אחות שמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחות שמש
מכר
מאות
עותקים
אחות שמש
מכר
מאות
עותקים

אחות שמש

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 188 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 8 דק'

דרור בורשטיין

דרור בּוּרשטיין (נולד ב-1970) מהסופרים האהובים והמוערכים בישראל,  בעל תואר דוקטור לספרות עברית. בורשטיין זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס לספרות ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה. 

מספריו:
פירות/גט, רעננה: אבן חושן, 1999. שירה.
אבנר ברנר: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ג 2003. רומן (פרס ברנשטיין לשנת 2005)
הרוצחים: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ו 2006. רומן.
קרוב, ירושלים: כתר, 2009. רומן.
כוס התה שלי, תל אביב: עם עובד 2011 (ספר ילדים. איורים: מאיר אפלפלד)
שאלות בספרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. מסה.
טיט, ירושלים: כתר, תשע״ו 2016. רומן.
אדם בחלל, תל אביב: בבל, תשס"ח 2018. מסה.
פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים, תל אביב: אפיק, תש"פ 2019 (נכתב בשיתוף עם מאיה ויינברג).
הווה, רעננה: אבן חושן, תש"פ 2020 (ציורים: מאיר אפלפלד). שירה, הייבון ופרוזה.
עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, תל אביב: בבל, תשפ״ב 2021. מסה. (פרס ביאליק, תשפ"ג)
בדרך, בני ברק: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"ג 2023. שלוש נובלות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3jaxbh8h

ראיון "ראש בראש"

תקציר

אתה. אתה מושך אותי כבר שתים עשרה שעות. כבר שתים עשרה שעות אני רוצה לומר לך מילה אחת ולא יכול. לא שתים עשרה שעות, כבר ארבעים שנה אתה בורח. יש לך שתי שיטות. אחת – להיעלם. והשנייה היא להציף בדיבורים. אתה רואה שאני רק פותח את הפה, אתה מקדים אותי ברגע ומתחיל לשטוף. ולספּר. ולספּר. אני רוצה עכשיו שתגיד לי, אחת ולתמיד, למה דורית התאבדה. היא באה במיוחד לכאן מתל אביב. אני חושב שהיא הצביעה לכיוון שלך. עכשיו תגיד לי למה. זה הכול. אני דורש תשובה.

ביום שישי חורפי וגשום מגיע אורי אולמן לבית שבו מתגורר אביו בירושלים כדי לברר עם אביו מדוע התאבדה אחותו האהובה דורית. אבל האם תיתכן בכלל תשובה על שאלה כזאת?

יותר משהוא ניסיון להבין את המוות, אחות שמש, הרומן החמישי של דרור בורשטיין, הוא רומן שמחפש שפה לתיאור כאב החיים ויופיים, וחוקר את הקשרים הגלויים והסמויים שמחברים בינינו לבין האנשים שאמורים להיות הקרובים לנו ביותר. בישירות ובדרכים צדדיות, בעדינות רבה ובאמצעות הומור פרוע, מצליח אחות שמש להשיב לחיים קִרבה עדינה בין אח לאחות ולספר על אינספור רגעי החסד שמהם מורכבים החיים וגם התפוררותם.

דרור בורשטיין, סופר, משורר ומסאי, הוא אחד היוצרים המקוריים והמוערכים בספרות הישראלית. בין ספריו הקודמים: "אבנר ברנר" (זוכה פרס ברנשטיין לספרות), "הרוצחים", "קרוב" ו"נתניה".

פרק ראשון

1.

שנה אחת אחרֵי: אורי - עמוס, יום שישי, 4 אחר הצהריים, 4 בפברואר 2011

 

 

וכמו מתוך שינה כבדה של יום שישי אחר הצהריים שאתה ניעוֹר ממנה בגרון דואב יבש ולרגעים אינך בטוח כלל אם אתה ישֵן עדיין או שמא התעוררת באמת, יצאתי מן המכונית, עברתי בחצר שלו, שגשם אימתני ממש הִכה בה, חלפתי על פני האבנים, האבנים העתיקות שלו, על פני מאוּבּניו, על פני הכלובים הפתוחים של התרנגולות והשרקן שבאו והלכו מהם כרצונם - אף פעם לא סגר חיה בכלוב, אף פעם לא נעל את דירתו - ונעמדתי מול דלתו. הלימונים זרחו באור הסגרירי. ידעתי שהדלת תהיה פתוחה. ידעתי, במגע של אצבעי אפתח אותה אם רק ארצה והוא יהיה שם, מעיין בעמידה בספר או אוכל פרוסת חלה. כל יום שישי היה קונה חלה בשוק מחנה יהודה, מתיישב אל השולחן עם קצת חמאה ו"מחסל את החלה". והוא יגיד לי, בוקר טוב, אם זה עוד בוקר, שב, תגיד לי: מה כבר השעה? ואם אשיב לו "ארבע" הוא יגיד, חמש? חמש? קשה להאמין. היה בו משהו שונה, ולא ידעתי מה.

הִמתַנו לִרתיחה. בחוץ הכה הגשם את הפסלים ואת האבנים ואת תל האצטרובלים שלו שבחצר. היה שם גם פסל קטן של "האריה השואג" שמֶלניקוֹב עשה כהכנה לאריה הגדול של תל חי. האריה שאג לעננים האפורים ופיו נמלא במֵי גשמים. "כל זה קיים במציאוּת," נזכרתי שאמר לי אבא פעם, כשהיינו בחרמון. אולי לא החרמון. הר קר מכל מקום. אולי שׂדות. הסבתי את הראש מהפסלים שנרטבו ונרטבו שם. ייקח קצת זמן למים, הוא אמר. זה הקומקום האיטי. מילאתי במֵי גשם ("אני מופתע לראות אותך, אוּרי" - את זה הוא לא אמר), אולי זה לא נראה לך ("אבל הוא בן מאתיים, הקומקום הזה"), אבל הוא בן מאתיים, הקומקום הזה. תגיד לי, הוא אמר, והסתכל על מצלמת הקודאק הישנה שלו, אכפת לך שאצלם אותך? לא עניתי. הוא החזיר את מבטו אל הקומקום. מִלמל, "הוא לא עונה."

