יוצרים צמיחה

למה כתבתי את הספר הזה?

 

עבורי הספר הזה הוא סוג של מסע לימודי, מקצועי ואישי, אליו יצאתי כי הרגשתי שכמנהל אני חייב ללמוד באופן עקבי, להתקדם, להתפתח ולצמוח.

 

אני חייב להודות ששנים רבות הרגשתי שניהול הוא לא יכולת טבעית שלי. אומנם כבר בגיל 25 מוניתי לראשונה למנכ״ל, ומאז הקמתי וניהלתי עוד שלוש חברות, אבל עדיין — תחושת הבטן שמלווה אותי כל הזמן היא שאני לא מנהיג טבעי. לא הייתי בצופים, לא הייתי קצין, ובמסיבות אני מאלה שנדבקים לקיר.

 

הבנתי שכדי שהחברות והצוותים שאני מוביל ישגשגו, אני חייב ללמוד ולהתפתח כל הזמן.

 

מבחינת הצד המקצועי, אומנם הרגשתי הרבה יותר בנוח, אבל מכיוון שהמוצר העיקרי שאני מוכר בעשורים האחרונים הוא יצירתיות עסקית — הבנתי שגם במישור הזה אני חייב ללמוד ולהתעדכן בכלים הכי חדשניים.

 

בשנים האחרונות פיתחתי שיטות לימוד שמתאימות לי. ראיינתי יותר מ־40 מנכ״לים מובילים, שאותם הקלטתי גם לפודקאסט. את ימי השישי שלי אני מקדיש בארבע השנים האחרונות להשראה. בימי שישי אלה אני חוקר, קורא, כותב, לומד — וגם משתף ושולח את מה שלמדתי באי־מייל שנקרא ״השראה לשבת״, בעריכתה המופלאה של מיכל פליישר.

 

גם צוות G^Team נקרא לדגל וחקר לעומק את המודלים העסקיים והמבנים התרבותיים המשותפים לחברות המצליחות ביותר בעולם. כל המאמץ הזה התכנס בצורה מאורגנת לתוך הספר הזה תחת הרעיון המאגד של יצירת צמיחה.

 

בעיניי, צמיחה היא מסע, מסע של יצירה שנע בין שתי נקודות, בין הקיים לבין מה שיכול

 

להיות. עצם התנועה הוא כבר מרגש, ומדהים לראות איך המסע הזה נוגע בכל השכבות. מההצלחה  החיצונית, הנראית לעין וניתנת למדידה, ועד לעולמות רוחניים יותר של התפתחות עצמית, למידה, דיוק ושאילת שאלות גדולות מאוד על עצמנו ועל העולם.

 

 

הספר הזה בנוי מארבעה חלקים, שנעים מהחוץ אל הפנים. החלק הראשון מתמקד בכאן ועכשיו. הוא עונה על השאלה הרלוונטית — איך צומחים בזמן משבר? החלק השני מתעמק בצמיחה עסקית, איך בונים ארגונים וצוותים בעלי שרירים חזקים של חדשנות, אובססיה ללקוח ותרבות ארגונית שמייצרת צמיחה עסקית. החלק השלישי עוסק בצמיחה שלנו כמנהלים, ולבסוף הכול מתכנס לחלק הרביעי והאחרון, להתפתחות שלנו כבני אדם, למודעות העצמית, למטרות, לאפקטיביות, לדיוק, למה שמשמעותי עבורנו ועבור העולם.

 

אני שמח שהצטרפת אליי למסע הזה, המסע ליצירת צמיחה.

 

 

 

​

תודות

 

תודה לכל המנכ״לים והמנהלים שהתראיינו:

 

