פרולוג
"המסיבה היא בחוץ, ליד הבריכה."
בלה קפאה בפתח, ועיניה תרו את הצללים של החדר הלא מואר אליו היא נכנסה בטעות. זה היה כנראה חדר עבודה או ספריה, אם לשפוט על פי מדפי הספרים שכיסו את הקירות, ושולחן העבודה הגדול שניצב במרכז. ידה התהדקה על ידית הדלת כשהיא הבחינה לבסוף בצללית של דמות גדולת ממדים שהיתה ישובה מאחורי השולחן.
האיש היה חסר תנועה לגמרי, ועם זאת, בעצם הקיפאון שלו היה רמז כלשהו לסכנה, איזשהו הד של קריאת תיגר בנימת קולו. באור הקלוש שהסתנן מההול שמאחוריה, בלה הצליחה להבחין בקושי רק בשיער הכהה והארוך שצנח על זוג כתפיים חסונות, כתפיים שביחד עם חזה רב עוצמה היו עטופות במין חולצה שחורה.
היא בלעה בקושי, לפני שאמרה, "חיפשתי את חדר האמבטיה..."
"כמו שאת יכולה לראות, זה לא כאן," הוא השיב, ובקולו המשועשע ניכר שמץ דק של מבטא זר. בעת שהוא דיבר, חלק מהמתח נטש את פלג גופו העליון, והוא התרווח לאחור בכיסאו גבה המשענת, והיטה את ראשו מעט הצידה, כדי להעביר לאט את הבוהק של מבטו על פני בלה שצלליתה מילאה את הדלת. "או שאולי את לא רואה..."
לבלה כמעט לא היה די זמן להבחין שהקול הצרוד הזה נשמע לה טיפה מוכר, לפני שנשמעה נקישה של מתג חשמלי ומנורה הציפה בנוגה רך וחמים את שולחן הכתיבה. ואת האיש שמאחוריו – בלה זיהתה אותו מיד.
גבריאל דאנטי!
בלה חשה איך לבה צונח בחזה, בראותה את האיש הנאה עד כאב שישב לפניה. שערו הכהה והסמיך, עיניו החומות, כמו צבע השוקולד, היו כמעט שחורות מרוב העוצמה של מבטו. פניו השחומות יכלו להתגאות באף ישר ואריסטוקרטי, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות וחושניות, וסנטר רבוע וגאה, עם שמץ של שקע במרכזו.
אלה היו פנים שאלפי, אם לא מיליוני נשים בכל רחבי העולם נאנחו בגללן מדי יום. חלמו עליהן בהקיץ. הזילו ריר מעצם המחשבה עליהן!
בגיל עשרים ושמונה, גבריאל דאנטי, שהיה איטלקי במוצאו, היה אלוף העולם הקודם של מרוצי הפורמולה אחת, שעמדו כעת בחודש החמישי של העונה הנוכחית. האיש היה יקירם של כל שמנה וסלתה של החברה הגבוהה, משני צדדיו של האוקינוס האטלנטי. ואם זה לא מספיק, הוא היה גם הבן היחיד והיורש של קריסטו דאנטי, יושב ראש תעשיות דאנטי ואימפריית היין שהחזיקה כרמים ויקבים הן באיטליה והן באמריקה.
ממש בעת שנזכרה בכל העובדות הללו לגביו, בלה הבינה גם שהבית הזה, באיזור הכפרי של סארי, הוא ביתו של גבריאל דאנטי באנגליה, ושבעצם הוא המארח של המסיבה הרועשת הזאת, שנערכת ליד הבריכה. אז מה הוא עושה כאן, לבד, בחושך?
היא ליחלחה את שפתיה, שהיו לפתע יבשות מאוד. "צר לי מאוד שהפרעתי לך. באמת חיפשתי את חדר האמבטיה." היא העוותה את פניה במבוכה. כמה נורא שבפעם הראשונה, והיחידה ככל הנראה, שמזדמן לה לדבר עם גבריאל דאנטי, זה בגלל שהיא צריכה ללכת לשירותים!
גבריאל בחן לאיטו את דמותה של האישה הקטנטונת, כהת השיער, שניצבה על מפתן חדר העבודה שלו. אישה צעירה, שונה בתכלית מכל הבלונדיניות ארוכות הרגלים שנלוו אליו בדרך כלל – ושונה לגמרי מג'אנין הבוגדנית, הוא חשב לעצמו בקדרות.
היה לה שיער ארוך מאוד וחלק, שחור כמו פחם וגולש ברכות משיית על כתפיה. מסך כהה של אותה רכות משיית נח על מצחה, ועור פניה הקטנות, דמויות הלב, היה חיוור וחלק כמו אבן בהט. ובמרכז אותן פנים, זוג עיניים ענקיות ויוצאות דופן בגונן הסגול, כמותן גבריאל לא ראה מימיו. שפתיה המשתרבבות בעדינות היו חושניות באופן לא מודע, ומזמינות.
מבטו הוסיף לרדת מטה, אל האפודה הצמרירית הרכה שהיא לבשה, שהיתה באותו גוון סגלגל של עיניה. שני הכפתורים העליונים היו פתוחים כדי לחשוף את נוכחותו של חזה מלא במידה מפתיעה – וערום לגמרי מתחת לסריג הדקיק של האפודה שלה, אם עיניו של גבריאל לא הטעו אותו, וזה גרם למותניה להיראות צרים עוד יותר בהשוואה. גיזרתן של ירכיה הצרות ורגליה הודגשה היטב על ידי זוג ג'ינס צמודים.
סקירה ממושכת ומהנה זאת גילתה לגבריאל שהוא כלל לא מכיר אותה.
