מבוך ההשתקפויות

00

אני משתוקק לעצום עיניים. זה טבעי. קלידוסקופ צבעוני, ניצוצות ומערבולת גיצי כוכבים – זה יפה, אבל אני יודע מה עומד מאחורי היופי הזה.

המצולות. מכנים אותן "דיפ", אבל לדעתי מצולות מצלצל נכון יותר. במקום תגית יפה, מתקבלת מילת אזהרה. "מצולות!" המקום שכרישים ותמנונים חיים בו. מקום שהשקט שורר בו, ומרגישים איך המרחב האין-סופי לוחץ, לוחץ לוחץ... מרחב שבעצם לא קיים.

בסך הכול הן די בסדר, המצולות. בדרכן, כמובן. הן מקבלות כל אחד. אין צורך במאמצים רבים כדי לצלול פנימה. אבל כדי להגיע לקרקעית ולחזור – זה כבר סיפור אחר. ראשית צריך לזכור שבלעדינו המצולות הן שטח מת. צריך להאמין בהן אך גם לא להאמין. אחרת יום יבוא, ולא תוכל לחזור.

01

התנועות הראשונות הן הקשות ביותר. החדר אינו גדול ובמרכזו עומד שולחן. צרורות של כבלים נמתחים בין המחשב לאל-פסק שעומד בפינה, ואז ממשיכים אל השקע. כבל דק מתחבר לקו הטלפון. ליד הקיר, על שטיח מפואר, עומדת ספה, וליד הדלת הפתוחה המובילה למרפסת ניצב מקרר קטן. רק הדברים הנחוצים. בדקתי את תכולת המקרר לפני חמש דקות, ואין חשש שארעב ביממה הקרובה.

אני מסובב את הראש שמאלה וימינה, ולרגע הכול מחשיך בעיניי, אבל זו רק שנייה. לא נורא, קורה.

"הכול בסדר, לוֹֹניה?"

הרמקולים מכוונים על עוצמה מרבית ואני מעווה את פניי ועונה: "כן. להנמיך את הווליום".

"ווליום להנמיך", מסכימה וינדוס הום. "להנמיך, להנמיך..."

"מספיק, ויקה..." אני עוצר אותה. זאת תוכנה טובה. צייתנית, נבונה וידידותית. היא גם קצת יהירה, כמו כל המוצרים של מייקרוסופט, אבל זה מה יש.

"בהצלחה", אומרת התוכנה, "מתי תחזור?"

אני מביט במסך. בתוך הילת הניצוצות הכתומים נחים פניה של אישה. פנים צעירות, חינניות, אבל בסך הכול לא משהו מיוחד. עייפתי מיופי.

"לא יודע".

"הייתי רוצה לקבל עשר דקות של אבחון עצמי".

"בסדר. אבל לא יותר מזה. בעוד עשר דקות אני אצטרך את כל המשאבים".

הפנים על המסך מתקמטות והתוכנה מבודדת את מילות המפתח.

"רק עשר דקות", התוכנה אומרת בצייתנות. "אבל אני שוב מסבה את תשומת הלב שלך לכך שרמת המשימות המוצבות לא עומדת תמיד בהתאם לזיכרון הפנימי שלי. מומלץ לבצע הרחבה של..."

"שתקי". אני נעמד. 'שתקי' היא פקודה מוחלטת שלא מאפשרת לתוכנה להתווכח. צעד ימינה, צעד שמאלה1... חה חה. לא, זה לא ניסיון בריחה, יותר כמו מאסר מרצון. אני ניגש למקרר, פותח את הדלת, מוציא פחית ספרייט ופותח אותה. המשקה מקרר את הגרון. זה כבר כמעט הפך לטקס – המצולות תמיד מייבשות את הגרון. אני יוצא אל המרפסת עם הפחית בידי. בחוץ יש ערב קיץ חמים.

בדיפטאון כמעט תמיד ערב. הרחובות מוארים בפרסומות והמכוניות האצות נוהמות בשקט. האנשים מתקדמים ומתקדמים בזרם תמידי. 25 מיליון תושבים קבועים – המגלופוליס הגדול בעולם. ממרומי הקומה ה-11 לא ניתן להבחין בין הפרצופים. אני מסיים לשתות את הספרייט, זורק את הפחית למטה וחוזר לחדר.

