התחזות מפתיעה

פרולוג

 

 

הוא לא מעסיק נשים.

קמילה אלווארז הביטה במראה, בבואתה הפשוטה. היא הייתה אישה, זה היה נכון בהחלט. אם כי מעולם לא נחשבה ליפהפייה. למרות זאת, היא תיארה לעצמה שמבחינתו של מתיאס נבארו, היא הייתה אישה.

לחייה היו רטובות עדיין מדמעות, עיניה נוצצות. זה היה בלתי מתקבל על הדעת. לאבד כך פתאום את אביה, בעקבות התקף לב, ואז לאבד את החווה בנוסף. וכל הסוסים...

זה היה ליבה. ועל אף שהייתה מרוסקת, לא יכלה לאבד אותה. היא לא יכלה.

אך הסוסים, החווה, הכול נמכר, כדי לכסות את חובותיו של אביה. הכול הלך למתיאס נבארו.

הוא היה אחד מהמתחרים הקשים ביותר של אביה. סוסי המרוץ שלו היו הסוסים היחידים, שיכלו להתחרות באלה של סזאר אלווארז. 

ועכשיו, הם היו בבעלותו של מתיאס.

כי נראה שהחווה שלהם הייתה בחובות, המיליונים של משפחתה לא היו יותר מאשר מסך עשן. הכול היה משועבד, והיו פיגורים בתשלומים.

אביה היה אידיאליסט. אדם שלגמרי ממוקד בחווה שלו, בבעלי החיים שלו, בעובדים שלו. עם מעט זמן או מחשבה לכל דבר אחר. היא אפילו לא הייתה צריכה לשאול את עצמה איך זה קרה. היא ידעה. אביה לא אהב את המצב, ועל כן התעלם ממנו.

נושים רדפו את קמילה, מאז מותו של סזאר. ואימהּ – כצפוי – נסעה לצרפת, מוצאת מחסה תחת כנפו של אחד ממאהביה הרבים.

היא תמיד נפנפה בהם אל מול בעלה, אך קמילה הניחה שכעת, לאחר שסזאר מת, אימהּ תרגיש שכל זה מוצדק, שכן ברור שהייתה לה פוליסת ביטוח.

לקמילה לא היה כלום. שום דבר פרט לחווה. המקום שבו גדלה והתבגרה. אימהּ כמעט ולא התגוררה שם, ובמשך רוב חייה של קמילה, היו אלה רק היא ואביה.

והוא הרשה לה לעשות כל אשר רצתה. לרוץ יחפה. לרכוב עד שהגיעה לקצה החווה, ואז מעבר לה. לנדוד בכל רחבי הכפר הספרדי, כפי שהיא רוצה.

בעיניה של אימהּ, יורשת אמריקנית שמעולם לא התאקלמה היטב בחיי הכפר, כל זה היה מתחת לכבודה.

עבור קמילה, זה היה הכול. ועכשיו זה נעלם. 

היא ביקשה, התחננה, כשהסוסים שלה הוסעו מהשטח על ידי צוות עובדיו של מתיאס, שיתנו גם לה ללכת. אם היא עומדת לאבד את החווה, כל עוד תהיה עם סוסיה, כל עוד היא יכולה להיות עם פואגו, היא יכולה לשרוד את זה.

היא אמרה להם שהיא תעשה כל דבר, כל עבודה.

אך האיש בעל פני האבן הקשות, שהוליך את הסוס השחור החביב עליה לקרון, רק נענע בראשו ואמר לה שמתיאס נבארו אינו מעסיק נשים.

ואכן, הראיות סביבה הראו לה כי זו האמת. לא הייתה אף אישה אחת, בקרב הצוות של מתיאס בחווה.

אביה מת. הסוסים שלה הלכו. בקרוב, היא תגורש מהחווה, כשאין לה לאן ללכת. לא היה לה כלום. שום דבר ואף אחד. היא מעולם לא סמכה על אימהּ בזמנים טובים, ולא היו לה שום אשליות שהיא תוכל לסמוך על האישה עכשיו, כשהמצב קשה.