אבל הוא היה בהחלט מעוניין!
בלה עשתה צעד לא רצוני אחורה, כשגבריאל דאנטי התרומם ממושבו מאחורי השולחן וחשף את העובדה שהחולצה שלבש היתה בעצם כתונת משי שחורה, שהתנפנפה בקומו, לפני שצנחה ונחה שוב על השרירים המפותחים של כתפיו וחזהו. השרוולים שלו היו מקופלים עד מתחת למרפקים, כך שחשפו זרועות שריריות, מכוסות במעטה קליל של שיער כהה ועדין.
גבוה לפחות בשלושים סנטימטר ממאה חמישים ושבעה הסנטימטרים שלה, גבריאל דאנטי השתלט מיד על כל החלל מסביבו, והיא, בלה, הבינה, בבהלה מסויימת, שהיא אינה מסוגלת לנוע בכלל ממקומה, בשעה שהאיטלקי גבה הקומה חצה לאיטו את החדר, בצעדי חתול ארוכים, עד שנעצר סנטימטרים ממנה. הרעש הקולני של המסיבה בחוץ כאילו נעלם בבת אחת, ובלה לא יכלה לראות או לשמוע שום דבר מלבדו.
היא טעתה, חשבה בלה לעצמה כשמצאה את עצמה מסוחררת, לא מסוגלת להתיק את מבטה מהיופי העז של פניו. גבריאל דאנטי לא היה יפה תואר. הוא היה יפהפה במידה שלא תיאמן.
בלה יכלה לחוש בחום הבוקע מגופו, להריח את האפטרשייב שלו, את ניחוחו הגברי שכבש את כל חושיה ומילא אותה בנינוחות חמימה, בצורך להתקרב אל הגבריות המסחררת הזאת.
צורך שבלה לא יכלה לעמוד בפניו, והיא חשה איך גופה מתנדנד לעברו. היא עשתה מאמץ אחד לעצור את עצמה. ברגע האחרון הרימה את ידה כדי לעצור את גופה מלהיצמד אל גופו למלוא אורכו. אבל היא רק מצאה את כף ידה מונחת על המשי השחור של חולצתו, כשאצבעותיה מתעקלות מול החמימות הקשה של חזהו, מתחת לבד החולצה, והיא חשה את ההלמות היציבה והמסחררת של לבו מול אצבעותיה.
מה זה קרה לה?
בחיים שלה היא לא הגיבה לגבר בצורה כזאת. עד עכשיו לפחות...
היא היתה חייבת –
בלה קפאה, כל חלק של גופה היה משותק בשעה שגבריאל דאנטי הרים את אחת מידיו הארוכות והאלגנטיות, בעזרתן היה שולט במומחיות כזאת בהגה של מכוניות מירוץ דוהרות במהירויות שלא תיאמנה בכלל, וחפן את סנטרה, כשכרית אגודלו הרכה מלטפת ברכות את שפתה התחתונה. החמימות המדגדגת שזה עורר זרמה במורד צווארה וגבה ונקוותה בין ירכיה.
עינים חומות כהות לכדו את עיניה. "יש לך את העיניים היפות ביותר שראיתי מימיי." קולו היה חרישי, צרוד, כאילו הוא היה מודע לכך שכל קול רם יותר עלול להפר את הקסם שהתחולל סביבם.
"גם לך," התנשפה בלה, כשחזה מתרומם וצונח בחדות מרוב המאמץ שנדרש לה להמשיך בכלל לנשום.
צחוקו הגרוני היה רעם חרישי ומתגלגל מתחת לקצות אצבעותיה, לפני שגווע; האפילה של מבטו הפכה לפתע עזה וחוקרת. "את הגעת לכאן עם מישהו?"
בלה מיצמצה, בנסותה להתמודד עם הערמומיות האיטית של הפיתוי שלו. "אני – אני כאן עם קבוצה של חברים, מר דאנטי." היא ניערה את ראשה במבוכה, בעת שעיניו אילצו אותה להשיב. "שון הוא אחיין של אחד המכונאים שלך."
לא הפתיע את גבריאל שאישה צעירה ויפה זאת ידעה מי הוא. אפילו אם היא לא היתה מכירה אותו מהתמונות שלו, שהתפרסמו כרגע כמעט בכל עיתון, העובדה שזה היה ביתו, והוא ישב בחדר העבודה, בו היו תלויות כמה תמונות שלו אחרי זכיות במרוצים שונים, יכלה להסגיר בקלות את זהותו.
"שון הוא החבר שלך?" היתה לקולו איזו נימה קשה, שלא היתה שם קודם לכן.
"אלוהים, לא!" היא הכחישה בחיוך, ושערה הארוך צנח קדימה על חזה בעת שהיא נדה בראשה. "אנחנו רק לומדים ביחד, באוניברסיטה. אני מקווה שלא מפריע לך ששון הביא איתו כמה חברים, מר דאנטי." היא הזעיפה פנים כעת, וצבע עיניה היה כמעט סגול כהה. "הדוד שלו אמר – "
"לא איכפת לי," קטע אותה גבריאל כדי להרגיעה. "ואנא, קראי לי גבריאל."
סומק קל הופיע על לחייה. "ולי קוראים בלה," היא אמרה בהזמנה צרודה.
"בלה?"
"איזבלה." היא העוותה את פניה. "אבל כולם קוראים לי רק בלה."
גבריאל לא היה משוכנע שהוא מעוניין להיות כמו "כולם" בכל מה שקשור לבחורה המקסימה הזאת. הוא הרים גבה כהה בשאלה. "את איטלקיה?"
