האהבות של אוריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האהבות של אוריה
הוספה למועדפים

האהבות של אוריה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמי גדליה

עמי גדליה (נולדה ב-22 ביוני שנת 1952) היא סופרת ילדים ישראלית.

מאז תחילת שנות ה-80 היא עובדת כספרנית בספריית הילדים העירונית-רמת גן. עוסקת בכתיבת ספרות ילדים ונוער, מתמקדת בנושאים חברתיים ואישיים כגון: הכחשת השואה, גזענות, קשר בין ילדים ממקומות שונים ורקעים שונים, אלימות במשפחה, אהבה דו-מינית, צ'אטים באינטרנט ועוד. כתבה 33 ספרים וזכתה בשני פרסי זאב, בעיטור אנדרסן ובמספר פרסים אחרים.
היא נשואה, אם לשני בנים וגרה בנווה מונוסון.

תקציר

עתה, משניצחה במלחמה נגד אפליית ילדי העובדים הזרים, אוריה בת החמש-עשרה, נערה מקסימה ושובבה, יכולה סוף סוף להתפנות לעוד עניינים חשובים לא פחות: הרומן הכמעט בלתי-אפשרי הנרקם בינה לבין יואב, בנו של שר הפנים, רומן הנתקל בכל המהמורות האפשריות בדרך אל האושר, והחיפוש אחר אביה שאותו לא ראתה מעולם. ומובן שנוסף על המשימות החשובות האלה, אוריה שוב יוצאת למלחמה - הפעם היא נלחמת בפגיעה בבעלי החיים ובנשרים הנכחדים. עמי גדליה היא סופרת ישראלית הכותבת לילדים ולנוער על נושאים מגוונים ומעניינים. האהבות של אוריה הוא ספר המשך לספר אוריה יוצאת למלחמה.

