוני, לפני שניכנס, אומר לך את הכללים העיקריים. המקום אינו רואה בעין רעה התקרבות בין חבריו, להיפך, הוא מצפה לזה. לגברות יש אותן הזכויות כמו לגברים. אין לספר על המכון, על קיומו, על כתובתו והנהלים המקובלים בו אין לספר אלא לאדונים ראויים לאמון. למרות הכוונות העקרוניות של העסק יש לשלם את דמי המשקאות מייד. בחדרי המועדון אין לשום זוג זכות שיכבדו את פרטיותו. זוגות שמבקשים שלא יפריעו להם מתבקשים לצאת מתחומו. המוסד משרת את תחילתה של מערכת יחסים אבל לא את מערכת היחסים עצמה. חברי מועדון שנתנו זה לזה הזדמנות להתוודעות זמנית מתבקשים לשכוח זאת, כי רק ככה אפשר למנוע סיבוכים. האם הבנת אותי, מר פבּיאן?״

    ״בהחלט.״

    ״אם כך, בוא אִתי, בבקשה.״

    היו שם אולי שלושים עד ארבעים איש. בחדר הראשון שיחקו ברידג'. בחדר שעל ידו רקדו. גברת זומר הוליכה את החבר החדש אל שולחן פנוי, אמרה שבמידת הצורך אפשר לפנות אליה בכל עת ונפרדה ממנו. פבּיאן התיישב, הזמין לו אצל המלצר קוניאק עם סודה והסתכל סביבו. האם הוא במסיבת יום הולדת?

    ״האנשים נראים תמימים יותר ממה שהם באמת,״ אמרה לו בחורה נמוכה שחורת שיער והתיישבה על ידו. פבּיאן הציע לה סיגריה.

    ״אתה עושה רושם של איש נחמד,״ אמרה לו. ״נולדת בחודש דצמבר.״

    ״בפברואר.״

    ״אה! מזל דגים וכמה טיפות דלי. טיפוס די קר. באת הנה רק מתוך סקרנות?״

    ״התיאורטיקנים של הגרעין טוענים שגם פרודות החומר הכי זעירות עשויות מכמויות אנרגיה חשמלית שסובבות זו את זו. מה דעתֵך, זו רק היפותיזה או השקפה שתואמת את העובדות?״

    ״אז אתה גם טיפוס רגיש, מה?״ קראה הבחורה. ״מילא, לא נורא. באת הנה לחפש לך אישה?״

    הוא משך בכתפיו. ״זו הצעה רשמית?״

    ״שטויות! הייתי נשואה פעמיים, זה מספיק בינתיים. הנישואים הם לא צורת הביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי.״

    ״בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה.״

    היא צחקה כאילו תקף אותה שיהוק, והניחה את ידה על ברכו. ״קלעת בול! טוענים שאני סובלת מדמיון שמחפש תנוחות. אם במשך הערב תרגיש צורך ללוות אותי הביתה, אני והדירה שלי קטנות אבל יציבות.״

    הוא הרחיק מברכו את היד הזרה חסרת המנוחה ואמר: ״כל האפשרויות פתוחות. ועכשיו אני רוצה לראות את המקום.״ הוא לא הספיק. כשקם ופנה לאחור עמדה לפניו גברת גבוהה, בעלת גוף בנוי לפי הספר, ואמרה: ״תיכף מתחילים לרקוד.״ היא הייתה גבוהה ממנו ונוסף לזה גם בלונדינית. הקשקשנית הקטנה שחורת השיער נהגה לפי הכללים ופרשׁה. המלצר הפעיל את הגרמופון. סביב השולחנות התחילה תנועה. אנשים רקדו.

    פבּיאן סקר בעין בוחנת את הבלונדינית. היו לה פנים חיוורות וילדותיות והיא נראתה מאופקת יותר משהעיד הריקוד שלה. הוא שתק, וחש שבעוד רגעים מעטים תגיע השתיקה לדרגה כזאת שכבר לא יהיה אפשר לפתוח בשיחה, בוודאי לא בשיחה סתם. למרבה המזל הוא דרך לה על הרגל. לשונה הותרה. היא הצביעה על שתי הנשים שלא מזמן סטרו זו לזו וקרעו זו לזו את הבגדים בגלל גבר. היא סיפרה לו שגברת זומר מתעסקת עם הגמד הירוק ואמרה שהיא לא מעיזה לדַמות לה איך זה נראה במציאות. בסוף היא שאלה אותו אם הוא מעוניין להישאר, כי היא עצמה הולכת. הוא יצא אִתה.

     

    בקורפירסטנדאם היא נופפה בידה למונית, אמרה כתובת, נכנסה ואילצה אותו להתיישב לידה. ״אבל נשארו לי רק שני מארקים,״ אמר לה.