קמילה ידעה דבר אחד. היא הכירה סוסים. 

היא הכירה את הסוסים האלה. היא אהבה את הסוסים האלה.

פואגו עמד להיות האלוף הבא במעגל המרוץ האירופי, היא הייתה בטוחה בכך. אבל אף אחד אחר לא יכול היה להתמודד איתו. אף אחד אחר לא היה יכול לרכוב עליו, והייתה עוד דרך לעשות, לפני שיהיה מוכן לאפשר למישהו אחר לנסות.

מתיאס נבארו יגלה בקרוב שהרכישה החדשה שלו הייתה חסרת תועלת, עבורו. אם הסוס לא יוותר, הוא היה חסר ערך.

ובלי הסוסים... חייה היו חסרי ערך.

היא הביטה לאחור במראה, בוחנת את פניה. היא לא הייתה יפהפייה קלאסית. אימהּ התייאשה ממבנה העצמות הכבד שלה, מהטבע הזוויתי של הלסת והסנטר שלה. לא נשית, הכריזה אימהּ הדקיקה.

עם זאת, לראשונה, קמילה הייתה מרוצה לחלוטין עם הערכה זו של המראה שלה. כי זה יעזור לה, כעת.

היא פתחה את המגירה בשידה והוציאה זוג מספריים. ואז, לקחה קווצת שיער שחור ומבריק, מחזיקה אותו במהודק, וחתכה אותו קרוב לאוזניה.

כן, היא מצאה את הפתרון שלה.

מתירס נבארו לא העסיק נשים. אבל אולי הוא ישכור נער אורוות חדש.

 

 

1

 

קמילה הזדקפה וניגבה את מצחה, מביטה לעבר השדות המוכרים של החווה של נבארו. בחודשיים שחלפו, מאז החלה לעבוד אצל נבארו, החל המקום להפוך לבית עבורה. כמובן, זה לא היה יכול להשתוות לחוות אלווארז. היא גרה שם עשרים-ושתיים שנים, והיא לא יכלה לדמיין מקום שבו תרגיש בבית, כמו שם.

לפעמים השתוקקה לעבור בדלת הכניסה המוכרת, להרגיש את רצפת האבן האדומה מתחת לרגליה, את המקומות בהן לא הייתה מושלמת. המקומות שבהן נסדקה, משנים של שחיקה. זה היה כמו חבר מוכר, והוא נעלם. היא לא תוכל לקבל זאת שוב, לעולם.

אבל לפחות היו לה הסוסים.

אם כי זה היה דבר מסובך, לקבל גישה לפואגו. מתיאס סירב להרשות לאף אחד, מלבד למטפל הנאמן ביותר שלו, להתקרב אליו. כמובן, הסוס היה בעייתי. קמילה ידעה שכך יהיה. כי הוא היה בעל חיים קשה.

אך היא בחרה לצאת משדה הראייה של מתיאס. היא לא מצאה טעם למשוך תשומת לב לעצמה, אבל היה ברור שאם היא רוצה להתקרב לפואגו, היא תצטרך להוכיח את עצמה.

דבר קשה כשלעצמו, שכן ההנחה הייתה שהיא נער בן ארבע-עשרה, שרק עושה עבודה בתמורה ללינה.

מעט מאוד שאלות נשאלו, ועל כך היא הייתה אסירת תודה. היא חפרה מעט על מתיאס וגילתה כי הוא נדיב עם העובדים שלו. שהייתה לו פינה חמה לצעירים בעייתיים, וקבלתם לעבודה הייתה כמשימה עבורו.

על אף המוניטין הקשה של משפחתו, מתיאס עצמו נראה אדם טוב. כשהתעלמה מהעניין הזה, שלא שכר נשים. 

אבל היא מצאה פתרון. היא החליטה למלא את תפקידו של נער בעייתי, שקרוב לוודאי היה ישן ברחובות, לולא נדיבותה של חוות נבארו. 

