שירי האדם והארץ

היה אדם
(כמיהת התמים הנכסף לעולם אידאלי, 
ימי האוניברסיטה בירושלים, 1969)

היה אדם מהלך על חַבלי חלומו
השזור להפליא בקוּרֵי אחוות האדם.
היה מְדַדֶּה בלֵאוּת מכבידה, רק חיוך נטל עִמו,
ובו הֵזִין את עורקיו אפסֵי הדם,
שאזל בחלוף העתים.

היה אדם מישיר מבט אל מולו —
נוף עכור, הסוכך על עיניו הדלוקות.
היה מתאווה לקרן אור שתבליע צלו
של יילוד אישה, השונק את אחיו בשקיקות,
חזיון הנפרץ לעיתים.

היה אדם מושיט לפנים את ידו,
צמוקה, מרטיטה מֵעווית, אך ספוגת כיסופים וחַמָּה.
היה מתמסר לתפילת האדם ששרפה מאודו,
ואוושת רעד שפתותיו — צליל טוהר לדממה
שצמחה עם העתים.
היה אדם...

מחווה דוב
(נכתב על רקע נטישה בזעם של חברה, 1969)

אזכור בעוּלִי, ניצוצות אהבת האדם
שהוּפזוּ לקרבִּי,
ומוסכו בחלב אמי שרתח בעורקים ואדם,
והציף את ליבי.

ואני מקודש ביפעת הרעות שמילאה ישוּתי,
נשבעתי לנצח ידַי להיות מושטות,
לרומם מתהום דאוּבים אֲמוּלִים, לבלתי
תת עצבות שמחתם להטוֹת.

בליל אמש גסותי אלַייך, יד ענוגה
והרסתיךְ ברשעות.
נכסַפְתְּ אֱלֵי נועם, והנה שאגה...
האומנם אימצתיךְ לי — פראות?

עתה אשפיל ראשי למוּלֵךְ מוסרי
ואֶכָּלֵם מִדעת.
ארכין קומתי ואֶגְמַע צערי
הגודש מלוא הקובעת.

אוהבך
(נכתב על רקע אהבה נכזבת, חורף 1970)

אוהבך,
ואף אם צורב הדבר ומכאיב,
שבעתיים מונים מכווייה של חַמָּה,
ואף אם חַשְׁרָה עוטָה להעיב
את מרחב התקווה שתופסה הנשמה.

ולחם חוק יומי, משובץ ניקודים, הוא המתח —
של הַאִם? ואולי? עם סימן שאלה,
הנושך בשקידה ונוגֵשׁ במלוא הנפח
את הלב הגדול שעטוף בִּתפילה.

ולאימא-תקווה צוּרָה כִּכְבָרָה
בה שפע חוריה — מספר מכרסמיה.
כִּזריחה אביבית שהועם זוהרה
היא תבוֹשׁ ותָלִיט את פניה.

אכן, העצב משוּך כחוט השני,
מרווה וספוג לעיתים לחלוחית,
מקשר את ה"כול" ומעט ש"אני",
אני הוא החוֹחַ ואת החוחית.

אוהבֵךְ
גם בעת שהכול מתמוטט וקורס.
העיניים כהות, לא רואים איך לראות,
הייאוש מעפיל, אין לאן לְכַתֵּת, הוא דורס.
אאמין שהאהבה עוד תחולל נפלאות.

הכד
(נכתב על רקע מתן כד כמתנה לעידוד נפש עגומה, קיץ 1970)

את הכד הצנוע אני מגישֵךְ על מנת
שישמשֵׁךְ בית קיבול לתקווה ולעידוד.
צְקִי לתוכו בעת שתרוֹם הנפש
ותגאה על גדותיה,
וגמעי מתוכו עת יעפיל העצב
להצמיא נפש עורגת.

אך גם אם יקרה שיוּרק הכד עד תום,
ויצבוט הצמא את אוחזו עד דַכָּא,
לעולם יאפשר לו הכלי הקעור למלאוֹ,
בשנית, בשלישית וגם בִּרְבָבָה.
אף שעיניו שובבות וליבו פרחחי,
אמונים לו מלוא חופניים גדושים
להרוות את הלב הדואב וְלָצֶקֶת
מזור על פצעֵי האוהב.
אבל הוא שביר,
ולכן, אהביהוּ שלם!

ביקור המלאך
(נכתב ברגע של ייאוש עמוק מיחסי אנוש, יוני 1971)

והיה אם ישאל המלאך:
"האומנם כלו כפיליי מעם הארץ?"
ותצא בת קול זועמת מבט וכולה תוכחה:
"בוש עד עפר על כי נגלית נבער
מדעת יקום ובאת הלום.
שא צחור-כלימתך ואחר רגליך
מן הנתיב בו פלשת לארץ עקרב,
המכישה עצמה בחיוך ארס נורא
ומרימה 'לחיים' את משא מְתֶיהָ
הרובצים בהמון לפתחה".
ולא עמד לה יותר לבת קול, ותשלח שיניה
ותנגוס.
תוך פרפורו נשא המלאך את עיניו אל השמש
ושפתיו דובבו:
"אנא כבי אורֵךְ, ועטית בכך כְּסוּת שחורים
למבושת קדמת הגיהינום".
"האומנם?"
צחקה למולו שמש תֵּבֶל בִּיקוֹד אישה להבעית
ותַעַל לַזֶּנִית.

חרטה
(נכתב על רקע התנהגות לא נאותה לחברה, ינואר 1973)

איך אשיב פנַייךְ ועוֹדֵךְ סערה
ברִתְחַת העלבון שחרט?
איך אקבילֵךְ וּתהום נפערה
להבליע אילן שנִּכְרַת?

המִבְּלִי אין סליחות בעולם
קפצו אגרופֵי הכאב,
להכות בטלוא אות קין נכלם,
הלומד את תפילת האוהב.

האזכה ויוּתן לי ה"עוד" הנכמר
על אף העוגמה, לעשותֵךְ מאושָׁרָה?
ואומנם יש, וקיים, וכי לא נגמר,
ואת לי רעה ואת לי-אורה.

טריקה
(נכתב ברגע של עצב על רקע לא זכור, חורף 1973)

דלת טרוקה נעלה את שפתֵי המוצא
שאפשר מפתחו לשמוע הֵדֵי הַלְמוּת
היונים משוּבָן לתוך הֶחלל שנחצה
בעטיה של עגמוּת.

שביבי אור שריצדו במחול רִשְׁפָּם
להצית ליבות מייחלות,
נקטפו בהַנֵּץ פריחתם בגנו של נִשְׁפָּם
שאפף עליהן רעלות.

אלם הילך במשעול התוגה שעטפה צלליות
נבובות בעלות חשיכה,
לבבן נכספי הערגה של יחדיו להיות
עד אין קץ לאָרְכָּהּ.