    ״מילא, נסתדר איכשהו,״ היא ענתה לו, וקראה לנהג: ״כבה את האור!״ השתרר חושך. המכונית זזה ויצאה לדרך. כבר בסיבוב הראשון הסתערה עליו ונשכה את שפתו התחתונה. רקתו נחבטה במסגרת החלון והוא תפס את ראשו ואמר: ״אַוו, איזו התחלה מוצלחת!״

    ״אל תהיה רגיש כזה,״ ציוותה והרעיפה עליו חיבובים.

    ההסתערות הזאת הייתה לו פתאומית מדי. והראש כאב לו. פביאן לא היה בעניין. ״בעצם עוד התכוונתי לכתוב מכתב לפני שאת חונקת אותי,״ חרחר.

    היא תקעה לו אגרוף בעצם הבריח, צחקה בלי להניד עפעף, צחוקה עלה וירד בסולם הצלילים והיא המשיכה לחנוק אותו. היה ברור לגמרי שמאמציו להתגונן מפני האישה מתפרשׁים שלא כראוי. כל פנייה של הכביש הולידה סיבוכים חדשים. הוא השׁביע את הגורל לחסוך מהמכונית סיבובים נוספים. הגורל היה בחופשה.

    כשהמכונית נעצרה לבסוף פידרה הבלונדינית את פניה, שילמה את דמי הנסיעה ולפני דלת הבית הודיעה: ״ראשית, הפרצוף שלך מלא כתמים אדומים, ושנית, אתה שותה אצלי כוס תה.״

    הוא שפשף ומחה מלחייו את מריחות השפתון ואמר: ״גברתי, לכבוד הוא לי לקבל הזמנה כזאת, אבל מחר אני צריך להיות במשרד מוקדם.״

    ״אל תרגיז אותי. אתה נשאר אצלי. המשרתת תעיר אותך.״

    ״אבל אני לא אקום. לא, אני חייב לישון בבית. אני מחכה למברק דחוף בשעה שבע. בעלת הבית מביאה לי אותו ומנערת אותי עד שאני מתעורר.״

    ״איך אתה יודע כבר עכשיו שתקבל מברק?״

    ״אני אפילו יודע מה כתוב בו.״

    ״באמת? מה?״

    יהיה כתוב בו: ״'קום מהמיטה חת־שתיים! חברך הנאמן פבּיאן'. פבּיאן זה אני.״ הוא קרץ לעלוות העצים ושמח בזוהר הצהוב של הפנסים. הרחוב היה שומם מאדם. חתולה רצה בדממה אל האפלה. אילו רק יכול עכשיו לטייל לאורך הבניינים האפורים!

    ״הסיפור על המברק לא ממש אמִתי.״

    ״לא, אבל זה מקרי לגמרי.״

    ״בשביל מה אתה בא למועדון אם אין לך שום עניין במה שיוצא מזה?״ שאלה ברוגז ופתחה את הדלת.

    ״קיבלתי את הכתובת ואני אדם סקרן מאוד.״

    ״אז קדימה, בוא!״ היא אמרה. ״הסקרנות אין לה גבולות.״ הדלת נסגרה מאחוריהם.

     

     

    סקירות וביקורות

    שקיעתה של הזריחה 'אל האבדון' של אריך קסטנר הוא לא רק רומן חשוב על התפרקות החברה הגרמנית, אלא סאטירה מהנה ושנונה מאוד

    זה לא ספר ילדים. לא בלמ"ד רבתי. המאפיין הבולט ביותר בסאטירה הזאת של אריך קסטנר, שהיה ידוע כבר כסופר ילדים כשפירסם אותה ב-‭,1931‬ הוא העיסוק הנרחב של הרומן בסקס. ואולי לא של הרומן, אלא פשוט של הברלינאים ברפובליקת ויימאר. מועדון היכרויות לצורכי מין; אישה שמביאה למיטתה מאהבים בעידוד בעלה; זונות רחוב; רשת ג'יגולוז לנשות החברה הגבוהה; פיק-אפ ברים עם תאים לסקס שבהם נשים מוכרות את עצמן תמורת סיגריות ודרינקים (‭'"‬אני מגולחת בכל הגוף', הודיעה הרזה ולא התנגדה להוכיח זאת"). לא לילדים, כאמור.

    "הספר הזה איננו מיועד לבוגרי החינוך הכנסייתי", מבהיר גם קסטנר בטקסט שמצורף לספר. "המחבר מתייחס שוב ושוב להבדל האנטומי בין המין הגברי למין הנשי". ועם  זאת, קסטנר מדגיש שוב ושוב כי הוא "איש המוסר". כך גם נקרא הספר בזמנו: 'פביאן: סיפורו של מורליסט' (הכותרת 'אל האבדון' היא תרגום עברי להצעתו של קסטנר שנדחתה אז על ידי המו"ל שלו, כפי שמסבירה אילנה המרמן באחרית הדבר).