אדן שוחט — שותף ומנהל קרן ההון סיכון אלף, אופיר גוטמן — מנכ״ל פרוקטר אנד גמבל ישראל, אורי  רוזן  — מנכ״ל מאקו/קשת, אלון זמיר — יו״ר בראשית ודירקטור בקוויק, אלונה בר־און — מו״ל גלובס, אסף זמיר — שר התיירות, אראל מרגלית — יזם ומשקיע הון סיכון, אריאלה שיפנבאור וייס — מנכ״לית שטראוס מלוחים, גילעד אלטשולר — מנכ״ל משותף, מייסד ובעלים — אלטשולר שחם, דב מורן — יזם, משקיע וממציא הדיסק און קי, דני כהן — שותף מנהל קרן ההון סיכון ויולה, איילת צרפתי־רוזן —מנכ״לית איידיגיטל, יואל אסתרון — מו״ל כלכליסט, יובל סלע — מנכ״ל ירזין סלע, יוני אסיא — מנכ״ל אי־טורו, יניב גרטי — מנכ״ל אינטל ישראל, יניב ריבלין — מנכ״ל בירד ישראל, מוריס קאהן — יזם ופילנתרופ, מושיק רוט — שף, מיכל קיסוס הרצוג — מנכ״לית פפר, משה מרי — מנכ״ל נספרסו, משה בובליל — מנכ״ל קלאב הוטל, מתי יהב — מנהל השווקים הצומחים בסודה סטרים, נתן חץ — יו״ר ומנכ״ל אלוני חץ, עדי אלטשולר — יזמת חברתית ומדליקת משואת יום העצמאות, עופר לוי — סמנכ״ל שיווק וסחר סופר־פארם, עופר קורן — מנכ״ל ושותף קפה לנדוור, עינת נמש — גוגל ישראל, רוית קלוד — מנכ״לית מרס, רונית אטד — מנכ״לית מיקרוסופט ישראל, רועי אלבז — מנכ״ל פנגו, תמר יסעור — יו״ר אינטו, תרי ישכיל — פרטנר.

 

​

לצוות הספר:

מיכל פלד פליישר — השותפה שלי במסע הספר

עמיר שינקמן — עורך הספר

עודד עזר — מעצב הכריכה

חנן קפלן — הגהה

נלי שלוח — מעצבת

אביב ליכטר — עימוד

מנחם רייס — צילום

 

מוטי  שרף, יורם לוי וענת רבינוביץ — על הפידבק

 

לצוות G^Team שביצעו את מחקר העומק, איסוף הנתונים, ראיונות המנהלים, האנליזה והסקת המסקנות.

 

והכי חשובים… המשפחה שלי! לירון — את ההשראה האמיתית שלי, אור ואריאל — אתם המשמעות שלי, אני גאה בכם, וכמובן, תודה לאבא מורי ואמא ניבה שבטח לא האמינו שהבן שלהם יכתוב יום אחד ספר.

 

​

 

 

פרק 1: להתמודד עם המשבר

 

 

הכול התחיל ביום רגיל בשבוע ה־34 להריונה של לירון, אשתי. היא שמה לב שהיא לא מרגישה תזוזות של התינוקת בבטן. בערנות מדהימה, מתוך אינסטינקט אימהי, היא פנתה לרופא ומשם נשלחה לבית החולים ליס באיכילוב, שם החליטו באופן מיידי להבהיל אותה לניתוח קיסרי ולחלץ את הילדה — כי ברור שהיא במצוקה.

 

ומייד כשהילדה יצאה, התברר גודל המצוקה. היא הייתה אפורה, עם דופק לא אפקטיבי וללא דם בגוף, עד לרמה שהמכשירים השונים לא הצליחו לתת שום קריאה. אפס.

 

התברר שמסיבה לא ברורה, התינוקת דיממה לתוך לירון כשהייתה בבטן, עד שהדם שלה אזל. היא פונתה לפגייה, שם עברה החייאה בטיפול נמרץ, הנשמה, קיבלה מנות דם רבות ועוד ועוד תרופות. במשך כמה שעות טובות הרופאים והאחיות נלחמו על החיים שלה.

 

בשלב הזה לירון עדיין הייתה בהרדמה מלאה, והרופאים קראו לי והסבירו שהתינוקת עברה אירוע קשה ביותר. לא ברור בכלל איך היא שרדה אותו ולא מובן מאליו שהיא תהיה איתנו גם הלאה.

 

לאחר ימים ארוכים, כשמצבה של הילדה התייצב והיה נראה שהיא איתנו כדי להישאר, בחרנו לה את השם ״אריאל״ — האריה של האל. הוספנו גם את השם של סבתא לנה ז״ל, ששמרה עליה מלמעלה. אריאל לנה גפן. הבת שלי.