"לא," היא צחקה חרש, כשהיא חושפת שיניים קטנות וצחורות, על רקע שפתיה המלאות. "אמא שלי הניחה לאבא שלי, הרופא, לבחור בעצמו את השמות שלי ושל אחותי הקטנה, והוא בחר לנו שמות על פי שמותיהן של שתים מהשחקניות והדוגמניות החביבות עליו. איזבלה וקלאודיה. כשאחי נולד, לפני שש שנים, הבחירה של שמו ניתנה לאמא שלי והיא קראה לו ליאם, על שם השחקן. אירי גבה קומה, עם מה שאמי מתארת במילים 'עיניים כחולות וסקסיות מאוד – '"
"אני מכיר אותו," הודה גבריאל.
"אתה מכיר אותו, או שאתה מכיר אותו אישית?" בלה היתה מודעת לעובדה שהיא מדברת יותר מדי. על דברים שכלל לא יכולים לעניין מישהו כמו גבריאל דאנטי. זה רק מעצבים, זה הכל. עצבים, והעובדה שהיא בכלל לא היתה מסוגלת לחשוב בהגיון כשאצבעותיו של גבריאל עדיין אוחזות ברכושנות כזאת בסנטרה!
האיטלקי חייך. "מכיר אותו אישית. אני לא יכול להעיד על הסקסיות של עיניו, כמובן, אבל – "
"עכשיו אתה לועג לי," נזפה בו בלה במבוכה.
"רק קצת," לחש גבריאל, ומבטו נאחז שוב בעוצמה במבטה. "אמרת שאת באוניברסיטה?"
"הייתי," תיקנה אתו בלה בצער. "לפני חודש עזבתי."
מה שאמר לגבריאל שבלה היא כנראה בת עשרים ושתים או עשרים ואחת, לעומת עשרים ושמונה שנותיו. "ומה למדת?"
"היסטוריה ואומנות," היא השיבה.
"עם תוכניות לעסוק אולי בהוראה?"
"עוד לא התחלתי לחשוב על זה. הייתי רוצה למצוא משהו שמשלב את שני התחומים." היא משכה בכתפיה הדקיקות. תנועה שהעניקה לגבריאל, מנקודת תצפיתו הגבוהה יותר, הצצה מענגת בשדיה המלאים.
גבריאל לא זכר מקרה בעבר בו הוא נמשך כל כך אל אישה. נמשך אליה עד כדי כך שהיה משוכנע שהמבט הסורק שהיא נתנה בו קודם הצליח להעלות את טמפרטורת הגוף שלו בכמה מעלות, ובה בעת, הצליח לגרום לו להיות מודע בחריפות לכל שריר וגיד בגופו, וגם בגופה; עורר אצלו צורך, רעב שתבע כי חמוקי גופה הדקיק של בלה יוצמדו אל גופו הקשה והשרירי. מיד, באינטימיות. ורצוי שבלי בגדים שיחצצו ביניהם.
בלה השמיעה צחקוק עצבני קמעה, כשראתה איך עיני האיטלקי הפכו לפתע כהות יותר. "אם תסלח לי, אני חושבת שמוטב שאלך בכל זאת למצוא את חדר האמבטיה – "
"חדר האמבטיה הוא הדלת הבאה מצד ימין," קטע אותה גבריאל ואצבעותיו לא הרפו מסנטרה. "ובזמן שאת לא פה, אני חושב שכדאי שאמצא לנו בקבוק שמפניה וכוסות, כדי שנוכל להמשיך את השיחה הזאת ביתר נוחות. נכון?"
איזו שיחה? תהתה בלה בבילבול מסויים. היא היתה די בטוחה שגבריאל דאנטי לא מעוניין לשמוע עוד על התואר שלה בהיסטוריה ואמנות, או על המשפחה שלה! "אתה לא צריך לחזור לאורחים שלך?" היא שאלה במצח קמוט.
צחוקו היה מרושע במידה מסויימת. "זה נשמע לך כאילו אני חסר שם למישהו?"
טוב... לא, המסיבה בחוץ נשמעה רועשת יותר ופרועה מתמיד, מה שהיה מרשים למדי, בהתחשב בעובדה שכמה מהאורחים התפשטו וקפצו ערומים לבריכה, עוד לפני שבלה נכנסה אל הבית כדי לחפש את חדר האמבטיה. מה שהאיץ את הצורך שלה להיכנס פנימה ולחפש את חדר האמבטיה, למען האמת; המסיבה איימה להִדרדר לרמה שהיתה בלתי נעימה מבחינתה של בלה.
כששון דייוויס הזמין כמה מחבריה לשעבר לספסל הלימודים לבוא למסיבה בביתו הכפרי של גבריאל דאנטי בסארי, זה נראה לה כיף. הזדמנות להתערבב עם האנשים העשירים והמפורסמים.
העובדה שרוב "העשירים והמפורסמים" הללו התנהגו באופן שבלה לא היתה מעלה בדעתה, אילולא ראתה אותם בעצמה, היתה די מדהימה בעיניה. ולא שהיא היתה איזו נערה מתחסדת, אלא שזה די מטריד לראות איש מכובד בגיל העמידה, אותו היא ראתה לאחרונה מקריא את חדשות הערב בטלוויזיה, קופץ לבריכה של גבריאל דאנטי, כשהוא ערום כביום היוולדו. אמנם היה זה ליל קיץ חמים, אבל עדיין!
"בואי, בלה." גבריאל הסיר את ידו מסנטרה, רק כדי להניחה על מותניה, וזרועו היתה חמימה ומדגדגת, בעת שנחה על שיפולי גבה הדקיק. "יש לך העדפה כלשהי בשמפניה?"