    גיבור הספר הוא פביאן, דוקטור לספרות בראשית שנות ה-‭30‬ לחייו, שעובד בברלין כפרסומאי. אך כיוון שמדובר בעולם של תעסוקה לא יציבה, הוא מפוטר סמוך לתחילת הרומן. יחד עם חברו לבודה משוטט פביאן בברלין הלילית, בין ברים, מועדונים ואטליה של ציירת לסבית, ומהרהר על עתידן של גרמניה ואירופה, עתיד שאינו נראה מבטיח.

    לצד הזימה נוכחים בספר גם העוני והיעדר התקווה הכלכלית שאפיינו את התקופה. פביאן ולבודה הם בעלי תואר שלישי בספרות, אבל "עוד אין לנו משרה קבועה ולא הכנסה קבועה ולא מטרה קבועה ואפילו לא חברה קבועה". לבודה בא ממשפחה עשירה (ורקובה) ומצבו הכלכלי שפיר, אבל פביאן חי מהיד לפה. ואפילו אז, מצבו שפיר ביחס לקבצנים ולעניים שמופיעים ברומן.

    הקשר בין הזימה לעוני ברור. העוני מביא בני אדם, נשים בעיקר, למכור את עצמם בעבור פת לחם. והוא גורם גם לרווקות ממושכת: "המשפחה גוססת. ולנו יש רק שתי דרכים לגלות אחריות. או שגבר לוקח עליו אחריות לעתידה של אישה, וכשהוא מאבד כעבור שבוע את מקום העבודה שלו, מתברר לו שנהג בחוסר אחריות. או שהוא מעז, מתוך חוש אחריות, לא לדפוק את העתיד של עוד בנאדם". אבל הזימה קשורה גם ביסוד מרכזי אחר בסיפור: חוסר נאמנות. בעולם שמתאר קסטנר אי-אפשר לסמוך כמעט על איש. חברתו של  לבודה בוגדת בו, ואילו אהובתו של פביאן מתמסרת למפיק גס שמבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע.

    זה רומן פוליטי מובהק. "פוליטי" במובן הרחב. קסטנר מבקש במודע לספר סיפור של תקופה, לבקר תקופה, להזהיר מפני תקופה. עוד לפני שאנחנו למדים מיהו בכלל פביאן, אנחנו מתוודעים לחדשות העגומות שהוא קורא בעיתון בבית הקפה - רשימת  אירועים, אמיתיים לפחות בחלקם, שמעידים על חוסר יציבות, התפוררות, שחיתות, היטפשות-מדעת ברפובליקת ויימאר.

    אולם פביאן עצמו, בניגוד לחברו לבודה, רוב הזמן אינו מאמין ביעילותה של פעילות פוליטית לתיקון מה שהוא מכנה "שקיעת אירופה". הוא אינו ניהיליסט, החוש המוסרי שלו פועם בעוז, אבל הוא מיואש מהאפשרות לשינוי. כשפביאן ולבודה נקלעים לדו-קרב אקדחים בין קומוניסט לנאצי, מצהיר פביאן שיש לו אהדה לקומוניסטים אבל "גם אם תגיעו לשלטון ישבו האידיאלים של האנושות במסתרים וימשיכו לבכות. זה שבנאדם הוא עני עוד לא מבטיח שהוא איש נבון וטוב".

    בצד הזימה והעוני מאפיינת את העולם הוויימארי, כפי שהוא מיוצג ברומן, גם תיאטרליות. פביאן ולבודה, בשיטוטיהם הליליים, מבלים בקברטים שבהם מועלים מופעים גרוטסקיים. גם הם עצמם מעלים מופע כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית ומשבשים בקול רם, באוזני הנוסעים המתפלצים, את שמותיהם של מבני ציבור מפורסמים (האוניברסיטה:  "זה מוסד לילדים מפגרים!"). אני מניח שהתיאטרליות נתפסה כתגובה הולמת לתקופה אבסורדית מוקצנת, והיא גם מדגישה את הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מה שנתבעים בני האדם להחצין (אהבה בהיעדר אהבה; כניעות כשרוצים למחות).

    זהו, אם כן, רומן "חשוב". עדות ישירה להתפרקות החברה הגרמנית טרום עליית הנאצים. אבל זה גם רומן מהנה מאוד לקריאה, למרות נושאו הקודר. הסרקזם, ההומור השחור והשנינות של פביאן הופכים אותו לדמות מעוררת אהדה ומשעשעת, ואת הביקורת החברתית שלו למוצקה ולא טרחנית. קסטנר, מצידו, מפגין חוש קומי גרוטסקי, נשכני וחריף בבריאת הדמויות והסצנות.