זה היה נכון למדי. היו לה מעט מאוד אפשרויות זמינות כרגע. לא היה לה כסף.

והיא הייתה כשירה לעבודה שקיבלה.

בסך הכול, הפתרון שלה היה סביר. לכן, אולי להסתיר את המין שלה עשוי להיחשב פחות סביר.

אך עם שיערה הקצוץ, ובגדיה הרחבים מעל לגזרתה הדקיקה והגמישה, איש לא פקפק בכך.

בחלקו, היא תיארה לעצמה, כי מעט מאוד אנשים הביטו בה ישירות. ועל אחת כמה וכמה מתיאס נבארו.

או ארוסתו היפהפייה, הציפורית, שבאה לגור באחוזה רק בחודש שעבר. היא הייתה יצור מקסים, והזכירה לקמילה את אימהּ. היה לה שיער גלי ובלונדיני, עיניים כחולות בהירות ועור בצבע בהט. בכל פעם שיצאה לאזור החווה, היא לקחה הפסקות ארוכות כדי לעמוד בצל ולכסות את גופה בקרם הגנה.

מתיאס נראה מלא דאגה, לעיתים קרובות מניח את ידו על גבה התחתון, או אוחז בזרועה, כאילו האישה תיפול על פניה, בשל פני השטח המחוספסים, אם לא ייאחז בה בצורה כלשהי.

קמילה תהתה איך ההרגשה, כשמישהו מתייחס אלייך כך. איש מעולם לא היה עדין איתה. אביה נהג בה כאילו שהייתה הבן שלא היה לו. הוא אפשר לה את החופש שלה, עודד אותה לעבודה קשה. אימהּ התייחסה אליה כאל מטרד. היא העדיפה את היחס של אביה.

אך איש לא גרם לה להרגיש יקרת ערך. איש לא גרם לה להרגיש שברירית.

היא משכה בכתפיה וחזרה למשימת פינוי הזבל.

היא הייתה מעדיפה לעשות את זה, מאשר להיסגר בבית האחוזה הענק הזה. העדיפה להיות בחוץ בשמש, במקום שבו היו ריחות של חציר ושל סוסים ועשב.

היא הרימה את עיניה ומצמצה. אם לשפוט לפי מיקום השמש, הגיע זמן לסיבוב של מתיאס. פירוש הדבר שהוא יגיע לאורוות, ומן הסתם ינסה לקחת את פואגו אל הזירה ולהיזרק מעל לגבו.

זה לא הלך טוב.

קמילה הציצה מבעד לסדק בדלת האורווה, בכל פעם שהייתה לה הזדמנות. בכל פעם שלא נתפסה על ידי מנהל העבודה, וננזפה על שהיא מתבטלת. זה לא יעזור כלל, אם יפטרו אותה. 

היא מיהרה אל קצה האורווה ועמדה במקומה הרגיל, ואז נשימתה נעתקה.

שם היה מתיאס, הולך אל הזירה עם פואגו. פואגו היה יפהפה כתמיד, רעמתו מבהיקה מתחת לשמש של אחר הצוהריים. הוא השליך את ראשו, כבר מראה את רוגזו מהמצב, אוזניו מופנות לאחור.

ואז החליקו עיניה אל מתיאס. ונדמה שכל מה שבתוכה קפא.

הוא היה מהמם והזכיר לה, במובנים רבים, את החיה שהוא מנסה לאלף. שיערו השחור נדחף לאחור ממצחו, עורו הבוהק בצבע ברונזה. חזהו היה רחב, חולצתו הלבנה פתוחה עד מרכז חזהו, והשרוולים הופשלו מעל אמות חזקות. הוא לבש מכנסי רכיבה שנצמדו לירכיו הצרות, שלא לדבר על... חלקים אחרים שלו.

