פיתיונות חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיתיונות חיים
הוספה למועדפים

פיתיונות חיים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מונה גודאר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 402 עמ' מודפסים

פאביו ג'נובזי

פאבּיוֹ גֶ'נוֹבֶזי, איטלקי, יליד 1974, סופר, תסריטאי, מחזאי, מתרגם, עיתונאי מוזיקה, פרשן מרוצי אופניים ובעיקר – דייג ספורטיבי מקצועי.

תקציר

ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, ּבוּם.

מאז שפספס שתי שניות בספירה ואיבד את כף ידו, נדמה שחייו של פיורנצו הולכים ומידרדרים. הוא בן 19, מנגן בלהקת רוק כושלת, גר בחנות הדיג של אביו בעיירה נידחת בטוסקנה, ומנסה לנער מעליו את הגיבור המקומי שמשום מה מתעקש להעריץ אותו.

טיציאנה בת 32 וכבר ראתה עולם, אך בניגוד לכל היגיון היא חוזרת יום אחד לעיירה הקטנה. מאז היא מעבירה את ימיה במועדון הצעירים, שרק זקנים מבלים בו.

ברומן שנרקם בין השניים יש יותר רגעים מביכים מרגעים קסומים, ויותר גמגומים ממילות אהבה. בהומור עקמומי, במבוכה ובהשלמה, מוקפים בדמויות שאפשר למצוא רק בעיירה שהעולם שכח את קיומה, ובסיטואציות כל כך עצובות עד שאי אפשר שלא לצחוק מהן - פיורנצו וטיציאנה מספרים, כל אחד מנקודת מבטו, על החיים שנמשכים גם אחרי שכל התוכניות משתבשות.

פיתיונות חיים הוא ספרו השני של פאבּיוֹ גֶ'נוֹבֶזי האיטלקי, יליד 1974, סופר, תסריטאי, מחזאי, מתרגם, עיתונאי מוזיקה, פרשן מרוצי אופניים ובעיקר – דייג ספורטיבי מקצועי.

פרק ראשון

גלילאו היה מפגר

(קיץ 2005)

 

 

אחת... שתיים...

אנחנו סופרים. מֵי התעלה שטוחים וכהים ונראים כמו תמונה מטושטשת של בוץ. זו שעת אחר הצהריים ביולי 2005, אנחנו מסתכלים על המים וסופרים.

אנחנו זה סטֶפַנוֹ, סילביה ואני, ששמי לצערי הוא פיוֹרֶנצוֹ. אנחנו צריכים להגיע לעשר, מה הבעיה? כיף לספור, זה נותן תחושה של משהו קל ובטוח, מתמטי לחלוטין, וזה מרגיע, כי המתמטיקה מושלמת ואם תסמוך עליה אף פעם לא תטעה, אפילו גלילאו אמר את זה.

אלא שגלילאו היה מפגר.

בדיוק, גלילאו גלילאי שהיה מפּיזָה ולכן כל בתי הספר בסביבה נקראים על שמו, ושבבחינה המסכמת של כיתה ח' בחודש שעבר כל החברים שלי בחרו בו כנושא לכתיבה במדעים. אני לעומת זאת בחרתי באנרגיה גרעינית, שלא מעניינת אותי בכלל אבל העיקר היה לא לתת לו את הסיפוק, לאיש הזה, שהמציא מיליון דברים ויום אחד כתב שכדור הארץ מסתובב סביב השמש והאפיפיור רצה לשרוף אותו, אז הוא אמר, "לא, סליחה, טעיתי. זה ממש לא נכון."

אבל לא בגלל זה הוא היה מפגר. גלילאו היה מפגר כי הוא אמר שהטבע הוא כמו ספר פתוח בפנינו, ושהספר הזה נכתב בשפת המתמטיקה. בקיצור, לדעתו אפשר להבין את כל הדברים בעולם ובחיים, את האנשים והעצים והצדפות והכוכבים וסוסי הים והרמזורים והמדוזות, בעזרת מספרים וצורות הנדסיות. שזה קשקוש גדול, ואם אני הייתי אומר את זה היו שולחים אותי לעזאזל ובצדק. אלא שגלילאו גלילאי אמר את זה, אז זה בהכרח נכון, כי הוא היה גאון וחי בתקופה שבה כולם היו גאונים ואמנים ובכלל לא העבירו את ימיהם בסוּפֶּר או בדואר או בבית קפה... לא, הם כתבו שירה וציירו או, כאמור, המציאו חוקים מדעיים ממש חשובים.