מה זה?, הצבעתי על שלוש אבנים שהיו מונחות על מדף. זה אוסף של כלים פליאוליתיים, השיב. מסתבר שהבית הזה יושב על תל פרהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר. לא היית כאן כבר כמה זמן? שנה? מאז חפרתי וצברתי את האבנים האלה. זה אבן יד. בן כמה זה, נבהלתי. חמישים אלף שנה? לא־לא, ענה. הרבה יותר. שנה שלמה עברה כבר? מה אתה אומר. לא ייאמן. כמעט שנה בדיוק? ביום ראשון יום השנה? לא, לא נכון. זה לא יכול להיות. להערכתי אנחנו מדברים כאן על חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף. תחזיק ביד, תראה כמה זה חד. האבנים על המדף היו רטובות מגשם שחדַר מבעד לחלון. הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אמר, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צוֹר וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. אבל המונח פרהיסטוריה מקוֹמם, כאילו משהו השתנה מרגע שהתחילו לכתוב. הם אומרים לך "פְּרֵהיסטוריה" ומצפים שתבין שהיא פחות חשובה מההיסטוריה, אבל אין "פְּרֵהיסטוריה", יש רק היסטוריה, כלומר המציאוּת והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה, המציאות היא כמו גבעול בעובי אינסופי. אבן היד הזאת לא רחוקה ממך יותר מהמזלג שבו אתה אוכל צהריים. גע באבן, הפציר בי פתאום, ואני אחזתי באבן הקרה שהיה נדמה כאילו הותאמה לכף ידי. הייתה שם שקערורית שאצבעי ממש התאימה לה. אבן היד הייתה חלקה וחדה, צבעה היה חום כהה ופסים שחורים היו בה, לצד כמה כתמים חומים בהירים, שבאור השמש שהגיחה לרגע מן העננים האירו כמו כוכבים בכף ידי. הארץ הזו מלאה אתרים פרוצים, אתה הולך וממלא עם דלי, בשער הגולן, במעיין ברוּך, בתל עובדיה, ברמת גן, ברחוב הבשן בתל אביב, במערות הכרמל, בעָבדת. שנים אני אוסף אותן בדלי הזה, אמר והצביע על דלי פח שעמד בחוץ, מלא מי גשם. למרות שבשנה האחרונה, מאז שברתי את הרגל, אני יכול להתנהל רק במישור. הרים עושים לי כאבים. המים מכסים אותן, אבל האבנים לא מתלוננות. אחרי חצי מיליון שנה קצת מים לא עושים עלייך רושם. אני לוקח את המים ורותח, הוא אמר, אני שופת לי תה שחור. חבל שאתה כבר לא בא אִתי לפעמים, הוא אמר. הייתי מסדר גם לך דלי קטן. כמו שהיינו. אתה זוכר את הר תבור? איך שטיפסנו שנינו עם הסוודרים שאמא סרגה לנו מאותה הפּקעת?

לְמה זה שימש אותם, בעצם, שאלתי והצגתי את האבן החדה ביני ובינו. הוא הושיט יד ולקח אותה ממני והחזירה למקומה. וידעתי שאֶת מה שרציתי לומר, והכנתי ואף כתבתי לעצמי במפורט בשבוע שלפני הפגישה, כבר לא אומַר. "נו, כבר הסברתי אלף פעמים," הוא ענה. "זה אבן יד." השכן מציק לי, תזמין טרקטור, הוא יפנה לך את החצר מכל האבנים, אבל כמובן ששום טרקטור לא נכנס לכאן ולא ייכנס. הכול מִתַחַת כאן, מאות אלפי שנים, הבניינים הם רק ציפוי דק־דק. מִתַחַת, מִתַחַת, כמה מִתַחַת יש, רטן. על השן יש רובד חיידקי השן, זה חיידקים שאוהבים סוכר ומפרישים לך ציפוי על השיניים ובונים על השיניים עיר, אבל השן גדולה, שן ענקית, ויש לה גם שורש, עמוק עמוק, ואיש לא מספר ולא יודע על השורש אלא רק על רובד חיידקי השן. באקדמיה הם עושים להם תיאוריות שיוכיחו לך למה אין שן, ואין שורש, מבחינתם רק רובד חיידקי השן קיים, ולא רק רובד חיידקי השן אלא רובד חיידקי השן של שן אחת בלבד, השן שלהם, כ־ן, כמה הם אוהבים את השן שלהם, יותר מכל השיניים בעולם, אמר, והביט בקומקום שהתאמץ לרתוח. לא הבנתי מה הוא שׂח.

אולי תרצה לצאת בינתיים לחצר, עד שירתח, הגשם חלש מאוד עכשיו, אמר וקם. רעדתי מקור ונעלי היו ספוגות למחצה במים ומרובבות בוץ. לא הייתי לבוש טוב, בתל אביב לא היה כל כך קר אז, בפברואר 2011. חצי שעה לאחר שהגעתי כבר עמדנו בחצר שלו מעבר לגדר החיה והוא אמר, אני חושב שעוד מעט תחזרו לתל אביב, לפני שיֵרד הלילה, לא נעים לנוע על הכבישים בירידות האלו. איזה כביש סללתם מירושלים לתל אביב, לא כביש אלא מנהרת שדים. סללתם רע, סללתם רע, קונן. כשיורד גשם אתה יורד מירושלים לתל אביב ולא בטוח אם תגיע לשער הגיא במכונית שלך או באמבולנס. רק מהמהירות של הירידה הכריות־אוויר יוצאות לך לתוך הפרצוף ואתה עף לתוך הכריות־אוויר ומוצא את עצמך בְּשורש, תקוע בעמוד ומדמם מהאף. כל התאונות בכביש ירושלים־תל אביב הן תאונות שרשרת, אמר, חמש־שש־שבע רְכָבִים. אני כבר אסדר כאן לבד. תברח. תשתה את התה ותחזור הביתה. תודה על הביקור, אמר. אבל אני אמרתי בלבי שלא אקום ולא אחזור. השעה הייתה 4:34. גשם ירד על החצר עם הפסלים הישנים שכבר מזמן הפסיק ליצור. אין כבר דרישה לפסלי אבן, לא קונים, יש אלילים יותר מפתים היום, ושַיִש זה לא חומר עכשווי. היו בחצר עשרה או עשרים ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה.

