מסע של מאה צעדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע של מאה צעדים
מכר
מאות
עותקים
מסע של מאה צעדים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מסע של מאה צעדים

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ריצ'רד ק' מוראייס

ריצ'רד ק' מוראייס היה העורך הראשי של "פורבס" וכתב החוץ הוותיק ביותר של כתב העת. רוב שנותיו חי בשווייץ. כיום הוא גר בפילדלפיה עם אשתו ובתו. "מסע של מאה צעדים" הוא ספרו הראשון.

תקציר

חסן חאג'י נולד מעל מסעדתו הצנועה של סבו במומביי, ושנותיו הראשונות עוברות עליו בין אדים משכרים של קארי דגים מתובל, קרקוש מחבתות וסירים והמולה כללית של משפחה עמלנית שאהבה ואוכל קושרים בין בניה. אולם שנות הקסם נגדעות באחת כאשר טרגדיה פוקדת את משפחת חאג'י, והיא קמה ועוזבת את הודו ובסופו של מסע ארוך מתיישבת בלומייר, עיירה קטנה באלפים הצרפתיים. קשה להעלות על הדעת מקום מרוחק יותר ממומביי או שונה ממנה, אולם גם בלומייר מחליטים בני משפחת חאג'י לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: הם פותחים מסעדה וכובשים את העיירה בסערה. מובן שלא כולם רואים זאת בעין יפה: זוהי יריית הפתיחה למערכה קולינרית מורכבת המתחוללת בין אלה שמקרוב באו ובין שכנתם השמרנית, בעלת מסעדה צרפתית ידועה. האם יצליחו הנִצים להגיע להשלמה או שמא תסתיים המלחמה באסון?

מסע של מאה צעדים מצטרף למסורת ארוכה של רומנים קולינריים אהובים. לצד כתיבה מעוררת השראה – ותיאבון! – על אוכל, הוא מספר סיפור מלבב וכובש על משפחה, ייעוד, תרבות ומסורת, על היכולת להשתנות ועל המושכלות הראשונים שלעולם אין לשכוח.

ריצ'רד ק' מוראייס היה העורך הראשי של "פורבס" וכתב החוץ הוותיק ביותר של כתב העת. רוב שנותיו חי בשווייץ. כיום הוא גר בפילדלפיה עם אשתו ובתו. מסע של מאה צעדים הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

 

 

אני, חסן חאג'י, נולדתי שני למשפחה של שישה ילדים מעל המסעדה של סבי בנֶפּיאַן סִי רוד, באזור שנקרא אז מערב בומביי, כשני עשורים לפני שהעיר הגדולה נקראה מחדש מוּמבּיי. אני מניח שגורלי נחרץ למן הרגע הראשון כי התחושה הראשונה בחיי היתה ריח המַצְ'לי קא סַלאן, קארי דגים מתובל, שנישא מעלה דרך קורות הרצפה אל העריסה שבחדר של הורי. עד היום אני זוכר את מגע סורגי העריסה הקרירים, הלחוצים אל פני התינוקיים, ואת אפי המזדקר רחוק ככל האפשר כדי לתור אחר אותם ריחות נעימים של הל וראשי דגים ושמן הדקלים, שכבר בגיל צעיר רימזו איכשהו על עושר בל ישוער בעולם הגדול, עושר שיש לגלותו ולהתענג עליו.

אך הַרשו לי להתחיל בהתחלה. סבי הגיע למומביי מגוּגָ'ראט בשנת 1934, בחור צעיר שנסע לעיר הגדולה על גג של רכבת קיטור. בימים ההם, משפחות הודיות שאפתניות גילו באורח פלא שמוצאן מן האצילים - קרובים מפורסמים שעבדו עם מהטמה גנדי בראשית דרכו בדרום אפריקה - אבל אני לא זכיתי למורשת נעלה שכזאת. היינו מוסלמים עניים, איכרים קשי יום מבְּהַוְנָגָר, ומגיפה חמורה שפשתה בשדות הכותנה בשנות השלושים של המאה העשרים לא הותירה לסבי בן השבע־עשרה, מזה הרעב, כל ברירה מלבד להגר למומביי, המטרופולין ההומה שאנשים פשוטים עברו אליו זה מכבר כדי להטביע את חותמם.

בקצרה, חיַי במטבח התחילו עם הרעב הגדול של סבי. והנסיעה של שלושת הימים על גג הרכבת, שבה נצלה סבי בשמש העזה ונאחז כל עוד רוחו בו בברזל המקרקש על פני ערבות הודו, סימנה את ראשית המסע הלא מבטיח של משפחתנו. סבא מעולם לא אהב לדבר על הימים הראשונים במומביי, ואולם מסבתי, אָמי, אני יודע שהוא ישן ברחובות שנים רבות והרוויח את לחמו בחלוקת מְכלים, שבהם ארוחת צהריים קלה, לפקידים ההודים שניהלו את החצר האחורית של האימפריה הבריטית.

כדי להבין את מומביי שממנה באתי, עליכם לבקר בוויקטוריה טֶרמינוּס בשעת העומס. זוהי תמצית החיים ההודיים. קרונות נפרדים לנשים ולגברים, הנוסעים ממש נתלים על חלונות ודלתות בעוד הרכבות משקשקות על פני המסילות הנכנסות אל תחנות ויקטוריה וצֶ'רצ'גֵייט. הרכבות עמוסות כל כך שאין מקום אפילו למְכלי האוכל של הנוסעים, והם מגיעים ברכבות נפרדות אחרי שעת העומס. את מכלי הנירוסטה הללו - יותר משני מיליון קופסאות פח חבוטות ששלחו רעיות נאמנות - המדיפים ריח דאל וכרוב בזנגוויל ואורז בפלפל שחור, ממיינים, עורמים על גבי עגלות ושולחים בדייקנות מרבית לכל פקידי חברות הביטוח והבנקים ברחבי מומביי.

זה מה שעשה סבי. הוא העביר מכלי אוכל.

דאבָּא־וָאלָה. לא יותר. לא פחות.

סבא היה טיפוס קודר למדי. קראנו לו בַּפּאג'י ואני זוכר אותו בתקופת הרמדאן, כורע על עקביו ברחוב, עם השקיעה, בפנים לבנים מרעב ומזעם, יונק מן הבִּידי. אני עדיין יכול לראות את האף הדק ואת הגבות הסבוכות כחוטי ברזל, את הכיפה המוכתמת ואת הקוּרטָה, את זקנו הלבן המדובלל.

הוא אמנם היה קודר, אך מפרנס טוב. עד שמלאו לו עשרים ושלוש כבר העביר כאלף מכלי אוכל ביום. הוא העסיק ארבעה־עשר רצים, שרגליהם הנפוחות היו עטופות בלוּנגי - חצאיתו של הגבר ההודי העני - והם דחפו את העגלות בין רחובות מומביי הגדושים ופרקו ארוחות ארוזות בבנייני ה"סקוטיש אֶמיקֵבְּל" וה"איגְל סטאר".

בשנת 1938, כמדומני, הוא הזמין סוף־סוף את אָמי. השניים נישאו כבר כשהיו בני ארבע־עשרה, ועתה היא הגיעה עם צמידיה הזולים ברכבת מגוּגָ'ראט, איכרה זעירה עם עור שחור ומשומן. תחנת הרכבת אפופה קיטור, הפרחחים עושים את הצרכים על המסילות, מוכרי המים הצעירים צועקים, וזרם של נוסעים וסבלים יגעים נוהר על פני הרציף. מאחור, במחלקה השלישית, אָמי שלי על צרורותיה.

סבא נבח עליה דבר מה והם הסתלקו. הרעיה הכפרית הנאמנה השתרכה כמה צעדים של כבוד מאחורי איש מומביי שלה.

בערב מלחמת העולם השנייה הקימו סבי וסבתי בית קרשים במשכנות העוני של נֶפּיאן סִי רוֹד. מומביי היתה החצר האחורית של המאמץ המלחמתי של בעלות הברית באסיה, ועד מהרה כמיליון חיילים מרחבי העולם חלפו בשעריה. לרבים היו אלה רגעי השלווה האחרונים שלפני הקרבות הבוערים בבורמה ובפיליפינים, והצעירים קיפצו על כבישי החוף של מומביי, עם הסיגריות המשתלשלות משפתותיהם, וקרצו לפרוצות שעבדו על חוף צָ'אוֹפאטי.