"לא מוסרי..." ממלמל המחשב. אני לא מגיב על כך ופונה למסדרון הכניסה לבית, נועל נעליים ופותח את הדלת. חדר המדרגות ריק ומואר. בורק מניקיון. בעודי מטפל במנעול, חרק קטנטן מנסה להתעופף פנימה מבעד לדלת הפתוחה מעט. אז הלאמרים2 שוב משתעשעים להם. אני עוקב במבט אירוני אחרי החרק העקשן. זרם אוויר קבוע נושב מתוך הדירה ומעיף אותו בחזרה החוצה. לבסוף נסגרת הדלת והחרק מתנגש בה בכוחותיו האחרונים. הבזק קצר והחרק נופל על הרצפה.

"להגיש תלונה לבעל הבית?" שואלת וינדוס הום. עכשיו קולה בוקע מתוך סיכות כסופות על דש החולצה שלי.

"תגישי", אני מאשר. אני כל הזמן שוכח להסביר לתוכנה שבעל הבית הוא אני עצמי ואנוכי.

המעלית ממתינה לי בקומה שלי. לרוב אני יורד במדרגות ובדרך מציץ בדירות האחרות. הרי זה לא שמישהו גר שם... אבל עכשיו אני ממהר. המעלית יורדת במהירות. אני פוסע על המדרכה ומביט לאחור, אולי אגלה את חובב החרקים? אבל אין אף אדם חשוד, כולם ממהרים לדרכם. סביר להניח שהחרק הופץ באופן נרחב ופשוט התעופף אליי. מדבירים אותם ברחובות, רודפים אחריהם בדירות, אבל החרקים לא נכחדים לעולם.

גם אני השתעשעתי פעם בשטויות מהסוג הזה. רק לעיתים רחוקות מאוד הצליחו החרקים להשיג מידע מעניין.

"לוניה, חברת 'פוליאנה' קיבלה תלונה משוכר מספר אחת".

"התעלמי", סיננתי ועקבתי במבטי אחר גבר שהלך על המדרכה. זה היה בהחלט מחזה! בן כלאיים של ארנולד שוורצנגר בצעירותו וקלינט איסטווד בזקנתו. מצחיק ביותר. הגבר שם לב למבטי הלועג והחיש את צעדיו.

אני מרים את ידי ובן רגע נעצרת לימוזינה צהובה על יד המדרכה.

"לוניה, התלונה שלך נגד חברת 'פוליאנה' זכתה להתעלמות!"

"בסדר, לא נורא".

זה יכול להימשך ככה לנצח, אבל כרגע אין לי זמן למשחקים... אני נכנס לרכב. הנהג, בחור חייכני בעל תסרוקת מוקפדת ולבוש בחולצה מעומלנת, מסתובב אליי. אני מעדיף נהגי מוניות כשהם כאלה, מאומנים וממעטים בדיבור.

"חברת 'דיפ הסעות' שמחה לארח אותך!"

הוא לא נוקב בשם שלי – התוכנה עצרה את המונית באופן אנונימי.

"כיצד תבחר לשלם את החשבון?"

"ככה". אני עונה ומוציא את האקדח מהכיס. אני נותן לבחור מכה חזקה ברקה. הוא מנסה להגן על עצמו, אך לא מספיק. אני מביט בפניו החיוורות, מטלטל אותו בצווארונו ומצווה: "רובע 'אַל-כָּבַּאר'".

"הכתובת הזו לא קיימת", אומר הנהג. הוא הלום וכנוע.

"אל-כבאר. שמונה-שבע-שבע-שלוש-שמונה. קוד פשוט מאוד נותן גישה לרשימת הכתובות של 'דיפ הסעות'. יכולתי לא להכות את הנהג, אלא שאז הייתי נאלץ להשאיר את פרטי הנסיעה ברשומות החברה.