פרק ראשון

פרק ראשון


וביום ההוא הגשמתי את חלום חייה של כל נערה ישראלית ממוצעת.
וכדי להמחיש את הדברים נסו לדמיין לעצמכם נערה עברית כשרה למהדרין, עומדת במכנסי ג’ינס מהוהים מזוֹקֶן, מעליהם חולצת טריקו ענקית ועליה תמונתו של אליל נעוריה (רוֹבּ זומבי, זמר הרוק והבימאי המופרע, אם אתם מתעקשים), ויעה גדול בידיה והיא גורפת בו מתוך תאי הנשרים את צואתם של עופות ענק נדירים.
כי בינינו, מה יכול להיות מלבב ומענג נפשות יותר מאשר להתפלש בלשלשת ציפורים בשעת בין ערביים, כשהשמש כבר נוטה מערבה וצובעת את השמים במשיכות מכחול מהירות של צהוב, עם כתמים של אדום וכתום, כמו בַּפוסטר של ציור “הזורע” של ואן גוך שתלוי אצל סבתא בְּרוּניה בסלון, ועוד לדעת שאולי הזבל הזה עשוי להעשיר את אדמות החקלאות של השרון?
והרי מה היה טבעי יותר, אחרי ששבתי וקראתי את הידיעה הדרמתית על הדורס הפצוע, מאשר להטריח את עצמי עד לאותו מרכז המטפל בחיות נכחדות כדי לעמוד על מצבו של הנשר הנ”ל? זהו המקום המופלא שמקבל אליו בעלי חיים פצועים וחולים, בעיקר אלה מהזנים הנכחדים בארץ, בתקווה ובניסיון לרפא אותם ולשקם אותם עד שניתן יהיה להחזיר אותם לטבע. אם ניתן...
וכך דיוושתי על אופני עד למרכז ההוא, איגפתי מתנדב שניסה לעצור אותי והצצתי לתוך חדר הטיפולים, בדיוק כשגיבור הפרשייה היה מוטל על מיטת הטיפולים לבדיקת תוצאות הניתוח, כשסביבו שבעה מטפלים מתנדבים מודאגים, והוא אפילו לא מסוגל להרים את ראשו הקטן, ואני מצליחה להבחין במבטו העצוב, בעיניו העגמומיות ובצווארו הארוך, השמוט. ממש באותו הרגע הרגשתי איך נפשי נקשרת בנפשו וידעתי שהפעם זו אהבת אמת...
...בניגוד לאשליה שניסיתי לא ליפול לתוכה, זו שקוּריה הראשונים כבר נארגו סביבי יחד עם חיזוריו הקלילים של הנער ההוא ששאל, במקום הכי לא אפשרי ובזמן הכי לא מתאים, את המשפט ההוא, הכל כך לא הגיוני:
“תגידי לי, אוּריה, אכפת לך שאצלצל אלייך מתישהו?”
ורק תחשבו על הסיטואציה המטורפת שבה קרו הדברים:
הפגנה. בניין בית העירייה. שרשרת בני נוער מקיפה את הבניין כשהם אוחזים זה בידי זה, רוקדים סביב הבניין, לא מתירים לאף איש ציבור לצאת או להיכנס לבניין, והם קוראים קריאות קרב, בעיקר אל שר הפנים, למען שינוי החוק המַפְלה באופן נפשע את ילדי העובדים הזרים בארץ ומתיר את גירושם בגיל שמונה־עשרה, גם אם נולדו כאן.
באותו הזמן עומדת המארגנת הראשית של ההפגנה, נקרא לה, נניח, אוּריה (שם של בן, אני יודעת, אבל אני מכירה עוד כמה נערות עם שם של בן, יש אפילו סופרת לנוער ידועה למדי ששמה הוא שם של בן), והיא עסוקה בשירת שיר מחאה הפגנתי, כשכל מעייניה מגויסים למען מטרה נעלה כמו שיפור זכויות האדם בארץ, בעוד ידיה אוחזות בידיהם של העומדים לצידה (ופניה נשרטות מהשפריץ שעל גב בניין העירייה הישן), כשלפתע קורע נער את אחיזתה, תופס בידה ומחייך אליה.
שזה, אגב, הנער שנגד אביו אורגנה ההפגנה...
ואז, ברגע סתמי אחד הוא שואל אותה את השאלה המשמעותית ההיא.