אבל זה קשקוש. בזמנים של גלילאו לא היו אפילו אופניים. אפילו חשמל לא היה. וכשברח להם הם עשו פיפי בתוך דלי מגעיל ושפכו הכול מהחלון, בלי לבדוק אם מישהו עובר ברחוב. הם אפילו לא ידעו להכין קרח, לעזאזל, ואנשים באמת היו יורדים מההרים כדי למכור שלג. אתם קולטים, אנשים קנו שלג!

ואנחנו עוד אומרים שפעם הכול היה נפלא ועמוק, אבל היום אנחנו מפגרים לא יוצלחים... שדרך אגב זה נכון, אנחנו מפגרים, אלא שלדעתי תמיד היינו כאלה, מימי שוכני המערות ועד ליום הזה אחר הצהריים, כשסטפנו וסילביה ואני יושבים פה על התעלה וסופרים.

ואם רוצים לעשות תחרות טמטום, עם מה שעומד לקרות לי אני לוקח את כולם בהליכה.

 

שלוש... ארבע...

לפי ספר הטבע, אנחנו יכולים לספור עד עשר. בעצם, אנחנו חייבים. אחרת החזיז נוגע במים מהר מדי וכָבֶה בלי להתפוצץ. עשינו מיליון חזרות, קרקעית התעלה מלאה בחזיזים שלא התפוצצו, אם כי המים כהים מדי ולא רואים אותם.

אבל אם אתה מדליק אותו, מחכה עשר שניות ואז זורק אותו, הלהבה כבר קרובה מדי לאבק השרֵפה והמים לא יכולים לעשות כלום. החזיז עף לתוך התעלה, שוקע ואז מתפוצץ, ועל פני המים עולות בועות וצפים גושי בוץ ובעלי החיים שיש להם אומץ לחיות שם למטה. דגים, צלופחים, צפרדעים - הם מפסיקים לחיות ובבת אחת צפים על פני המים כשבטנם פונה לשמים. אם מסתכלים עליהם מהתלולית, רואים רק את הבטנים שמבצבצות כמו פסים לבנים, נפוחים, מתות בבירור.

אבל הפס שראינו הפעם היה משהו אחר לגמרי. הוא היה שחור וענקי, רוטט וחי להחריד, גב יוצא דופן שנע בלי חיפזון וחצה את המים לשניים. זה רשמי, המפלצת של התעלה קיימת, אין יותר ספק בעניין. עד עכשיו רק סטפנו ראה אותה, אבל סטפנו הוא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו. סטפנו הוא אחד שקם בלילה כי יש לו פיפי, והולך להעיר את אמא שלו כדי שתלווה אותו לשירותים.

אבל הבוקר שלושתנו ראינו אותה. איך אפשר היה שלא לראות, היא היתה ענקית. ישבנו על הבוץ היבש של התלולית ודגנו, כשפתאום הדבר הכהה הזה הגיח משום מקום.

סטפנו צרח שזה כריש, סילביה שזה דולפין, אבל זה לא יכול היה להיות אף אחד מהשניים כי שניהם חיים בים. נכון שבאמזונס יש דולפינים כמעט עיוורים שחיים בנהרות. אבל אנחנו לא באמזונס, אנחנו בפרובינציה של פּיזה וזה אפילו לא נהר, אלא תעלה צרה ומסריחה מדשן. בקיצור, המפלצת לא יכולה להיות דולפין וגם לא כריש, אז מהי? היתה רק דרך אחת לגלות, והפעם לא היה די בחזיז, היה צורך במשהו רציני.

שישיית חזיזי "מגנום" מקצועיים, מחוברים בסרט בידוד מצופה נייר כסף. "זה לא מוגזם?" אמר סטפנו בטון המתבכיין הזה שעל המקום מרגיז אותך. סילביה ואני אפילו לא ענינו, דפקנו לו מבט וגלגלנו את הסרט גם מתחת לבסיס של החזיזים, צמוד היטב. עכשיו זה נראה כמו חזיז ענק, כמו רימון יד. בשביל יותר מזה צריך לקרוא לצבא.