    'אל האבדון' תורגם בעבר לעברית (כבר ב-‭!1933‬) אבל התרגום החדש של אילנה המרמן נעשה על פי הנוסח המלא, הלא מצונזר, שיצא בגרמנית רק ב-‭,2013‬  כמעט ‭ 80‬שנה אחרי שחלקים ממנו –  פוליטיים או ארוטיים מדי - נמחקו. וכפי שמדגימה המרמן, הנוסח הלאמצונזר הזה נראה אכן חזק יותר.

    3 ספרי ילדים של קסטנר

    1928 > אמיל והבלשים

    1933 > הכיתה המעופפת

    ‭ 1949‬> אורה הכפולה

    אריק גלסנר 7 לילות 20/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    שקיעתה של הזריחה 'אל האבדון' של אריך קסטנר הוא לא רק רומן חשוב על התפרקות החברה הגרמנית, אלא סאטירה מהנה ושנונה מאוד

    זה לא ספר ילדים. לא בלמ"ד רבתי. המאפיין הבולט ביותר בסאטירה הזאת של אריך קסטנר, שהיה ידוע כבר כסופר ילדים כשפירסם אותה ב-‭,1931‬ הוא העיסוק הנרחב של הרומן בסקס. ואולי לא של הרומן, אלא פשוט של הברלינאים ברפובליקת ויימאר. מועדון היכרויות לצורכי מין; אישה שמביאה למיטתה מאהבים בעידוד בעלה; זונות רחוב; רשת ג'יגולוז לנשות החברה הגבוהה; פיק-אפ ברים עם תאים לסקס שבהם נשים מוכרות את עצמן תמורת סיגריות ודרינקים (‭'"‬אני מגולחת בכל הגוף', הודיעה הרזה ולא התנגדה להוכיח זאת"). לא לילדים, כאמור.

    "הספר הזה איננו מיועד לבוגרי החינוך הכנסייתי", מבהיר גם קסטנר בטקסט שמצורף לספר. "המחבר מתייחס שוב ושוב להבדל האנטומי בין המין הגברי למין הנשי". ועם  זאת, קסטנר מדגיש שוב ושוב כי הוא "איש המוסר". כך גם נקרא הספר בזמנו: 'פביאן: סיפורו של מורליסט' (הכותרת 'אל האבדון' היא תרגום עברי להצעתו של קסטנר שנדחתה אז על ידי המו"ל שלו, כפי שמסבירה אילנה המרמן באחרית הדבר).

    גיבור הספר הוא פביאן, דוקטור לספרות בראשית שנות ה-‭30‬ לחייו, שעובד בברלין כפרסומאי. אך כיוון שמדובר בעולם של תעסוקה לא יציבה, הוא מפוטר סמוך לתחילת הרומן. יחד עם חברו לבודה משוטט פביאן בברלין הלילית, בין ברים, מועדונים ואטליה של ציירת לסבית, ומהרהר על עתידן של גרמניה ואירופה, עתיד שאינו נראה מבטיח.

    לצד הזימה נוכחים בספר גם העוני והיעדר התקווה הכלכלית שאפיינו את התקופה. פביאן ולבודה הם בעלי תואר שלישי בספרות, אבל "עוד אין לנו משרה קבועה ולא הכנסה קבועה ולא מטרה קבועה ואפילו לא חברה קבועה". לבודה בא ממשפחה עשירה (ורקובה) ומצבו הכלכלי שפיר, אבל פביאן חי מהיד לפה. ואפילו אז, מצבו שפיר ביחס לקבצנים ולעניים שמופיעים ברומן.

    הקשר בין הזימה לעוני ברור. העוני מביא בני אדם, נשים בעיקר, למכור את עצמם בעבור פת לחם. והוא גורם גם לרווקות ממושכת: "המשפחה גוססת. ולנו יש רק שתי דרכים לגלות אחריות. או שגבר לוקח עליו אחריות לעתידה של אישה, וכשהוא מאבד כעבור שבוע את מקום העבודה שלו, מתברר לו שנהג בחוסר אחריות. או שהוא מעז, מתוך חוש אחריות, לא לדפוק את העתיד של עוד בנאדם". אבל הזימה קשורה גם ביסוד מרכזי אחר בסיפור: חוסר נאמנות. בעולם שמתאר קסטנר אי-אפשר לסמוך כמעט על איש. חברתו של  לבודה בוגדת בו, ואילו אהובתו של פביאן מתמסרת למפיק גס שמבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע.

    זה רומן פוליטי מובהק. "פוליטי" במובן הרחב. קסטנר מבקש במודע לספר סיפור של תקופה, לבקר תקופה, להזהיר מפני תקופה. עוד לפני שאנחנו למדים מיהו בכלל פביאן, אנחנו מתוודעים לחדשות העגומות שהוא קורא בעיתון בבית הקפה - רשימת  אירועים, אמיתיים לפחות בחלקם, שמעידים על חוסר יציבות, התפוררות, שחיתות, היטפשות-מדעת ברפובליקת ויימאר.