רק שאם ננתח את הדברים באופן הכי קר ואובייקטיבי שאפשר, הרי כל בר־דעת יוכל לומר לי ש...
איך, לכל רוחות הגיהינום, את מעלה בדעתך שהנער, שמחצית מבנות הכיתה מתות להיות איתו, מתכוון באמת לצאת איתך, כאילו, דווקא איתך, הנערה הכי רגילה, חסרת ייחוד, נטולת נושאי שיחה מיוחדים, קצת מוטרפת, אבל נראית כאילו מישהו שכח לעצור את קצב הגדילה שלה לגובה - ולעומת זאת הזניח את הגדילה שלה לרוחב?
ובעיקר אחרי שכל המפגשים הקודמים ביניכם נסתיימו באסון קולוסאלי!
לפיכך בחרתי ללכת/להתנדב/להימלט/למצוא מקלט (מַחֲקו את המיותר) במרכז ההוא שמטפל בכל מיני חיות בר פצועות וחולות (ולא, אל תחפשו כאן הקבלה ספרותית בין פציעתו של הנשר לליבי הפצוע, כי אני מודיעה בזאת שליבי לא התכוון אפילו לרגע זעיר אחד להיפגע, שהרי מעולם לא העליתי בדעתי שאיזה יצור מהמין השני יעלה בדעתו להזמין אותי לפגישה...), במקום לשבת ולחכות שהנער הזה ייזכר בי ויצלצל אלי.
מה שבטוח הוא שלא שהתכוונתי לעשות את הביקור החד־פעמי שלי במרכז לטיפול בחיות נכחדות למנהג קבוע, ממש לא, בעיקר עכשיו, כשהבחינות מתקרבות והמורה ללשון מנופפת בספר הלימוד כאילו היה התנ”ך (או להבדיל - העותק היחיד של הכרך הסודי של הארי פוטר שמעולם לא פורסם ויועד רק למתי מעט), ומכריזה הַשְׁכֵּם והַעֲרֵב שאם לא נדע להטות את כל המילים בכל הבניינים האפשריים, לא נצליח - לעולם - להוציא משפט שלם מפינו.
שזה משהו שעלי ממש אי אפשר להגיד...
ובכל זאת מצאתי את עצמי מטפלת בשמשון כמעט בכל יום...
וכאן, כמובן, עולה השאלה המתבקשת - מה לי ולעופות דורסים או לעופות בכלל?
ובכן, למרות מאמצֵי־העל של סבתי הביולוגית האחת, סבתא בְּרוּניה, למנוע מכל צאצא שלה מלחזור על טעות חייו של סבא אורי ולהתעניין בבעלי חיים, הרי איתי היא נכשלה!
ובעברית קלה: סבא אורי הוא אוֹרְנִיתוֹלוֹג, חוקר ציפורים, ומאז סיים את לימודיו הוא יושב אי־שם בערבה ועוקב אחרי ציפורים. הבעיה החלה כשאשתו דאז, סבתא בְּרוּניה, לא הסתגלה לחיים במדבר, ולפיכך היא עשתה מעשה, עזבה את המדבר, נפרדה מבעלה, לקחה את שני ילדיהם וחזְרה אל הציביליזציה. מאותו היום היא עשתה כל מה שיכלה כדי שהילדים הפרטיים שלה ימצאו תחביבים תרבותיים יותר מאשר לחקור ציפורים.
מה שקרה היה שדודי האחד, איתמר, אמנם נכנע וּויתר על אהבתו לטבע לטובת לימודי ההנדסה, אבל בסופו של דבר הוא ברח עד קצה תבל כדי להשתחרר מלפיתת החנק של אמו הפולנייה והיום הוא חי במקום הכי נידח בעולם, בגינאה הצרפתית, שם הוא עובד כמהנדס בתוכנית החלל הצרפתית. ואמי, לעומת זאת, מצאה לה מפלט בעיסוק הכי מטורף שיכולה היתה לבחור - ולגרום בכך לאמה להיעדר, לפחות למשך חודש ימים, ממפגשי הפולניוֹת מול קלפי הברידג’, מחמת הבושה - משפצת רהיטים עתיקים.
אלא שמסתבר שהגֶנים המשפחתיים חזקים יותר מכל הניסיונות הפולניים להדביר אותם, ואני, מה לעשות - חובבת ציפורים, כמעט כמו סבי.
וכך מצאתי את עצמי במקום שהכי התאים לי - מול הנשר הפצוע, שהיה, לדעת כל הסובבים אותו, מקסים יותר מכל בן אנוש, גם בשעה שהתקשה לנתר על שתי רגליו הבריאות ונפל על צידו בכל פעם שניסה להגיע לקצה התא ולקבל ממני את הליטוף היומי שלו.