סבתי הגתה את הרעיון למכור להם חטיפים. סבי הסכים לבסוף והוסיף לעסקי המכלים גם כמה דוכני מזון ניידים, קיוסקים על אופניים, שביום שישי בערב - שעת העומס - היו עוזבים את החיילים הטובלים בחוף ג'וּהוּ וממהרים אל תחנת הרכבת של צֶ'רצ'גֵייט. הם מכרו ממתקי אגוזים ודבש, תה חלבי, אך בעיקר מכרו בֶּלפּוּרי, גביע נייר ובתוכו אורז תפוח, צ'אטני, תפוחי אדמה, בצלים, עגבניות, מנטה וכוסברה, מעורבבים ומתובלים.

טעים מאוד, אני אומר לכם, ולא במפתיע הפכו אופני החטיפים להצלחה מסחרית. וכך, מעוּדדים ממזלם הטוב, פינו סבי וסבתי מגרש נטוש בקצה המרוחק של נפיאן סי רוד והקימו בו מסעדת דרכים פרימיטיבית. הם בנו מטבח עם שלושה תנורי טנדורי וסוללה של מדורות פחם, שעליהן ניצבו סירי קָדאי עמוקים של מסאלה כבש, הכול מתחת לאוהל של צבא ארצות הברית. בצל עצי הפיקוס הציבו כמה שולחנות גסים ותלו ערסלים. סבתא העסיקה את בּאפּוּ, טבח מאחד הכפרים בקֶראלָה, וכעת הוסיפה לרפרטואר הצפוני שלה תבשילים כגון תִיאל* בצל וסרטנים מתובלים צלויים.

[* Theeyal- כל ההערות הן של המתרגמת.]

חיילים, מלחים וטייסים שטפו את ידיהם בסבון אנגלי בתוך פח שמן, התנגבו במגבות המוצעות והתרווחו על הערסלים התלויים בצל העצים. עד אז כבר הצטרפו אל סבי וסבתי קרובים צעירים מגוג'ראט, ששימשו מלצרים. הם הציבו לוחות עץ ושולחנות מאולתרים, בין הערסלים, וכיסו אותם מיד בקערות של עוף משופד ובסמטי ובממתקי חמאה ודבש.

ברגעי רגיעה שוטטה סבתא בין הערסלים הרפויים, בטוניקה ובמכנסיים שאנו מכנים סַלוואר קָמיז, ופטפטה עם החיילים שהתגעגעו אל מאכלי ארצותיהם. "מה אתה אוהב לאכול?" היתה שואלת אותם. "מה אתה אוכל בבית?"

והחיילים הבריטים סיפרו על פאי של בשר וכליות, על האדים המיתמרים מן הפאי כשהסכין הננעץ בקרום חושף את קרביו הגבשושיים. כל חייל ניסה לגבור בקולו על רעהו, ועד מהרה נמלא האוהל באווו ואההה ובפטפוטים נרגשים. והאמריקנים, שלא רצו לפגר אחרי הבריטים, הצטרפו גם הם וחיפשו בכובד ראש אחר מילים שיתארו אומצה מבקר הניזון מעשבי הביצות של פלורידה.

וכך, חמושה בתבונה שאספה במהלך שיטוטיה, פרשה אָמי אל המטבח ושִחזרה בתנורי הטנדורי פרשנויות של הדברים ששמעה. היה למשל פודינג הודי של לחם בחמאה שעליו נזרָה אגוז מוסקט טרי, מאכל שנעשה להיט בקרב הבריטים; האמריקנים, גילתה, מעדיפים רוטב בוטנים וצ'אטני מנגו עטופים בנאן. וכך, לא חלף זמן רב והחדשות על מטבחנו פשטו מגוּרקָה* אל חייל בריטי, מבסיס צבאי אחד למשנהו, עד שנהפך לשם דבר, וג'יפים חנו כל היום מחוץ לאוהלנו שבנפיאן סי רוד.

[* חייל נפאלי.]

אָמי היתה אישה בלתי-רגילה ואין לתאר עד כמה גדול היה חלקה בעיצוב עתידי. אין מנה טובה יותר מהאמנוּן שלה, שאותו גלגלה במסאלה של צ'ילי מתוק, עטפה בעלה בננה וצלתה על סאג' עם טיפת שמן קוקוס. בעיני זו פסגת התרבות והצוויליזציה ההודיות, טעם עז ומעודן בעת ובעונה אחת, וכל מה שבישלתי מאז נמדד ביחס לאמת המידה הזו, התבשיל המועדף של סבתי. והיא ניחנה ביכולת המדהימה של שף מקצועי לבצע כמה משימות בעת ובעונה אחת. כל שנות ילדותי ראיתי את דמותה הזעירה מתרוצצת יחפה על רצפת העפר של המטבח, טובלת בזריזות פרוסות חציל בקמח חומוס ומטגנת אותן בקָדאי, סוטרת לטבח, מעבירה לי ואפל שקדים, צורחת באי־שביעות רצון על דודתי.

אך לב העניין הוא שהאוהל בצד הדרך ביסס את עצמו עד מהרה כפרה חולבת. סבי וסבתי זכו פתאום להצלחה יתרה וצברו הון קטן - מאגר של מטבע קשה בדמות מיליון חיילים ומלחים וטייסים שנכנסו למומביי ויצאו ממנה.

ועם ההצלחה באו גם בעיות. בַּפּאג'י נודע לשמצה בקמצנותו. הוא היה צועק עלינו בגלל הדברים הקטנים ביותר, כגון שימון הסאג' יתר על המידה. הוא באמת היה קצת מטורף בכל הנוגע לכסף. וכך, מתוך חשדנות כלפי השכנים והקרובים מגוג'ראט, החל בפאג'י להסתיר את חסכונותיו בקופסאות קפה, ומדי יום ראשון נסע למקום סודי בכפר שבו טמן את כספו היקר באדמה.

נקודת המפנה בחייהם של סבי וסבתי הגיעה באביב 1942, כשהממשל הבריטי, שנזקק למזומנים למען המאמץ המלחמתי, הציע במכירה פומבית נחלות במומביי. רוב רובם של הנכסים נמצא בסאלסֶט, האי הגדול שעליו נבנתה מומביי, אך גם רצועות אדמה ומגרשים ריקים עלובים בקוֹלָבָּה הועמדו למכירה. ובין האדמות שהוצעו למכירה: המגרש הנטוש בנפיאן סי רוד שמשפחתי התנחלה בו.

בפאג'י היה איכר במהותו, ובדומה לכל האיכרים, כיבד את האדמה יותר משכיבד שטרות כסף. אי לכך הוציא יום אחד מקברן את כל קופסאות הקפה שהטמין וניגש אל ה"סטנדרד צַ'רטֶרד בנק" בלוויית שכן יודע קרוא וכתוב. בעזרת הבנק קנה בפאג'י את ארבעת האקרים* בנפיאן סי רוד ושילם 1,016 לירות שטרלינג, עשרה שילינג ושמונה פני במכירה פומבית על הנחלה שלמרגלות מלאבאר היל.

[* 4 אקרים הם כ־16 דונמים.]

ואז, ורק אז, בורכו סבי וסבתי בילדים. מיילדות יילדו את אבי, עבאס חאג'י, בלילה שבו אירע פיצוץ התחמושת הנודע ברציפי מומביי. בשמי הערב התפוצצו כדורי אש, וחלונות ברחבי העיר נופצו בהתפרצויות האדירות, ובאותו הרגע ממש פלטה סבתי צווחה מקפיאת דם, ואבא הגיח בצווחות שגברו על קולות הפיצוצים ועל הצווחה של אמו. כולנו צחקנו לשמע הסיפור, כפי שסיפרה אותו אָמי, כי כל מי שהכיר את אבי הסכים שזה היה רקע הולם ביותר ליציאתו לאוויר העולם. הדודה, שנולדה שנתיים לאחר מכן, הגיעה בנסיבות רגועות יותר.

העצמאות והחלוקה באו וחלפו. קורות המשפחה בתקופה מרה זו נותרו בגדר תעלומה; שום שאלה ששאלנו את אבא לא זכתה מעולם לתשובה ישירה. "נו, אתה יודע, היה רע," נהג לומר כשדחקנו אותו לפינה. "אבל הסתדרנו. עכשיו תפסיק עם החקירה המשטרתית. לך תביא לי את העיתון."

אנחנו כן יודעים שמשפחת אבי, כמו רבות אחרות, התפצלה לשתיים. רוב קרובינו נמלטו לפקיסטן, אבל בפאג'י נשאר במומביי והסתיר את משפחתו במרתף של מחסן שהיה שייך לשותף עסקי ממוצא הינדי. אָמי סיפרה לי פעם שהם נהגו לישון ביום, כי בלילה היו שומעים את הצרחות ואת שיסופי הגרון ממש מאחורי דלת המרתף.

