פרק 1
מחוז מורמנסק, רוסיה
מטוס התובלה, כמו כל שאר הדברים ברוסיה, היה שבר כלי. במשך שנים המכונאים נהגו להחליף את רכיביו השחוקים, ההרוסים, ברכיבים ישנים אף יותר. את הסדקים שהתגלו הם היו אוטמים בדבק פלסטי; את הצינורות הדולפים ואת כבלי החשמל הבלויים היו עוטפים בנייר דבק. ההתרסקות הייתה רק עניין של זמן.
רעש מחריד, כמו של פרסת סוס המסתובבת לבדה בתוך מייבש כביסה מהיר, עלה מן המנוע השמאלי. הטייס האט את פעולת המנועים, אך הרעש רק הלך והתגבר.
הוא וטייס המשנה סרקו את שעוני המטוס בניסיון לאתר את מקור התקלה, אך ללא הועיל. כל המדדים, אפילו לחץ האוויר בתא הטייס, נראו תקינים לחלוטין.
אך לפתע החל חלל המטוס להתמלא בעשן. כמה שניות לאחר מכן המנוע השמאלי גווע, ומיד אחריו גם המנוע הימני.
הטייס ניסה להתניע אותם מחדש, אך אז נשמע פיצוץ עז מכיוונו של המנוע הימני. טמפרטורת גז הפליטה שלו זינקה, והטייס הורה מיד למשנה שלו להפעיל את מערכת כיבוי השריפות. היה עליהם לוודא שהאש לא מתפשטת לשאר חלקי המטוס, אפילו אם יצטרכו להשבית באופן סופי את המנוע הימני.
טייס המשנה משך את ידית הכיבוי כפי שהתבקש, אך בשלב זה צצה בעיה חדשה. המנוע השמאלי, שאותו הצליחו אומנם להתניע מחדש, לא הצליח להעניק למטוס מספיק כוח דחף. הם החלו ליפול לעבר הקרקע בקצב של יותר מאלף רגל לדקה. תא הטייס התמלא בצפצופי אזעקה והטייס שלח אות מצוקה.
הם טסו במזג אוויר גרוע מעל אחד האזורים המרוחקים והעוינים ביותר מבחינה אקלימית במדינה. הסיכוי שמישהו יקלוט את אות המצוקה היה קלוש.
הטייס אפילו לא הספיק לשלוח אות נוסף, היות שמיד לאחר מכן המערכת החשמלית של המטוס שבקה חיים.
לאחר שניסה להפעיל את מערכת הגיבוי אך כשל, הודיע הטייס לצוות המטוס להתכונן לגרוע מכול. הם עמדו להתרסק. במלוא העוצמה.
כל הסיכון הזה שלקחנו, חשב לעצמו הטייס. כל זה, רק כדי להוביל ליעדו אדם אחד. אדם שקשור מאחור בשלשלאות, כמו חיה.
צוות רוסי של הכוחות המיוחדים העלה אותו למטוס כשראשו מכוסה בברדס. איש לא ראה את פרצופו. כל צוות המטוס הניח שהוא פושע כלשהו, אולי אפילו טרוריסט. הודיעו להם שהוא אדם מסוכן. אסרו עליהם בתכלית האיסור לדבר עם האיש, או אפילו להתקרב אליו.
אבל זה היה לפני שהם ידעו שהמטוס עומד להתרסק.
פקח ההעמסה התקדם בזריזות לחלקו האחורי של המטוס, ופנה אל חייל יחידת העילית אשר ישב ליד האסיר.
"אתה צריך לשים עליו מסיכת חמצן," הוא אמר לחייל ברוסית.
החייל, שכבר עטה את מסיכת החמצן שלו, העיף מבט באסיר בברדס, הניע מעט את תת־המקלע שלו בחיקו ונענע בראשו.
"נייט," הוא ענה. לא.
כחייל ותיק בחיל האוויר הרוסי, פקח ההעמסה היה רגיל להטיס אנשי יחידות עילית. הוא גם היה רגיל לשטויות שלהם.
"אני לא מבקש ממך," אמר. "אני נותן לך פקודה. תעשה את זה, עכשיו."
החייל העיף מבט בקצין המודיעין שישב בסמוך לו.
המטוס הלך ואיבד גובה. העשן בחלל התא הפך סמיך יותר ויותר. הקצין הנהן לעברו בתגובה. עשה את זה.