מה שאומר שיחסי עם בני הכנף היו הרבה יותר מרחיבי לב מאשר אלו עם בני האנוש, בעיקר עם מעט הדוגמיות מן המין ההוא שבהן נתקלתי בחמש־עשרה שנותי. כי עד כמה שיכולתם כבר להבין, “הוא” עדיין לא צלצל ויש להניח שמעולם גם לא התכוון, בעיקר אם לוקחים בחשבון את הדרך המטורפת שבה נפגשנו.
...אף על פי שהמילה “נפגשנו” לא ממש מתאימה כאן, כי כל המפגשים (או המפגעים...) הראשונים שלנו נראו כמו סצנות מוטרפות מסרטיו הפארוֹדיים של מֶל ברוּקס.
...רק שאני לא בטוחה שאני רוצה לספר על זה...
אפילו שלמען האמת ההיסטורית אני חייבת לציין שזו לא היתה אשמתי שבעלי החנות הניחו בכניסה לחנות הספרים שלהם פירמידת ענק מספרים על בלש אפל, של סופר כושל שעמד לנאום בחנות, ואני, טוב, פשוט... פרצתי לחדר, נתקלתי בספרים, עפתי, ריחפתי, השתטחתי - וכל המגדל המפואר הזה קרס אחרי...
ו”הוא” עמד שם בפינה, יחד עם ידיד וידידה שלו, והתגלגל מצחוק, בשעה שאני הייתי שרועה על הרצפה, פשוטת איברים.
מצד שני, בפעם הבאה שנתקלנו זה בזה היה זה דווקא הוא שהתבזה - כשהכלב שלי קפץ עליו (באופן די מפתיע, אני חייבת להודות, ובחושך), והנער נדבק אל הקיר, בבהלת צלמוות, כמו טפט מכוער ועיקש שאינך מצליח להסיר מהקיר.
אלא שזה כלום לעומת חרפת העולם שהעטיתי על עצמי בפעם שאחרי זה כש... אוי! רק המחשבה על כך גורמת לי לבלגן בבטן כאילו מישהו שכח אותי בתוך מייבש כביסה, כי אני פשוט הקאתי על הנער הזה, על נעליו, ממש באמצע הרחוב...
ואם פָּרשׁתם בחלק הזה של הסיפור בזעזוע קל, הרי כל זה כאין וכאפס, או כמו פשוש בכלוב נשרים, לעומת הסצנה הביזארית הבאה, שבה נתקלנו זה בזה בבית שלו, כשבאתי לשוחח עם אביו, והוא עמד שם... אוי, ברררררר...
רק לחשוב על זה...
או־קיי - אם כבר התחלתי - בתחתוניו בלבד!
והוא עוד העז לחייך אלי...
ולפיכך כל בר־דעת יכול להבין מדוע העדפתי את הידידות עם בעלי כנף מכירי תודה וחיבה על פני יצורים מהמין הגברי ההוא...
ואם כבר אני חוזרת ומזכירה את שמשון ידידי, הרי חשוב לי לציין שבעיתון השמיטו פרק קטן אחד מהסיפור האמיתי, והוא, שאת הנשר האומלל הזה פצעו ממש אותם חיילים שהביאו אותו למרכז. בשעה שהחליטו לחגוג את סיום חודש האימונים הקשה שלהם ביריות שמחה, פגעו בדורס הזה, שריחף לו לתומו ממעל (אולי בתקווה לזכות במעט משאריות הבשר שישאירו אחריהם בשטח).
וכיוון שרוב המתנדבים במרכז לטיפול בחיות נכחדות בורחים מהמקום אחרי יומיים של עבודה, כשהם מגלים שעיקר המלאכה אינה ללטף את צווארם הנוצי של עופות הבר הנדירים אלא לנקות את תאיהם הספוגים בלשלשת, הרי האחראים במקום שמחו לקבל כל מי שהתמיד להגיע לכאן, ואפילו נתנו לי את הכבוד לבחור לנשר את שמו, בלי שטרחו להעיר לי ש”שמשון” הנ”ל הוא בעצם נשרית ולא נשר זכר...
ואולי הם פשוט חשבו שזו שסוחבת על גבה, זה חמש־ עשרה שנה, שם של בן, אך טבעי הוא שתבחר גם לנשרית שם גברי.
 