 

חמש... שש...

הוויכוח בניסיון להחליט מי יזרוק את הפצצה נמשך חצי שעה. סטפנו טלטל את ראשו ובעט באדמה. "זה לא פייר, אתם מנצלים את זה שאני יותר חלש," הוא רטן. אחר כך הבנו שהוא מתעקש דווקא שלא לזרוק אותה, הסברנו לו את המצב והוא הפסיק לעשות בעיות. להפך, הוא התרחק קצת וצפה בכל העניין נרגש כולו.

הבחירה בין סילביה לביני היתה קשה יותר. נכון שהרעיון של הסופר־פצצה היה שלי, אבל היא שילמה על החזיזים ולכן היינו פִיטִים. וכמו תמיד כשאין ברירה, בסוף הכריע בינינו "אבן נייר ומספריים".

 

אחת, שתיים, שלוש!

אני נייר, היא אבן. ניצחתי.

מדובר ברגע מיוחד למדי, זאת הפעם האחרונה בחיים שלי שאני מנצח ב"אבן נייר ומספריים". כלומר, לפחות ביד הזאת, יד ימין, שעכשיו מחזיקה את הפצצה ומכיוון שזו פצצה ממש גדולה היא בקושי מצליחה. כל כף היד שלי מלאה בעוצמה, להבה ואבקת שרֵפה, אני מלך התעלה.

ואת, מפלצת יקרה, את חושבת שאת הכי חזקה, הא? אוקיי, אז תגידי לי מה דעתך על הסוכרייה הזאת...

הזרוע מתכופפת לאחור, שרוול החולצה נסוג ומשתפל, אני שומע את צליליהן של שש להבות שמתלקחות ביחד. זה נשמע כמו לחישה, אבל חזקה מאוד, כמו קן שורץ נחשים או סילון של מפציץ, או פליטות החומצה הבורית מתחנת הכוח בלָרְדֶרֶלוֹ. הכול עוצמתי, הכול נפלא.

אנחנו סופרים יחד בקול רם, צורחים יותר ויותר חזק, המספרים חולפים בדייקנות ובסדר מופתי ואנחנו כמותם, משוכנעים ובטוחים ויפהפיים...

 

שבע... שמונה... בום.

יש לי צפצופים באוזניים.

אני רואה את סטפנו בורח וצורח, אני לא יכול לשמוע אותו אבל אני מבין שהוא בוכה, הוא זה שבוכה. סילביה לעומת זאת נותרת מולי, מאובנת, נועצת בי את מבטה קצת מתחת לאזור הפנים.

אני משפיל את עיני ורואה את מה שהיא רואה. אני רואה את החלל שנפער.

 

טוב, עכשיו אנחנו ב־2010, עברו כמה שנים אבל הקטע הזה של רִיק נשאר בתוכי. אולי שאר הסיפור הלך קצת אחרת, אולי סרט הבידוד לא היה מצופה נייר כסף והמפלצת של התעלה יכלה להיות גזע עץ שנראה משונה בגלל החום והמים המורעלים. אבל אותה תחושת ריק ניטעה לי בראש והיא עדיין כאן, בדיוק באותה מידה.

כי הריק האמיתי הוא דבר נורא. הריק האמיתי הוא לא הכלום. כלום יהיה מעט מדי.

כדי להסביר, הנה שני מצבים.

מצב ראשון: אתה מגיע לחדר במלון ופותח מגֵרה כדי לשים בה את החפצים שלך, המגרה ריקה ואתה מתחיל להכניס לתוכה תחתונים, חולצות וגרביים.

מצב שני: אתה חוזר הביתה, במגרה התחתונה של הארון אתה מחזיק את כל הכסף שיש לך, מוחבא בתוך קופסת נעליים. אתה מתכופף, פותח את המגֵרה והיא ריקה.

הנה, אלה שתי מגֵרות ושתיהן ריקות. אבל האם זה אותו דבר?

ממש לא.