על כל פנים, אבא גדל בהודו שונה מאוד מזו שהכיר אביו. סבא היה אנלפבית; אבא למד בבית ספר מקומי, ואף שלא היה תלמיד טוב במיוחד, הוא בכל זאת הצליח להתקבל לפוליטכניון - ה"מכון ללימודי הסעדה", באחמדַבּאד.

השכלה לא עולה בקנה אחד עם מנהגים שבטיים מסורתיים, ואכן באחמדבאד פגש אבא את טַהירה, סטודנטית בהירת עור לראיית חשבון, שעתידה להיות אִמי. אבא אומר שהתאהב קודם כול בריחהּ. ראשו היה רכון מעל ספר בספרייה כשלפתע עלה בנחיריו משב משכר של צ'פאטי ומי ורדים.

זאת, הוא אמר, היתה אמא שלך.

 

באחד מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלי אני עומד עם אבא במהטמה גנדי רוד, מול מסעדת "היידֶרַבּאד" האופנתית, ואבא מועך את ידי בחוזקה. בני משפחת בַּנאג'י, משפחה עשירה מאוד ממומביי, מגיחים אל המדרכה עם חבריהם, מתוך "מרצדס" נהוגה בידי נהג. הנשים צווחות ומתנשקות ומעירות זו לזו הערות על משקלן; מאחוריהן, שוער סיקי פותח לרווחה את דלת הזכוכית של המסעדה.

"היידרבאד" ובעליה אוּדאי ג'וֹשי, מעין גרסה הודית של דגלאס פיירבנקס הבן, כיכבו תדיר בעמודי החברה של ה"טיימס אוף אינדיה", ועם כל אִזכור של ג'ושי היה אבי מקלל ומטלטל את העיתון. אף שהמסעדה שלנו לא היתה ברמה של "היידרבאד" - הגשנו אוכל טוב במחיר הוגן - אבא חשב שאודאי ג'ושי הוא יריבו הגדול. והנה אנשי החברה הגבוהה נוהרים אל המסעדה המפורסמת כדי לערוך מֶנדי, טקס מסורתי שלפני הנישואים, שבו הכלה וחברותיה מסבות על כריות ומעטרים את זרועותיהן, כפות ידיהן וכפות רגליהן בחינה. המשמעות היתה אוכל טוב, מוזיקה עליזה, רכילות עסיסית, ובלי ספק אזכור נוסף של ג'ושי בעיתונות.

"תראה," אמר אבא לפתע. "גוֹפּאן כָּלאם."

אבא נשך את קצה שפמו בעודו לופת את ידי בכפו הלחה. לעולם לא אשכח את פניו. נדמה כאילו העננים נפרדו לפתע ואללה בכבודו ובעצמו עמד לפנינו. "הוא מיליארדר," לחש אבא. "עושה כסף מפטרוכימיקלים וטלקומוניקציה. תראה, תראה את אבני הברקת על האישה הזאת. אייי. בגודל שזיפים."

באותו הרגע הגיח אודאי ג'ושי מדלתות הזכוכית והתייצב כשווה בין שווים, בין סארים אלגנטיים בגון האפרסק וחליפות נֶהרוּ עשויות משי. ארבעה או חמישה צלמי עיתונות קראו אליו מיד שיפנה לכאן ולשם. ג'ושי נודע בחיבתו לכל דבר אירופי, והוא עמד עולץ בפני המצלמות המבזיקות בחליפת ערב שחורה מבריקה של "פייר קארדן", וכתרי שיניו הלבנים בוהקים באור.

המסעדן הנודע לכד את תשומת לבי כבר בגיל רך, כמו כוכב מסך בוליוודי. אני זוכר את עניבת המשי הצהובה הרחבה שהיתה כרוכה סביב צווארו של ג'ושי בחושניות ואת שערו הנפוח שהיה מסורק לאחור בתסרוקת פומפדור כסופה, מחוזק בכמויות אדירות של ספריי לשיער. נדמה לי שמימי לא ראיתי אדם אלגנטי כל כך.

"תסתכל עליו," סינן אבא. "תסתכל על התרנגול הזה."

אבא לא היה יכול לשאת את מראהו של ג'ושי, ולו לרגע נוסף, והוא הסתובב בפתאומיות וגרר אותי לעבר סופרמרקט "סוּריוֹדאיה", שבו היו מכלי השמן הצמחי המיוחדים במשקל עשרה גאלון. הייתי רק בן שמונה ונאלצתי לרוץ כדי לעמוד בקצב צעדיו הארוכים והקוּרטה המתנפנפת.

"תקשיב לי טוב, חסן," שאג מעל רעש התנועה. "יום אחד השם חאג'י יהיה מפורסם בכל מקום, ואף אחד לא יזכור את התרנגול הזה. חכה ותראה. אז תשאל אנשים, תשאל אותם מי הוא אודאי ג'ושי. מי הוא? הם יגידו. אבל חאג'י? חאג'י, הם יגידו, חאג'י היא משפחה מכובדת מאוד, חשובה מאוד."

 

בקיצור, לאבא היה תיאבון בריא. הוא היה שמן אבל גבוה יחסית להודי, בסביבות מטר שמונים. פרצוף עגלגל עטור שיער מסולסל כברזל ושפם עבות משוח בשעווה. והוא תמיד התלבש בסגנון הישן, קוּרטה מעל מכנסיים.

אבל הוא לא היה מה שתְכַנו מעודן. בדומה לכל הגברים המוסלמים, אבא אכל בידיים - יד ימין, זאת אומרת - והשמאלית נחה בחיקו. אך במקום להגיש את האוכל אל שפתיו כמקובל, אבא הרכין את ראשו אל הצלחת ותחב כבש ואורז שמנוני אל פניו כאילו לעולם לא יאכל עוד. והוא היה שטוף זיעה כשאכל; כתמי רטיבות בגודל צלחות נקוו מתחת לזרועותיו. כשסוף־סוף הרים את ראשו מן האוכל היה לו מבט מזוגג של שיכור, סנטרו ולחייו היו חלקלקים משומן כתום.

אהבתי אותו, אבל גם אני מוכרח להודות שהמראות היו קשים. אחרי האוכל השתרך אבא אל הספה והתמוטט, ובמחצית השעה שלאחר מכן השיב אוויר על עצמו ושיתף את כולם בשביעות רצונו הכללית באמצעות גיהוקים רמים ונפיחות רועמות. אמי, שהגיעה ממשפחה מכובדת של עובדי ציבור בדלהי, עצמה את עיניה בגועל לנוכח הטקס שלאחר ארוחת הערב ותמיד הציקה לו בזמן שאכל. "עבאס," היתה אומרת. "יותר לאט. אתה תיחנק. בשם אלוהים. זה כמו לאכול עם חמור."

אבל לא היה מנוס מלהעריץ את אבא, את הקסם האישי ואת הנחישות שהניעו אותו בעוצמה שכזאת. כשאני הופעתי ב־1975, הוא כבר שלט ביד רמה במסעדה המשפחתית לאחר שסבי לקה בנפחת ופעילותו הוגבלה, בימים הטובים, להשגחה על עסקי המשלוחים מעל כיסא נוקשה־גב בחצר.

האוהל של אָמי הוחלף במתחם אפור עשוי בטון ולבנים. משפחתי חיה בקומה השנייה בבניין הראשי, מעל המסעדה. סבי וסבתי וכן דודי ודודתי חשוכי הילדים, חיו בבית הסמוך. אחריהם נחתמה המובלעת המשפחתית בקובייה של בקתות עץ דו־קומתיות שעל רצפותיהן ישנו באפו הטבח מִקראלה ושאר המשרתים.

החצר היתה לב לבו של העסק המשפחתי הישן. עגלות האוכל ואופני החטיפים נערמו כנגד החומה המרוחקת, ובצל הברזנט המדולדל ניצבו קדירות של מרק ראשי־קרפיון, ערימות של עלי בננה וסמוסות טריות על נייר שעווה. חביות הברזל הגדולות של אורז מנומר, מבושם בעלי דפנה ובהל, עמדו סמוך לחומה הנגדית של החצר. מסביב לכל המטעמים האלה נשמע זמזום קבוע של זבובים. משרת ישב בדרך כלל על שק קנווס, ליד הדלת האחורית של המטבח, וברר בקפידה את גרגרי הבסמטי מתוך גרגירי העפר השחורים; ומשרתת ששערותיה משומנות, והסארי שלה אסוף בין רגליה, היתה עומדת רכונה ומברישה במטאטא קצר את העפר מן החצר, הלוך ושוב, הלוך ושוב. ואני זוכר את החצר שלנו מלאת חיים תמיד, אנשים באים והולכים בלי הרף, והתרנגולים והתרנגולות מקפצים ביניהם אנה ואנה, מקרקרים בעצבנות בצללים של ילדותי.

