העולם סגור לרגל שיפוצים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם סגור לרגל שיפוצים

העולם סגור לרגל שיפוצים

4 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אבי גיל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

אבי גיל

אבי גיל הוא סופר ישראלי שכיהן כיו"ר מדור הספרות במועצה הישראלית לתרבות ואומנות של משרד התרבות. 

חיבר שני ספרי ילדים: "החמור שרצה להיות אוטו" ו"כשבוז'יקה וסבתא באו לבקר". כתב שני רומנים למבוגרים: "ואין חרוז למוות", "אהבה זרה", "העולם סגור לרגל שיפוצים".

פרסם בנוסף גם כמה סיפורים במוסף הספרות של "הארץ", שזכו לתהודה גדולה, וכן מאמרי מחקר וביקורת בתחום התרבות, בספרים, בכתבי-עת מקצועיים ובמוספי תרבות, בעיתונים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"הארץ". 

תקציר

ב"העולם סגור לרגל שיפוצים", ספר הקורונה הראשון בישראל, מכונסים שמונה-עשר סיפורים קצרים, משעשעים ומרגשים שכתב אבי גיל אודות תקופת הסגר: אשה המבקשת ממנהיג כנופיית פשע, להדביק את בעלה בקורונה, ובכך לחשוף את מסע בגידותיו. גבר הנתפס רחוק מדי מהבית וניצל מידי הפקחים, בזכות תושיית ילדים זרים, המכנים אותו "אבא". צמד אחים, המנצלים את מגבלות הסגר, על מנת למנוע מאחיהם הצעיר ששב מחו"ל את בשורת מות האם. ספרנית התולשת את הדפים האחרונים של הספרים המושאלים כדי להכריח את הקוראים להשיבם לספריה.
 
הרומאנים של גיל "ואין חרוז למוות" ו"אהבה זרה" נעו על קו התפר שבין ריאליזם וסוריאליזם. כעת  נזקק הסופר לשכלל עוד יותר את יכולת התבוננותו החדשנית על העולם, והוא עושה זאת בהצלחה. 
 
וכך כותב בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ" על הסיפורים: "המבכים את מיעוט ההומור והארוטיקה בספרות הישראלית והסולדים מרצינות היתר שבה היא מתייחסת לעצמה, ימצאו את מבוקשם בסיפוריו של אבי גיל, הגדושים בשמחת העקיצה, המסירים קליפה ועוד קליפה מאצטלת החשיבות העצמית, הצדקנות והכובד הבלתי נסבל של חיינו, ובדמיון עשיר ואינסוף המצאות הם מאפשרים לנו להמריא בכדור פורח מעל למציאות  ולהתבונן עליה דרך עיניו המשועשעות של מחברן."
 
בפתח הדבר לרומאן כותב גיל: "בעוד עשרים שנה נספר, שחיינו בתקופה בה "העולם נסגר לרגל שיפוצים", ולא יאמינו כי היינו ספונים בבתים, תרים נואשות אחר מדען, נשיא, פילוסוף, רב או כומר שיפרשו תחת האדמה הרועדת, אמת יציבה ובוטחת. לכודים בד' אמות ומביטים בהשתאות ובקנאה בלהקות קופים מדלגות בכרכי תאילנד, בקנגורו המנתר ברמזור ירוק באוסטרליה ובמשפחות חזירי בר, שהוכיחו כי חיפה אינה רק עיר שינה."
 
"העולם סגור לרגל שיפוצים" הוא ספר מזכרת לתקופת הקורונה, אך גם דרך מהנה לבחון את חיינו החדשים וחיינו הישנים.

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
בעוד עשרים שנה נספר לילדים או לנכדים, שחיינו בתקופה בה ״העולם נסגר לרגל שיפוצים,״ והם יתקשו להאמין. אפשר שגם אנחנו לא נאמין, ודאי לא נבין.
 