 

בשבועיים הראשונים בבית החולים לא הורשינו לגעת בה, אבל היא טופלה על ידי טובי הרופאים והאחיות באיכילוב. לאט־לאט, לאורך שבועות ארוכים של אשפוז, היא החלה להתאושש, למדה לנשום בכוחות עצמה, לאכול ולהתאזן. גם רופאים ציניים ואתאיסטים, שנרתעים משימוש תכוף במילה ״נס״, חרגו הפעם ממנהגם.

 

 

אני כותב את השורות הללו בחלוף כחצי שנה מאז, כשאנחנו כבר בבית. אריאל מתנהגת כמו כל תינוקת אחרת, עושה פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע, ואנחנו כל הזמן עוקבים אחר ההתפתחות שלה (בדאגה, כמו כל הורה). מקווים, מאמינים וסומכים עליה שתמשיך להתפתח יפה.

 

זה עוד לא הזמן לסיכומים כי בשעה ששורות אלו נכתבות אנחנו עדיין בעיצומו של המסע האופטימי עם אריאל, אבל באותם ימים קשים עבורנו — דווקא בעבודה — פגשתי כמה לקוחות שנתקלו במצבי משבר. אז הנה, אני משתף בכמה דברים שלמדתי על התמודדות

 

מתוך המשבר שלנו, שכנראה נכונים לעוד סוגי משברים, בחיים ובעבודה.

 

 

״תשקיע מאתיים אחוז במה שיש לך עליו שליטה ואפס אחוז במה שאין לך עליו שליטה״.

זו עצה מדהימה שקיבלתי מחבר שעבר משהו דומה. העצה הזו ליוותה אותי בהמון רגעים במהלך  התקופה הקשה, שבהם הזכרתי לעצמי שמשברים לפעמים מובילים אותנו להתעסק ולהתמקד דווקא בדברים שגדולים מאיתנו.

 

המוח כל הזמן הולך אל ״מה היה״ או ״מה יהיה״ או ״למה דווקא לנו זה קרה״ — עוד ועוד התעסקות בדבר הענק הזה שנפל עליך. מעבר לכך שהתעסקות במה שאין לך עליו שליטה היא בזבוז אנרגיה יקרה, היא גם מדכאת ומלאה בשליליות. היכולת להזכיר לעצמך שוב ושוב במה כן כדאי להתמקד ולתת אקסטרה מאמץ — נוסכת אופטימיות ומעצימה. למעשה, בעיניי זו גם הדרך היחידה להתמודד עם משבר.

 

 

יש רגעים שזה פשוט גדול ממך.

אם זה משבר אמיתי, ״בשרני״, אם אתה באמצע ״הסערה המושלמת״ — זמנים שבהם כוחות שהם כל כך גדולים ממך פועלים, אין טעם בכלל לנסות להיאבק בהם. כל מה שאפשר לעשות זה ״להוריד את הראש״ ולחכות שהמצב יתייצב. זה מזכיר במשהו את האמירה שאם נסחפים במערבולת בים, זו טעות להיאבק בה. צריך בהתחלה להיסחף — ורק כשנפלטים ממנה יש טעם להתחיל לחתור.

 

 

אפילו הווה קטסטרופלי  — גרוע פחות מחרדת העתיד.

שמתי לב שבמצבים הכי קשים, והיו לא מעט כאלו, הדברים עצמם לא היו משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. אפילו בתוך כל השחור היו רגעים של חסד, של רופא שעובד בין אינקובטורים ולוחש לתינוקות או שתי אימהות בוכיות שעד לפני שעה לא הכירו מתחבקות וחולקות יחד את הכאב. הקושי העיקרי טמון במחשבות על העתיד המדומיין — ובמחשבות האלו העתיד גרוע מכל הווה, קטסטרופלי ככל שיהיה.

 

 

לקבל את האמת המרה, אבל להמשיך להאמין.

הבנתי שהאתגר שלי הוא מצד אחד להיות עם רגליים על הקרקע — להקשיב, לאסוף מידע, לנתח ולהבין את הסיטואציה, לא להיכנס למצב של ״לה־לה־לנד״, להכיר ולהכיל את התסריטים הקשים ביותר והמשמעויות שלהם. ולצד כל השכלתנות הזו — גם לא לאבד  את האמונה, האופטימיות, התקווה  לנס. אפשר  לנתח סיטואציה בצורה  לוגית ומדעית, לחשב הסתברויות ואחר כך ללכת הצידה ולשאת תפילה חרישית.