שם, בחום של אחר הצהריים, אחרי הלימודים, הייתי מוצא את אָמי עובדת מתחת לגגון המרפסת שהצל גם על החצר הפנימית. הייתי מטפס סמוק פנים על ארגז כדי לרחרח את מרק הדגים המתובל, והיינו מפטפטים קצת על יומי בבית הספר לפני שהעבירה אלי את ערבוב הקדירה. ואני זוכר אותה אוספת בחן את שולי הסארי ונסוגה אל החומה לפקוח עלי עין ולעשן את מקטרת הברזל, מנהג שליווה אותה מאז ימי הכפר בגוג'ראט.

אני זוכר את הדבר כאילו קרה אתמול: מערבב ומערבב לקצב פעימות העיר, נכנס בפעם הראשונה לאותו טראנס קסום שמשתלט עלי מאז כשאני מבשל. הרוח הנעימה מסתלסלת על פני החצר, נושאת אל המתחם המשפחתי את נביחותיהם המרוחקות של כלבי מומביי, את קולות התנועה ואת ריחות הביבים. אָמי משתופפת בפינה המוצלת, פניה הזעירים, הקמוטים, נעלמים מאחורי פרצי עשן מסופקים; וממעל נישאים קולותיהן הילדותיים של אִמי ושל הדודה, ממלאות חצאיות־מאפה בחומוס ובצ'ילי במרפסת הקומה הראשונה. אבל יותר מכול אני זוכר את צלילו של מעדר הברזל המגרד בקצב את תחתית הכלי, דולה מרגליות מעמקי המרק: ראשי דגים גרמיים ועיניים לבנות עולים וצפים על פני מערבולות של אודם.

 

עודני חולם על המקום הזה. אם יצאת מגבולותיו הבטוחים של המתחם המשפחתי, עמדת על סִפּה של שָאנטיטָאוּן - עיר הבקתות הידועה לשמצה שעל נֶפיאן סי רוד. ים של גגות משופעים מעל בקתות עץ רעועות, שאדים מצחינים זגזגו ביניהן. השאנטיטאון היתה אפופה ריחות חריפים של מדורות פחם ואשפה מרקיבה, והאוויר המעורפל מלכתחילה היה עמוס בשאגות תרנגולים ובגעיות עזים ובחבטות כביסה על לוחות בטון. ילדים ומבוגרים חרבנו כאן ברחובות.

אך מן העבר השני שלנו, הודו אחרת. כמו שהתבגרתי אני, כך התבגרה גם ארצי. מלאבאר היל שהתנשאה מעלינו נמלאה עד מהרה עגורנים וגורדי שחקים לבנים שנבנו בינות לווילות המגודרות הישנות ונשאו שמות כגון מיראמאר ופאלם ביץ'. אינני יודע מניין הגיעו, אבל העשירים צצו כמדומה כמו אלים מלב האדמה. בכל פינה, השיחות נסבו אך ורק על מהנדסי תוכנה מטופחים, על סוחרי מתכת למִחזור ועל יצואני פשמינה ויצרני מטריות, ואינני יודע מה עוד. מיליונרים, תחילה במאות, ואחר כך באלפים.

פעם בחודש ביקר אבא במלאבאר היל. הוא היה לובש קורטה נקייה ומושך אותי ביד במעלה הגבעה כדי "לחלוק כבוד" לפוליטיקאים רבי העוצמה. עשינו את דרכנו בזהירות אל הדלתות האחוריות של וילות בגון הווניל, ומשרתים לבני כפפות הצביעו בלי מילים על כדי טרה־קוטה שניצבו ליד הדלת. אבא היה מטיל את שקית הנייר החומה על ערימה של שקיות נייר אחרות, הדלת נטרקה בפנינו בלי טקס, ואנו יצאנו עם שקיות הנייר התפוחות ממטבעות רופי אל החבר הבא בקונגרס המחוזי של מומביי. אבל היו כללים. לעולם לא בחזית הבית. תמיד מאחור.

ואז, משהושלם הסיבוב, תוך כדי זמזום חרישי של גָזאל, אבא קנה לנו, במסע שזכור לי, מיץ מנגו וקצת תירס צלוי, וישבנו על ספסל בגנים התלויים, הפארק הציבורי שעל מלאבאר היל. ממקום מושבנו מתחת לעצי הדקל והבוגנוויליאה צפינו במתרחש ב"ברודוויי", בניין דירות חדש ומנקר עיניים מעבר למדשאה הצחיחה: אנשי עסקים נכנסים למכוניות מרצדס; ילדים יוצאים בתלבושת אחידה; רעיות בדרכן לשחק טניס או לשתות תה. זרם קבוע של גֵ'יינים עשירים - גלימות משי, חזות שעירים, משקפיים זהובי מסגרת - חלף על פנינו בדרכו אל הג'יין מנדיר, מקדש שבו משחו את הצלמים שלהם במשחת אלגום.

אבא נעץ את שיניו בתירס ונגס בו באלימות עד הקלח, אוסף בשפמו ובלחייו ובשערו פירורי גרעינים. "המון כסף," אמר ובתוך כך מצמץ בשפתיו והצביע מעבר לרחוב בקלח המושחת. "עשירים."

ילדה ואומנת, בדרכן למסיבת יום הולדת, יצאו מבניין הדירות ונופפו למונית.

"הילדה הזאת לומדת בבית הספר שלי. אני רואה אותה בחצר."

אבא העיף את קלח התירס הגמור אל השיחים ומחה את פניו בממחטה.

"מה אתה אומר?" אמר. "היא נחמדה?"

"לא. היא חושבת היא לוהטת."

באותו רגע, זכור לי, עצרה מכונית מסחרית מול דלתות הבניין. זה היה המסעדן האגדי אודאי ג'ושי, עם העסק האחרון שלו - הסעדה ביתית בעִתות מצוקה של חופשות המשרתים. תצלום ענקי של ג'ושי הקורץ בהה בנו מדופן הרכב. בלי בלגן. בלי עצבים. אנחנו עושים את זה בשבילכם, נכתב בתוך הבועה שבקעה מפיו.

השוער פתח את הדלת בעוד המסעדן, במקטורן לבן, מזנק מפתח אחורי ברכב עם מגשי פח ומכסים ונייר אלומיניום. ואני זוכר את הרעם העמוק שבקולו של אבא.

"מה ג'ושי זומם עכשיו?"

 

אבא חיסל זה מכבר את האוהל הישן של צבא ארצות הברית והחליף אותו בבית לבֵנים ובשולחנות פלסטיק. זה היה חלל עמוק, פשוט והומה. אך כשמלאו לי שתים־עשרה אבא החליט לעבור לאזור היקר של השוק, קרוב יותר למסעדת "היידרבאד". מתחם המסעדה הישן נעשה "לילות בוליווד", עם 365 מושבים.

מזרקת אבן הוכנסה פנימה. במרכז חדר האוכל תלה אבא כדור דיסקו עשוי מראות שהסתובב מעל רחבת ריקודים קטנטנה. הוא צבע את הקירות בזהב וכיסה אותם, בדיוק כמו במסעדות הוליוודיות שראה בסרטים, בתצלומים חתומים של כוכבים בוליוודיים. ואז שיחד כוכבניות ובעליהן כדי שיקפצו למסעדה בקביעות פעמיים בחודש. באורח פלא, המגזין המבריק "הלו מומביי" תמיד שלח צלם בדיוק ברגע הנכון. בסופי שבוע העסיק אבא זמרים שהיו דומים כמו שתי טיפות מים לזמרים המפורסמים אַלקָה יַגְניק ולאוּדיט נָראיָאן.

המיזם היה מוצלח כל כך שכמה שנים לאחר פתיחת "לילות בוליווד", אבא הוסיף למתחם מסעדה סינית ודיסקוטק אמיתי, עם מכונות עשן, שרק אחי הבכור, עוּמאר, הורשה לתפעל אותן, למגינת לבי. השתמשנו בכל ארבעת האקרים שלנו. המסעדה הסינית ו"לילות בוליווד" הכילו יחד 568 סועדים, שירותי הסעדה לעסקים העולים ופורחים של מומביי.

המסעדות הדהדו בקולות צחוק ובהלמות הדיסקו; ריחות הצ'ילי והדג הצלוי עמדו באוויר הרווי בירה "קינגפישר" שפוכה. אבא - שנודע בשם "עבאס הגדול" - נולד לעבודה הזאת, והוא הסתובב באולפניו כל היום כמו מפיק בוליוודי, מחלק הוראות בקול, סוטר על ראשיהם של מנקי שולחנות שהתרשלו, מברך אורחים. כף רגלו היתה תמיד על דוושת הגז. "קדימה, קדימה," היתה צעקתו הקבועה. "למה כל כך לאט, כמו זקנה?"