הייתה שם בריכה מלאה מֵי גשם שהצפרדעים שלו שחו בה. יצאנו לחצר האחורית הצמודה לבית והוא הצביע על כמה מטבעות שנערמו על אבן במעֵין מגדל, פני קיסר מחוקים נשקפו מן המטבע העליון, שמדי פעם פגעה בו אבן ברד זעירה. אנחנו פה יושבים על תל על תל על תל, אני מדבר כאן על ממד העומק, אבל הגרביים שלנו כבר רטובים, גרב זה זכר או נקבה, כמה אני שונא את הכללים האלה, כל אחד רוצה לתקן אותך, אמר. בוא נחזור פנימה, המים אולי רתחו, איזה קומקום עייף זה, לא רוצה לשרוק. אף פעם לא רצה לשרוק. בוא ניכנס ונבדוק מה מצב האש, אולי לא העליתי אש בכלל. אני אומר, זה לא ירתח בלי אש, אורי, לא, לא ירתח בלי אש, חזר ושוב חזר על זה. הו, קר לך, הוא הזדעק פתאום.

רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן אבל משום מה לא חופרים. הם יכולים לבוא ולפַנות אותנו, כלומר אותי, ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור, רשות העתיקות במדינה הזו נמצאת מעל כל חוק. אם הם חושבים שיש אצלך אתר ארכיאולוגי הם באים עם צו ומפקיעים את המקום ומְפַנים אותך מהיום למחר ומתחילים להיכנס עם המכושים שלהם והמברשות שלהם ומסמנים לך את הבית בחוטים שתִי־וָעֵרב ומתחילים לתארֵך לך את המטבח ואת השירותים ולהוציא עצמות, תמיד הם מוצאים את השלדים המקופלים, ואת המחרוזות לצווארי המתים הם מסמנים בתוויות, ואת הזהב שוקלים במאזניים אלקטרוניים. גם לפֹּה יום אחד הם ייכנסו, ויחרימו לי את האוסף הקטן של אבני היד והצלְמיות והגרזנים. הם לא חסים על שום דבר. הם יכולים לקחת גם אותי בתור ממצא, ולֵך תוכיח להם שאתה עוד חי, שכל האיברים עוד חוגגים בפנים. לא, הם צריכים אותך לאוסף אז הם מחַלְטים אותך, זו המילה, הם מחלטים אותך, את הסכו"ם שלך הם מחלטים, לוקחים ומצמידים תווית ומציגים לראווה כהוכחה לאיזו תֶזה פוסטמודרנית של ארכיאולוג צעיר. הרי גם תחתונים של בן אדם הם לפעמים ממצא ארכיאולוגי, הרי גם עליהם עבר הזמן, הרי גם הם מתפוררים ומתמלאים כתמים, חורים. על התרבות הירמוּכית שמעת? על התעשייה האַשֶלית סיפרתי לך? אספר לך אחר כך, בינתיים תאמר לי, כמה סוכר לבחוש לך כשניכנס פנימה? אבל בוא נישאר עוד קצת בחצר, אולי נמצא לך אבן יד יפה או מטבע רומי או צַלמית פִּריון, זה מטורף, האדמה הזו ספוגה בממצאים, הגשם כאן חושף הכול, אפשר לבוא עם דלי ולמלא כאן. אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה, אמר, על כל צרה. אילו רק היית יודע על מה אתה יושב, אורי, אבל אל תקום, שב, שב.

מאז שנכנסתי כמעט לא פציתי את פי. אני, שתכננתי להיכנס ולומר בשטף את כל מה שהצטבר כביכול בשנה של ניתוק, מאז שהוא יצא לגלוּת שלו בירושלים. בלי טינה או כעס באתי. כביכול, דאגתי למסמס אותם כהוגן, כסוכר במים חמים, אבל בכל זאת באתי עם רצון וצורך ליישב את החשבון, להניח לטינה ולחשדות ולהקים מחדש את חזקת החפוּת שכל אדם זכאי לה, גם אם הוא אביךָ, ואולי אפילו להוציא לו פסק דין של זיכוי. אבל מילה לא אמרתי, מפני שברגע שנכנסתי החל אבי לספר לי על אבני היד שלו ולהדגים לי את חדותן המדהימה ולספר על המחרוזות הכלקוליתיות שהוא עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם, אדם צריך צינור למעלה, אמר, וכמובן על הקומקום שלו בן המאתיים שחיילי נפוליון הביאו וזנחו אצלו. אי אפשר היה לעצור את שטף הדיבור שלו, בניגוד גמור למנהגו השתקני בתקופה הקודמת של חייו. של חיינו. אל תקום, שב, אני אומר לך, אמר, מי יודע מי עוד ישב על האבן הזו ומי עוד יֵשב עליה. אנחנו נחלוף אבל האבן תישאר, אמר, אבל אני כבר קמתי ורכנתי וראיתי מעֵין עין חקוקה באבן, ומסביבה ריסים־ריסים, כמו קרני שמש בְּציור ילדים, ואבא השגיח ואמר, ראית את העין.