קמילה הייתה בסביבת רוכבי מרוצים כל חייה. בדרך כלל, הם היו מוצקים מעט, מה שהועיל להם ברכיבה מהירה. והיא ידעה שמתיאס לא התחרה, מסיבה זו. זה לא היה מעשי. גבר שגובהו מעל למטר ושמונים סנטימטר, עם מבנה כה כבד, לא יוכל להתחרות ברוכבי מרוץ אחרים.

לא, מתיאס לא היה רוכב מרוצים. על כן, המראה שלו במכנסיים האלה היה... חוויה אחרת. חוויה שלא הייתה רגילה אליה, למרות שגדלה באורווה.

מתיאס ומנהל העבודה שלו החליפו את מושכות הסוס בחבל משיכה, ומתיאס פסע לאחור, נע אל קצה הזירה, שוט בידו, שישמש אותו לא כדי לפגוע בחיה, כי אם לאותת על שינויים במה שהוא רוצה שפואגו יעשה. כאשר רצה שהוא ישנה את קצב ההליכה שלו, כשרצה שיעצור או שיסתובב.

אולם, כפי שקרה בכל פעם בחודשיים האחרונים, פואגו נרתע. ויותר מזה. הוא התרומם, וכמעט התהפך על גבו. קמילה חשה פרץ של זעם, ולפני שידעה מה היא עושה, היא זינקה מהאורווה ופנתה לעבר הזירה.

פניה בערו, ליבה פעם במהירות, והפעם לא היה לזה שום קשר למכנסיו של מתיאס.

"טונטו!" צעקה. "אתה יודע שהוא לא אוהב את זה. ואתה מתעקש לעשות את זה. הוא עומד לפגוע בעצמו."

לקח לה רגע, לקלוט מה בדיוק עשתה. כי זה עתה היא צעקה על אדון המקום, כשהוא בשטחו שלו. שזה עתה הרסה חודשיים של ניסיון שלא יבחינו בה, בכך שחשפה את עצמה בצורה הבולטת ביותר האפשרית.

"אני רואה," אמר מתיאס, פוסע בצעדים ארוכים מדי על פני הזירה לכיוונה. "שאתה חושב את עצמך למאמן גדול, לא?"

העיניים הכהות האלה ריתקו אותה למקומה, רגליה כמעט מושרשות אל תוך הדשא, כשעבר אל קצה הגדר. היא פסעה צעד אחד לאחור, במאמץ רב, מנסה לשים קצת מרחק בינה לבין הבוס האימתני שלה.

"לא גדול, אולי," אמרה, מנסה לשמור על קולה נמוך ויציב. "אבל אני מכירה את הסוס."

"מה זאת אומרת?"

"כשהגעתי לכאן..." היא ניסתה נואשות לאלתר. "לא שיקרתי, כשאמרתי שלא יהיה לי בית, אם לא תעסיקו אותי." היא העיפה מבט במנהל העבודה של החווה, כדי להיות בטוחה שהוא מקשיב. כדי שיוכל לאמת לפחות את החלק הזה של הסיפור שלה. "הגעתי מחוות אלווארז. אני מכיר את פואגו. אני יכול לעבוד איתו."

"ורק עכשיו, אתה אומר לנו את זה?" שאל מתיאס, יורה במנהל העבודה מבט חד.

"אל תאשים את חואן. לא סיפרתי לו. פחדתי למשוך תשומת לב לעצמי. אבל עכשיו אני רואה שפואגו לא יסתגל לסביבה חדשה זו. או למאמנים חדשים. אני יכול לרכוב עליו."

מתיאס גחן והניח את אמות ידיו החזקות מעל למעקה העליון של הגדר. "האם עליי להאמין שסזאר אלווארז הרשה לילד צנום לרכוב על אחד מהסוסים היקרים ביותר שלו? שהחיה הזאת מגיבה לך?"

"זה נכון," היא אמרה והטתה מעלה את סנטרה. "אני מסתדר איתו."