אִמי, לעומת זאת, היתה ההפוגה שנזקק לה מאוד. תמיד היתה מוכנה להנחית את אבא לקרקע המציאות עם סטירה של היגיון בריא, ואני זוכר אותה יושבת בשלווה על כיסאה הרם, בכלוב שמעל הדלת הראשית של "לילות בוליווד", ועורכת חישובים בעיפרון.

אבל מעל כולנו ריחפו הנשרים שניזונו מן הגופות ב"מגדל הדממה", בית העלמין הפרסי שעל מלאבאר היל.

גם את הנשרים אני זוכר.

תמיד חגים וחגים וחגים.

ריצ'רד ק' מוראייס

ריצ'רד ק' מוראייס היה העורך הראשי של "פורבס" וכתב החוץ הוותיק ביותר של כתב העת. רוב שנותיו חי בשווייץ. כיום הוא גר בפילדלפיה עם אשתו ובתו. "מסע של מאה צעדים" הוא ספרו הראשון.

עוד על הספר

מסע של מאה צעדים ריצ'רד ק' מוראייס

פרק 1

 

 

אני, חסן חאג'י, נולדתי שני למשפחה של שישה ילדים מעל המסעדה של סבי בנֶפּיאַן סִי רוד, באזור שנקרא אז מערב בומביי, כשני עשורים לפני שהעיר הגדולה נקראה מחדש מוּמבּיי. אני מניח שגורלי נחרץ למן הרגע הראשון כי התחושה הראשונה בחיי היתה ריח המַצְ'לי קא סַלאן, קארי דגים מתובל, שנישא מעלה דרך קורות הרצפה אל העריסה שבחדר של הורי. עד היום אני זוכר את מגע סורגי העריסה הקרירים, הלחוצים אל פני התינוקיים, ואת אפי המזדקר רחוק ככל האפשר כדי לתור אחר אותם ריחות נעימים של הל וראשי דגים ושמן הדקלים, שכבר בגיל צעיר רימזו איכשהו על עושר בל ישוער בעולם הגדול, עושר שיש לגלותו ולהתענג עליו.

אך הַרשו לי להתחיל בהתחלה. סבי הגיע למומביי מגוּגָ'ראט בשנת 1934, בחור צעיר שנסע לעיר הגדולה על גג של רכבת קיטור. בימים ההם, משפחות הודיות שאפתניות גילו באורח פלא שמוצאן מן האצילים - קרובים מפורסמים שעבדו עם מהטמה גנדי בראשית דרכו בדרום אפריקה - אבל אני לא זכיתי למורשת נעלה שכזאת. היינו מוסלמים עניים, איכרים קשי יום מבְּהַוְנָגָר, ומגיפה חמורה שפשתה בשדות הכותנה בשנות השלושים של המאה העשרים לא הותירה לסבי בן השבע־עשרה, מזה הרעב, כל ברירה מלבד להגר למומביי, המטרופולין ההומה שאנשים פשוטים עברו אליו זה מכבר כדי להטביע את חותמם.

בקצרה, חיַי במטבח התחילו עם הרעב הגדול של סבי. והנסיעה של שלושת הימים על גג הרכבת, שבה נצלה סבי בשמש העזה ונאחז כל עוד רוחו בו בברזל המקרקש על פני ערבות הודו, סימנה את ראשית המסע הלא מבטיח של משפחתנו. סבא מעולם לא אהב לדבר על הימים הראשונים במומביי, ואולם מסבתי, אָמי, אני יודע שהוא ישן ברחובות שנים רבות והרוויח את לחמו בחלוקת מְכלים, שבהם ארוחת צהריים קלה, לפקידים ההודים שניהלו את החצר האחורית של האימפריה הבריטית.

כדי להבין את מומביי שממנה באתי, עליכם לבקר בוויקטוריה טֶרמינוּס בשעת העומס. זוהי תמצית החיים ההודיים. קרונות נפרדים לנשים ולגברים, הנוסעים ממש נתלים על חלונות ודלתות בעוד הרכבות משקשקות על פני המסילות הנכנסות אל תחנות ויקטוריה וצֶ'רצ'גֵייט. הרכבות עמוסות כל כך שאין מקום אפילו למְכלי האוכל של הנוסעים, והם מגיעים ברכבות נפרדות אחרי שעת העומס. את מכלי הנירוסטה הללו - יותר משני מיליון קופסאות פח חבוטות ששלחו רעיות נאמנות - המדיפים ריח דאל וכרוב בזנגוויל ואורז בפלפל שחור, ממיינים, עורמים על גבי עגלות ושולחים בדייקנות מרבית לכל פקידי חברות הביטוח והבנקים ברחבי מומביי.

זה מה שעשה סבי. הוא העביר מכלי אוכל.

דאבָּא־וָאלָה. לא יותר. לא פחות.

סבא היה טיפוס קודר למדי. קראנו לו בַּפּאג'י ואני זוכר אותו בתקופת הרמדאן, כורע על עקביו ברחוב, עם השקיעה, בפנים לבנים מרעב ומזעם, יונק מן הבִּידי. אני עדיין יכול לראות את האף הדק ואת הגבות הסבוכות כחוטי ברזל, את הכיפה המוכתמת ואת הקוּרטָה, את זקנו הלבן המדובלל.

הוא אמנם היה קודר, אך מפרנס טוב. עד שמלאו לו עשרים ושלוש כבר העביר כאלף מכלי אוכל ביום. הוא העסיק ארבעה־עשר רצים, שרגליהם הנפוחות היו עטופות בלוּנגי - חצאיתו של הגבר ההודי העני - והם דחפו את העגלות בין רחובות מומביי הגדושים ופרקו ארוחות ארוזות בבנייני ה"סקוטיש אֶמיקֵבְּל" וה"איגְל סטאר".

בשנת 1938, כמדומני, הוא הזמין סוף־סוף את אָמי. השניים נישאו כבר כשהיו בני ארבע־עשרה, ועתה היא הגיעה עם צמידיה הזולים ברכבת מגוּגָ'ראט, איכרה זעירה עם עור שחור ומשומן. תחנת הרכבת אפופה קיטור, הפרחחים עושים את הצרכים על המסילות, מוכרי המים הצעירים צועקים, וזרם של נוסעים וסבלים יגעים נוהר על פני הרציף. מאחור, במחלקה השלישית, אָמי שלי על צרורותיה.

סבא נבח עליה דבר מה והם הסתלקו. הרעיה הכפרית הנאמנה השתרכה כמה צעדים של כבוד מאחורי איש מומביי שלה.

בערב מלחמת העולם השנייה הקימו סבי וסבתי בית קרשים במשכנות העוני של נֶפּיאן סִי רוֹד. מומביי היתה החצר האחורית של המאמץ המלחמתי של בעלות הברית באסיה, ועד מהרה כמיליון חיילים מרחבי העולם חלפו בשעריה. לרבים היו אלה רגעי השלווה האחרונים שלפני הקרבות הבוערים בבורמה ובפיליפינים, והצעירים קיפצו על כבישי החוף של מומביי, עם הסיגריות המשתלשלות משפתותיהם, וקרצו לפרוצות שעבדו על חוף צָ'אוֹפאטי.

סבתי הגתה את הרעיון למכור להם חטיפים. סבי הסכים לבסוף והוסיף לעסקי המכלים גם כמה דוכני מזון ניידים, קיוסקים על אופניים, שביום שישי בערב - שעת העומס - היו עוזבים את החיילים הטובלים בחוף ג'וּהוּ וממהרים אל תחנת הרכבת של צֶ'רצ'גֵייט. הם מכרו ממתקי אגוזים ודבש, תה חלבי, אך בעיקר מכרו בֶּלפּוּרי, גביע נייר ובתוכו אורז תפוח, צ'אטני, תפוחי אדמה, בצלים, עגבניות, מנטה וכוסברה, מעורבבים ומתובלים.

טעים מאוד, אני אומר לכם, ולא במפתיע הפכו אופני החטיפים להצלחה מסחרית. וכך, מעוּדדים ממזלם הטוב, פינו סבי וסבתי מגרש נטוש בקצה המרוחק של נפיאן סי רוד והקימו בו מסעדת דרכים פרימיטיבית. הם בנו מטבח עם שלושה תנורי טנדורי וסוללה של מדורות פחם, שעליהן ניצבו סירי קָדאי עמוקים של מסאלה כבש, הכול מתחת לאוהל של צבא ארצות הברית. בצל עצי הפיקוס הציבו כמה שולחנות גסים ותלו ערסלים. סבתא העסיקה את בּאפּוּ, טבח מאחד הכפרים בקֶראלָה, וכעת הוסיפה לרפרטואר הצפוני שלה תבשילים כגון תִיאל* בצל וסרטנים מתובלים צלויים.