הגורילה הושיט את ידו לעבר האסיר, הסיר מראשו את הברדס והצמיד מסיכת חמצן לפניו. לאחר מכן הוא החזיר את הברדס לראשו ונשען לאחור בכיסאו, מרוצה.
"עכשיו שחרר את האזיקים מידיו כדי שיוכל לתפוס בכיסא ולהתכונן לפגיעה בקרקע," המשיך הפקח להורות לחייל. אחיזה כזו בכיסא אפשרה בסך הכול שינוי תנוחה קל, אך בסיטואציה של התרסקות היא עשויה להציל חיים. לא משנה מה האסיר הזה עשה, ודאי שלא הגיע לו למות. לפחות לא ככה.
החייל התעצבן ושלח מבט נוסף בקצין המודיעין. וזה שוב הנהן בראשו לאישור.
איש יחידת העילית שלף צרור מפתחות מכיסו, רכן לעברו של האסיר ופתח את המנעול אשר חיבר את אזיקי הידיים שלו אל השרשרת שעטפה את בטנו. לאחר מכן הוא תפס את זרועותיו של האיש והניח אותן על משענת הכיסא שלפניו.
"גם את אזיקי הרגליים," הורה פקח ההעמסה. "הוא חייב להיות מסוגל להתפנות מהמטוס במהירות."
החייל לא נאלץ להביט בממונה שלו בפעם השלישית. קצין המודיעין ענה בשם צוות העילית כולו.
"הדרך היחידה שהאיש הזה יורד מהמטוס היא בליווי של מישהו מאיתנו," אמר מאחורי מסיכת החמצן שלו.
פקח ההעמסה ויתר. הוא עשה כמיטב יכולתו וידע שאין טעם להמשיך ולהתווכח. לא נותר להם זמן.
"ודאו שהנשקים שלכם נצורים," הוא הורה להם ופנה לעבר כיסא המפלט שלו.
לפתע החל המטוס לרעוד וחרטומו צנח כלפי מטה. איש צוות האוויר זינק לעבר הכיסא הסמוך אליו ונחגר בחגורת הבטיחות, היות שכל חפץ שלא היה מחובר היטב למקומו התעופף כמו טיל בחלל המטוס.
ללא מכשירי ניווט ובראות אפסית הטייסים הטיסו את המטוס על בסיס תחושת בטן בלבד. הטייס וטייס המשנה נאבקו בכל כוחם כדי לחזור ולשלוט במטוס.
כשהגיעו לגובה של 1,500 רגל מעל פני הקרקע הצליחו הטייסים לאזן את החרטום ולהאט את קצב נחיתתם. אך ללא כוח דחף מן המנוע היחיד שנותר פעיל, הם עדיין צנחו בקצב מסחרר. הם היו חייבים לאתר מקום כלשהו שיוכלו לנחות בו.
למרות מזג האוויר הסוער, הטייס הצליח להבחין שהם טסים מעל יער צפוף. לפניהם נראתה קרחת יער. ייתכן שמדובר היה בשדה פתוח, או באגם קפוא. הוא רק הצליח להבחין בכך שלא היו שם עצים.
"שם," אמר הטייס.
"זה לא שדה ארוך מספיק. אין שם מספיק מקום."
"שם אנחנו נוחתים," התעקש הטייס. "תוריד את הגלגלים ותתכונן לפגיעה בקרקע."
טייס המשנה ציית להוראה והפעיל את מנגנון נחיתת החירום. היות שללא חשמל מערכת הכריזה לא פעלה, הוא הסתובב לאחור וצעק לעבר חלל הנוסעים, "תחזיקו חזק! תחזיקו חזק! אנחנו נוחתים!"
פקח ההעמסה קלט את ההוראה וצעק שוב ושוב ברוסית, "ראשים למטה! הישארו למטה! ראשים למטה! הישארו למטה!"
רק כשהמטוס הגיע לגובה של מאות רגל מעל הקרקע משך הטייס את הידית אשר הרימה את חרטום המטוס כלפי מעלה, בניסיון להאט את מהירות הנחיתה. אך הוא טעה בחישוב המרחק שעמד לרשותו.
בטן המטוס השתפשפה בצמרות העצים הגבוהים, המכוסים שלג. גלגלי הנחיתה השמאליים נעקרו ממקומם. ואז הימניים.
ממש לפני שהמטוס הגיע לשדה הפתוח, אחד מקצות הכנפיים ספג מהלומה, נשבר, והמטוס נכנס לסחרור קטלני.