"ההזמנה נקלטה", מחייך הנהג. הוא חזר להיות עליז ומועיל. המכונית מתחילה לנסוע. אני מביט מהחלון ורואה את האורות המרצדים בשכונות המגורים הגדושות עד להתפקע בגורדי שחקים המלאים באספסוף של דיפטאון. וכמובן את משרדי העסקים הענקיים והמפוארים. הנה הבניינים הארוכים והאפורים של חברת IBM, הארמונות המפוארים של MICROSOFT, המגדלים האווריריים של GOOGLE והמשרדים הצנועים יותר של חברות מובילות נוספות בתחום המחשבים.

מובן שיש גם הרבה מאוד משרדים של חברות שמוכרות רהיטים, מזון, נדל"ן, משרדי תיירות, חברות תחבורה, מרפאות... כל חברה שיש לה כושר הישרדות מינימלי שואפת להקים נציגות משלה בדיפטאון.

'דיפ הסעות' משגשגת בדיוק על הקרקע הפורייה הזו. טיול ברגל ברחבי העיר הוא חוויה ארוכה מדי. אנחנו דוהרים בכביש המהיר, מאטים בצמתים, נכנסים למנהרות וחוצים מחלפים. אני מחכה. יכולתי להורות לנהג לנסוע בדרך הקצרה ביותר, אבל זה היה מאלץ אותו ליצור קשר עם המרכזייה ואני הייתי מותיר עקבות...

העיר מסתיימת פתאום – כאילו סכין עצומת ממדים חותכת את חומת הארמונות ואת גורדי השחקים. כביש מעגלי, ומייד אחריו יער. יער עבות, עתיק יומין, המרחיק מההמולה את מי שאינו מעוניין בפרסום.

"תעצור", אני אומר כשאנחנו חולפים על פני סבך עצי מנגו טרופיים ועל פני יער רוסי רגיל לגמרי.

"ליד השביל הבא".

"עוד לא הגענו לאל-כבאר, זה עוד רחוק", אומר הנהג.

"עצור".

המכונית נעצרת. אני פותח את הדלת ונסוג צעד אחד מהלימוזינה. הנהג ממתין בצייתנות וגם אני ממתין – להפוגה בתנועה על הכביש. אין לנו צורך בעדים. כשסוף כל סוף מתרוקן הכביש אני מכוון לעבר המכונית ויורה. האקדח משמיע נקישה שקטה. הרתע חלש, אך המכונית ניצתת בבת אחת. הנהג יושב ומביט קדימה. חולפות כמה שניות ובחברת 'דיפ הסעות' יש נהג אחד פחות.

נהדר, זה ייראה כמו תעלול של כנופיה שיכורה. אני פונה אל היער.

"לא מוסרי..." ממלמלת וינדוס הום דרך הסיכות.

"סיימת עם האופטימיזציות?"

"כן".

"בסדר, עכשיו אני זקוק לעזרה. חפשי את הסליק בעל הקוד 'איוון'".

"העץ המאיר", מיידעת אותי התוכנה.

אני מביט סביבי. הנה הוא, עץ אלון עצום ממדים. העץ מרצד בצבע כחול מכושף, עבורי בלבד. אני מתקרב, מכניס את ידי אל תוך גזע העץ ושולף משם חבילה גדולה וכבדה. אני לובש חולצת פשתן לבנה ומכנסיים ומהדק אותם בחגורה מקושטת. לאלה מצטרפת חרב קצרה בנדן ועוד כמה חפצים קטנים בכיס. לפני כמה ימים יצרתי את הסליק באופן בלתי חוקי, באמצעות אחד ממחשבי הנהלת הרכבת במחוז קווקז. המתכנתים שלהם לא חזקים במיוחד ויעבור זמן רב עד שהם ישימו לב לפריצה הקטנה הזו.

"איפה פלג הנחל?" אני שואל.

"מצד ימין".

אני רוכן מעל המים הזורמים ומביט בהשתקפות שלי. אחר כך אני מכה בה בכף ידי כמה פעמים ומתחיל לעבור עם האצבע ולמחוק את הדמות שלי. מתוך המראה הרוטטת מתחילה להופיע במקומי דמות גבוהה ואיתנה בעלת שיער בלונדיני. הפנים ידידותיות ותמימות להחריד.

אני אומר תודה לתוכנה ואז מתיישר. אני עומד ומתפעל ממראה היער. לעזאזל, עבר זמן רב כל-כך מאז יצאתי מגבולות צחנת העיר.