[* Theeyal- כל ההערות הן של המתרגמת.]

חיילים, מלחים וטייסים שטפו את ידיהם בסבון אנגלי בתוך פח שמן, התנגבו במגבות המוצעות והתרווחו על הערסלים התלויים בצל העצים. עד אז כבר הצטרפו אל סבי וסבתי קרובים צעירים מגוג'ראט, ששימשו מלצרים. הם הציבו לוחות עץ ושולחנות מאולתרים, בין הערסלים, וכיסו אותם מיד בקערות של עוף משופד ובסמטי ובממתקי חמאה ודבש.

ברגעי רגיעה שוטטה סבתא בין הערסלים הרפויים, בטוניקה ובמכנסיים שאנו מכנים סַלוואר קָמיז, ופטפטה עם החיילים שהתגעגעו אל מאכלי ארצותיהם. "מה אתה אוהב לאכול?" היתה שואלת אותם. "מה אתה אוכל בבית?"

והחיילים הבריטים סיפרו על פאי של בשר וכליות, על האדים המיתמרים מן הפאי כשהסכין הננעץ בקרום חושף את קרביו הגבשושיים. כל חייל ניסה לגבור בקולו על רעהו, ועד מהרה נמלא האוהל באווו ואההה ובפטפוטים נרגשים. והאמריקנים, שלא רצו לפגר אחרי הבריטים, הצטרפו גם הם וחיפשו בכובד ראש אחר מילים שיתארו אומצה מבקר הניזון מעשבי הביצות של פלורידה.

וכך, חמושה בתבונה שאספה במהלך שיטוטיה, פרשה אָמי אל המטבח ושִחזרה בתנורי הטנדורי פרשנויות של הדברים ששמעה. היה למשל פודינג הודי של לחם בחמאה שעליו נזרָה אגוז מוסקט טרי, מאכל שנעשה להיט בקרב הבריטים; האמריקנים, גילתה, מעדיפים רוטב בוטנים וצ'אטני מנגו עטופים בנאן. וכך, לא חלף זמן רב והחדשות על מטבחנו פשטו מגוּרקָה* אל חייל בריטי, מבסיס צבאי אחד למשנהו, עד שנהפך לשם דבר, וג'יפים חנו כל היום מחוץ לאוהלנו שבנפיאן סי רוד.

[* חייל נפאלי.]

אָמי היתה אישה בלתי-רגילה ואין לתאר עד כמה גדול היה חלקה בעיצוב עתידי. אין מנה טובה יותר מהאמנוּן שלה, שאותו גלגלה במסאלה של צ'ילי מתוק, עטפה בעלה בננה וצלתה על סאג' עם טיפת שמן קוקוס. בעיני זו פסגת התרבות והצוויליזציה ההודיות, טעם עז ומעודן בעת ובעונה אחת, וכל מה שבישלתי מאז נמדד ביחס לאמת המידה הזו, התבשיל המועדף של סבתי. והיא ניחנה ביכולת המדהימה של שף מקצועי לבצע כמה משימות בעת ובעונה אחת. כל שנות ילדותי ראיתי את דמותה הזעירה מתרוצצת יחפה על רצפת העפר של המטבח, טובלת בזריזות פרוסות חציל בקמח חומוס ומטגנת אותן בקָדאי, סוטרת לטבח, מעבירה לי ואפל שקדים, צורחת באי־שביעות רצון על דודתי.

אך לב העניין הוא שהאוהל בצד הדרך ביסס את עצמו עד מהרה כפרה חולבת. סבי וסבתי זכו פתאום להצלחה יתרה וצברו הון קטן - מאגר של מטבע קשה בדמות מיליון חיילים ומלחים וטייסים שנכנסו למומביי ויצאו ממנה.

ועם ההצלחה באו גם בעיות. בַּפּאג'י נודע לשמצה בקמצנותו. הוא היה צועק עלינו בגלל הדברים הקטנים ביותר, כגון שימון הסאג' יתר על המידה. הוא באמת היה קצת מטורף בכל הנוגע לכסף. וכך, מתוך חשדנות כלפי השכנים והקרובים מגוג'ראט, החל בפאג'י להסתיר את חסכונותיו בקופסאות קפה, ומדי יום ראשון נסע למקום סודי בכפר שבו טמן את כספו היקר באדמה.

נקודת המפנה בחייהם של סבי וסבתי הגיעה באביב 1942, כשהממשל הבריטי, שנזקק למזומנים למען המאמץ המלחמתי, הציע במכירה פומבית נחלות במומביי. רוב רובם של הנכסים נמצא בסאלסֶט, האי הגדול שעליו נבנתה מומביי, אך גם רצועות אדמה ומגרשים ריקים עלובים בקוֹלָבָּה הועמדו למכירה. ובין האדמות שהוצעו למכירה: המגרש הנטוש בנפיאן סי רוד שמשפחתי התנחלה בו.

בפאג'י היה איכר במהותו, ובדומה לכל האיכרים, כיבד את האדמה יותר משכיבד שטרות כסף. אי לכך הוציא יום אחד מקברן את כל קופסאות הקפה שהטמין וניגש אל ה"סטנדרד צַ'רטֶרד בנק" בלוויית שכן יודע קרוא וכתוב. בעזרת הבנק קנה בפאג'י את ארבעת האקרים* בנפיאן סי רוד ושילם 1,016 לירות שטרלינג, עשרה שילינג ושמונה פני במכירה פומבית על הנחלה שלמרגלות מלאבאר היל.

[* 4 אקרים הם כ־16 דונמים.]

ואז, ורק אז, בורכו סבי וסבתי בילדים. מיילדות יילדו את אבי, עבאס חאג'י, בלילה שבו אירע פיצוץ התחמושת הנודע ברציפי מומביי. בשמי הערב התפוצצו כדורי אש, וחלונות ברחבי העיר נופצו בהתפרצויות האדירות, ובאותו הרגע ממש פלטה סבתי צווחה מקפיאת דם, ואבא הגיח בצווחות שגברו על קולות הפיצוצים ועל הצווחה של אמו. כולנו צחקנו לשמע הסיפור, כפי שסיפרה אותו אָמי, כי כל מי שהכיר את אבי הסכים שזה היה רקע הולם ביותר ליציאתו לאוויר העולם. הדודה, שנולדה שנתיים לאחר מכן, הגיעה בנסיבות רגועות יותר.

העצמאות והחלוקה באו וחלפו. קורות המשפחה בתקופה מרה זו נותרו בגדר תעלומה; שום שאלה ששאלנו את אבא לא זכתה מעולם לתשובה ישירה. "נו, אתה יודע, היה רע," נהג לומר כשדחקנו אותו לפינה. "אבל הסתדרנו. עכשיו תפסיק עם החקירה המשטרתית. לך תביא לי את העיתון."

אנחנו כן יודעים שמשפחת אבי, כמו רבות אחרות, התפצלה לשתיים. רוב קרובינו נמלטו לפקיסטן, אבל בפאג'י נשאר במומביי והסתיר את משפחתו במרתף של מחסן שהיה שייך לשותף עסקי ממוצא הינדי. אָמי סיפרה לי פעם שהם נהגו לישון ביום, כי בלילה היו שומעים את הצרחות ואת שיסופי הגרון ממש מאחורי דלת המרתף.

על כל פנים, אבא גדל בהודו שונה מאוד מזו שהכיר אביו. סבא היה אנלפבית; אבא למד בבית ספר מקומי, ואף שלא היה תלמיד טוב במיוחד, הוא בכל זאת הצליח להתקבל לפוליטכניון - ה"מכון ללימודי הסעדה", באחמדַבּאד.

השכלה לא עולה בקנה אחד עם מנהגים שבטיים מסורתיים, ואכן באחמדבאד פגש אבא את טַהירה, סטודנטית בהירת עור לראיית חשבון, שעתידה להיות אִמי. אבא אומר שהתאהב קודם כול בריחהּ. ראשו היה רכון מעל ספר בספרייה כשלפתע עלה בנחיריו משב משכר של צ'פאטי ומי ורדים.

זאת, הוא אמר, היתה אמא שלך.