לא נבין כיצד בן רגע הפכנו מאזרחי העולם החופשי, ואדוניו, הבאים ויוצאים מבעד לשעריו המופלאים, לנתיניו של העולם. ספונים בבתים ותרים נואשות אחר מדען, נשיא, פילוסוף, רב או כומר שיפרשו תחת האדמה הרועדת, אמת יציבה ובוטחת.
 
לכודים בד’ אמות ומביטים בקנאה משתאה בלהקות קופים מדלגות בכרכי תאילנד, בקנגורו המנתר ברמזור ירוק באוסטרליה, ובמשפחות חזירי בר, שהוכיחו כי חיפה אינה רק עיר שינה.
 
מאות מיליוני אנשים ניצלו את תקופת הסגר שנכפתה עליהם להתבוננות פנימית וחיצונית, כדי לגלות את מה באמת אוהבים ולמה הם מתגעגעים. אנשים רבים, מקצה העולם ועד קצהו האחר, הבטיחו לעצמם, לשמור טוב יותר על כדור־הארץ, לשמור על עצמם, לשנות הרגלים, לחזור לעולם הנפתח אט אט מחדש, טובים יותר. חלקם, ודאי יעשו זאת, אחרים ישכחו ויחזרו למסלול חייהם הרגיל.
 
ישנם רבים הסבורים כי קורונה היא בסך הכול ״שפעת עם יחסי ציבור״ ואלמלא הדהוד מעללי הווירוס בתקשורת הדיגיטלית, עוצמת הבהלה והנזקים מהשפעתו הייתה פחותה ברבבות מונים. מוקדם עדיין לקבוע מי צודק, אך על דבר אחד אין חולק, נגיף קורונה המחיש לכולם כי לצד המלחמות בין העמים והתרבויות, יש צורך לרכז מאמץ גלובלי על מנת להצליח להגיף את הנגיף.
 
גם מנהיגי מדינות הבינו כי זו לא העת להתבדלות, ודאי לא לתחרות. רק שיתופי פעולה חוצי יבשות, הזרמת מידע, תיאומים גלובליים וסגירת גבולות, יאפשרו לבסוף את פתיחת הגבולות, ובהמשך, אולי גם את טשטושי הגבולות בין טריטוריות עמים ותרבויות.
 
המושג ״אפקט הפרפר״, המסמל יותר מכל את תאוריית הכאוס, זכה לעדנה מחודשת בתקופת התפשטות הנגיף.
 
תאוריית הכאוס צברה תאוצה לקראת סופה של המאה העשרים, ומוכרת בזכות הביטוי ״אפקט הפרפר״. ״האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל, עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?״ הייתה כותרת הרצאתו של המדען אדוארד לורנץ, משנת 1972. לורנץ, הסביר כיצד משק כנפי פרפר, עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה, שיגרמו לבסוף להופעת סופת טורנדו.
 
נגיף קורונה הדגים הלכה למעשה, כיצד משק כנפי עטלף בעיר ווהן, בירת מחוז חוביי בסין, גורם לאלפי מתים באיטליה ומשתק כמעט לחלוטין את בירת העולם ניו־יורק.
 
בשעת כתיבת שורות אלה, העולם משחרר עצמו בהדרגה מהסגרים והסייגים שכפה על עצמו. הרחובות השוממים שבים ומתמלאים באנשים, והשמיים הולכים ומתמלאים במטוסים.
 
רגע לפני שנתרגל למה שהיה, או למה שיהיה, בחרתי להנציח את תקופת הקורונה באמצעות סדרת סיפורים קצרים, אשר בכל אחד מהם מובא היבט משעשע וייחודי של התקופה.
 
 
קריאה מהנה!
 
מאי - 2020, גן־יבנה — ישראל
 
 
 
 
סגן יו״ר ועד גברי המקלט
 
 
שלושה פקחים מקיפים אותי, מבקשים תעודה מזהה. אני מחפש בכיסי את רישיון הנהיגה ונזכר כי הותרתי כל סימן מזהה בבית, מחשש לאבד את התעודות במהלך הריצה. ואולי עדיף שלא יצליחו לזהות. הבית נמצא במרחק שני קילומטר מ״זירת הפשע״, ועל פי ההנחיות החדשות, מותר להתרחק עד מאה מטר מהכתובת הרשומה בתעודת הזהות.
 
