מתַקן השמות
I
Ne raillons pas les fous; leur folie dure plus longtemps que la nôtre... Voila toute la différence.1
לקראת סופה של שנת 1920, השלימה למעשה ממשלת ארצות הברית את התוכנית שאימצה בחודשי כהונתו האחרונים של הנשיא וינתורפ. הארץ נדמתה שלווה. לכול ידוע כיצד יושבו שאלות השכר והעמל. המלחמה עם גרמניה, התקרית שנבעה מהשתלטותה על איי סמואה, לא הותירה ברפובליקה ולו צלקת גלויה אחת, ואת זכר כיבושה הזמני של נורפולק על ידי צבא הפולשים השכיחה השמחה על הניצחונות הימיים החוזרים ונשנים, אשר הובילו לכניעתם האומללה של כוחות הגנרל פון גרטנבלד במדינת ניו ג'רסי. ההשקעות בקובה ובהוואי הניבו מאה אחוזי תשואה, ושטחה של סמואה הצדיק את מחירו כשהומר לתחנת פחם. מצב ההגנה של המדינה היה מעולה. כל ערי החוף זכו למנה הגונה של ביצורים יבשתיים; הצבא, תחת עיניהם האבהיות של ראשי המטות, אורגן בהתאם לשיטה הפרוסית, גדל בשלוש מאות אלף איש והחזיק בעוד מיליון אנשי מילואים; שש שייטות מרהיבות של משחתות וספינות מלחמה סיירו בין שש תחנות הים המותר בשיט, ואף על פי כן היה קיטור בשפע לחמם את מימי הבתים. בסופו של דבר נכפתה על האדונים מן המערב ההכרה בכך שמכללה להכשרת דיפלומטים חיונית כשם שבתי ספר למשפטים חיוניים להכשרת פרקליטים; והודות לה לא ייצגו אותנו עוד לאומנים חדלי אישים במדינות זרות. האומה שגשגה; שיקגו, אשר שותקה זמנית בשריפה הגדולה השנייה, קמה מחורבותיה, לבנה ומלכותית ויפה אף יותר מן העיר הלבנה שנבנתה כדגם זעיר עבורה בשנת 1893. בכל מקום החליפה ארכיטקטורה טובה את הרעה, אפילו ניו יורק כיסתה בתאוות פתאום להגינות על מרבית זוועותיה. רחובות הורחבו, רוצפו כהלכה והוארו, עצים ניטעו, כיכרות נבנו, מבנים מוגבהים נהרסו ודרכים תת קרקעיות נסללו במקומם. בנייני ומשרדי הממשלה החדשים היו מופת של תכנון ובנייה, ושורות רציפי האבן הארוכות שהקיפו את האי מכל עבר הוסבו לגנים שהתגלו כמתנה משמים עבור הציבור. סבסוד התיאטרון והאופרה הלאומיים נשא גמול משלו. האקדמיה הלאומית לעיצוב של ארצות הברית השתוותה למוסדות האירופאיים מסוגה. איש לא קינא בשר לאמנויות יפות, לא במשרתו המדינית ולא בתיק שמונה עליו. לשר היערנות ושימור הציד היה קל בהרבה, הודות לשיטת המשטרה הרכובה החדשה. הבריתות האחרונות שכרתנו עם צרפת ועם אנגליה העלו לנו רווח נאה; גירושם של יהודים אשר נולדו במדינות זרות כאמצעי שימור עצמי, יישוב הממלכה הכושית העצמאית בסואני, הפיקוח על ההגירה, חוקי ההתאזרחות החדשים וריכוז הכוח ההדרגתי בידי המִנהל תרמו כולם לרגיעה ולשגשוג הלאומיים. לאחר שפתרה הממשלה את בעיית האינדיאנים, וחטיבות של פרשים וגששים ילידים בלבוש מסורתי הומרו בארגונים מעוררי רחמים שסופחו לזנבם של גדודים מדוללים בפקודת שר המלחמה הקודם, נשמה האומה כולה לרווחה. כאשר בעקבות ועידת הדתות הגדולה נטמנו הקנאות וחוסר הסובלנות בקברן, וטוב לב וחסד הביאו שבטים ניצים לשבת אחים, חשבו רבים כי הנה בא האלף החדש, לכל הפחות לעולם החדש, אשר אחרי ככלות הכול אינו אלא עולם בפני עצמו.