    אולם פביאן עצמו, בניגוד לחברו לבודה, רוב הזמן אינו מאמין ביעילותה של פעילות פוליטית לתיקון מה שהוא מכנה "שקיעת אירופה". הוא אינו ניהיליסט, החוש המוסרי שלו פועם בעוז, אבל הוא מיואש מהאפשרות לשינוי. כשפביאן ולבודה נקלעים לדו-קרב אקדחים בין קומוניסט לנאצי, מצהיר פביאן שיש לו אהדה לקומוניסטים אבל "גם אם תגיעו לשלטון ישבו האידיאלים של האנושות במסתרים וימשיכו לבכות. זה שבנאדם הוא עני עוד לא מבטיח שהוא איש נבון וטוב".

    בצד הזימה והעוני מאפיינת את העולם הוויימארי, כפי שהוא מיוצג ברומן, גם תיאטרליות. פביאן ולבודה, בשיטוטיהם הליליים, מבלים בקברטים שבהם מועלים מופעים גרוטסקיים. גם הם עצמם מעלים מופע כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית ומשבשים בקול רם, באוזני הנוסעים המתפלצים, את שמותיהם של מבני ציבור מפורסמים (האוניברסיטה:  "זה מוסד לילדים מפגרים!"). אני מניח שהתיאטרליות נתפסה כתגובה הולמת לתקופה אבסורדית מוקצנת, והיא גם מדגישה את הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מה שנתבעים בני האדם להחצין (אהבה בהיעדר אהבה; כניעות כשרוצים למחות).

    זהו, אם כן, רומן "חשוב". עדות ישירה להתפרקות החברה הגרמנית טרום עליית הנאצים. אבל זה גם רומן מהנה מאוד לקריאה, למרות נושאו הקודר. הסרקזם, ההומור השחור והשנינות של פביאן הופכים אותו לדמות מעוררת אהדה ומשעשעת, ואת הביקורת החברתית שלו למוצקה ולא טרחנית. קסטנר, מצידו, מפגין חוש קומי גרוטסקי, נשכני וחריף בבריאת הדמויות והסצנות.

    'אל האבדון' תורגם בעבר לעברית (כבר ב-‭!1933‬) אבל התרגום החדש של אילנה המרמן נעשה על פי הנוסח המלא, הלא מצונזר, שיצא בגרמנית רק ב-‭,2013‬  כמעט ‭ 80‬שנה אחרי שחלקים ממנו –  פוליטיים או ארוטיים מדי - נמחקו. וכפי שמדגימה המרמן, הנוסח הלאמצונזר הזה נראה אכן חזק יותר.

    3 ספרי ילדים של קסטנר

    1928 > אמיל והבלשים

    1933 > הכיתה המעופפת

    ‭ 1949‬> אורה הכפולה

    אריק גלסנר 7 לילות 20/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    אל האבדון אריך קסטנר

    פרק ראשון
    המלצר כמגיד עתידות • הוא בכל זאת הולך לשם • מכון להתקרבות רוחנית

    פַבּיאן ישב בבית קפה ששמו שְׁפַּלטֶנהוֹלץ וקרא את הכותרות הראשיות של עיתוני הערב: ספינת אוויר אנגלית התפוצצה מעל בּוֹבֶה; סטריכנין אוחסן ליד עדשים; ילדה בת תשע קפצה מהחלון; שוב לא נבחר ראש ממשלה1; הרצח בגן החיות בְּלַיינץ; שערורייה בלשכת הרֶכש העירונית; הקול המלאכותי בכיס המקטורן; נסיגה במכירות הפחם בחבל הרוהר; פרשת המתנות למנהל חברת הרכבות נוימן; פילים על המדרכה; עצבנות בשווקי הקפה; שערורייה סביב קלרה בואו2; 140,000 פועלי מתכת עומדים לפתוח בשביתה; דרמה בעולם הפשע בשיקאגו; מו״מ במוסקבה על מחירי היצף בשוק העצים; מרד המיליציות של שׁטַרהֶמבֶּרג3. המנה היומית. שום דבר מיוחד.

    הוא לגם מהקפה ונחרד. טעם של סוכר! מזמן שנאלץ, לפני עשר שנים, לבלוע שלוש פעמים בשבוע אטריות עם סכרין בַּמֶנזה שעל יד שער אוֹרַניֶנבּוּרג הוא לא סובל טעם מתוק. הוא הדליק לו מהר סיגריה וקרא למלצר.