אחכה לך כאן, אבא, אמרתי, לא אכפת לי מהגשם, אני אוהב להירטב ואז לשבת ליד התנור, אולי נטען את האח ונעלה אש בעצים, אמרתי, והוא חרץ, כך נעשה, נטען את האח. אחכה לך כאן, אמרתי, נשתה כאן את התה, שים לי שתי כפיות סוכר הפעם, אבא, נחגוג את הפגישה בשתי כפיות סוכר, עלצתי, נעמיס, והוא אמר, כך נעשה. שב כאן בצריף, אמר, להירטב עוד תהיה לנו הזדמנות, חכה לי כאן, יש כאן קופסה שתעניין אותך, זו הייתה הקופסה של אחותך, חכה כאן ואני אביא את הקודאק ואצלם אותך כאן עם הקופסה ביד, נעשה כמה תמונות עם הקופסה, זו קופסה להצטלם איתה, זו קופסה עתיקה בעצמה, אמר, וקם ונדחק בפשפָּש הקטן וחזר פנימה אל החצר שלפני החצר ואל תוך הבית, שם עמדו הקומקום והמים על אש שלא בערה.

כל אותו זמן נשעַנּו על קיר הצריף המכוסה כמעט מכל העברים בשיח מטפס גדול, ונדחקתי פנימה במקום שבו זכרתי שהשיח מכסה על דלת, והיה צריך לדחוף כדי לקרוע את הגבעולים, ולהשתמש באבן יד שהייתה מונחת שם כדי לחתוך ח' מסביב למשקוף. בפנים היה כיסא בית ספר די קטן אבל יבש, והתיישבתי עליו והאזנתי לגשם שירד מבעד לתריסי הצריף שכוסו כולם בצמח המטפס, ואפשר היה כמעט לשמוע אותו מטפס ועולה בכיוון ההפוך מהגשם היורד עליו בלי הפסקה. חשבתי שם שכך, בילדותנו, היינו חוזרים לעצמנו, במערות שהיינו מוצאים בין שיחים ובבתי עץ שהיינו בונים על גדת הירקון או מוצאים במקום שבו מתפצלים ענפי העץ מן הגזע, ובארגזים של תנורים ובמקררים נטושים. פעם לא היה מקום במכונית, ולכן שׂם אותי אבא בתא המטען והותיר לי סדק לאוויר, ונסענו באחד מכבישי הנגב. שכבתי שם בדממה בתא המטען על שמיכה מקופלת, ורק מעט אור חזק וחם חדר מבעד לחריץ הפתוח, והכביש היה חלק וישר והוביל כמדומה אל מרחק אינסופי, ומעט עננים כהים היו תלויים בשמַים בהירים, אך אותם לא ראיתי ממקומי בפנים אלא רגע לפני שנכנסתי, כשהֶאֱהַלתי על ידי וכביכול צללתי פנימה אל תא המטען, וחשבתי כי הנסיעה תימשך שעות, וכשנגיע למכתש יפתחו אבי או אמי את תא המטען ואני אתגלה להם איכשהו שונה לגמרי, כמו במופע הקסמים שבו נידב אותי אבי שנים לאחר אותה נסיעה, והקוסם הכניס אותי לתיבה מרופדת קטיפה ומצִדה השני הגיחה אישה שחורה, לתדהמת הקהל, בעוד אני יושב, צמא, בתיבה המרופדת שעד היום איני יודע היכן הייתה, כלומר היכן הייתי אני בשעת הקסם. ופתאום חשבתי על התה שלו, שכל כך רציתי ללגום.

לאט התחלתי להבחין בתכולת הצריף שבּו ישבתי והמתנתי לאבי. היו בו כלי עבודתו וכמה גושי בזלת ושיִש, וכמה ספרי אמנות ישנים וכמה ספרי תלמוד ו"הספרים החיצוניים" שהיו, כדבריו, לחם חוקו. ושׂמלה הייתה תלויה על וו, נקייה ומגוהצת בתוך הבלגן שמסביב, ומראָה עגולה הייתה תלויה שם לצד החלון, ובמבט ראשון נראתה לי כתמונה. ושלחתי יד לעבר השמלה אבל נרתעתי כי שמעתי קול, ופניתי אל הפתח בציפייה לתה החם, אבל היה זה רק קול חריקת הכיסא שמתחתי. על אצטבה, קצת מאחורי השמלה, ראיתי את הקופסה - קופסת נעליים ישנה של נעלי "המגַפֵּר", מונחת על ספר גדול כלשהו, ונזכרתי בשכן הנכה שלנו שעבד במפעל "המגפּר", והילדים, וגם אחותי, התאכזרו אליו והמציאו איזו שנינה רעה, היה משהו עם "נעלי המפַגֵר", שאחותי המציאה, נזכרתי. ופתאום באה מועקה ללב, על המעשים הרעים העתיקים שאינם נמחים, שעולים לפתע מתהום הנשמה הרדודה, ועל השנים שחלפו כך בכל המקומות של חיי, וראיתי את עצמי מושלך כך, בתל הזה שאבי מצא בו את מקום גלותו, כגל עצמות מוטרד שאֵת חפירה הולם בו וחופר בגופו כמו בערימת חצץ ומפרק אותו בכמה נעיצות. ומבעד לחריץ בדלת הצריף ראיתי את הפוֹרְד הישנה שלנו חונה בפינה רחוקה של החצר, שֶבֶר־כלי פשוטו כמשמעו, מלאה דפיקות ושריטות, ודאי לא נסע בה מאז שנכנס לגור כאן לפני שנה, כשנמלט מפנַי, ודאי שכח ממנה. ושוב ידעתי כי תוכניתי לדבּר על כל העניין הזה, אפילו לא לברר אלא רק לדבּר עליו, לא תצא אל הפועל, מפני שאבי ידע בלי ספק שאני מעוניין לשוחח, ונושא לשיחה יש רק אחד במשפחתנו בשנה האחרונה, רק אחד - ועליו אין מדברים. לא מרוע לב אלא ממצוקה החל לדבר מיד עם כניסתי על אבנֵי היד ועל ההומו־אֶרֶקטוּס, שהתגורר, בפועל ממש, בחצר ביתו לפני שישים אלף שנה, ועל הפרופסור לשירת ימי הביניים ראובן ברנע שהתגורר אף הוא בשכנוּת־כביכול להומו־ארקטוּס, באגף אחר של הבית הערבי, שהיו ימים שהכיל משפחה מורחבת גדולה. אבי ידע בדיוק מי דר בעבר בביתו ומה עלה בגורל המשפחה, הוא מצא את הפרטים באתר אינטרנט פלסטיני שעסק בכך, ותמיד אמר כי אם ידרשו את הנכס יתפנה מיד. את כל אבני היד אוריש להם, הכריז, ואמי פלטה נחרה קצרה של צחוק...