עמי גדליה

עמי גדליה (נולדה ב-22 ביוני שנת 1952) היא סופרת ילדים ישראלית.

מאז תחילת שנות ה-80 היא עובדת כספרנית בספריית הילדים העירונית-רמת גן. עוסקת בכתיבת ספרות ילדים ונוער, מתמקדת בנושאים חברתיים ואישיים כגון: הכחשת השואה, גזענות, קשר בין ילדים ממקומות שונים ורקעים שונים, אלימות במשפחה, אהבה דו-מינית, צ'אטים באינטרנט ועוד. כתבה 33 ספרים וזכתה בשני פרסי זאב, בעיטור אנדרסן ובמספר פרסים אחרים.
היא נשואה, אם לשני בנים וגרה בנווה מונוסון.

עוד על הספר

האהבות של אוריה עמי גדליה

פרק ראשון


וביום ההוא הגשמתי את חלום חייה של כל נערה ישראלית ממוצעת.
וכדי להמחיש את הדברים נסו לדמיין לעצמכם נערה עברית כשרה למהדרין, עומדת במכנסי ג’ינס מהוהים מזוֹקֶן, מעליהם חולצת טריקו ענקית ועליה תמונתו של אליל נעוריה (רוֹבּ זומבי, זמר הרוק והבימאי המופרע, אם אתם מתעקשים), ויעה גדול בידיה והיא גורפת בו מתוך תאי הנשרים את צואתם של עופות ענק נדירים.
כי בינינו, מה יכול להיות מלבב ומענג נפשות יותר מאשר להתפלש בלשלשת ציפורים בשעת בין ערביים, כשהשמש כבר נוטה מערבה וצובעת את השמים במשיכות מכחול מהירות של צהוב, עם כתמים של אדום וכתום, כמו בַּפוסטר של ציור “הזורע” של ואן גוך שתלוי אצל סבתא בְּרוּניה בסלון, ועוד לדעת שאולי הזבל הזה עשוי להעשיר את אדמות החקלאות של השרון?
והרי מה היה טבעי יותר, אחרי ששבתי וקראתי את הידיעה הדרמתית על הדורס הפצוע, מאשר להטריח את עצמי עד לאותו מרכז המטפל בחיות נכחדות כדי לעמוד על מצבו של הנשר הנ”ל? זהו המקום המופלא שמקבל אליו בעלי חיים פצועים וחולים, בעיקר אלה מהזנים הנכחדים בארץ, בתקווה ובניסיון לרפא אותם ולשקם אותם עד שניתן יהיה להחזיר אותם לטבע. אם ניתן...
וכך דיוושתי על אופני עד למרכז ההוא, איגפתי מתנדב שניסה לעצור אותי והצצתי לתוך חדר הטיפולים, בדיוק כשגיבור הפרשייה היה מוטל על מיטת הטיפולים לבדיקת תוצאות הניתוח, כשסביבו שבעה מטפלים מתנדבים מודאגים, והוא אפילו לא מסוגל להרים את ראשו הקטן, ואני מצליחה להבחין במבטו העצוב, בעיניו העגמומיות ובצווארו הארוך, השמוט. ממש באותו הרגע הרגשתי איך נפשי נקשרת בנפשו וידעתי שהפעם זו אהבת אמת...
...בניגוד לאשליה שניסיתי לא ליפול לתוכה, זו שקוּריה הראשונים כבר נארגו סביבי יחד עם חיזוריו הקלילים של הנער ההוא ששאל, במקום הכי לא אפשרי ובזמן הכי לא מתאים, את המשפט ההוא, הכל כך לא הגיוני:
“תגידי לי, אוּריה, אכפת לך שאצלצל אלייך מתישהו?”
ורק תחשבו על הסיטואציה המטורפת שבה קרו הדברים:
הפגנה. בניין בית העירייה. שרשרת בני נוער מקיפה את הבניין כשהם אוחזים זה בידי זה, רוקדים סביב הבניין, לא מתירים לאף איש ציבור לצאת או להיכנס לבניין, והם קוראים קריאות קרב, בעיקר אל שר הפנים, למען שינוי החוק המַפְלה באופן נפשע את ילדי העובדים הזרים בארץ ומתיר את גירושם בגיל שמונה־עשרה, גם אם נולדו כאן.
באותו הזמן עומדת המארגנת הראשית של ההפגנה, נקרא לה, נניח, אוּריה (שם של בן, אני יודעת, אבל אני מכירה עוד כמה נערות עם שם של בן, יש אפילו סופרת לנוער ידועה למדי ששמה הוא שם של בן), והיא עסוקה בשירת שיר מחאה הפגנתי, כשכל מעייניה מגויסים למען מטרה נעלה כמו שיפור זכויות האדם בארץ, בעוד ידיה אוחזות בידיהם של העומדים לצידה (ופניה נשרטות מהשפריץ שעל גב בניין העירייה הישן), כשלפתע קורע נער את אחיזתה, תופס בידה ומחייך אליה.