    ״כן, אדוני?״

    ״תוכל לענות לי בבקשה על שאלה?״

    ״ברצון.״

    ״מה דעתך, שאֵלך או שלא אלך?״

    ״לאן, אדוני?״

    ״לא התבקשת לשאול. התבקשת לענות. שאלך או שלא אלך?״

    המלצר התגרד בצנעה מאחורי האוזניים, העביר את משקלו מרגל שטוחה אחת לחברתה, ואמר במבוכה: ״מוטב שלא תלך. מה שבטוח בטוח, אדוני.״

    פבּיאן נענע בראשו. ״טוב. אלך. חשבון בבקשה!״

    ״אבל הרי יעצתי לך לא ללכת?״

    ״בדיוק בגלל זה אלך! את החשבון בבקשה!״

    ״ואם הייתי מייעץ לך ללכת, לא היית הולך?״

    ״גם אז הייתי הולך. את החשבון בבקשה!״

    ״את זה אני לא מבין,״ התעצבן המלצר. ״אז למה שאלת אותי בכלל?״

    ״הלוואי שידעתי,״ ענה לו פבּיאן.

    ״קפה, לחם וחמאה, חמישים, שלושים, שמונים, תשעים פְּפֶניג,״ דקלם המלצר.

    פבּיאן שׂם מארק אחד על השולחן ויצא. לא היה לו מושג איפה הוא. כשבן אדם עולה בוויטֶנבֶּרגפְּלאץ לאוטובוס בקו מספר 1, ובגשר פּוֹטְסְדַאם עובר לחשמלית בלי לקרוא את המספר, ואחרי עשרים דקות יורד מהקרון כי פתאום יושבת בו אישה שדומה לפרידריך הגדול4, הוא באמת לא יכול לדעת איפה הוא.

    פבּיאן הלך בעקבות שלושה פועלים שצעדו במהירות, מָעד על בולי עץ, עבר על פני גדרות של אתרי בנייה ומלונות אפורים שמשכירים חדרים לפי שעה והגיע אל תחנת הרכבת גשר יאנוֹביץ. ברכבת הוא הוציא את הכתובת שכתב לו בֶּרטוּך, מנהל המשרד: שְׁליטֶרשְׁטראסֶה 23, גברת זוֹמֶר. הוא ירד בתחנת טירגַרטֶן. ביוֹאַכימסטַאלֶר־שְׁטראסֶה שאלה אותו עלמה מתנודדת על רגליים רזות אם הוא מעוניין. הוא דחה את ההצעה, איים באצבעו והסתלק.

    העיר דמתה למגרש ירידים. חזיתות הבתים היו מרוחות באור ססגוני ולכוכבים שבשמיים היה במה להתבייש. אווירון טרטר מעל הגגות. פתאום ניתך גשם של טאלֶרים מאלומיניום. העוברים ושבים הביטו למעלה, צחקו והתכופפו. פבּיאן נזכר לרגע בַּמעשייה על הילדה הקטנה שמרימה את שמלתה כדי לתפוס את המטבעות שנופלות מהשמיים5. אחר כך הוא לקח לו טאלֶר אחד מהתיתורת הנוּקשה של כובע לא שלו. ״בַּקרו בַַּבּר האקזוטי בנוֹלֶנדוֹרפְפְּלאץ״, היה כתוב על המטבע, ״נשים יפות, פסלי עירום, בבניין נמצא גם פנסיון קוֹנדוֹר״. פתאום נדמָה לו לפבּיאן שהוא טס באווירון ההוא שם למעלה ומביט על עצמו למטה, על האיש הצעיר ביואכימסטאלר־שטראסה, בתוך ההמון השוקק, בתוך מעגלי האור של פנסי הרחוב ושל חלונות הראווה, בהמולת הרחוב של הלילה המודלק והקודח. כמה קטן האיש. והאיש הזה הוא־הוא עצמו!

    הוא חצה את קוּרפירְסטֶנדאם. על גמלון של בניין פלבלה בעיניה החשמליות דמות מוארת, דמות של נער תורכי. פתאום נתקל מישהו בעוצמה בעקב המגף של פבּיאן. הוא נפנה לאחור בתרעומת. זו הייתה החשמלית. הכרטיסן קילל.

    ״אולי תשים לב!״ צעק שוטר.

    פבּיאן הרים את כובעו ואמר: ״אשתדל.״

     

    בשְׁליטֶרשטראסֶה פתח לו את הדלת גמד בבגדי שׂרד ירוקים, טיפס על סולם קטן עדין, עזר לאורח לפשוט את מעילו והלך. עוד האישון הירוק מסתלק ומאחורי הווילון רִשרשה ובאה גברת דשנה, מרת זומר בוודאי, ואמרה: ״אדוני מוזמן להיכנס אליי למשרד.״ פבּיאן הלך בעקבותיה.