"העדפה?" היא חזרה אחריו. שמפניה זה שמפניה, לא?
"לבנה או וורודה?" הוא פירט.
"אה – וורודה תהיה מצויינת." בתור סטודנטית, השיקול היחידי של בלה בבחירת יינות היה שמחירם לא יהיה גבוה מדי. "אתה בטוח שלא תעדיף לחזור אל האורחים שלך?" בלה היססה בצאתם אל ההול, מבולבלת למדי מהעובדה שגבר מדהים שכזה, גבר שכל אורחת במסיבה הזאת היתה מנקרת את עיניי כל שאר חברותיה כדי לבלות לבד במחיצתו, מבקש ככל הנראה לבלות לבד במחיצתה...
"אני מאוד משוכנע, בלה." גבריאל סובב אותה במשיכה של זרועו, כך שהיא פנתה אליו, וידיו נחו קלות על מותניה. "אבל אולי את מעדיפה לחזור אל החברים שלך..."
בלה בלעה אוויר בקול לנוכח העובדה שגבריאל לא ניסה כלל להסתיר את החושניות הלוהטת שבערה בעיניו. "לא, אני – " היא השתתקה כשתפסה שקולה גבוה מתמיד, ובכמה אוקטבות שלמות. היא כיחכחה בגרונה, לפני שניסתה שוב. "לא. אני חושבת שאשמח יותר לשתות איתך שמפניה."
העיניים הכהות הללו הבהיקו בסיפוק בעת שהוא הרים את ידיו כדי לחפון את פניה, לפני שהנמיך לאט את ראשו כדי לתבוע את שפתיה לעצמו בנשיקה. הוא גמע, טעם ולשונו היתה חמימה בהברישה את שפתיה, בבקשה ללא מילים רשות להיכנס. ואז הוא כבש את פיה ונאנק ממעמקי גרונו כשבלה נכנעה לפיתוי, פשקה את שפתיה והזמינה את לשונו לחדור פנימה בתנופה.
פיו היה חם עכשיו מול פיה, ובלה חשה מסוחררת מגל התאווה החמים שהציף אותה בבת אחת. שדיה היו מוצקים ודואבים, והיא נעה באופן אינסטינקטיבי לחכך את הכאב הזה בחזהו הקשה של גבריאל, והחיכוך הזה הביא לה הקלה מסויימת בלבד, כי בה בעת, הוא הזרים עוד ועוד תשוקה לוהטת אל בין ירכיה.
הו, כמה שהיא רצתה את הגבר הזה. היא רצתה אותו כמו שלא ידעה בכלל שאישה יכולה לרצות גבר כלשהו, את התביעה הלוהטת של נשיקתו, את הנוקשות של ירכיו מול ירכיה, המעידה שגם הוא רוצה אותה לא פחות.
גבריאל לא טעם מימיו משהו כה מתוק כמו היענותו של פיה של בלה לפיו. מעולם לא הרגיש משהו כה עסיסי, כה מושלם, כמו שחש כשידיו נעו על פני מותניה, והמשיכו מטה כדי לאחוז בישבנה, כשהוא משך אותה אליו, וזיקפתו נחה כעת בתובענות מול בטנה השטוחה.
גבריאל קרע את פיו מפיה של בלה כדי לשלוח אליה מבט מלמעלה. העינים הסגולות היפות הללו היו כה כהות עכשיו, שכמעט לא ניתן היה להבחין באישוניהן השחורים. לחייה היו סמוקות, שפתיה נפוחות מנשיקותיו, והיא נראתה אירוטית ומסעירה יותר מאי-פעם. שדיה היו מוצקים מול חזהו, וגבריאל יכל לחוש בהתקשות של פטמותיה דרך בד המשי הדק של חולצתו.
"לכי. לפני שאני מאבד שליטה ומתחיל להתנות איתך אהבים כאן, בהול הזה!" הוא אחז בזרועותיה בחוזקה וסובב אותה לכיוון חדר האמבטיה שהיא חיפשה. "אני חוזר עוד שתי דקות, עם השמפניה והכוסות."
בלה היתה המומה לגמרי ומסוחררת, בעת שנכנסה אל חדר האמבטיה וסגרה מאחוריה את הדלת. היא נעצרה ונשענה אחורה, על הדלת, בחולשה.
היא היתה בת עשרים ואחת, ויצאה עם עשרות בחורים בחמש או שש השנים האחרונות, אבל מעולם היא לא נתקלה במשהו כה קטלני – כה רב עוצמה – כמו נשיקותיו של גבריאל!
בלה הזדקפה כדי לבחון את עצמה במראה שעל דלת הארונית של חדר האמבטיה, מעל לכיור. לחייה להטו וקרנו מחום התשוקה שלה. פיה – הו, אלוהים, שפתיה היו נפוחות ופשוקות מעט, כמו בהזמנה! עיניה היו בריכות עמוקות של נוזל סגול, ואישוניה היו מוגדלים. ובאשר לשדיה... טוב, אם יש לה טיפה של שכל בראשה, היא תעזוב מיד את המקום! אם היה לה שמץ של כוח רצון, היא היתה מכריחה את עצמה לקום וללכת, תיכף ומיד.
אבל אפילו בעת שחשבה את הדברים הללו, בלה ידעה שהיא לא הולכת לשום מקום, רק אל תוך זרועותיו של גבריאל דאנטי...
"נחמד?"
"ממממ."
"רוצה עוד קצת?"
"בבקשה."
"אז בואי תתקרבי קצת. ועכשיו, הרימי את ידך."