 

באחד מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלי אני עומד עם אבא במהטמה גנדי רוד, מול מסעדת "היידֶרַבּאד" האופנתית, ואבא מועך את ידי בחוזקה. בני משפחת בַּנאג'י, משפחה עשירה מאוד ממומביי, מגיחים אל המדרכה עם חבריהם, מתוך "מרצדס" נהוגה בידי נהג. הנשים צווחות ומתנשקות ומעירות זו לזו הערות על משקלן; מאחוריהן, שוער סיקי פותח לרווחה את דלת הזכוכית של המסעדה.

"היידרבאד" ובעליה אוּדאי ג'וֹשי, מעין גרסה הודית של דגלאס פיירבנקס הבן, כיכבו תדיר בעמודי החברה של ה"טיימס אוף אינדיה", ועם כל אִזכור של ג'ושי היה אבי מקלל ומטלטל את העיתון. אף שהמסעדה שלנו לא היתה ברמה של "היידרבאד" - הגשנו אוכל טוב במחיר הוגן - אבא חשב שאודאי ג'ושי הוא יריבו הגדול. והנה אנשי החברה הגבוהה נוהרים אל המסעדה המפורסמת כדי לערוך מֶנדי, טקס מסורתי שלפני הנישואים, שבו הכלה וחברותיה מסבות על כריות ומעטרים את זרועותיהן, כפות ידיהן וכפות רגליהן בחינה. המשמעות היתה אוכל טוב, מוזיקה עליזה, רכילות עסיסית, ובלי ספק אזכור נוסף של ג'ושי בעיתונות.

"תראה," אמר אבא לפתע. "גוֹפּאן כָּלאם."

אבא נשך את קצה שפמו בעודו לופת את ידי בכפו הלחה. לעולם לא אשכח את פניו. נדמה כאילו העננים נפרדו לפתע ואללה בכבודו ובעצמו עמד לפנינו. "הוא מיליארדר," לחש אבא. "עושה כסף מפטרוכימיקלים וטלקומוניקציה. תראה, תראה את אבני הברקת על האישה הזאת. אייי. בגודל שזיפים."

באותו הרגע הגיח אודאי ג'ושי מדלתות הזכוכית והתייצב כשווה בין שווים, בין סארים אלגנטיים בגון האפרסק וחליפות נֶהרוּ עשויות משי. ארבעה או חמישה צלמי עיתונות קראו אליו מיד שיפנה לכאן ולשם. ג'ושי נודע בחיבתו לכל דבר אירופי, והוא עמד עולץ בפני המצלמות המבזיקות בחליפת ערב שחורה מבריקה של "פייר קארדן", וכתרי שיניו הלבנים בוהקים באור.

המסעדן הנודע לכד את תשומת לבי כבר בגיל רך, כמו כוכב מסך בוליוודי. אני זוכר את עניבת המשי הצהובה הרחבה שהיתה כרוכה סביב צווארו של ג'ושי בחושניות ואת שערו הנפוח שהיה מסורק לאחור בתסרוקת פומפדור כסופה, מחוזק בכמויות אדירות של ספריי לשיער. נדמה לי שמימי לא ראיתי אדם אלגנטי כל כך.

"תסתכל עליו," סינן אבא. "תסתכל על התרנגול הזה."

אבא לא היה יכול לשאת את מראהו של ג'ושי, ולו לרגע נוסף, והוא הסתובב בפתאומיות וגרר אותי לעבר סופרמרקט "סוּריוֹדאיה", שבו היו מכלי השמן הצמחי המיוחדים במשקל עשרה גאלון. הייתי רק בן שמונה ונאלצתי לרוץ כדי לעמוד בקצב צעדיו הארוכים והקוּרטה המתנפנפת.

"תקשיב לי טוב, חסן," שאג מעל רעש התנועה. "יום אחד השם חאג'י יהיה מפורסם בכל מקום, ואף אחד לא יזכור את התרנגול הזה. חכה ותראה. אז תשאל אנשים, תשאל אותם מי הוא אודאי ג'ושי. מי הוא? הם יגידו. אבל חאג'י? חאג'י, הם יגידו, חאג'י היא משפחה מכובדת מאוד, חשובה מאוד."

 

בקיצור, לאבא היה תיאבון בריא. הוא היה שמן אבל גבוה יחסית להודי, בסביבות מטר שמונים. פרצוף עגלגל עטור שיער מסולסל כברזל ושפם עבות משוח בשעווה. והוא תמיד התלבש בסגנון הישן, קוּרטה מעל מכנסיים.

אבל הוא לא היה מה שתְכַנו מעודן. בדומה לכל הגברים המוסלמים, אבא אכל בידיים - יד ימין, זאת אומרת - והשמאלית נחה בחיקו. אך במקום להגיש את האוכל אל שפתיו כמקובל, אבא הרכין את ראשו אל הצלחת ותחב כבש ואורז שמנוני אל פניו כאילו לעולם לא יאכל עוד. והוא היה שטוף זיעה כשאכל; כתמי רטיבות בגודל צלחות נקוו מתחת לזרועותיו. כשסוף־סוף הרים את ראשו מן האוכל היה לו מבט מזוגג של שיכור, סנטרו ולחייו היו חלקלקים משומן כתום.

אהבתי אותו, אבל גם אני מוכרח להודות שהמראות היו קשים. אחרי האוכל השתרך אבא אל הספה והתמוטט, ובמחצית השעה שלאחר מכן השיב אוויר על עצמו ושיתף את כולם בשביעות רצונו הכללית באמצעות גיהוקים רמים ונפיחות רועמות. אמי, שהגיעה ממשפחה מכובדת של עובדי ציבור בדלהי, עצמה את עיניה בגועל לנוכח הטקס שלאחר ארוחת הערב ותמיד הציקה לו בזמן שאכל. "עבאס," היתה אומרת. "יותר לאט. אתה תיחנק. בשם אלוהים. זה כמו לאכול עם חמור."

אבל לא היה מנוס מלהעריץ את אבא, את הקסם האישי ואת הנחישות שהניעו אותו בעוצמה שכזאת. כשאני הופעתי ב־1975, הוא כבר שלט ביד רמה במסעדה המשפחתית לאחר שסבי לקה בנפחת ופעילותו הוגבלה, בימים הטובים, להשגחה על עסקי המשלוחים מעל כיסא נוקשה־גב בחצר.

האוהל של אָמי הוחלף במתחם אפור עשוי בטון ולבנים. משפחתי חיה בקומה השנייה בבניין הראשי, מעל המסעדה. סבי וסבתי וכן דודי ודודתי חשוכי הילדים, חיו בבית הסמוך. אחריהם נחתמה המובלעת המשפחתית בקובייה של בקתות עץ דו־קומתיות שעל רצפותיהן ישנו באפו הטבח מִקראלה ושאר המשרתים.

החצר היתה לב לבו של העסק המשפחתי הישן. עגלות האוכל ואופני החטיפים נערמו כנגד החומה המרוחקת, ובצל הברזנט המדולדל ניצבו קדירות של מרק ראשי־קרפיון, ערימות של עלי בננה וסמוסות טריות על נייר שעווה. חביות הברזל הגדולות של אורז מנומר, מבושם בעלי דפנה ובהל, עמדו סמוך לחומה הנגדית של החצר. מסביב לכל המטעמים האלה נשמע זמזום קבוע של זבובים. משרת ישב בדרך כלל על שק קנווס, ליד הדלת האחורית של המטבח, וברר בקפידה את גרגרי הבסמטי מתוך גרגירי העפר השחורים; ומשרתת ששערותיה משומנות, והסארי שלה אסוף בין רגליה, היתה עומדת רכונה ומברישה במטאטא קצר את העפר מן החצר, הלוך ושוב, הלוך ושוב. ואני זוכר את החצר שלנו מלאת חיים תמיד, אנשים באים והולכים בלי הרף, והתרנגולים והתרנגולות מקפצים ביניהם אנה ואנה, מקרקרים בעצבנות בצללים של ילדותי.

שם, בחום של אחר הצהריים, אחרי הלימודים, הייתי מוצא את אָמי עובדת מתחת לגגון המרפסת שהצל גם על החצר הפנימית. הייתי מטפס סמוק פנים על ארגז כדי לרחרח את מרק הדגים המתובל, והיינו מפטפטים קצת על יומי בבית הספר לפני שהעבירה אלי את ערבוב הקדירה. ואני זוכר אותה אוספת בחן את שולי הסארי ונסוגה אל החומה לפקוח עלי עין ולעשן את מקטרת הברזל, מנהג שליווה אותה מאז ימי הכפר בגוג'ראט.