    ״אדון אחד, מר ברטוך, המליץ לי על המועדון שלךְ.״

    היא דפדפה בְּמחברת ונענעה בראשה. ״ברטוך, פרידריך גֶאוֹרג, מנהל משרד, בן ארבעים, קומה בינונית, שיער חום בהיר, קַרלשְׁטראסֶה 9, אוהב מוזיקה, מעדיף בלונדיניות דקות גזרה, בנות עשרים וחמש לכל היותר.״

    ״כן, זה הוא!״

    ״מר ברטוך מבקר פה מאז אוקטובר, ועד עכשיו הוא היה חמש פעמים.״

    ״זו מחמאה למכון של גברתי.״

    ״דמי הרישום הם עשרים מארק. כל ביקור עולה עוד עשרה מארקים.״

    ״הנה שלושים מארקים.״ פבּיאן הניח את הכסף על שולחן הכתיבה. הגברת הדשנה הכניסה את השטרות למגֵרה, לקחה עט נובע ושאלה: ״הפרטים האישיים, בבקשה?״

    ״פבּיאן יַקוֹבּ, בן שלושים ושתיים, מחליף מקצועות, עכשיו פרסומאי, שַׁאפֶּרשְׁטראסֶה 17, חולה לב, שיער חום. מה עוד נחוץ לך?״

    ״יש לך העדפות מסוימות לגבי הגברות?״

    ״אני לא רוצה להתחייב. הצבע החביב עליי הוא בלונד, אבל הניסיון שלי אִתו שלילי. אני נמשך לנשים גבוהות. אבל זה לא הדדי. תשאירי בבקשה את המשבצת הזאת ריקה.״

    היכנשהו ניגן גרמופון. הגברת הדשנה קמה ואמרה בכובד ראש: ״ברשותך, אדוני, לפני שניכנס, אומר לך את הכללים העיקריים. המקום אינו רואה בעין רעה התקרבות בין חבריו, להיפך, הוא מצפה לזה. לגברות יש אותן הזכויות כמו לגברים. אין לספר על המכון, על קיומו, על כתובתו והנהלים המקובלים בו אין לספר אלא לאדונים ראויים לאמון. למרות הכוונות העקרוניות של העסק יש לשלם את דמי המשקאות מייד. בחדרי המועדון אין לשום זוג זכות שיכבדו את פרטיותו. זוגות שמבקשים שלא יפריעו להם מתבקשים לצאת מתחומו. המוסד משרת את תחילתה של מערכת יחסים אבל לא את מערכת היחסים עצמה. חברי מועדון שנתנו זה לזה הזדמנות להתוודעות זמנית מתבקשים לשכוח זאת, כי רק ככה אפשר למנוע סיבוכים. האם הבנת אותי, מר פבּיאן?״

    ״בהחלט.״

    ״אם כך, בוא אִתי, בבקשה.״

    היו שם אולי שלושים עד ארבעים איש. בחדר הראשון שיחקו ברידג'. בחדר שעל ידו רקדו. גברת זומר הוליכה את החבר החדש אל שולחן פנוי, אמרה שבמידת הצורך אפשר לפנות אליה בכל עת ונפרדה ממנו. פבּיאן התיישב, הזמין לו אצל המלצר קוניאק עם סודה והסתכל סביבו. האם הוא במסיבת יום הולדת?

    ״האנשים נראים תמימים יותר ממה שהם באמת,״ אמרה לו בחורה נמוכה שחורת שיער והתיישבה על ידו. פבּיאן הציע לה סיגריה.

    ״אתה עושה רושם של איש נחמד,״ אמרה לו. ״נולדת בחודש דצמבר.״

    ״בפברואר.״

    ״אה! מזל דגים וכמה טיפות דלי. טיפוס די קר. באת הנה רק מתוך סקרנות?״

    ״התיאורטיקנים של הגרעין טוענים שגם פרודות החומר הכי זעירות עשויות מכמויות אנרגיה חשמלית שסובבות זו את זו. מה דעתֵך, זו רק היפותיזה או השקפה שתואמת את העובדות?״

    ״אז אתה גם טיפוס רגיש, מה?״ קראה הבחורה. ״מילא, לא נורא. באת הנה לחפש לך אישה?״

    הוא משך בכתפיו. ״זו הצעה רשמית?״

    ״שטויות! הייתי נשואה פעמיים, זה מספיק בינתיים. הנישואים הם לא צורת הביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי.״

    ״בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה.״

    היא צחקה כאילו תקף אותה שיהוק, והניחה את ידה על ברכו. ״קלעת בול! טוענים שאני סובלת מדמיון שמחפש תנוחות. אם במשך הערב תרגיש צורך ללוות אותי הביתה, אני והדירה שלי קטנות אבל יציבות.״

    הוא הרחיק מברכו את היד הזרה חסרת המנוחה ואמר: ״כל האפשרויות פתוחות. ועכשיו אני רוצה לראות את המקום.״ הוא לא הספיק. כשקם ופנה לאחור עמדה לפניו גברת גבוהה, בעלת גוף בנוי לפי הספר, ואמרה: ״תיכף מתחילים לרקוד.״ היא הייתה גבוהה ממנו ונוסף לזה גם בלונדינית. הקשקשנית הקטנה שחורת השיער נהגה לפי הכללים ופרשׁה. המלצר הפעיל את הגרמופון. סביב השולחנות התחילה תנועה. אנשים רקדו.