בלה הרימה את ידה האוחזת בכוס, כדי שגבריאל ימזוג לה עוד קצת שמפניה, בעודה יושבת לצידו על הספה, ובה בעת, היא הבחינה שהוא עצמו לא נגע כלל בנוזל המבעבע שבכוסו, מאז שהניח את הכוס על שולחן הקפה שלפניהם. שניהם ישבו בטרקלין שבחזית הבית, בקומה הראשונה, רחוק מאוד מהמולת המסיבה שלמטה.
"אתה לא שותה," היא ציינה, במאמץ להסתיר את הרעד הקל של ידה, בעת שהיא שבה והרימה את כוסה אל שפתיה ולקחה עוד לגימה טעימה מהשמפניה הוורודה.
הוא נד בראשו וזרועו היתה פשוטה על משענת הספה, בשבתו קרוב אליה מאוד, כשידו משתעשעת בקווצת משי של שערה. "אני צריך להתיצב מחר במסלול, לנהיגת אימונים, ולעולם איני שותה לפני יום של נהיגה."
עיניה של בלה נפערו. "אז לא היית צריך לפתוח בקבוק שמפניה רק בשבילי."
"זה לא רק בשבילך," הבטיח לה גבריאל, בטבלו את אצבעו בכוס השמפניה שלה, לפני שהעביר את קצה אצבעו בקלילות מאחורי אוזנה ולאורך קו הלסת שלה, עד לסנטרה. "אמרתי שאני לא שותה שמפניה לפני הנהיגה, בלה, אבל לא אמרתי שאני לא מתכוון ליהנות מהטעם שלה," הוא לחש חרש, ונשימתו היתה חמימה על תנוך אוזנה, בעת ששפתיו נעו לאורך הנתיב שאצבעו שירטטה, ולשונו התחככה בעורה הרגיש.
השילוב בין בלה והשמפניה היה משכר יותר בעיניו של גבריאל מאשר היתה יכולה להיות שתייתו של בקבוק שלם של היין היקר. עורה היה כה חלק למגעו וטעמו המתוק העצים את הלהט הרב שכבר פעם בגופו המרוגש, עד שכולו פעם מרוב צורך לגעת בה באופן אינטימי יותר. בכל חלק של גופה.
הוא לא הרפה ממבטה, בעת שטבל שוב באיטיות מחושבת את אצבעו בשמפניה, ואז הותיר שביל רטוב מסנטרה אל העיקול המעודן של צווארה, אל המחשוף עם ההתנחשלות הגואה של שדיה, ושפתיו מיהרו לעקוב אחרי הנתיב המסחרר.
בלה התפתלה מרוב עונג כשהחמימות של שפתיו השתהתה על שדיה. "גבריאל – "
"בלה, תני לי," הוא התעקש בצרידות. "תני לי לרחוץ אותך בשמפניה. את כל כולך. כדי שאוכל לשתות מגופך." ידו נעה כדי לחפון את לחיה, בעוד אגודלו נעה על פני שפתיה, שנפשקו שוב. "האם תתני לי לעשות את זה, בלה?"
בלה קיבלה עליה את הכיוון אליו זה הלך כבר ברגע שהסכימה להתלוות אל גבריאל לקומה הראשונה, אל מה שהתגלה כטרקלין פרטי שהיה צמוד לחדר השינה שלו. למרות שדלת חדר השינה נותרה סגורה, למרבה ההקלה שלה, כי אחרת, כנראה שהיא היתה נכנסת לפניקה עוד הרבה לפני כן.
לא שהיא היתה בפניקה עכשיו. רועדת מרוב ציפיה מתוקה, היתה דרך מדויקת יותר לתאר את מצבה הנפשי הנוכחי! די היה בעצם המחשבה על גבריאל המטפטף שמפניה על גופה הערום לגמרי, ואז מלקק כל טיפה שלה בלשונו המחוספסת והמגרה, כדי להצית כל סנטימטר של גופה בלהט מלא מודעות, שגרם למעט הבגדים שלבשה כעת להרגיש צמודים מדי ומגבילים.
"רק בתנאי שאוכל לגמול לך גם אני." היא טבלה את אצבעה בשמפניה, לפני שהעבירה אותה על פני שפתיו המוצקות והחושניות של גבריאל, שהיו כעת פשוקות מעט. "מותר לי?" היא המתינה בציפיה, כשפיה הפתוח קמעה במרחק סנטימטרים אחדים מפיו, ועיניה הסגולות מעמיקות להביט אל תוך עיניו החומות הכהות.
"בבקשה," הוא עודד אותה.
על מה שחסר לבלה בניסיון, היא קיוותה שתוכל לפצות בתענוג שחשה מהחופש שניתן לה לחקור את השלמות המפוסלת של שפתיו של גבריאל, באותו אופן בו הוא חקר את פיה. היא שמעה את שאיפת האוויר החנוקה שלו בעת שהיא משכה בעדינות את שפתו העליונה אל תוך פיה ולשונה ליקקה באיטיות את השמפניה המסחררת מעל הרכות הזאת. ידו התרוממה לאחוז בסבך שערה, בעת שהיא שבה ועשתה את אותו הדבר עם שפתו התחתונה, בהבינה, כשאצבעותיו התהדקו בשערה, שליטופיה אלו עוררו את תשוקתו של גבריאל בדיוק כשם שהם עוררו את תשוקתה.