שזה, אגב, הנער שנגד אביו אורגנה ההפגנה...
ואז, ברגע סתמי אחד הוא שואל אותה את השאלה המשמעותית ההיא.
רק שאם ננתח את הדברים באופן הכי קר ואובייקטיבי שאפשר, הרי כל בר־דעת יוכל לומר לי ש...
איך, לכל רוחות הגיהינום, את מעלה בדעתך שהנער, שמחצית מבנות הכיתה מתות להיות איתו, מתכוון באמת לצאת איתך, כאילו, דווקא איתך, הנערה הכי רגילה, חסרת ייחוד, נטולת נושאי שיחה מיוחדים, קצת מוטרפת, אבל נראית כאילו מישהו שכח לעצור את קצב הגדילה שלה לגובה - ולעומת זאת הזניח את הגדילה שלה לרוחב?
ובעיקר אחרי שכל המפגשים הקודמים ביניכם נסתיימו באסון קולוסאלי!
לפיכך בחרתי ללכת/להתנדב/להימלט/למצוא מקלט (מַחֲקו את המיותר) במרכז ההוא שמטפל בכל מיני חיות בר פצועות וחולות (ולא, אל תחפשו כאן הקבלה ספרותית בין פציעתו של הנשר לליבי הפצוע, כי אני מודיעה בזאת שליבי לא התכוון אפילו לרגע זעיר אחד להיפגע, שהרי מעולם לא העליתי בדעתי שאיזה יצור מהמין השני יעלה בדעתו להזמין אותי לפגישה...), במקום לשבת ולחכות שהנער הזה ייזכר בי ויצלצל אלי.
מה שבטוח הוא שלא שהתכוונתי לעשות את הביקור החד־פעמי שלי במרכז לטיפול בחיות נכחדות למנהג קבוע, ממש לא, בעיקר עכשיו, כשהבחינות מתקרבות והמורה ללשון מנופפת בספר הלימוד כאילו היה התנ”ך (או להבדיל - העותק היחיד של הכרך הסודי של הארי פוטר שמעולם לא פורסם ויועד רק למתי מעט), ומכריזה הַשְׁכֵּם והַעֲרֵב שאם לא נדע להטות את כל המילים בכל הבניינים האפשריים, לא נצליח - לעולם - להוציא משפט שלם מפינו.
שזה משהו שעלי ממש אי אפשר להגיד...
ובכל זאת מצאתי את עצמי מטפלת בשמשון כמעט בכל יום...
וכאן, כמובן, עולה השאלה המתבקשת - מה לי ולעופות דורסים או לעופות בכלל?
ובכן, למרות מאמצֵי־העל של סבתי הביולוגית האחת, סבתא בְּרוּניה, למנוע מכל צאצא שלה מלחזור על טעות חייו של סבא אורי ולהתעניין בבעלי חיים, הרי איתי היא נכשלה!
ובעברית קלה: סבא אורי הוא אוֹרְנִיתוֹלוֹג, חוקר ציפורים, ומאז סיים את לימודיו הוא יושב אי־שם בערבה ועוקב אחרי ציפורים. הבעיה החלה כשאשתו דאז, סבתא בְּרוּניה, לא הסתגלה לחיים במדבר, ולפיכך היא עשתה מעשה, עזבה את המדבר, נפרדה מבעלה, לקחה את שני ילדיהם וחזְרה אל הציביליזציה. מאותו היום היא עשתה כל מה שיכלה כדי שהילדים הפרטיים שלה ימצאו תחביבים תרבותיים יותר מאשר לחקור ציפורים.
מה שקרה היה שדודי האחד, איתמר, אמנם נכנע וּויתר על אהבתו לטבע לטובת לימודי ההנדסה, אבל בסופו של דבר הוא ברח עד קצה תבל כדי להשתחרר מלפיתת החנק של אמו הפולנייה והיום הוא חי במקום הכי נידח בעולם, בגינאה הצרפתית, שם הוא עובד כמהנדס בתוכנית החלל הצרפתית. ואמי, לעומת זאת, מצאה לה מפלט בעיסוק הכי מטורף שיכולה היתה לבחור - ולגרום בכך לאמה להיעדר, לפחות למשך חודש ימים, ממפגשי הפולניוֹת מול קלפי הברידג’, מחמת הבושה - משפצת רהיטים עתיקים.
אלא שמסתבר שהגֶנים המשפחתיים חזקים יותר מכל הניסיונות הפולניים להדביר אותם, ואני, מה לעשות - חובבת ציפורים, כמעט כמו סבי.