תמיד הסתדרה עם סוסים קשים, בדיוק כמו אביה. זה היה מתת. מתת שסזאר אלווארז סבר, שאו שיש לך אותה או שלא. הוא אמר לה שזה נמצא בדי-אן-איי שלה, כפי שהיה בשלו.

על כך בעיקר התבסס הקשר שלהם. אביה הושקע כולו בחווה, וכל מי שאהב אותו היה צריך לאהוב את המקום הזה, באותה מידה. והיא אהבה את המקום. מאוד.

"אני לא נותן לך להתקרב אל החיה הזאת."

"מדוע לא?" שאלה. "מה יש לך להפסיד?" 

"זה לא מה שיש לי להפסיד, כמו עם מה אני לא רוצה להתמודד. אני מעדיף לא להיקרא לחקירה, על נער מטופש ששבר את צווארו בחווה שלי."

"אני לא אשבור את הצוואר שלי," אמרה קמילה. "אבל פואגו עלול לשבור רגל, אם תמשיך לטפל בו כך. שמעתי שאתה טוב מאוד עם סוסים, סניור נבארו, אבל עדיין לא ראיתי את זה."

"אתה חושב שלהעליב את הבוס שלך, זו הדרך לקבל עבודה לטווח ארוך?"

"אני מניח שאתה אדם שיעריך כנות. אתה מאפשר לגאווה שלך לעמוד בדרכך לאלף את החיה שלך, ואני מעז לומר שראיתי את זה פעמים רבות בעבר."

אחת מהגבות הכהות של מתיאס נורתה כלפי מעלה. "פעמים רבות?"

"כן. במהלך עבודתי אצל סזאר אלווארז. היו הרבה אנשים עשירים, עם בעלי חיים שלא יכלו להתמודד איתם."

"אני פרש סוסים," אמר מתיאס. "לא רק איש עשיר."

"אתה איש עסקים בראש ובראשונה. זה לא דבר שיש צורך להתבייש בו, אבל זה אומר שהמיקוד שלך מחולק."

ואז מתיאס עשה משהו שלא ציפתה לו. הוא צחק.

"בסדר, בחור. בוא לזירה, ותראה לי מה אתה יכול לעשות."

 

מתיאס לא היה מסוגל להאמין לחוצפתו של הנער, שעמד מושרש לדשא במרחק של מטרים ספורים ממנו. הוא לא היה יכול להיות מבוגר יותר מגיל ארבע-עשרה, ודיבר עם סוג של תעוזה, שגברים בוגרים לא חשו בנוכחותו. אולם, במובנים רבים זה היה הגיוני.

ארבע-עשרה היה גיל כזה. כאשר לילד היה יכול להיות את כל האומץ שבעולם, מבלי להיות מודע להשלכות שעלולות לקרות לו.

מתיאס היה משוכנע שהוא היה חצוף באותה מידה, בגיל הזה. למעשה, בגיל שלושים-ושלוש עדיין היה נמהר, זה היה כך, כשאתה מיליארדר עם הון חסר גבולות וכמות לא קטנה של עוצמה, וזה לא נחשב לחוצפה. זה פשוט נחשב למתקבל על הדעת.

הוא היה גם אדם אחראי, ואף – בניגוד לשאר בני משפחתו – דאג לעשות את הדבר הנכון. הוא דאג לחווה. לכפר שנתמך על ידי החווה.

האבואלו שלו שיחק משחקים. אך מתיאס לא זלזל בהם. הזקן שיסה את מתיאס ואת אחיו הגדול אחד בשני, ואמר כי הם צריכים לעמוד בתנאים מסוימים, ומי מהם שיצליח לעמוד במסגרת הזמן המוקצב, יקבל את חלקו בחווה ובנכסים המשפחתיים, לאחר מותו של הזקן.

אם שניהם יעמדו בתנאים, כל אחד מהם יקבל מחצית. 

אבל אם רק אחד מהם... המנצח יקבל את כל השלל. 