גופו של גבריאל הלך והתקשה יותר ויותר, עם כל ליטוף לוהט של לשונה של בלה על שפתיו. הלמות ירכיו הפכה לתביעה בהולה. למען האמת, הוא כלל לא היה בטוח שיעלה בידו להחזיק מעמד עד שיגיעו לחדר השינה, לפני שיפשיט את גופה הרגיש והמתוק של בלה מכל בגדיה, ויחדור לתוכה בלהט מספק.
לפתע הוא נע אחורה, בבת-אחת, כשעצב רוטט בלסתו ההדוקה בכוח, כשהוא קם והושיט לה את ידו. "בואי, בלה. בואי איתי," הוא הזמין, בעוד היא מרימה אליו מבט מהוסס.
גבריאל לא הרפה מהמבט הזה עד שבלה הניחה את ידה בכף ידו וקמה בחן ונעמדה, כששדיה מתרוממים במהירות ושוב צונחים מתחת למעטה הצמר הדקיק של אפודתה.
היא כמו חיית פרא קטנה, חשב גבריאל לעצמו בפליאה הולכת וגוברת. כה קטנה. כה עדינה. כה נחשקת.
גבריאל חש איך שרירי בטנו מתהדקים מעוצמת תשוקתו, והוסיף לאחוז ביציבות בידה העדינה, בעת שנטל בידו השניה את בקבוק השמפניה הצונן. איש משניהם לא אמר דבר בהיכנסם אל חדר השינה.
"בבקשה, לא..." אמרה בלה במחאה מבויישת, בעת שגבריאל ביקש להדליק את מנורת הלילה שליד המיטה.
מיטת אפיריון אמיתית! ממש ענתיקה, אם בלה לא טעתה. וגם האפיריון עצמו היה מבד משי רקום זהב, וניתן היה למשוך אותו כך שיסגור על המיטה מארבעת צדדיה.
מה זה משנה אם המיטה והאפיריון באמת עתיקים או לא? זאת עדיין מיטה. מיטה בה בלה תמצא את עצמה איתו בקרוב, ללא ספק – מאוד בקרוב, אם לשפוט על פי הלהט שבעיניו! היא – וגבריאל דאנטי.
זה ממש טירוף. טירוף מוחלט, ברור ומענג כל כך!
"אני רוצה להיות מסוגל להביט בך בשעה שאני מתעלס איתך, בלה," אמר גבריאל שבא ושוב נעמד כה קרוב אליה, אבל בלי לגעת בה, כשרק החום של גופו משפיע על חושיה של בלה כמו סם רב עוצמה. "האם תרשי לי לעשות את זה?" הוא עודד אותה בקול גרוני. "אני יכול להפשיט אותך קודם, אם ככה יהיה לך נוח יותר..."
רק אלוהים יודע עד כמה בלה רצתה להביט בו בכל ההדר של מערומיו. "זה מה שאני רוצה... בבקשה..." היא התחננה בלי נשימה.
הוא שלח את ידו כדי להדליק את מנורת הלילה, להציף את החדר באור רך וזהוב, לפני שהחל להתיר את הכפתורים שבחזית חולצתו השחורה.
בלה מצאה את עצמה מביטה כמהופנטת בתנועתן של הידים הדקות והאלגנטיות הללו, ארוכות האצבעות, בעת ששיחררו לאיטן כל כפתור מלולאתו, כשהמשי השחור מחליק מטה וחושף את שריון השרירים של חזהו של גבריאל, שהיה מכוסה גם הוא בפלומת שיער כהה ועדין. שיער שהלך ונעשה סמיך בהתקרבו לשיפולי בטנו, לפני שנעלם מתחת לחגורת מכנסיו המחוייטים.
זה היה רק מתוך אינסטינקט, דחף טהור שכפה עליה לשלוח את ידה ולגעת בחזהו, לחוש את הבשר המתוח מתחת לקצות אצבעותיה, שנפרשו על פני השרירים הללו. עורו היה חם למגע, כאילו היה קודח, והשרירים הללו נדרכו בעת שידה של בלה נעה מעלה כדי להסיר את חולצתו מעל כתפיו, כך שהחולצה צנחה על הריצפה.
גבריאל היה יפה כמו מלאך, בדיוק כמו ששמו רימז. יפהפה עד כאב מפתה, כשעיניו בערו בעוז בפניו היפות כמו פסל.
בלה רצתה לראות עוד. היא רצתה לראות את כולו!
ידיה רעדו טיפה כשפתחה את הכפתור של מכנסיו ושיחררה לאיטה את הרוכסן, כשאצבעותיה מחליקות בעדינות על זיקפתו מעל לבד תחתוניו השחורים, מה שגרם לו למלא את ריאותיו אוויר בשאיפה חדה וקולנית.
ידו נעה מטה כדי להצמידה אליו. "תרגישי כמה אני רוצה אותך, בלה," הוא חרק בקול מלא דחיפות. "תרגישי!"
היא הרימה אליו את עיניה ומבטיהם נפגשו והתמזגו בלהט. בלה, שמעולם לא היתה בטוחה כל כך במשהו בכל ימי חייה, הסירה באיטיות את פריט הלבוש האחרון של גבריאל, כדי לשחרר את זקפתו הגועשת.
הוא היה ארוך ועבה, וקשה להפליא. והנוקשות הזאת נעה למול ידה של בלה שנשלחה כדי לגעת בו.
גבריאל חש איך שליטתו העצמית חומקת ממנו ונאנח חרישית, בעיניים עצומות ולסת מהודקת, כשכל מעייניו נתונים להנאה שליטופה של בלה העניקה לזכרותו. באנוכיות רבה הוא רצה שהליטופים הללו ימשכו עד לסופם המענג. אבל יותר מכך, הוא רצה לראות את בלה, לגעת בה באותה מידה של אינטימיות בה היא נגעה בו כעת.