אולם שימור עצמי הוא הציווי הראשון, וארצות הברית נאלצה לצפות בצער מנגד בגרמניה, איטליה, ספרד ובבלגיה המתפתלות בייסורי האנרכיה בשעה שרוסיה המשקיפה מהרי הקווקז רוכנת מטה וכובלת אותן זו אחר זו.
הקיץ של שנת 1899 בעיר ניו יורק התייחד בפירוק מסילות הרכבת העיליות. הקיץ של שנת 1900 נותר חי בזיכרונם של אנשי ניו יורק למשך ירחים רבים; הייתה זו השנה שבה הוסר פסלו של דודג'.2 בחורף הבא החלה התעמולה לביטול החוקים נגד התאבדות, שבסופו של דבר נשאה פרי בחודש אפריל 1920, כאשר נפתח תא הקטילה הממשלתי הראשון בכיכר וושינגטון.
באותו יום צעדתי מביתו של דוקטור ארצ'ר בשדרת מדיסון, שאליו הגעתי לשם בדיקה שגרתית בלבד. מאז נפלתי מסוסי, ארבע שנים קודם לכן, הטרידו אותי לפרקים כאבים בעורפי ובצווארי, אולם הם נעלמו לפני חודשים רבים והרופא שלח אותי לדרכי באותו יום באומרו שלא נותר בי דבר שדורש מרפא. אבחנה זו לא הצדיקה את עלות הבדיקה; ידעתי זאת בעצמי, אך לא התרעמתי ולא מנעתי ממנו את התשלום. הדבר שהכעיס אותי היה הטעות שעשה אז, כשהרימו אותי מהמדרכה שעליה שכבתי חסר הכרה, ומישהו, מתוך רחמים, שילח כדור בראשו של סוסי, ונלקחתי אל דוקטור ארצ'ר, והוא הכריז שמוחי נפגע ואשפז אותי במוסד הפרטי שלו, שם נאלצתי לסבול טיפולים בשיגעון. סוף־סוף הוא החליט שאני בריא, ואני, ביודעי שדעתי הייתה תמיד צלולה כדעתו שלו, אם לא צלולה יותר, "שילמתי את חובי", כפי שכינה זאת בהלצה, ויצאתי את מרפאתו. אמרתי לו בחיוך שעוד אנקום בו על טעותו, והוא צחק בחיבה וביקש ממני לבקר אותו מדי פעם. כך עשיתי, בתקווה להזדמנות להחזיר לו כגמולו, אך הוא מעולם לא העניק לי כזאת, ולכן אמרתי לו שאמתין בסבלנות.
למרבה המזל לא היו לנפילה מהסוס השפעות שליליות; נהפוך הוא, היא שינתה אותי לטובה. מאיש צעיר ועצל, הנהנה מחיי העיר, הפכתי פעיל וערני, נעים הליכות, ומעל הכול — הו, מעל כל דבר אחר — שאפתן. דבר אחד בלבד הטריד אותי, צחקתי לאי הנעימות הזאת, אך הדבר עדיין הטריד אותי.