למתיאס לא היה ספק, שהוא יהיה המנצח. נישואין היו אחד התנאים של סבו, ומתיאס הבטיח את איחודו לליליאנה הארט, כמה חודשים קודם לכן. הוא הכיר אותה במהלך השנים. הוא ראה אותה באירועים שונים עם אביה, שרמז שלא יתנגד לאיחוד. מתיאס ראה בכך הזדמנות.

זה סוג האדם שהיה. נחרץ. לא אופורטוניסט, כמו שהיו סבו או אחיו. הוא עשה דברים בדרך הנכונה.

והוא קוצר תגמולים על כך.

הוא ציפה שהנער ייסוג, ברגע שיבין מול מי הוא עומד. אך הוא לא. את זאת, יכול היה מתיאס רק להעריץ. 

הנער בא לפקודתו, קרב אל הזירה, זעף על פניו.

מתיאס התבונן בפואגו, ברכישתו החדשה והסוערת. לסוס הייתה יכולת להיות נהדר. הוא היה שופט מצוין של סוסים. הוא היה אף מאמן מוכשר מאוד. אך החיה סירבה להיכנע, לא משנה כמה זמן וכמה קשה מתיאס עבד איתו.

על אף שחרה לו, להודות שהנער צדק, כך היה. מתיאס היה גם איש עסקים, ועבודתו דרשה ממנו לעיתים קרובות לבלות זמן מחוץ לחווה. פירוש הדבר, שאחרים עבדו עם הסוסים במקומו.

משפחתו הייתה משפחה ותיקה בספרד, וגידלה אלופים לדורות. אך כבר לפני זמן רב, זה הפסיק להיות מקור ההכנסה העיקרי שלהם. ומתיאס היה מעורב בתאגידים קמעונאים שונים ברחבי העולם, עסקיו מרוכזים בלונדון, לא בספרד.

אף על פי שהגיע למעמד שאפשר לו לעבוד מכל מקום שרצה, כששותפים עסקיים ונכבדים אחרים נפגשו איתו, בכל מקום שיבחר, עדיין נדרשה כמות ניכרת של נסיעות.

אז כן, בזה צדק הנער. העובדה שמתיאס היה איש עסקים מנעה ממנו להקדיש את כל מה שהיה לו לסוסים.

מתיאס ראה את הנער ניגש אל הסוס, שנדמה שמיד דמם בנוכחותו. לולא עשה כן, לעולם לא היה מאפשר לילד להתקרב. הוא לא שיקר, כשאמר שהוא לא מתכוון להעמיד את עצמו בפני חקירה, על טיפשותו של נער מתבגר.

חסר פחד לחלוטין, הנער הרים את ידו לאפו של פואגו. הסוס רחרח את ידו ונראה שמצא את הריח מוכר. שכן הוא דמם, כמעט מיד. הנער תפס את החבל, קרוב לרסן, ואז הביט במתיאס, מהנהן בראשו פעם אחת, בבקשה ברורה למתיאס, שיפיל את קצה החבל שבידו.

מתיאס נענה.

הילד רכן אל הסוס, לוחץ את פניו על אפו של הסוס, מלטף אותו בעדינות ומדבר אליו, בצלילים רכים שמתיאס לא הצליח להבין. 

כאילו על ידי קסם, הסוס השתתק. 

ואז פנה הילד להביט במתיאס. "לא שיקרתי לך. פואגו מכיר אותי. אולם, הוא לא הולך לתפקד באופן מושלם, מיד. הוא לא תמיד יציית לי. אבל אני יכול לרכוב עליו. אני יכול לעבוד איתו. ואני יכול לגרום לזה שמישהו אחר יוכל לרכוב עליו, גם כן. וזה מה שאתה צריך, אם אתה רוצה שהוא יוכל להתחרות. כרגע, מזגו חם מדי. והעובדה שאף אחד לא יכול לשלוט בו, עושה את זה לבלתי אפשרי. אני יכול לגרום לו להיות ניתן לשליטה. לעולם לא אוכל לגרום לו להיות טוב מזג, אך ניתן לשליטה, כן. ואני מניח שהרוכבים שלך הם רוכבים חזקים מספיק, כדי להמשיך משם."