מבטו לכד את מבטה כשהוא צעד מעט אחורה ושלח את ידיו כדי לתפוס את תחתית האריג הדק של אפודתה ולמשוך אותו בעדינות מעלה, מעבר לשדיה, ואז מעבר לראשה, לפני שהאפודה נוספה לערימת הבגדים שעל השטיח. נשימתו של גבריאל נעתקה למראה הזדקרותם המוצקה של שדיה, עם הפטמות שצבען וורוד כהה, ולמראה מותניה הדקיקים עד כדי כך שגבריאל היה משוכנע שיוכל להקיפם בשתי כפות ידיו.
הוא הרכין אט-אט את ראשו כדי לנשק את השדים הגואים הללו, והצליח לראות את תגובתה של בלה ללשונו שנעה וליחלחה פטמה אחת שלה, לפני שהוא לקח אותה עמוק אל פיו.
בלה היתה אבודה. אבודה לגמרי, לחלוטין, בעת שידיה נעו מעלה כדי לתפוס את ראשו של גבריאל ולהצמידו אליה, כשאצבעותיה שוקעות בסבך שערו, והעונג שלשונו ושפתיו גרמו לה הציף אותה בגל אפל וחושני שנקווה בכאב בבריכה חמימה בין ירכיה. גבריאל פנה להקל על הכאב הזה. ידו נשלחה לאחוז אותה שם, ללחוץ קלילות בעוד בלה נאנקת בחולשה כשאצבעותיו מצאו את מרכז תשוקתה.
לא היה לה שום מושג מי משניהם הסיר את מכנסי הג'ינס שלה ואת תחתוניה, בדיוק כמו שלא היה לה מושג איך הם הגיעו להישכב במיטה, בגופות צמודים, כשרגליהם כרוכות יחד, והם מתנשקים בלהט, בעוז, בקדחתנות.
בלה הפסיקה לגמרי לנשום כשידו של גבריאל פישקה את ירכיה, לפני שהחל לגעת באגודלו, ללטף את הניצן הקשה ששכן שם. חושיה הוצפו לגמרי מעוצמת הריגוש שלה, ומותניה התרוממו מהמיטה כדי לפגוש את אצבעותיו של גבריאל, שהעמיקו לחדור לתוכה בתנועות קצובות, ובלה התפוצצה בעווית אחת אחרי השניה, של עונג שאין לו שיעור, כשראשה נע על הכר מצד אל צד, אצבעותיה נאחזות בכוח בסדינים שמתחת לגופה כשהעונג הזה נראה כאילו לא יפסק לעולם.
הוא לא נפסק, כשגבריאל נע מעליה ומבטו לא הרפה ממבטה, בשעה שסנטימטר אחרי סנטימטר, הוא חדר אל גופה הרועד עדיין, עד שכבש אותה לגמרי. הוא החל לנוע בתוכה, באבחות איטיות ומדודות. ואז, כשהן הלכו והעמיקו, גבריאל נאנק ממעמקי גרונו בעת שהתנפץ בתוכה ללא מעצורים. בלה פגשה את עוצמת אבחותיו בעת שהיא – להפתעתה הרבה! – חשה איך היא מגיעה לשיאה בפעם השניה בתוך שתי דקות.
עיניה נפערו בסגול עמוק כשהשיא שלה הלך וגבר בתחושה מתוקה שהעמיקה והלכה עד כדי כאב כמעט, בעת שגבריאל האט בכוונה את התנועות של זקפתו בתוכה, כשהוא מחזיק אותה על סף הרמה הזאת ומסרב לשחרר אותה בעודו צופה בעונג המציף אותה.
"אנא!" התחננה בלה בנשימה עצורה, כשכל גופה בוער ומיחל לפורקן הזה. "הו, אלוהים. אנא!"
הוא הוסיף להתבונן בה, בעת שהתרומם ונשען על זרועותיו, ותנועותיו העמיקו והפכו חזקות יותר, מהירות יותר, כשלחייו מסמיקות מהעונג שהוא עצמו חש ועיניו נוצצות כמו אבנים יקרות בשעה שפורקנה השני של בלה העביר גם אותו מעבר לסף הזה, ביחד איתה.
מעוצמת השיחרור שלו, גבריאל עצם את עיניו ונע בלהט ובעוצמה, כשירכיו ממשיכות לעלות ולרדת על בלה, הרבה אחרי שהוא גמר לשפוך את זרעו בתוכה, והוא נותר קשה לגמרי והעונג המסנוור המשיך להציף את כל כולו.
בסופו של דבר, כשהוא הרגיש שלא יוכל לשאת זאת יותר, כשהרגיש שהוא ימות אם לא יפסיק את זה מיד, גבריאל התמוטט וצנח רפוי על חזה של בלה, כשהוא מסתובב רק כדי למשוך את הסדין לכסותם, לפני ששניהם שקעו בשינה עמוקה ומותשת, כשגופותיהם עדיין מחוברים.
"בלה, הגיע הזמן להתעורר."
בלה כבר היתה ערה. למען האמת, היא התעוררה כבר לפני כמה דקות, ומאז היא ניסתה להשלים עם כך שהיא שם, ועם מי שנמצא לצידה.
גבריאל דאנטי...
די היה בהעלאת שמו במחשבתה כדי לעורר במוחה תמונות של הלילה החולף. איך היא התעוררה בשעות הבוקר המוקדמות, כדי למצוא את גבריאל, שוב קשה בתוכה, ועיניו שואלות חרש בהביטו אליה מלמעלה. שאלה עליה בלה השיבה חרש בהרמה איטית של ירכיה, בעת שפיה התמזג עם פיו.