"הלא לי מחכה אתה, איש צעיר?" קול שואל מאחוריי. אני מסתובב ומבין סבך השיחים יוצא זאב ענק בגובה חזי.

"אולי לך", אני עונה וסוקר את הזאב בהתפעלות. לכל השדים והרוחות הוא פשוט מרשים! הוא באמת אפור, ולא סתם אפור, אלא הגוון האפור המיוחד שנוצר מתערובת של שערות שחורות וכסופות. במקומות מסוימים הפרווה הייתה מלאת קשרים ואל כפתו הימנית נדבק דרדר.

"אולי לאכול אותך כדאי, איש צעיר?" שואל הזאב בחיוך חושף שיניים. הניבים שלו צהובים, כשל אדם מעשן ואחד מהם שבור עד השורש. חתיכת זאב בוגר ומנוסה.

"למה תתפאר בלי סיבה? האם תרצה לטעום חרב אביר בקיבה?" אלתרתי "במקום לברבר הצע את שירותיך!" הזאב מחייך ומתיישב.

"ואיך ישלם האביר בטובו?"

"ב-3,000 ירוקים", אני מבשר לו. הזאב מהנהן בקורת רוח ומשפשף את פרצופו בעזרת הכפה. הוא שואל: "אל-כבאר?"

"בינגו".

"המשימה?"

"גניבה".

"מי המזמין?"

אני מושך בכתפיי. התשובה רטורית בדיוק כמו השאלה. המזמינים לא אוהבים להזדהות.

"טוב ננסה", מחליט הזאב. "אתה מוכן?"

"לחלוטין".

"שב".

"אני מטפס על גבו של הזאב והוא מתחיל לרוץ דרך היער בדהרה קלה. אני מתחמק אינסטינקטיבית מענפים והזאב מצחקק בשקט. טוב, שייהנה לו.

בתוך כמה דקות אנחנו יוצאים בדהרה מהיער. כעת משתרע תחת רגלינו חול צהוב. חם, חם כל-כך. משבי האוויר מכריחים אותי לצמצם את עיניי. לפניי תהום ברוחב של מאה מטרים לפחות, ואחריה עיר מזרחית. מסגדים, כיפות בניינים, כולם בגווני כתום-צהוב-ירוק. די יפה, למען האמת. במרחק לא רב, מעל התהום, תלוי, הממ, נקרא לזה גשר. חוט דק כמיתר, שקצהו האחד על החומה המקיפה את העיר, ואת הקצה השני מחזיק בידו פסל אבן מכוער בגובה עשרה מטרים. הפרצוף של הפסל פשוט דוחה.

"זאת הולכת להיות חתיכת עבודה", מציין הזאב. "אתה בטוח ששילמו לך מספיק עבורה, הנסיך איוון?"

"אלוהים יודע..." אני אומר לו וסוקר את הפסל. "בעניין הגשר הזהירו אותי..."

"מה גונבים בכלל?"

"תפוחים בשלים".

"אם כך, זאת הסיבה למסיבת התחפושות3..." הזאב שוב מצחקק. "ומה יש בתוך התפוחים?"

"לא יודע". אני קופץ מגבו של הזאב, ונעמד כשידי על פרוותו. "תקשיב, אני כבר חוזר, רק הולך לשתות רגע לימונדה..."

"לך על זה", אומר הזאב ומביט סביב.

אני עוצם את עיניי.

מצולות-מצולות אני לא שלכן... שחררו אותי מצולות...

נרתעתי. קמתי, וראיתי מול עיניי את המסכים הקטנים ועליהם המדבר, התהום, הפסל והעיר הנגלית באופק. הכול צויר ממש לא רע. לאל-כבאר יש מעצבים טובים.

הקסדה הווירטואלית כבדה. זה הדגם המתוחכם ביותר שיצא לשוק מבית חברת סוני. הדגם מצויד במסכי צבע מצוינים, רמקולים מעולים, מיקרופון מובנה ומאוורר הנושב על הפנים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כרגע זה שרב מדברי... הורדתי את הקסדה והנחתי אותה על השולחן על יד מקלדת המחשב.

על המסך הופיעו פנים נשיות מוכרות ומהרמקולים בקע קול: "לוניה, אתה קוטע את הצלילה?"