דרור בורשטיין

דרור בּוּרשטיין (נולד ב-1970) מהסופרים האהובים והמוערכים בישראל,  בעל תואר דוקטור לספרות עברית. בורשטיין זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס לספרות ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה. 

מספריו:
פירות/גט, רעננה: אבן חושן, 1999. שירה.
אבנר ברנר: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ג 2003. רומן (פרס ברנשטיין לשנת 2005)
הרוצחים: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ו 2006. רומן.
קרוב, ירושלים: כתר, 2009. רומן.
כוס התה שלי, תל אביב: עם עובד 2011 (ספר ילדים. איורים: מאיר אפלפלד)
שאלות בספרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. מסה.
טיט, ירושלים: כתר, תשע״ו 2016. רומן.
אדם בחלל, תל אביב: בבל, תשס"ח 2018. מסה.
פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים, תל אביב: אפיק, תש"פ 2019 (נכתב בשיתוף עם מאיה ויינברג).
הווה, רעננה: אבן חושן, תש"פ 2020 (ציורים: מאיר אפלפלד). שירה, הייבון ופרוזה.
עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, תל אביב: בבל, תשפ״ב 2021. מסה. (פרס ביאליק, תשפ"ג)
בדרך, בני ברק: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"ג 2023. שלוש נובלות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3jaxbh8h

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 188 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 8 דק'
אחות שמש דרור בורשטיין

1.

שנה אחת אחרֵי: אורי - עמוס, יום שישי, 4 אחר הצהריים, 4 בפברואר 2011

 

 

וכמו מתוך שינה כבדה של יום שישי אחר הצהריים שאתה ניעוֹר ממנה בגרון דואב יבש ולרגעים אינך בטוח כלל אם אתה ישֵן עדיין או שמא התעוררת באמת, יצאתי מן המכונית, עברתי בחצר שלו, שגשם אימתני ממש הִכה בה, חלפתי על פני האבנים, האבנים העתיקות שלו, על פני מאוּבּניו, על פני הכלובים הפתוחים של התרנגולות והשרקן שבאו והלכו מהם כרצונם - אף פעם לא סגר חיה בכלוב, אף פעם לא נעל את דירתו - ונעמדתי מול דלתו. הלימונים זרחו באור הסגרירי. ידעתי שהדלת תהיה פתוחה. ידעתי, במגע של אצבעי אפתח אותה אם רק ארצה והוא יהיה שם, מעיין בעמידה בספר או אוכל פרוסת חלה. כל יום שישי היה קונה חלה בשוק מחנה יהודה, מתיישב אל השולחן עם קצת חמאה ו"מחסל את החלה". והוא יגיד לי, בוקר טוב, אם זה עוד בוקר, שב, תגיד לי: מה כבר השעה? ואם אשיב לו "ארבע" הוא יגיד, חמש? חמש? קשה להאמין. היה בו משהו שונה, ולא ידעתי מה.

הִמתַנו לִרתיחה. בחוץ הכה הגשם את הפסלים ואת האבנים ואת תל האצטרובלים שלו שבחצר. היה שם גם פסל קטן של "האריה השואג" שמֶלניקוֹב עשה כהכנה לאריה הגדול של תל חי. האריה שאג לעננים האפורים ופיו נמלא במֵי גשמים. "כל זה קיים במציאוּת," נזכרתי שאמר לי אבא פעם, כשהיינו בחרמון. אולי לא החרמון. הר קר מכל מקום. אולי שׂדות. הסבתי את הראש מהפסלים שנרטבו ונרטבו שם. ייקח קצת זמן למים, הוא אמר. זה הקומקום האיטי. מילאתי במֵי גשם ("אני מופתע לראות אותך, אוּרי" - את זה הוא לא אמר), אולי זה לא נראה לך ("אבל הוא בן מאתיים, הקומקום הזה"), אבל הוא בן מאתיים, הקומקום הזה. תגיד לי, הוא אמר, והסתכל על מצלמת הקודאק הישנה שלו, אכפת לך שאצלם אותך? לא עניתי. הוא החזיר את מבטו אל הקומקום. מִלמל, "הוא לא עונה."