אם זה אפשרי בכלל, הפעם השניה שלהם היתה עוד יותר לוהטת אפילו מהראשונה – ובלה לא יכלה להאמין שמשהו יכול להתקרב בכלל לפעם הראשונה שלהם!
אבל כשהיא התעוררה שוב, לבדה, במיטת האפיריון שלו, לפני מספר דקות, וקול המים הזורמים במקלחת הצמודה סיפר לה היכן גבריאל נמצא, במקום לחוש שמחה ואושר, כפי שהיתה אמורה לחוש אחרי לילה שכזה, היא התמלאה במין חשש.
אתמול בלילה היא התעלסה עם גבריאל דאנטי, הנהג מספר אחת בסבב מרוצי הפורמולה אחת. הפלייבוי והיורש של אימפריית העסקים והיינות של משפחת דאנטי.
ואילו היא רק בתו הבכורה של רופא כפרי אנגלי, שאמורה לקבל תואר ראשון בהיסטוריה ובאמנות.
ולא רק זה. בלה ידעה כמה היא רחוקה מהדוגמניות ומהשחקניות הגבוהות והבלונדיניות, עם הרגלים האינסופיות, אליהן נלווה גבריאל בדרך כלל לשלל אירועים נוצצים, מסיבות והצגות בכורה של סרטים ומחזות. המגזינים הנוצצים היו מלאים תמיד בתמונות שלו עם הנשים הללו, כולל האחרונה שבהן, הדוגמנית ג'אנין צ'יילד.
כך שלה ולגבריאל ממש אין שום דבר במשותף!
מחוץ לחדר המיטות, כמובן...
באור הקר של השחר העולה, בלה הסמיקה עד שורשי שערותיה הפרועות, בעת ששבה והעלתה בזכרונה כל ליטוף אינטימי מהלילה שעבר.
מובן שהיא היתה צריכה לחשוב על כל הסיבות, מדוע אין לה מה לחפש כאן, עם גבריאל, לפני שהיא נכנסה איתו למיטתו. וכנראה שהיא היתה נוהגת כך, אם היא לא היתה כה מהופנטת מכל הקסם הלטיני הקודר שלו. אם היופי הקשה של פניו של גבריאל ושל גופו לא היה משעבד אותה...
"בלה...?" גבריאל פנה אליה שוב, בעת שבא והתיישב לצידה על המיטה. "תתעוררי, יקירתי, כדי שאוכל להיפרד ממך כמו שצריך."
להיפרד?
עיניה של בלה נפקחו בבת אחת בהפנותה את ראשה כדי להביט בגבריאל היושב לידה על המיטה. היא שמחה על הסדין הכרוך סביב גופה כדי להסתיר את מערומיה, כשראתה שגבריאל לבוש לגמרי בחולצת פולו שחורה שהבליטה את רוחבם של חזהו וכתפיו, ובג'ינס משופשפים שנחו נמוך על ירכיו. שערו היה עדיין לח מהמקלחת שהוא עשה זה עתה.
חיוכו של גבריאל היה תוהה בהביטו אל בלה מלמעלה. יופיה שוב הדהים אותו. כמה קטנטנה ומחוטבת. איך הגוף הזה נענה...
הוא חש איך גופו מתעורר, איך שריריו נדרכים בהיזכרו איך גופה של בלה נענה לגופו בערב הקודם, ולאחר מכן שוב, באמצע הלילה. איך תגובת גופו הפכה עזה יותר ועמוקה, כדי להתאים את עצמה להיענותה.
הוא שלח את ידו להסיר תלתל כהה מעל מצחה, ומבטו לא הרפה ממבטה בעת שהרכין את ראשו לנשק אותה, לאט. והבעתו היתה מלאת צער כשהרים לבסוף את ראשו. "אני באמת חייב ללכת, בלה. או שאני אגיע באיחור למסלול סילברסטון," הוא לחש בקול גרוני. "אבל אני אתקשר אליך אחר כך. בסדר?"
"בסדר," היא לחשה.
גבריאל נעמד, בחוסר רצון בולט, מודע לכל דקה חולפת, בדיוק כשם שהיה מודע לעירומה של בלה מתחת לסדין. הוא ידע שהוא חייב להתרחק מהפיתוי שהיא הציבה בפניו. "עוזרת הבית שלי תזמין לך מונית כשתהיי מוכנה לעזוב," הוא אמר בבת אחת, בהיאבקו בדחף שאמר לו להגיד לעזאזל עם נהיגת האימון ועם הכל, ולהישאר איתה במיטה. "בגלל שאני לא יכול להסיע אותך הביתה בעצמי, השארתי לך קצת כסף על השידה, בשביל המונית." הוא הוסיף בקלילות, מכיוון שזכר שבלה סיפרה לו שזה עתה היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה.
היא הזעיפה מעט את פניה. "זה לא הכרחי."
"בלה...?" גבריאל קימט את מצחו מכיוון שלא עלה בידיו לקרוא אף אחת מהמחשבות שהסתתרו מאחורי העינים הסגולות הללו.
"זה בסדר, גבריאל." בלה אילצה את קולה להישמע קליל, למרות הכבדות הנוראה שירדה על חזה לנוכח עזיבתו הפתאומית.
"אני אתקשר אליך אחר כך, בלה," הוא חזר בתקיפות. הוא גחן שוב כדי לנשק לשפתיה, לפני שפנה לעזוב. ליד הדלת, הוא נעצר והוסיף, "את יכולה לקחת את הזמן שלך עם המקלחת – אין לך שום סיבה למהר לעזוב."
