פרולוג
אני, מפלצת
שלמות.
ההנחה האולטימטיבית שאפשר להגיע לשלמות אם נעבוד קשה מספיק, אם נקריב מספיק, אם נהיה נחושים מספיק... היא אי־שפיות בהגדרתה.
אבל מה היא השלמות הזאת שמוציאה אותנו מדעתנו?
אצל כל אחד היא משהו אחר.
הרגע המיוחד במינו, העילאי, של סיפוק מושלם, שביעות רצון מוחלטת, הישג. הצצה מתוקה לגן עדן. שבריר שנייה שבו השדים עוזבים והשערים נפתחים כדי סדק, מעניקים לנו הצצה בלתי מוגבלת למשהו קדוש.
הגענו לפסגת ההר. כבשנו. אנחנו מקבלים את גמולנו.
אבל לא בחינם. לגמול יש מחיר.
פחד.
אני אומר את זה חד וחלק.
הפחד מושל בחיינו — החרדה העמוקה והמעיקה מפני האובדן. אחרי שהשגנו את השלמות, החרדה מחלחלת אלינו כמו כוח שטני שבא לגנוב את האור.
האמת היא קורט מלח נדיב על פצע פתוח וטרי.
אחרי שטועמים את טעמה המתוק של השלמות, מגלגלים אותו בעונג על הלשון, כל דבר אחר אינו יכול שלא להיות תפל בהשוואה לכך. או גרוע מתפל, חמוץ ומבחיל. מרירות רקובה שמגרה את הקיבה.
ככל שמגביהים, כך מעמיקים ליפול. אל תחתית השפל.
תופת נוראית מחכה לנו בקרקעית.
אולי זאת הייתה הטעות הראשונה של לונדון ושלי. האמנו שאנחנו יכולים לשמר את פיסת גן העדן שלנו. להפכה לאלמותית. להתקיים רק זה למען זה.
אולי אנחנו עדיין יכולים.
אבל ככל שטיפסנו גבוה יותר — שיכורים זה מזה, שליטיו של עולם מקולל שהשתחווה בחיל ורעדה לפני המפלצות דמויות אלוהים שהפכנו להיות — כך העמקנו ליפול.
אנחנו השלמות.
אנחנו הפחד שאורב מתחתיה.
אנחנו זוללים זה את זה וקיימים רק עבור רגעי השיא... ואפילו עכשיו, כשאני על ברכיי מול אלת האופל שלי ומתפלל לרחמיה, איני מתחרט על דבר.
באמת היינו מאושרים.
אולי עדיין נוכל להיות.
מנעולים ומפתחות — הסימפוניה של חיי. יצירת מופת שהגיתי בעצמי. הפחד שלי הוא שהביא אותנו לרגע הזה.
חוד הלהב על צווארי פוצע את העור, ואני נושף בלחישה. אני מחפש בין נקודות הזהב בעיניה את הניצוץ שיגיד לי שהיא מוכנה. עיניה פראיות, מלאות בוז ותיעוב. היא מתנשפת ואגלי זיעה נוצצים על מצחה החלק.
מלאכית הרחמים היפהפייה שלי היא עכשיו מלאכית המוות הנקמנית שלי.
"תעשי את זה," אני מצווה.
ידה יציבה. הפלדה הקרה מקניטה את בשרי הלוהט.
"עצום עיניים, גרייסון." קולה גרוני ועמוק, עוטף אותי בחיבוקה האכזרי והאוהב.
אני דוחף את גופי אל הסכין, עד זוב דם. "אני רוצה לראות את הסיפוק שזה נותן לך."
אני רואה את תנועת הבליעה בצווארה העדין. מרגיש את הכוח הזה בגרוני שלי. הצמא שלי אליה לעולם אינו בא על סיפוקו. אפילו עכשיו, כשהיא אוחזת בנשק בשתי ידיה ומתחילה להניע את הלהב על עורי, אני עורג לטעום אותה שוב.
למות בידיה של אהובתי. גמול ועונש ראויים לשלמותנו.
לא יכולתי לבקש סוף מושלם מזה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