בתקופת החלמתי רכשתי וקראתי לראשונה את המלך בצהוב. זכור לי כי לאחר שסיימתי לקרוא את המערכה הראשונה עלתה בדעתי המחשבה כי מוטב שאחדל. קמתי והשלכתי את הספר אל האח הבוערת; הוא הכה בסבכה ונפל פתוח אל בין לשונות האש. אלמלא נלכדו במבטי המילים הפותחות את המערכה השנייה, לא הייתי מסיים לקרוא בו לעולם, אך כשרכנתי להרים אותו עיניי רותקו אל הדף הפתוח, ובזעקת אימה, ואולי הייתה זו שמחה כה עזה עד שהכאיבה לכל סיב מסיבי גופי, חטפתי אותו מבין הגחלים ודידיתי נרעד אל חדר השינה שלי, שם קראתי בו ושבתי וקראתי בו, והתייפחתי וצחקתי והיטלטלתי באימה שלעתים עדיין פוקדת אותי. זה הדבר שמטריד אותי. כי איני מסוגל לשכוח את קַרְקוֹסָה ואת כוכביה השחורים התלויים בשחקים, שם מתארכים צללי מחשבות אנוש עם רדת ערב, אז שוקעות השמשות התאומות לאגם הַאלִי; ונפשי תישא לנצח את זכר המסכה החיוורת. אני נושא תפילה לאל שיקלל את הסופר, כשם שקילל הסופר את העולם ביצירתו היפהפייה, נוראת ההוד, איומה בפשטותה, כובשת באמת שבה — עולם היורד על ברכיו בפני המלך בצהוב. כשהממשלה הצרפתית החרימה את עותקיו המתורגמים של הספר ברגע שהגיעו לפריז, נאחזה לונדון, כמובן, בתשוקה עזה לקרוא בו. היטב ידוע כיצד הלך הספר והתפשט כמו מחלה מידבקת, מעיר לעיר, מיבשת ליבשת, מוברח פה, נאסר שם, מוקע מעל דפי העיתונות ודוכני הדרשות, ומצונזר אף בידי המתקדמים והחתרניים שבאנשי הספרות. שום עקרונות לא חוללו בין דפיו המרושעים, לא הוכרזה בהם שום דוקטרינה, שום אמונה לא עורערה. לא ניתן היה לשפוט אותו לפי אף אמת מידה מוכרת, ולמרות זאת, אף על פי שהדעה הרווחת הכירה בכך שהמלך בצהוב שייך למעלה האמנותית הגבוהה ביותר, הכול הרגישו שטבע האדם אינו מסוגל לעמוד במאמץ, ואף לא להתמוגג מן המילים שתמצית של רעל טהור ארבה בהן. הבנאליות והתמימות של המערכה הראשונה הן שאפשרו את נחיתת המכה הנוראה שבאה בעקבותיה.
היה זה, אני זוכר, היום ה-13 באפריל, שנת 1920, שבו נחנך תא הקטילה הממשלתי הראשון בצדה הדרומי של כיכר וושינגטון, בין רחוב ווּסטר לדרום השדרה החמישית. גוש הבניינים, שהיה בעבר מתחם של המוני מבנים ישנים ורעועים ששימשו בתי קפה ומסעדות לזרים, נרכש על ידי הממשלה בחורף 1898. בתי הקפה והמסעדות הצרפתיים והאיטלקיים נהרסו; הגוש כולו נתחם במעקה ברזל מצופה זהב והוסב לגן מלבלב עם מדשאות, פרחים ומזרקות. במרכז הגן ניצב בית קטן ולבן, קלאסי להחריד בצורתו, מוקף שיחי פרחים עבותים. שישה עמודים איונים תמכו בגג המבנה ודלתו האחת עשויה הייתה ארד. דמויות שיש מרהיבות של "אחיות הגורל" ניצבו מול הדלת, יצירתו של פסל אמריקני צעיר, בוריס יבין, אשר מצא את מותו בפריז והוא בן עשרים ושלוש בלבד.