"לא, חכי".

בעולם האמיתי החדר שלי נראה בדיוק כמו החדר הווירטואלי. פרט לכך שמעבר לחלון לא נשקף הערב הקיצי של דיפטאון, אלא הסתיו הגשום של סנקט פטרבורג. גשם קל מטפטף ורכב מצפצף במרחק. פתחתי את המקרר והוצאתי פחית ספרייט. עכשיו נשתה באמת... לא התאפקתי והצצתי מהמרפסת למטה. הפחית הריקה שזרקתי למטה בעולם הווירטואלי כמובן לא הייתה שם. אין מה לעשות, חוץ מאשר להיפטר מההבדל.

השיער שלי היה ספוג זיעה ולכן ניגבתי אותו בחולצה שהייתה זרוקה על הכיסא. התיישבתי ליד המחשב ובדקתי את הכבל המחבר בין החליפה הווירטואלית ללוח הדיפ של המחשב. החליפה פעלה והאטה במקצת את צעדיי, כאילו אני צועד על חול. רגל שמאל נגררה קצת יותר חזק – שוב כשל של המערכת. לא נורא, אחר כך נכייל אותה.

חבישת הקסדה שוות ערך לדחיפת הראש לתוך תנור. הממזרים של אל-כבאר סידרו את תנאי הסביבה הכי לא נוחים שיכלו לחשוב עליהם...

אני שוב מביט בעולם הווירטואלי, אבל כרגע הוא עדיין לא מציאותי, כמו סרט מצויר באיכות נמוכה. התמונה מגורענת, יפה אך מצוירת ביד גסה. יותר מזה המחשב לא יכול לעשות. וגם אין צורך, מהן המצולות ללא האדם?

מצמצתי, הרפיתי את השרירים וניסיתי להיכנס לעולם הווירטואלי באופן עצמאי. כמובן הניסיון לא מצליח. אני לא במדבר, אלא בבית יושב מול המקלדת... אין ברירה אלא להושיט את היד ולהקליד את הפקודה.

deep
ועכשיו "הכנס".

מעל המדבר מבזיקה קשת הצבעים של תוכנת הדיפ. רגע אחד אני עדיין רואה את המסכים הקטנים ואת הריפוד הרך של הקסדה, וברגע הבא התודעה שלי מתחילה לאבד מיקוד. המוח מנסה להתנגד, אבל אין לו שום סיכוי... תוכנת הדיפ עובדת על כולם.

אלא שלפעמים אפשר למצוא אנשים שלא מאבדים לחלוטין את הקשר עם העולם האמיתי. אחד מכל 300,000 איש בערך מסוגל לצאת באופן עצמאי מהמצולות. הם נקראים דייברים.

אני אחד מהם.

הזאב מחייך אליי חיוך ציני.

"הרטבת את גרונך, אביר?"

"כן".

אני בוחן את עצמי – האם הכול כשורה? הגוף שלי בעולם הווירטואלי הוא ציור לא מתוחכם מדי והמחשב משדר אותו לנקודה כלשהי בדיפטאון וסביבתה. אך החרב התלויה מהחגורה והחפצים שבתיק, לעומת זאת, הם לא סתם ציורים. אלא תגיות, קטעי הפעלה של תוכנות שעומדות להיות הכרחיות.

"התוכנית היא כזאת", אני מחליט, "אני חוצה את הגשר לבד. אחר כך אני מוציא את השלל ואז אנחנו עפים מפה".

"החלטה שלך", מסכים הזאב.

אני פוסע על החול. הרוח החמה לא מוותרת ונדמה שגרגירי החול מעקצצים בעיניים. הקסדה לא אחראית לתחושה הזו. המוח שלי הוא שיוצר את התחושות שמדבר אמיתי אמור לעורר.

הפסל נראה עכשיו קרוב ואמיתי יותר. הראש שלו מקורנן והפה פעור ומלא שיניים. כפותיו מתפקעות משרירי אבן. זה כנראה שד עִפרית. אני די חלש במיתולוגיה הערבית. ידו השמאלית סגורה בחוזקה סביב חוט דק.

גשר העשוי משערת סוס.

*המשך הפרק בספר המלא*