כי הריק האמיתי הוא לא הכלום, אלא כלום במקום שבו צריך להיות משהו. משהו חשוב, שתמיד היה שם, עד שברגע מסוים אתה מסתכל וקולט שהוא נעלם.

כמו באותו אחר צהריים ביולי 2005, כששמעתי שריקה והמבט שלי צנח וראיתי את הזרוע, שמתחילה מהכתף ומתכופפת במרפק ואז ממשיכה עד לשורש כף היד. ואחרי המפרק, כלום. היתה אמורה להיות שם כף יד, כף היד שלי. היא תמיד היתה שם, כבר ארבע־עשרה שנה שהיא שם, אבל אז היה רק אוויר, אוויר מסריח של התעלה. נקודה.

הנה, זה הריק.

אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה... בום.

כי גלילאו היה פשוט מפגר.

ואני עוד יותר ממנו.

פאביו ג'נובזי

פאבּיוֹ גֶ'נוֹבֶזי, איטלקי, יליד 1974, סופר, תסריטאי, מחזאי, מתרגם, עיתונאי מוזיקה, פרשן מרוצי אופניים ובעיקר – דייג ספורטיבי מקצועי.

עוד על הספר

  • תרגום: מונה גודאר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 402 עמ' מודפסים
פיתיונות חיים פאביו ג'נובזי

גלילאו היה מפגר

(קיץ 2005)

 

 

אחת... שתיים...

אנחנו סופרים. מֵי התעלה שטוחים וכהים ונראים כמו תמונה מטושטשת של בוץ. זו שעת אחר הצהריים ביולי 2005, אנחנו מסתכלים על המים וסופרים.

אנחנו זה סטֶפַנוֹ, סילביה ואני, ששמי לצערי הוא פיוֹרֶנצוֹ. אנחנו צריכים להגיע לעשר, מה הבעיה? כיף לספור, זה נותן תחושה של משהו קל ובטוח, מתמטי לחלוטין, וזה מרגיע, כי המתמטיקה מושלמת ואם תסמוך עליה אף פעם לא תטעה, אפילו גלילאו אמר את זה.

אלא שגלילאו היה מפגר.

בדיוק, גלילאו גלילאי שהיה מפּיזָה ולכן כל בתי הספר בסביבה נקראים על שמו, ושבבחינה המסכמת של כיתה ח' בחודש שעבר כל החברים שלי בחרו בו כנושא לכתיבה במדעים. אני לעומת זאת בחרתי באנרגיה גרעינית, שלא מעניינת אותי בכלל אבל העיקר היה לא לתת לו את הסיפוק, לאיש הזה, שהמציא מיליון דברים ויום אחד כתב שכדור הארץ מסתובב סביב השמש והאפיפיור רצה לשרוף אותו, אז הוא אמר, "לא, סליחה, טעיתי. זה ממש לא נכון."

אבל לא בגלל זה הוא היה מפגר. גלילאו היה מפגר כי הוא אמר שהטבע הוא כמו ספר פתוח בפנינו, ושהספר הזה נכתב בשפת המתמטיקה. בקיצור, לדעתו אפשר להבין את כל הדברים בעולם ובחיים, את האנשים והעצים והצדפות והכוכבים וסוסי הים והרמזורים והמדוזות, בעזרת מספרים וצורות הנדסיות. שזה קשקוש גדול, ואם אני הייתי אומר את זה היו שולחים אותי לעזאזל ובצדק. אלא שגלילאו גלילאי אמר את זה, אז זה בהכרח נכון, כי הוא היה גאון וחי בתקופה שבה כולם היו גאונים ואמנים ובכלל לא העבירו את ימיהם בסוּפֶּר או בדואר או בבית קפה... לא, הם כתבו שירה וציירו או, כאמור, המציאו חוקים מדעיים ממש חשובים.

אבל זה קשקוש. בזמנים של גלילאו לא היו אפילו אופניים. אפילו חשמל לא היה. וכשברח להם הם עשו פיפי בתוך דלי מגעיל ושפכו הכול מהחלון, בלי לבדוק אם מישהו עובר ברחוב. הם אפילו לא ידעו להכין קרח, לעזאזל, ואנשים באמת היו יורדים מההרים כדי למכור שלג. אתם קולטים, אנשים קנו שלג!