טקס החניכה כבר היה בעיצומו בשעה שחציתי את דרך האוניברסיטה ונכנסתי אל הכיכר. שירכתי את דרכי בתוך קהל צופים דומם אך נעצרתי ברחוב 4 מול חגורת שוטרים. חטיבת הפרשים הלוחמים של ארצות הברית עמדה דום במעגל שהקיף את תא הקטילה. על בימה גבוהה הפונה אל פארק וושינגטון עמד מושל ניו יורק, ומאחוריו התקבצו ראש העיר של ניו יורק וברוקלין, מפקח המשטרה הכללי, מפקד חיל הרגלים של המדינה, קולונל ליווינגסטון, יועצו הצבאי של נשיא ארצות הברית, גנרל בלאונט, מושל האי גברנרז, האלוף המילטון, מפקד חיל המצב של ניו יורק וברוקלין, אדמירל באפְבי מצי הנהר הצפוני, הרופא הראשי לנספורד, צוות בית החולים החופשי הלאומי, הסנטורים ויין ופרנקלין מניו יורק, ומפקח המשרד לעבודות ציבוריות. את הבמה הקיפה פלוגת פרשים מן המשמר הלאומי.
המושל בדיוק סיים להשיב לנאום הקצר שנשא הרופא הראשי. שמעתי אותו אומר: "החוקים האוסרים על התאבדות ומאיימים בעונש על כל ניסיון איבוד עצמי לדעת בוטלו. הממשלה מצאה לנכון להכיר בזכותו של אדם לסיים את קיומו שאפשר ונעשה בלתי נסבל עבורו, אם מסבל גופני אם מייאוש נפשי. אנו מאמינים כי הסרתם של אנשים כאלה מקרב החברה תיטיב עמה. מאז שחוקק החוק, לא עלה מספר ההתאבדויות בארצות הברית. הממשלה החליטה להציב תא קטילה בכל כרך, עיר וכפר, וכל שנותר הוא לראות אם שכבה זאת של יצורי אנוש, אשר משורותיה המיואשות נופלים מדי יום קורבנות המאבדים עצמם לדעת, תקבל את ההקלה המוצעת לה." הוא שתק וסב אל תא הקטילה הלבן. הדממה ברחוב הייתה מוחלטת. "שם ממתין מוות נטול כאבים לכל מי שאינו מסוגל לשאת בצער החיים. אם את המוות הוא מבקש, הניחו לו לחפשו שם." ואז פנה חיש אל המשמר הנשיאותי ואמר, "אני מכריז על פתיחתו של תא הקטילה." שוב הביט בקהל העצום וקרא בקול צלול: "תושבי ניו יורק וארצות הברית של אמריקה, בהתאם לסמכות שנתנה הממשלה בידי, אני מכריז בזאת על פתיחתו של תא הקטילה."
הדומייה העמוקה הופרה בצעקת פקודה חדה, פלוגת פרשי המשמר נעתקה ממקומה והצטרפה לכרכרת המושל, חטיבת הפרשים יצאה אחריה במבנה אחיד לכיוון השדרה החמישית, שם המתינו למפקד חיל המצב, והמשטרה הרכובה באה בעקבותיהם. פרשתי מן הקהל כדי להתבונן ולבחון את תא הקטילה העשוי שיש הלבן, חציתי את דרום השדרה החמישית וצעדתי לאורך צדה המערבי של הדרך המובילה אל רחוב בליקר. שם פניתי ימינה ועצרתי מול חנות אפלולית שנשאה את השלט:
הוֹבֵּרק, נַשָׁק