    פבּיאן סקר בעין בוחנת את הבלונדינית. היו לה פנים חיוורות וילדותיות והיא נראתה מאופקת יותר משהעיד הריקוד שלה. הוא שתק, וחש שבעוד רגעים מעטים תגיע השתיקה לדרגה כזאת שכבר לא יהיה אפשר לפתוח בשיחה, בוודאי לא בשיחה סתם. למרבה המזל הוא דרך לה על הרגל. לשונה הותרה. היא הצביעה על שתי הנשים שלא מזמן סטרו זו לזו וקרעו זו לזו את הבגדים בגלל גבר. היא סיפרה לו שגברת זומר מתעסקת עם הגמד הירוק ואמרה שהיא לא מעיזה לדַמות לה איך זה נראה במציאות. בסוף היא שאלה אותו אם הוא מעוניין להישאר, כי היא עצמה הולכת. הוא יצא אִתה.

     

    בקורפירסטנדאם היא נופפה בידה למונית, אמרה כתובת, נכנסה ואילצה אותו להתיישב לידה. ״אבל נשארו לי רק שני מארקים,״ אמר לה.

    ״מילא, נסתדר איכשהו,״ היא ענתה לו, וקראה לנהג: ״כבה את האור!״ השתרר חושך. המכונית זזה ויצאה לדרך. כבר בסיבוב הראשון הסתערה עליו ונשכה את שפתו התחתונה. רקתו נחבטה במסגרת החלון והוא תפס את ראשו ואמר: ״אַוו, איזו התחלה מוצלחת!״

    ״אל תהיה רגיש כזה,״ ציוותה והרעיפה עליו חיבובים.

    ההסתערות הזאת הייתה לו פתאומית מדי. והראש כאב לו. פביאן לא היה בעניין. ״בעצם עוד התכוונתי לכתוב מכתב לפני שאת חונקת אותי,״ חרחר.

    היא תקעה לו אגרוף בעצם הבריח, צחקה בלי להניד עפעף, צחוקה עלה וירד בסולם הצלילים והיא המשיכה לחנוק אותו. היה ברור לגמרי שמאמציו להתגונן מפני האישה מתפרשׁים שלא כראוי. כל פנייה של הכביש הולידה סיבוכים חדשים. הוא השׁביע את הגורל לחסוך מהמכונית סיבובים נוספים. הגורל היה בחופשה.

    כשהמכונית נעצרה לבסוף פידרה הבלונדינית את פניה, שילמה את דמי הנסיעה ולפני דלת הבית הודיעה: ״ראשית, הפרצוף שלך מלא כתמים אדומים, ושנית, אתה שותה אצלי כוס תה.״

    הוא שפשף ומחה מלחייו את מריחות השפתון ואמר: ״גברתי, לכבוד הוא לי לקבל הזמנה כזאת, אבל מחר אני צריך להיות במשרד מוקדם.״

    ״אל תרגיז אותי. אתה נשאר אצלי. המשרתת תעיר אותך.״

    ״אבל אני לא אקום. לא, אני חייב לישון בבית. אני מחכה למברק דחוף בשעה שבע. בעלת הבית מביאה לי אותו ומנערת אותי עד שאני מתעורר.״

    ״איך אתה יודע כבר עכשיו שתקבל מברק?״

    ״אני אפילו יודע מה כתוב בו.״

    ״באמת? מה?״

    יהיה כתוב בו: ״'קום מהמיטה חת־שתיים! חברך הנאמן פבּיאן'. פבּיאן זה אני.״ הוא קרץ לעלוות העצים ושמח בזוהר הצהוב של הפנסים. הרחוב היה שומם מאדם. חתולה רצה בדממה אל האפלה. אילו רק יכול עכשיו לטייל לאורך הבניינים האפורים!

    ״הסיפור על המברק לא ממש אמִתי.״

    ״לא, אבל זה מקרי לגמרי.״

    ״בשביל מה אתה בא למועדון אם אין לך שום עניין במה שיוצא מזה?״ שאלה ברוגז ופתחה את הדלת.

    ״קיבלתי את הכתובת ואני אדם סקרן מאוד.״

    ״אז קדימה, בוא!״ היא אמרה. ״הסקרנות אין לה גבולות.״ הדלת נסגרה מאחוריהם.