מה זה?, הצבעתי על שלוש אבנים שהיו מונחות על מדף. זה אוסף של כלים פליאוליתיים, השיב. מסתבר שהבית הזה יושב על תל פרהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר. לא היית כאן כבר כמה זמן? שנה? מאז חפרתי וצברתי את האבנים האלה. זה אבן יד. בן כמה זה, נבהלתי. חמישים אלף שנה? לא־לא, ענה. הרבה יותר. שנה שלמה עברה כבר? מה אתה אומר. לא ייאמן. כמעט שנה בדיוק? ביום ראשון יום השנה? לא, לא נכון. זה לא יכול להיות. להערכתי אנחנו מדברים כאן על חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף. תחזיק ביד, תראה כמה זה חד. האבנים על המדף היו רטובות מגשם שחדַר מבעד לחלון. הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אמר, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צוֹר וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. אבל המונח פרהיסטוריה מקוֹמם, כאילו משהו השתנה מרגע שהתחילו לכתוב. הם אומרים לך "פְּרֵהיסטוריה" ומצפים שתבין שהיא פחות חשובה מההיסטוריה, אבל אין "פְּרֵהיסטוריה", יש רק היסטוריה, כלומר המציאוּת והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה, המציאות היא כמו גבעול בעובי אינסופי. אבן היד הזאת לא רחוקה ממך יותר מהמזלג שבו אתה אוכל צהריים. גע באבן, הפציר בי פתאום, ואני אחזתי באבן הקרה שהיה נדמה כאילו הותאמה לכף ידי. הייתה שם שקערורית שאצבעי ממש התאימה לה. אבן היד הייתה חלקה וחדה, צבעה היה חום כהה ופסים שחורים היו בה, לצד כמה כתמים חומים בהירים, שבאור השמש שהגיחה לרגע מן העננים האירו כמו כוכבים בכף ידי. הארץ הזו מלאה אתרים פרוצים, אתה הולך וממלא עם דלי, בשער הגולן, במעיין ברוּך, בתל עובדיה, ברמת גן, ברחוב הבשן בתל אביב, במערות הכרמל, בעָבדת. שנים אני אוסף אותן בדלי הזה, אמר והצביע על דלי פח שעמד בחוץ, מלא מי גשם. למרות שבשנה האחרונה, מאז שברתי את הרגל, אני יכול להתנהל רק במישור. הרים עושים לי כאבים. המים מכסים אותן, אבל האבנים לא מתלוננות. אחרי חצי מיליון שנה קצת מים לא עושים עלייך רושם. אני לוקח את המים ורותח, הוא אמר, אני שופת לי תה שחור. חבל שאתה כבר לא בא אִתי לפעמים, הוא אמר. הייתי מסדר גם לך דלי קטן. כמו שהיינו. אתה זוכר את הר תבור? איך שטיפסנו שנינו עם הסוודרים שאמא סרגה לנו מאותה הפּקעת?

לְמה זה שימש אותם, בעצם, שאלתי והצגתי את האבן החדה ביני ובינו. הוא הושיט יד ולקח אותה ממני והחזירה למקומה. וידעתי שאֶת מה שרציתי לומר, והכנתי ואף כתבתי לעצמי במפורט בשבוע שלפני הפגישה, כבר לא אומַר. "נו, כבר הסברתי אלף פעמים," הוא ענה. "זה אבן יד." השכן מציק לי, תזמין טרקטור, הוא יפנה לך את החצר מכל האבנים, אבל כמובן ששום טרקטור לא נכנס לכאן ולא ייכנס. הכול מִתַחַת כאן, מאות אלפי שנים, הבניינים הם רק ציפוי דק־דק. מִתַחַת, מִתַחַת, כמה מִתַחַת יש, רטן. על השן יש רובד חיידקי השן, זה חיידקים שאוהבים סוכר ומפרישים לך ציפוי על השיניים ובונים על השיניים עיר, אבל השן גדולה, שן ענקית, ויש לה גם שורש, עמוק עמוק, ואיש לא מספר ולא יודע על השורש אלא רק על רובד חיידקי השן. באקדמיה הם עושים להם תיאוריות שיוכיחו לך למה אין שן, ואין שורש, מבחינתם רק רובד חיידקי השן קיים, ולא רק רובד חיידקי השן אלא רובד חיידקי השן של שן אחת בלבד, השן שלהם, כ־ן, כמה הם אוהבים את השן שלהם, יותר מכל השיניים בעולם, אמר, והביט בקומקום שהתאמץ לרתוח. לא הבנתי מה הוא שׂח.

אולי תרצה לצאת בינתיים לחצר, עד שירתח, הגשם חלש מאוד עכשיו, אמר וקם. רעדתי מקור ונעלי היו ספוגות למחצה במים ומרובבות בוץ. לא הייתי לבוש טוב, בתל אביב לא היה כל כך קר אז, בפברואר 2011. חצי שעה לאחר שהגעתי כבר עמדנו בחצר שלו מעבר לגדר החיה והוא אמר, אני חושב שעוד מעט תחזרו לתל אביב, לפני שיֵרד הלילה, לא נעים לנוע על הכבישים בירידות האלו. איזה כביש סללתם מירושלים לתל אביב, לא כביש אלא מנהרת שדים. סללתם רע, סללתם רע, קונן. כשיורד גשם אתה יורד מירושלים לתל אביב ולא בטוח אם תגיע לשער הגיא במכונית שלך או באמבולנס. רק מהמהירות של הירידה הכריות־אוויר יוצאות לך לתוך הפרצוף ואתה עף לתוך הכריות־אוויר ומוצא את עצמך בְּשורש, תקוע בעמוד ומדמם מהאף. כל התאונות בכביש ירושלים־תל אביב הן תאונות שרשרת, אמר, חמש־שש־שבע רְכָבִים. אני כבר אסדר כאן לבד. תברח. תשתה את התה ותחזור הביתה. תודה על הביקור, אמר. אבל אני אמרתי בלבי שלא אקום ולא אחזור. השעה הייתה 4:34. גשם ירד על החצר עם הפסלים הישנים שכבר מזמן הפסיק ליצור. אין כבר דרישה לפסלי אבן, לא קונים, יש אלילים יותר מפתים היום, ושַיִש זה לא חומר עכשווי. היו בחצר עשרה או עשרים ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה.