ואנחנו עוד אומרים שפעם הכול היה נפלא ועמוק, אבל היום אנחנו מפגרים לא יוצלחים... שדרך אגב זה נכון, אנחנו מפגרים, אלא שלדעתי תמיד היינו כאלה, מימי שוכני המערות ועד ליום הזה אחר הצהריים, כשסטפנו וסילביה ואני יושבים פה על התעלה וסופרים.

ואם רוצים לעשות תחרות טמטום, עם מה שעומד לקרות לי אני לוקח את כולם בהליכה.

 

שלוש... ארבע...

לפי ספר הטבע, אנחנו יכולים לספור עד עשר. בעצם, אנחנו חייבים. אחרת החזיז נוגע במים מהר מדי וכָבֶה בלי להתפוצץ. עשינו מיליון חזרות, קרקעית התעלה מלאה בחזיזים שלא התפוצצו, אם כי המים כהים מדי ולא רואים אותם.

אבל אם אתה מדליק אותו, מחכה עשר שניות ואז זורק אותו, הלהבה כבר קרובה מדי לאבק השרֵפה והמים לא יכולים לעשות כלום. החזיז עף לתוך התעלה, שוקע ואז מתפוצץ, ועל פני המים עולות בועות וצפים גושי בוץ ובעלי החיים שיש להם אומץ לחיות שם למטה. דגים, צלופחים, צפרדעים - הם מפסיקים לחיות ובבת אחת צפים על פני המים כשבטנם פונה לשמים. אם מסתכלים עליהם מהתלולית, רואים רק את הבטנים שמבצבצות כמו פסים לבנים, נפוחים, מתות בבירור.

אבל הפס שראינו הפעם היה משהו אחר לגמרי. הוא היה שחור וענקי, רוטט וחי להחריד, גב יוצא דופן שנע בלי חיפזון וחצה את המים לשניים. זה רשמי, המפלצת של התעלה קיימת, אין יותר ספק בעניין. עד עכשיו רק סטפנו ראה אותה, אבל סטפנו הוא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו. סטפנו הוא אחד שקם בלילה כי יש לו פיפי, והולך להעיר את אמא שלו כדי שתלווה אותו לשירותים.

אבל הבוקר שלושתנו ראינו אותה. איך אפשר היה שלא לראות, היא היתה ענקית. ישבנו על הבוץ היבש של התלולית ודגנו, כשפתאום הדבר הכהה הזה הגיח משום מקום.

סטפנו צרח שזה כריש, סילביה שזה דולפין, אבל זה לא יכול היה להיות אף אחד מהשניים כי שניהם חיים בים. נכון שבאמזונס יש דולפינים כמעט עיוורים שחיים בנהרות. אבל אנחנו לא באמזונס, אנחנו בפרובינציה של פּיזה וזה אפילו לא נהר, אלא תעלה צרה ומסריחה מדשן. בקיצור, המפלצת לא יכולה להיות דולפין וגם לא כריש, אז מהי? היתה רק דרך אחת לגלות, והפעם לא היה די בחזיז, היה צורך במשהו רציני.

שישיית חזיזי "מגנום" מקצועיים, מחוברים בסרט בידוד מצופה נייר כסף. "זה לא מוגזם?" אמר סטפנו בטון המתבכיין הזה שעל המקום מרגיז אותך. סילביה ואני אפילו לא ענינו, דפקנו לו מבט וגלגלנו את הסרט גם מתחת לבסיס של החזיזים, צמוד היטב. עכשיו זה נראה כמו חזיז ענק, כמו רימון יד. בשביל יותר מזה צריך לקרוא לצבא.

 

חמש... שש...

הוויכוח בניסיון להחליט מי יזרוק את הפצצה נמשך חצי שעה. סטפנו טלטל את ראשו ובעט באדמה. "זה לא פייר, אתם מנצלים את זה שאני יותר חלש," הוא רטן. אחר כך הבנו שהוא מתעקש דווקא שלא לזרוק אותה, הסברנו לו את המצב והוא הפסיק לעשות בעיות. להפך, הוא התרחק קצת וצפה בכל העניין נרגש כולו.