"זה חסר תקדים," אמר מתיאס והביט בחואן. "אני לא מרשה לילדים לאמן את הסוסים שלי."

"ובכל זאת," ענה חואן, "ברור שסזאר אלווארז עשה זאת."

מתיאס החזיר את מבטו אל הנער, שהביט בו בעיניים מלאות תקווה. "בסדר. לא משנה מהן החובות שלך, אתה משוחרר מהן. פואגו הוא עכשיו האחריות שלך. פרננדו קורטז הולך להיות הרוכב שירכב עליו, אז בסופו של דבר, אתה תעבוד עם פרננדו. אבל אתה יכול להתחיל בעצמך."

"יופי," אמר הילד, מרים את פניו למעלה.

פתאום, הוא נראה קצת מבוגר יותר ממה שחשב מתיאס. אך אולי זה היה האומץ שלו.

"אז סוכם," השיב.

הוא ניגש אל קצה הגדר. מתיאס הנהן פעם אחת וסימן לילד להמשיך.

הנער השתהה, ואז בהה בו. "אתה לא רוצה לדעת את שמי?"

"אם אני אדע את שמך, תהפוך למאמן סוסים טוב יותר?" שאל מתיאס.

"לא," אמר הילד, ממצמץ. "אני מניח שלא."

"אם כך, לא אכפת לי מה שמך."

הנער לא אמר דבר, רק ניסה להניע את פואגו בשקט. הסוס היה עצבני, אך לא לגמרי סטטי, כמו שהיה כאשר מתיאס ניסה אותו דבר.

לא ניתן להכחיש, שלילד הייתה גישה לסוס. ואם מתיאס רצה שהוא יהיה מאומן בזמן, הוא יצטרך לתת לילד להחליפו. הדבר האחרון שרצה לעשות, הוא לפשל עם יצור כה מרהיב.

רכישת מניות סזאר אלווארז הייתה ברכה בשבילו, והוא לא התכוון לבזבז אותה. 

"מה עם הסוסים האחרים, מהחווה של אלווארז?" קרא מתיאס. "אתה מכיר גם אותם?"

"את כולם," אמר הנער, בלי להביט אל מתיאס. "עבדתי עם כולם."

"אתה תעבוד עם כולם, כאן," הוא אמר, קולו נחרץ כעת. "המאמנים שלי עורכים רישום. חואן יראה לך את הדרך הנכונה לעשות זאת. כך אני אוכל לקרוא על ההתקדמות שלך, בלי לדבר איתך. כפי שאני מעדיף את זה."

"כמובן, סניור," אמר הילד.

"זה בגלל שאני איש עסקים, ולא רק פרש סוסים," אמר מתיאס.

הוא היה יכול להישבע, שראה חיוך מעקם את שפתיו של הילד. "כמובן, סניור."

מתיאס פנה משם, מחייך. יכול להיות שעכשיו היה לו סיכוי, להפוך את החיה הזאת לרווחית עבורו. נדמה היה שהכול הולך לו, סוף-סוף. ההתחייבות שלו לליליאנה הייתה סגורה. אף שהיא לנה במגוריה, ולא עברה למגוריו.

השינוי ביחסיהם היה מהיר מדי. משותף עסקי של אביה, לארוסה. והיה ברור שהיא צריכה קצת זמן להסתגל. לא היה לו אכפת. הוא היה אדם סבלני, בכל הדברים.

הוא החל לחזור לעבר בית החווה.

הוא ימלא אחר דרישותיו של סבו, והשליטה באחוזת המשפחה העצומה תהיה סוף-סוף שלו. רעיה. אלוף מרוצי סוסים.

הזקן צריך היה לדעת, שלא מאתגרים את מתיאס נבארו. כי הוא תמיד עמד באתגרים. 

מתיאס ינצח, בקרב הזה עם הזקן. הוא לא הכיר שום דרך אחרת.