וכך מצאתי את עצמי במקום שהכי התאים לי - מול הנשר הפצוע, שהיה, לדעת כל הסובבים אותו, מקסים יותר מכל בן אנוש, גם בשעה שהתקשה לנתר על שתי רגליו הבריאות ונפל על צידו בכל פעם שניסה להגיע לקצה התא ולקבל ממני את הליטוף היומי שלו.
מה שאומר שיחסי עם בני הכנף היו הרבה יותר מרחיבי לב מאשר אלו עם בני האנוש, בעיקר עם מעט הדוגמיות מן המין ההוא שבהן נתקלתי בחמש־עשרה שנותי. כי עד כמה שיכולתם כבר להבין, “הוא” עדיין לא צלצל ויש להניח שמעולם גם לא התכוון, בעיקר אם לוקחים בחשבון את הדרך המטורפת שבה נפגשנו.
...אף על פי שהמילה “נפגשנו” לא ממש מתאימה כאן, כי כל המפגשים (או המפגעים...) הראשונים שלנו נראו כמו סצנות מוטרפות מסרטיו הפארוֹדיים של מֶל ברוּקס.
...רק שאני לא בטוחה שאני רוצה לספר על זה...
אפילו שלמען האמת ההיסטורית אני חייבת לציין שזו לא היתה אשמתי שבעלי החנות הניחו בכניסה לחנות הספרים שלהם פירמידת ענק מספרים על בלש אפל, של סופר כושל שעמד לנאום בחנות, ואני, טוב, פשוט... פרצתי לחדר, נתקלתי בספרים, עפתי, ריחפתי, השתטחתי - וכל המגדל המפואר הזה קרס אחרי...
ו”הוא” עמד שם בפינה, יחד עם ידיד וידידה שלו, והתגלגל מצחוק, בשעה שאני הייתי שרועה על הרצפה, פשוטת איברים.
מצד שני, בפעם הבאה שנתקלנו זה בזה היה זה דווקא הוא שהתבזה - כשהכלב שלי קפץ עליו (באופן די מפתיע, אני חייבת להודות, ובחושך), והנער נדבק אל הקיר, בבהלת צלמוות, כמו טפט מכוער ועיקש שאינך מצליח להסיר מהקיר.
אלא שזה כלום לעומת חרפת העולם שהעטיתי על עצמי בפעם שאחרי זה כש... אוי! רק המחשבה על כך גורמת לי לבלגן בבטן כאילו מישהו שכח אותי בתוך מייבש כביסה, כי אני פשוט הקאתי על הנער הזה, על נעליו, ממש באמצע הרחוב...
ואם פָּרשׁתם בחלק הזה של הסיפור בזעזוע קל, הרי כל זה כאין וכאפס, או כמו פשוש בכלוב נשרים, לעומת הסצנה הביזארית הבאה, שבה נתקלנו זה בזה בבית שלו, כשבאתי לשוחח עם אביו, והוא עמד שם... אוי, ברררררר...
רק לחשוב על זה...
או־קיי - אם כבר התחלתי - בתחתוניו בלבד!
והוא עוד העז לחייך אלי...
ולפיכך כל בר־דעת יכול להבין מדוע העדפתי את הידידות עם בעלי כנף מכירי תודה וחיבה על פני יצורים מהמין הגברי ההוא...
ואם כבר אני חוזרת ומזכירה את שמשון ידידי, הרי חשוב לי לציין שבעיתון השמיטו פרק קטן אחד מהסיפור האמיתי, והוא, שאת הנשר האומלל הזה פצעו ממש אותם חיילים שהביאו אותו למרכז. בשעה שהחליטו לחגוג את סיום חודש האימונים הקשה שלהם ביריות שמחה, פגעו בדורס הזה, שריחף לו לתומו ממעל (אולי בתקווה לזכות במעט משאריות הבשר שישאירו אחריהם בשטח).
וכיוון שרוב המתנדבים במרכז לטיפול בחיות נכחדות בורחים מהמקום אחרי יומיים של עבודה, כשהם מגלים שעיקר המלאכה אינה ללטף את צווארם הנוצי של עופות הבר הנדירים אלא לנקות את תאיהם הספוגים בלשלשת, הרי האחראים במקום שמחו לקבל כל מי שהתמיד להגיע לכאן, ואפילו נתנו לי את הכבוד לבחור לנשר את שמו, בלי שטרחו להעיר לי ש”שמשון” הנ”ל הוא בעצם נשרית ולא נשר זכר...
ואולי הם פשוט חשבו שזו שסוחבת על גבה, זה חמש־ עשרה שנה, שם של בן, אך טבעי הוא שתבחר גם לנשרית שם גברי.