הבחירה בין סילביה לביני היתה קשה יותר. נכון שהרעיון של הסופר־פצצה היה שלי, אבל היא שילמה על החזיזים ולכן היינו פִיטִים. וכמו תמיד כשאין ברירה, בסוף הכריע בינינו "אבן נייר ומספריים".

 

אחת, שתיים, שלוש!

אני נייר, היא אבן. ניצחתי.

מדובר ברגע מיוחד למדי, זאת הפעם האחרונה בחיים שלי שאני מנצח ב"אבן נייר ומספריים". כלומר, לפחות ביד הזאת, יד ימין, שעכשיו מחזיקה את הפצצה ומכיוון שזו פצצה ממש גדולה היא בקושי מצליחה. כל כף היד שלי מלאה בעוצמה, להבה ואבקת שרֵפה, אני מלך התעלה.

ואת, מפלצת יקרה, את חושבת שאת הכי חזקה, הא? אוקיי, אז תגידי לי מה דעתך על הסוכרייה הזאת...

הזרוע מתכופפת לאחור, שרוול החולצה נסוג ומשתפל, אני שומע את צליליהן של שש להבות שמתלקחות ביחד. זה נשמע כמו לחישה, אבל חזקה מאוד, כמו קן שורץ נחשים או סילון של מפציץ, או פליטות החומצה הבורית מתחנת הכוח בלָרְדֶרֶלוֹ. הכול עוצמתי, הכול נפלא.

אנחנו סופרים יחד בקול רם, צורחים יותר ויותר חזק, המספרים חולפים בדייקנות ובסדר מופתי ואנחנו כמותם, משוכנעים ובטוחים ויפהפיים...

 

שבע... שמונה... בום.

יש לי צפצופים באוזניים.

אני רואה את סטפנו בורח וצורח, אני לא יכול לשמוע אותו אבל אני מבין שהוא בוכה, הוא זה שבוכה. סילביה לעומת זאת נותרת מולי, מאובנת, נועצת בי את מבטה קצת מתחת לאזור הפנים.

אני משפיל את עיני ורואה את מה שהיא רואה. אני רואה את החלל שנפער.

 

טוב, עכשיו אנחנו ב־2010, עברו כמה שנים אבל הקטע הזה של רִיק נשאר בתוכי. אולי שאר הסיפור הלך קצת אחרת, אולי סרט הבידוד לא היה מצופה נייר כסף והמפלצת של התעלה יכלה להיות גזע עץ שנראה משונה בגלל החום והמים המורעלים. אבל אותה תחושת ריק ניטעה לי בראש והיא עדיין כאן, בדיוק באותה מידה.

כי הריק האמיתי הוא דבר נורא. הריק האמיתי הוא לא הכלום. כלום יהיה מעט מדי.

כדי להסביר, הנה שני מצבים.

מצב ראשון: אתה מגיע לחדר במלון ופותח מגֵרה כדי לשים בה את החפצים שלך, המגרה ריקה ואתה מתחיל להכניס לתוכה תחתונים, חולצות וגרביים.

מצב שני: אתה חוזר הביתה, במגרה התחתונה של הארון אתה מחזיק את כל הכסף שיש לך, מוחבא בתוך קופסת נעליים. אתה מתכופף, פותח את המגֵרה והיא ריקה.

הנה, אלה שתי מגֵרות ושתיהן ריקות. אבל האם זה אותו דבר?

ממש לא.

כי הריק האמיתי הוא לא הכלום, אלא כלום במקום שבו צריך להיות משהו. משהו חשוב, שתמיד היה שם, עד שברגע מסוים אתה מסתכל וקולט שהוא נעלם.

כמו באותו אחר צהריים ביולי 2005, כששמעתי שריקה והמבט שלי צנח וראיתי את הזרוע, שמתחילה מהכתף ומתכופפת במרפק ואז ממשיכה עד לשורש כף היד. ואחרי המפרק, כלום. היתה אמורה להיות שם כף יד, כף היד שלי. היא תמיד היתה שם, כבר ארבע־עשרה שנה שהיא שם, אבל אז היה רק אוויר, אוויר מסריח של התעלה. נקודה.

הנה, זה הריק.

אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה... בום.

כי גלילאו היה פשוט מפגר.

ואני עוד יותר ממנו.