אני זוכר את הדבר כאילו קרה אתמול: מערבב ומערבב לקצב פעימות העיר, נכנס בפעם הראשונה לאותו טראנס קסום שמשתלט עלי מאז כשאני מבשל. הרוח הנעימה מסתלסלת על פני החצר, נושאת אל המתחם המשפחתי את נביחותיהם המרוחקות של כלבי מומביי, את קולות התנועה ואת ריחות הביבים. אָמי משתופפת בפינה המוצלת, פניה הזעירים, הקמוטים, נעלמים מאחורי פרצי עשן מסופקים; וממעל נישאים קולותיהן הילדותיים של אִמי ושל הדודה, ממלאות חצאיות־מאפה בחומוס ובצ'ילי במרפסת הקומה הראשונה. אבל יותר מכול אני זוכר את צלילו של מעדר הברזל המגרד בקצב את תחתית הכלי, דולה מרגליות מעמקי המרק: ראשי דגים גרמיים ועיניים לבנות עולים וצפים על פני מערבולות של אודם.

 

עודני חולם על המקום הזה. אם יצאת מגבולותיו הבטוחים של המתחם המשפחתי, עמדת על סִפּה של שָאנטיטָאוּן - עיר הבקתות הידועה לשמצה שעל נֶפיאן סי רוד. ים של גגות משופעים מעל בקתות עץ רעועות, שאדים מצחינים זגזגו ביניהן. השאנטיטאון היתה אפופה ריחות חריפים של מדורות פחם ואשפה מרקיבה, והאוויר המעורפל מלכתחילה היה עמוס בשאגות תרנגולים ובגעיות עזים ובחבטות כביסה על לוחות בטון. ילדים ומבוגרים חרבנו כאן ברחובות.

אך מן העבר השני שלנו, הודו אחרת. כמו שהתבגרתי אני, כך התבגרה גם ארצי. מלאבאר היל שהתנשאה מעלינו נמלאה עד מהרה עגורנים וגורדי שחקים לבנים שנבנו בינות לווילות המגודרות הישנות ונשאו שמות כגון מיראמאר ופאלם ביץ'. אינני יודע מניין הגיעו, אבל העשירים צצו כמדומה כמו אלים מלב האדמה. בכל פינה, השיחות נסבו אך ורק על מהנדסי תוכנה מטופחים, על סוחרי מתכת למִחזור ועל יצואני פשמינה ויצרני מטריות, ואינני יודע מה עוד. מיליונרים, תחילה במאות, ואחר כך באלפים.

פעם בחודש ביקר אבא במלאבאר היל. הוא היה לובש קורטה נקייה ומושך אותי ביד במעלה הגבעה כדי "לחלוק כבוד" לפוליטיקאים רבי העוצמה. עשינו את דרכנו בזהירות אל הדלתות האחוריות של וילות בגון הווניל, ומשרתים לבני כפפות הצביעו בלי מילים על כדי טרה־קוטה שניצבו ליד הדלת. אבא היה מטיל את שקית הנייר החומה על ערימה של שקיות נייר אחרות, הדלת נטרקה בפנינו בלי טקס, ואנו יצאנו עם שקיות הנייר התפוחות ממטבעות רופי אל החבר הבא בקונגרס המחוזי של מומביי. אבל היו כללים. לעולם לא בחזית הבית. תמיד מאחור.

ואז, משהושלם הסיבוב, תוך כדי זמזום חרישי של גָזאל, אבא קנה לנו, במסע שזכור לי, מיץ מנגו וקצת תירס צלוי, וישבנו על ספסל בגנים התלויים, הפארק הציבורי שעל מלאבאר היל. ממקום מושבנו מתחת לעצי הדקל והבוגנוויליאה צפינו במתרחש ב"ברודוויי", בניין דירות חדש ומנקר עיניים מעבר למדשאה הצחיחה: אנשי עסקים נכנסים למכוניות מרצדס; ילדים יוצאים בתלבושת אחידה; רעיות בדרכן לשחק טניס או לשתות תה. זרם קבוע של גֵ'יינים עשירים - גלימות משי, חזות שעירים, משקפיים זהובי מסגרת - חלף על פנינו בדרכו אל הג'יין מנדיר, מקדש שבו משחו את הצלמים שלהם במשחת אלגום.

אבא נעץ את שיניו בתירס ונגס בו באלימות עד הקלח, אוסף בשפמו ובלחייו ובשערו פירורי גרעינים. "המון כסף," אמר ובתוך כך מצמץ בשפתיו והצביע מעבר לרחוב בקלח המושחת. "עשירים."

ילדה ואומנת, בדרכן למסיבת יום הולדת, יצאו מבניין הדירות ונופפו למונית.

"הילדה הזאת לומדת בבית הספר שלי. אני רואה אותה בחצר."

אבא העיף את קלח התירס הגמור אל השיחים ומחה את פניו בממחטה.

"מה אתה אומר?" אמר. "היא נחמדה?"

"לא. היא חושבת היא לוהטת."

באותו רגע, זכור לי, עצרה מכונית מסחרית מול דלתות הבניין. זה היה המסעדן האגדי אודאי ג'ושי, עם העסק האחרון שלו - הסעדה ביתית בעִתות מצוקה של חופשות המשרתים. תצלום ענקי של ג'ושי הקורץ בהה בנו מדופן הרכב. בלי בלגן. בלי עצבים. אנחנו עושים את זה בשבילכם, נכתב בתוך הבועה שבקעה מפיו.

השוער פתח את הדלת בעוד המסעדן, במקטורן לבן, מזנק מפתח אחורי ברכב עם מגשי פח ומכסים ונייר אלומיניום. ואני זוכר את הרעם העמוק שבקולו של אבא.

"מה ג'ושי זומם עכשיו?"

 

אבא חיסל זה מכבר את האוהל הישן של צבא ארצות הברית והחליף אותו בבית לבֵנים ובשולחנות פלסטיק. זה היה חלל עמוק, פשוט והומה. אך כשמלאו לי שתים־עשרה אבא החליט לעבור לאזור היקר של השוק, קרוב יותר למסעדת "היידרבאד". מתחם המסעדה הישן נעשה "לילות בוליווד", עם 365 מושבים.

מזרקת אבן הוכנסה פנימה. במרכז חדר האוכל תלה אבא כדור דיסקו עשוי מראות שהסתובב מעל רחבת ריקודים קטנטנה. הוא צבע את הקירות בזהב וכיסה אותם, בדיוק כמו במסעדות הוליוודיות שראה בסרטים, בתצלומים חתומים של כוכבים בוליוודיים. ואז שיחד כוכבניות ובעליהן כדי שיקפצו למסעדה בקביעות פעמיים בחודש. באורח פלא, המגזין המבריק "הלו מומביי" תמיד שלח צלם בדיוק ברגע הנכון. בסופי שבוע העסיק אבא זמרים שהיו דומים כמו שתי טיפות מים לזמרים המפורסמים אַלקָה יַגְניק ולאוּדיט נָראיָאן.

המיזם היה מוצלח כל כך שכמה שנים לאחר פתיחת "לילות בוליווד", אבא הוסיף למתחם מסעדה סינית ודיסקוטק אמיתי, עם מכונות עשן, שרק אחי הבכור, עוּמאר, הורשה לתפעל אותן, למגינת לבי. השתמשנו בכל ארבעת האקרים שלנו. המסעדה הסינית ו"לילות בוליווד" הכילו יחד 568 סועדים, שירותי הסעדה לעסקים העולים ופורחים של מומביי.

המסעדות הדהדו בקולות צחוק ובהלמות הדיסקו; ריחות הצ'ילי והדג הצלוי עמדו באוויר הרווי בירה "קינגפישר" שפוכה. אבא - שנודע בשם "עבאס הגדול" - נולד לעבודה הזאת, והוא הסתובב באולפניו כל היום כמו מפיק בוליוודי, מחלק הוראות בקול, סוטר על ראשיהם של מנקי שולחנות שהתרשלו, מברך אורחים. כף רגלו היתה תמיד על דוושת הגז. "קדימה, קדימה," היתה צעקתו הקבועה. "למה כל כך לאט, כמו זקנה?"

אִמי, לעומת זאת, היתה ההפוגה שנזקק לה מאוד. תמיד היתה מוכנה להנחית את אבא לקרקע המציאות עם סטירה של היגיון בריא, ואני זוכר אותה יושבת בשלווה על כיסאה הרם, בכלוב שמעל הדלת הראשית של "לילות בוליווד", ועורכת חישובים בעיפרון.

אבל מעל כולנו ריחפו הנשרים שניזונו מן הגופות ב"מגדל הדממה", בית העלמין הפרסי שעל מלאבאר היל.

גם את הנשרים אני זוכר.

תמיד חגים וחגים וחגים.