הבטתי מבעד לדלת וראיתי את הוברק טורח על דבר מה בקצה חנותו הקטנה והצרה. הוא נשא את ראשו וכשהבחין בי קרא בקולו העמוק והלבבי, "היכנס, מר קַסְטַנְיֶיה!" קונסטנס, בתו, קמה כדי לפגוש בי על סף הדלת והושיטה לי את ידה היפה, אך ראיתי את סומק האכזבה על לחייה וידעתי שייחלה לקסטנייה אחר, בן דודי לואי. חייכתי למבוכתה והחמאתי לה על הדגל שרקמה לפי הדפס צבעוני. הוברק הזקן ישב ונקש על מגן רגל מרוט של שריון עתיק כלשהו והטינג! טינג! טינג! של פטישו הקטן דנדן בנעימים בחנותו הנושנה. כעת הניח לפטיש וטרח מעט עם מפתח ברגים זעיר. התחככות המתכות הרכה שילחה בי צמרמורת מענגת. אהבתי לשמוע את נעימת הברזל המקיש בברזל, את מהלומת מקבת העץ השקטה הצונחת על מגני ירכיים ואת רשרושו של שריון הקשקשים. הייתה זו הסיבה היחידה לביקוריי אצל הוברק. הוא אישית מעולם לא עניין אותי, וגם לא קונסטנס, להוציא עניין אהבתה ללואי. אהבתה אליו אכן העסיקה אותי, ולפעמים אף הדירה שינה מעיניי. אבל בלבי ידעתי שהכול יסתדר, ושעוד אסדיר את עניינם כשם שאסדיר את עניינו של הרופא הטוב שלי, ג'ון ארצ'ר. אולם לא הייתי מטריח עצמי כלל לבקר אותם באותו יום, אלמלא אותה נעימה שהזכרתי, נקישות הפטיש שהילכו עליי קסם. יכולתי לשבת כך במשך שעות, להקשיב ולהקשיב, וכל אימת שקרן שמש תועה ברקה מהברזל המרוקע, הייתה עולה בי תחושה שכמעט לא יכולתי להכיל. עיניי היו מתקבעות, מתרחבות מחמת העונג שמתח כל עצב בגופי כמעט עד להתפקע, עד שתזוזה של השריון העתיק העלימה את כתם השמש. או אז, עודי נרגש בחשאי, הייתי נשען לאחור ושב ומאזין לקול הסחבה הממרקת, סוויש! סוויש! ומסירה חלודה מעל המסמרים.
הדגל נח על ברכיה של קונסטנס בשעה שעמלה עליו; מפעם לפעם עצרה כדי לבחון מקרוב את דוגמת ההדפס שהגיע ממוזיאון המטרופוליטן.
"בשביל מי זה?" שאלתי.
הוברק הסביר שבנוסף לעבודתו כנשק האחראי על אוסף השריונות שבמוזיאון המטרופוליטן, הוא גם מנהל אוספים אחדים השייכים לחובבים בעלי אמצעים. כרגע הוא עובד על מגן הרגל החסר של שריון מפורסם השייך לאחד מלקוחותיו, אשר אותר בחנות קטנה בפריז ברציף ד'אורסיי. הוא, הוברק, ניהל את המשא ומתן והבטיח את רכישת המגן, וכעת החליפה שלמה. הוא הניח לפטיש וקרא באוזניי את קורות השריון, שהחליף ידיים מאז שנת 1450, עד שנרכש בידי תומס סטיינברידג'. כאשר האוסף הנהדר שבבעלותו נמכר, רכש הלקוח של הוברק את חליפת השריון ואז החל החיפוש אחר מגן הרגל האבוד, עד אשר התגלה בפריז, כמעט במקרה.
"ואתה המשכת בחיפושים בכזאת עקשות, בלי שהייתה לך שום ודאות שמגן הרגל עדיין קיים?" דרשתי.
"כמובן," הוא השיב בשלווה.
באותו רגע, לראשונה, מצאתי עניין בהוברק.
"זה השתלם לך," ניחשתי.
"לא," הוא ענה וצחק, "גמולי היה העונג שבמציאת המגן."
"אין לך שום שאיפה להתעשר?" שאלתי בחיוך.
"שאיפתי היחידה היא להיות הנשק הטוב ביותר בעולם," הוא השיב בכובד ראש.
קונסטנס שאלה אותי אם צפיתי בטקס תא הקטילה. היא הבחינה בחיל הפרשים כאשר חלף על פני ברודוויי באותו בוקר וביקשה להיות נוכחת בחניכה, אבל אביה רצה שתסיים את הכנת הדגל והיא מילאה את בקשתו ונשארה.
"ראית שם את בן דודך, מר קסטנייה?" שאלה ברפרוף קל של ריסי עיניה.
