בוחרת בחיים

הקדמה
 

קיץ שנת 2015, סוף חודש יוני. מזג האוויר מושלם לחגיגה. מסיבת סיום התיכון מתקיימת היום וההתרגשות בשיאה.

הנהלת בת הספר בשיתוף וועד ההורים ומועצת התלמידים השכירו עבורנו אולם אירועים, שבו נחגוג כפי שאנחנו מכנים את "הנשף" ממש כמו בחו"ל. הבנים לובשים חליפות ערב וטוקסידו, הבנות שמלות מפוארות.

אני יודעת שבעוד כמה חודשים כולנו נהיה חיילים, "רכוש של המדינה", כמו שאבא תמיד אומר ולכן המסיבה הזאת מסמלת לנו עוד פרק בחיים לפני הגיוס.

אורי, שלי ואני חברות ילדות, חרשנו את תל אביב בכדי למצוא את השמלות שחלמנו אליהן. לא התפשרנו, עברנו מחנות לחנות עד שכל אחת מאתנו מצאה את מה שחיפשה.

לרון בן זוגי היה קל יותר, הוא קנה טוקסידו כמו שאר הבנים, כל כך הרבה זמן דמיינתי וחלמתי לראות אותו כבר בחליפה, אני יודעת שבעוד כמה חודשים כולנו נהיה חיילים, "רכוש של המדינה", כמו שאבא תמיד אומר.

אני כבר מאורגנת ומוכנה לנשף. התאפרתי והסתרקתי במספרה השכונתית, רון צריך להגיע עוד כמה דקות לאסוף אותי ולאחר מכן נאסוף את שאר החבר'ה ברכב החדש שההורים שלו קנו לו במתנה לקבלת הרישיון.

הנסיעה לאולם האירועים לא רחוקה מביתי

אספנו את כולם עם הרכב של רון ומוזיקה נשמעה ברקע מהרמקולים, רון שר בקול ואנחנו הצטרפנו ביחד איתו לפזמון.

הכול קרה בפתאומיות ומהר מדי, חזק וכואב. לפני כמה רגעים שרנו וצחקנו בקולי קולות ולפתע כאב חזק תוקף אותי ואני מרגישה מסוחררת.

אני פותחת וסוגרת שוב ושוב את עיניי מנסה לזהות איפה אני, הכול מסתובב לי האורות החזקים חודרים לי לתוך האישונים. מנסה להרים את ראשי ומביטה סביבי. מנסה למצוא את אורי, החברה הכי טובה שלי, הרי ישבנו יחד ברכב, כל כך שמחנו שהגענו לרגע הזה..

הריח החריף של שרפה ועשן מעורב בריחו של דם מורגש חזק באוויר. אני מנסה לקום אך לא מצליחה.

כאב חזק במותן אוחז בי, הראש מסתובב לי ואני לא מצליחה לזוז. אני מנסה לצעוק בקול חנוק לרון, עידן ואורי, איפה כולם? אני מנסה לבקש עזרה אך המילים לא יוצאות לי מהפה. אלוהים, בבקשה, בבקשה שמישהו יבוא לעזור לנו.

אני לא מצליחה לנשום. היובש בגרון גובר והכול מסביבי משחיר.