הייתה שם בריכה מלאה מֵי גשם שהצפרדעים שלו שחו בה. יצאנו לחצר האחורית הצמודה לבית והוא הצביע על כמה מטבעות שנערמו על אבן במעֵין מגדל, פני קיסר מחוקים נשקפו מן המטבע העליון, שמדי פעם פגעה בו אבן ברד זעירה. אנחנו פה יושבים על תל על תל על תל, אני מדבר כאן על ממד העומק, אבל הגרביים שלנו כבר רטובים, גרב זה זכר או נקבה, כמה אני שונא את הכללים האלה, כל אחד רוצה לתקן אותך, אמר. בוא נחזור פנימה, המים אולי רתחו, איזה קומקום עייף זה, לא רוצה לשרוק. אף פעם לא רצה לשרוק. בוא ניכנס ונבדוק מה מצב האש, אולי לא העליתי אש בכלל. אני אומר, זה לא ירתח בלי אש, אורי, לא, לא ירתח בלי אש, חזר ושוב חזר על זה. הו, קר לך, הוא הזדעק פתאום.

רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן אבל משום מה לא חופרים. הם יכולים לבוא ולפַנות אותנו, כלומר אותי, ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור, רשות העתיקות במדינה הזו נמצאת מעל כל חוק. אם הם חושבים שיש אצלך אתר ארכיאולוגי הם באים עם צו ומפקיעים את המקום ומְפַנים אותך מהיום למחר ומתחילים להיכנס עם המכושים שלהם והמברשות שלהם ומסמנים לך את הבית בחוטים שתִי־וָעֵרב ומתחילים לתארֵך לך את המטבח ואת השירותים ולהוציא עצמות, תמיד הם מוצאים את השלדים המקופלים, ואת המחרוזות לצווארי המתים הם מסמנים בתוויות, ואת הזהב שוקלים במאזניים אלקטרוניים. גם לפֹּה יום אחד הם ייכנסו, ויחרימו לי את האוסף הקטן של אבני היד והצלְמיות והגרזנים. הם לא חסים על שום דבר. הם יכולים לקחת גם אותי בתור ממצא, ולֵך תוכיח להם שאתה עוד חי, שכל האיברים עוד חוגגים בפנים. לא, הם צריכים אותך לאוסף אז הם מחַלְטים אותך, זו המילה, הם מחלטים אותך, את הסכו"ם שלך הם מחלטים, לוקחים ומצמידים תווית ומציגים לראווה כהוכחה לאיזו תֶזה פוסטמודרנית של ארכיאולוג צעיר. הרי גם תחתונים של בן אדם הם לפעמים ממצא ארכיאולוגי, הרי גם עליהם עבר הזמן, הרי גם הם מתפוררים ומתמלאים כתמים, חורים. על התרבות הירמוּכית שמעת? על התעשייה האַשֶלית סיפרתי לך? אספר לך אחר כך, בינתיים תאמר לי, כמה סוכר לבחוש לך כשניכנס פנימה? אבל בוא נישאר עוד קצת בחצר, אולי נמצא לך אבן יד יפה או מטבע רומי או צַלמית פִּריון, זה מטורף, האדמה הזו ספוגה בממצאים, הגשם כאן חושף הכול, אפשר לבוא עם דלי ולמלא כאן. אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה, אמר, על כל צרה. אילו רק היית יודע על מה אתה יושב, אורי, אבל אל תקום, שב, שב.

מאז שנכנסתי כמעט לא פציתי את פי. אני, שתכננתי להיכנס ולומר בשטף את כל מה שהצטבר כביכול בשנה של ניתוק, מאז שהוא יצא לגלוּת שלו בירושלים. בלי טינה או כעס באתי. כביכול, דאגתי למסמס אותם כהוגן, כסוכר במים חמים, אבל בכל זאת באתי עם רצון וצורך ליישב את החשבון, להניח לטינה ולחשדות ולהקים מחדש את חזקת החפוּת שכל אדם זכאי לה, גם אם הוא אביךָ, ואולי אפילו להוציא לו פסק דין של זיכוי. אבל מילה לא אמרתי, מפני שברגע שנכנסתי החל אבי לספר לי על אבני היד שלו ולהדגים לי את חדותן המדהימה ולספר על המחרוזות הכלקוליתיות שהוא עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם, אדם צריך צינור למעלה, אמר, וכמובן על הקומקום שלו בן המאתיים שחיילי נפוליון הביאו וזנחו אצלו. אי אפשר היה לעצור את שטף הדיבור שלו, בניגוד גמור למנהגו השתקני בתקופה הקודמת של חייו. של חיינו. אל תקום, שב, אני אומר לך, אמר, מי יודע מי עוד ישב על האבן הזו ומי עוד יֵשב עליה. אנחנו נחלוף אבל האבן תישאר, אמר, אבל אני כבר קמתי ורכנתי וראיתי מעֵין עין חקוקה באבן, ומסביבה ריסים־ריסים, כמו קרני שמש בְּציור ילדים, ואבא השגיח ואמר, ראית את העין.

אחכה לך כאן, אבא, אמרתי, לא אכפת לי מהגשם, אני אוהב להירטב ואז לשבת ליד התנור, אולי נטען את האח ונעלה אש בעצים, אמרתי, והוא חרץ, כך נעשה, נטען את האח. אחכה לך כאן, אמרתי, נשתה כאן את התה, שים לי שתי כפיות סוכר הפעם, אבא, נחגוג את הפגישה בשתי כפיות סוכר, עלצתי, נעמיס, והוא אמר, כך נעשה. שב כאן בצריף, אמר, להירטב עוד תהיה לנו הזדמנות, חכה לי כאן, יש כאן קופסה שתעניין אותך, זו הייתה הקופסה של אחותך, חכה כאן ואני אביא את הקודאק ואצלם אותך כאן עם הקופסה ביד, נעשה כמה תמונות עם הקופסה, זו קופסה להצטלם איתה, זו קופסה עתיקה בעצמה, אמר, וקם ונדחק בפשפָּש הקטן וחזר פנימה אל החצר שלפני החצר ואל תוך הבית, שם עמדו הקומקום והמים על אש שלא בערה.