"לא," עניתי באדישות, "הגדוד של לואי נמצא באימונים במחוז וסצ'סטר." קמתי ונטלתי את מקלי וכובעי.
"אתה עולה להיפגש שוב עם המופרע?" צחק הוברק הזקן. אם הוברק רק היה יודע עד כמה אני מתעב את המילה הזאת, "מופרע", הוא לעולם לא היה משתמש בה בנוכחותי. היא מעוררת בי רגשות מסוימים שאיני מעוניין להסביר. אף על פי כן, עניתי לו חרש: "אני חושב שאקפוץ לבקר את מר ויילד לדקה או שתיים."
"איש מסכן," אמרה קונסטנס בניד ראש, "זה בטח קשה לחיות כך, שנה אחרי שנה; עני, נכה וכמעט חסר שפיות. זה מאוד יפה מצדך, מר קסטנייה, לבקר אותו לעתים כל כך קרובות."
"אני חושב שהוא רשע," קבע הוברק וחזר להכות בפטישו. האזנתי לדנדון הזהוב העולה מלוחות מגן הרגל; כשסיים עניתי: "לא, הוא אינו רשע, ושפוי לחלוטין בדעתו. נפשו היא תא המכיל פלאי פלאים, שממנו הוא יכול לחלץ אוצרות שאני ואתם נוותר על שנים מחיינו כדי לרכוש."
הוברק צחק.
המשכתי, חסר סבלנות מעט: "הוא מכיר את ההיסטוריה טוב יותר מכל אחד אחר. אין דבר, ולא משנה כמה זניח, שיחמוק מחיפושיו, והזיכרון שלו כה מושלם, כה מדויק בפרטים, שאילו נודע בניו יורק שאיש כזה קיים, היו תושבי העיר מהללים אותו יום ולילה."
"שטויות," מלמל הוברק ותר אחר מסמר שנפל אל הרצפה.
"האם הוא מדבר שטויות," שאלתי, לאחר שעלה בידי לרסן את תחושותיי, "האם הוא מדבר שטויות כשהוא אומר שאת מגני המותניים והמגף של חליפת השריון ההדורה הידועה בשם 'ענק הנסיך' ניתן למצוא בקרביה של ערמת אביזרי תיאטרון מחלידים, תנורים שבורים ואשפת קבצנים בעליית גג ברחוב פֵּל?"
פטישו של הוברק צנח ארצה, אך הוא הרים אותו ושאל בשלווה רבה כיצד ידעתי שמגן המותניים והמגף השמאלי חסרים בחליפת "ענק הנסיך".
"לא ידעתי, עד שמר ויילד הזכיר זאת אמש. הוא אמר שהם נמצאים בעליית הגג של בית מספר 998 ברחוב פל."
"שטויות," הוא קרא, אך הבחנתי שידו רועדת תחת סינר העור שלבש.
"האם גם אלה שטויות?" שאלתי בשלווה, "האם זאת שטות מצדו של מר ויילד לדבר עליך כעל מרקיז אבונשיר ועל העלמה קונסטנס — "
לא סיימתי את דבריי, מפני שקונסטנס ניתרה באימה שנגלתה בכל תו מתווי פניה. הוברק בחן אותי והחליק אט־אט את סינר העור שלו.
"זה בלתי אפשרי," קבע, "ייתכן שמר ויילד יודע הרבה מאוד דברים — "
"על שריונות, למשל, ועל 'ענק הנסיך'," נדחפתי בחיוך לדבריו.
"כן," המשיך לאטו, "גם על שריונות, ייתכן, אבל הוא טועה בנוגע למרקיז מאבונשיר, אשר, כידוע לך, רצח את אשתו הבוגדנית לפני שנים ונמלט לאוסטרליה, שם הלך לעולמו זמן לא רב אחריה."
"מר ויילד טועה," מלמלה קונסטנס. שפתיה היו חיוורות, אך קולה מתוק ורגוע.
"הבה נסכים, ברשותכם, שבעניין אחד זה מר ויילד טועה," אמרתי.