 

 

אתה לא מחליט מתי לרדת מרכבת ההרים הזו.

כשיש משבר, אנחנו רק רוצים שהוא ייגמר ויחלוף. לכן ברגע שיש התקדמות קטנה או הפוגה, אנחנו ממהרים להרגיש ש״זה מאחורינו״. אבל אז, כשמגיעה לפתע נסיגה, אנחנו נשברים. אני כבר למדתי לקבל את זה שאני לא זה שמחליט מתי הסופה הגדולה נגמרת, מתי זה מאחורינו.

 

כשיש משבר משמעותי — ניקח לדוגמה את הקורונה — רק בדיעבד, אחרי זמן ממושך, נוכל לסמן לעצמנו מתי יצאנו ממנו. לרוב זה יהיה בנקודת זמן אחרת לגמרי מזו שחשבנו שבה יצאנו ממנו.

 

 

להמשיך לרוץ, לא לעצור.

במהלך התקופה הזו המשכתי ללכת לעבודה מדי יום, אפילו לכמה שעות — בין שינה לעוד משמרת בבית החולים. אף על פי שיכולתי לא לבוא והצוות היה מסתדר בלעדיי, היה לי חשוב לא לרדת מהסוס, לא לעצור באמצע המרתון. גם בתפקוד חלקי, ההמשכיות נתנה לי כוח להתמודד.

 

כמו כן, ואולי חשוב יותר: תהליך היציאה מהמשבר והחזרה לשגרה קל יותר כי מעולם לא עצרתי.

 

 

אתה לא לבד.

כשהכול מתהפך עליך, לפעמים אתה מרגיש בודד מאוד, כאילו כל העולם נגדך. אבל אם תצא לרגע מהעור של עצמך ותסתכל סביב, תמיד תראה אנשים שאוהבים ורוצים לעזור. אני גיליתי מחדש את בת הזוג שלי, את המשפחה שלי (ומעכשיו, אם מישהו יספר בדיחה על החמות שלו, אדע שהוא כנראה אף פעם לא היה במשבר אמיתי.) ראיתי רופאים ואחיות שנותנים את החיים שלהם כדי להציל חיים, גיליתי חברים טובים וגם חדשים, לקוחות סבלניים וצוות בעבודה שנרתם לעזור. למדתי גם לבקש עזרה ולהגיד, ״קשה לי, אני לא יודע מה לעשות.״

 

המילים האלו מוקדשות לכל אלו שהיו ועדיין איתנו במסע הזה.

לאלו שחוו ויחוו משברים — כי אלה החיים.

…

 

לשמחתנו אריאל מנצחת את האתגר האדיר שחוותה והיא גדלה להיות ילדה מהממת ומצטיינת, הרבה בזכות אור, אחיה הגדול, שהוא פשוט נשמה טובה וחכמה בעלת רגישות יתרה.

 

בחרתי להתחיל בסיפור האישי שלי על רקע ההתמודדות של כל העולם עם משבר הקורונה. זו התחלה קצת קשוחה לספר שמדבר על ״יצירת צמיחה״, אבל אי־אפשר להתעלם מהסיטואציה של המשבר החברתי־כלכלי שבו כולנו נמצאים, ובכלל יהיו מי שישאלו: ״מה הוא מדבר על המילה המאוסה הזו ׳צמיחה׳ בזמן שכולם רק שואלים את עצמם איךלא להידרדר אחורה?״

 

אבל אני מרגיש שזה התפקיד שלי בעולם, במיוחד עכשיו, לתת את האנרגיה, האופטימיות וגם את הכלים שיאפשרו לנוע קדימה. לכן בפרקים הבאים נראה איך גם בתקופות משבר אפשר וכדאי ליצור צמיחה.

 

בהמשך נעמיק ביצירת צמיחה: מבניית האסטרטגיה והתשתיות ועד הביצוע, ללא תלות בזמן או בסיטואציה — הרי הזמן הכי טוב להתכונן למשבר הוא לפני שהוא מתרחש.