כל אותו זמן נשעַנּו על קיר הצריף המכוסה כמעט מכל העברים בשיח מטפס גדול, ונדחקתי פנימה במקום שבו זכרתי שהשיח מכסה על דלת, והיה צריך לדחוף כדי לקרוע את הגבעולים, ולהשתמש באבן יד שהייתה מונחת שם כדי לחתוך ח' מסביב למשקוף. בפנים היה כיסא בית ספר די קטן אבל יבש, והתיישבתי עליו והאזנתי לגשם שירד מבעד לתריסי הצריף שכוסו כולם בצמח המטפס, ואפשר היה כמעט לשמוע אותו מטפס ועולה בכיוון ההפוך מהגשם היורד עליו בלי הפסקה. חשבתי שם שכך, בילדותנו, היינו חוזרים לעצמנו, במערות שהיינו מוצאים בין שיחים ובבתי עץ שהיינו בונים על גדת הירקון או מוצאים במקום שבו מתפצלים ענפי העץ מן הגזע, ובארגזים של תנורים ובמקררים נטושים. פעם לא היה מקום במכונית, ולכן שׂם אותי אבא בתא המטען והותיר לי סדק לאוויר, ונסענו באחד מכבישי הנגב. שכבתי שם בדממה בתא המטען על שמיכה מקופלת, ורק מעט אור חזק וחם חדר מבעד לחריץ הפתוח, והכביש היה חלק וישר והוביל כמדומה אל מרחק אינסופי, ומעט עננים כהים היו תלויים בשמַים בהירים, אך אותם לא ראיתי ממקומי בפנים אלא רגע לפני שנכנסתי, כשהֶאֱהַלתי על ידי וכביכול צללתי פנימה אל תא המטען, וחשבתי כי הנסיעה תימשך שעות, וכשנגיע למכתש יפתחו אבי או אמי את תא המטען ואני אתגלה להם איכשהו שונה לגמרי, כמו במופע הקסמים שבו נידב אותי אבי שנים לאחר אותה נסיעה, והקוסם הכניס אותי לתיבה מרופדת קטיפה ומצִדה השני הגיחה אישה שחורה, לתדהמת הקהל, בעוד אני יושב, צמא, בתיבה המרופדת שעד היום איני יודע היכן הייתה, כלומר היכן הייתי אני בשעת הקסם. ופתאום חשבתי על התה שלו, שכל כך רציתי ללגום.

לאט התחלתי להבחין בתכולת הצריף שבּו ישבתי והמתנתי לאבי. היו בו כלי עבודתו וכמה גושי בזלת ושיִש, וכמה ספרי אמנות ישנים וכמה ספרי תלמוד ו"הספרים החיצוניים" שהיו, כדבריו, לחם חוקו. ושׂמלה הייתה תלויה על וו, נקייה ומגוהצת בתוך הבלגן שמסביב, ומראָה עגולה הייתה תלויה שם לצד החלון, ובמבט ראשון נראתה לי כתמונה. ושלחתי יד לעבר השמלה אבל נרתעתי כי שמעתי קול, ופניתי אל הפתח בציפייה לתה החם, אבל היה זה רק קול חריקת הכיסא שמתחתי. על אצטבה, קצת מאחורי השמלה, ראיתי את הקופסה - קופסת נעליים ישנה של נעלי "המגַפֵּר", מונחת על ספר גדול כלשהו, ונזכרתי בשכן הנכה שלנו שעבד במפעל "המגפּר", והילדים, וגם אחותי, התאכזרו אליו והמציאו איזו שנינה רעה, היה משהו עם "נעלי המפַגֵר", שאחותי המציאה, נזכרתי. ופתאום באה מועקה ללב, על המעשים הרעים העתיקים שאינם נמחים, שעולים לפתע מתהום הנשמה הרדודה, ועל השנים שחלפו כך בכל המקומות של חיי, וראיתי את עצמי מושלך כך, בתל הזה שאבי מצא בו את מקום גלותו, כגל עצמות מוטרד שאֵת חפירה הולם בו וחופר בגופו כמו בערימת חצץ ומפרק אותו בכמה נעיצות. ומבעד לחריץ בדלת הצריף ראיתי את הפוֹרְד הישנה שלנו חונה בפינה רחוקה של החצר, שֶבֶר־כלי פשוטו כמשמעו, מלאה דפיקות ושריטות, ודאי לא נסע בה מאז שנכנס לגור כאן לפני שנה, כשנמלט מפנַי, ודאי שכח ממנה. ושוב ידעתי כי תוכניתי לדבּר על כל העניין הזה, אפילו לא לברר אלא רק לדבּר עליו, לא תצא אל הפועל, מפני שאבי ידע בלי ספק שאני מעוניין לשוחח, ונושא לשיחה יש רק אחד במשפחתנו בשנה האחרונה, רק אחד - ועליו אין מדברים. לא מרוע לב אלא ממצוקה החל לדבר מיד עם כניסתי על אבנֵי היד ועל ההומו־אֶרֶקטוּס, שהתגורר, בפועל ממש, בחצר ביתו לפני שישים אלף שנה, ועל הפרופסור לשירת ימי הביניים ראובן ברנע שהתגורר אף הוא בשכנוּת־כביכול להומו־ארקטוּס, באגף אחר של הבית הערבי, שהיו ימים שהכיל משפחה מורחבת גדולה. אבי ידע בדיוק מי דר בעבר בביתו ומה עלה בגורל המשפחה, הוא מצא את הפרטים באתר אינטרנט פלסטיני שעסק בכך, ותמיד אמר כי אם ידרשו את הנכס יתפנה מיד. את כל אבני היד אוריש להם, הכריז, ואמי פלטה נחרה קצרה של צחוק...