הראש עובד מהר, מחפש פתרונות: להתחנן על נפשי? לבקש קנס מופחת? אולי להימלט בריצה? הפקחים נראים לי כבדי תנועה. בספרינט קצר ומפתיע, אני יכול להיעלם בעיקול הרחוב. ראש החוליה מניע את האופנוע, כמו רומז לי לחפש אלטרנטיבה אחרת. ואז שואל בתקיפות:
 
״איפה אתה גר?״
 
״פה, לא רחוק,״ אני מצביע לכיוון אשכול בתים צמודי קרקע.
 
״איפה בדיוק?״ הוא מקשה, ואני ממקד את ההצבעה ומבקש ממנו להתבונן ברחוב הולנדי סמוך, שאליו מתנקזים ששה פתחי חצרות בתים, מנסה להרוויח זמן.
 
ראש החוליה שולף אזיקים, ומתקרב אליי במבט כעוס.
 
״אם תמשיך להתחכם תקבל קנס גם על הפרעה לפקח במילוי תפקידו.״
 
הפקח מבקש שאושיט את ידיי קדימה כדי לאזוק אותי. אני מרכין ראשי בהכנעה, ואז נשמעות קריאות מחצר זרה ״אבא! אבא!״ אני מרים את ראשי, מחפש אבא אבוד, הנמצא בסביבה, אך הרחוב ריק. אני סורק במבטי את שלושת הפקחים, מנסה לזהות שביב חיוך, לנוכח הילדים המזהים את האבא האובד שלהם מבעד לכובע ולמדי הפקח הכחולים, אולם פניהם חתומות. יתכן שבתוקף תפקידם הם מנועים מהפגנת רגשות, ומיד כשיסיימו לרשום לי את הדו״ח, ירוץ כל אחד מהם אל עבר ילדיו, יניפם אל על וישוב בפנים קורנות למלא דו״חות נוספים.
 
״אלה הילדים שלך?״ שואל אותי סגן ראש חוליית הפקחים. לפני שאני מספיק לענות לו הוא כבר משיח בפניי את צרותיו.
 
״בעצם אני זה שהייתי צריך היה להיות ראש החוליה, אבל בגלל פוליטיקות קטנות אני תקוע בתפקיד הסגן עד הפנסיה״.
 
אני מתבונן בילדים הקטנים, הלא מוכרים, ממלמל משהו, כשלפתע זרועות קטנות ועדינות עוטפות את ברכיי בקריאת שמחה. ״אבא! אבא!״ אני מרכין את ראשי ומבחין בילד קטן וזר המחבק את רגליי. אליו מצטרפת ילדה קטנה הרצה לעבר זרועותיי שעדיין מושטות אל האזיקים. אני אוסף את הילדה אל חיקי ומנשק אותה על מצחה, מופתע מאוטומטיות הפעולה. פעמים רבות כל־כך, נהגתי לאסוף את ילדיי אל חיקי, ונדמה היה לי כי הזמן השכיח ממני הרגל זה. והנה עדיין טבועה בי תנועת האיסוף של הילד הקטן מגובה הרצפה, הצמדתו לחזי והטיית הראש לעבר מצחו.
 
אם הפקחים יאמינו שאלה אכן ילדיי, ודאי יפטרו אותי מהקנס, אני חושב לעצמי. הם מביטים בי בחשדנות, מבקשים להבין האם מדובר במתחזה, שאימץ לעצמו ילדים, באופן זמני. שני הילדים כבר אוחזים בידיי ומפצירים בי: ״בוא הביתה — אמא מחכה לך.״
 
מבולבל אני מנסה להבין את המתרחש, והם כבר מובילים אותי לעבר חצר זרה. בעקבותיי צועדים בנחישות שלושת הפקחים. הספק והתהייה ניכרים במבטם. שיבה הרי זרקה בשערי, רגליי כושלות, וניכר כי מזמן כבר אינני אב צעיר. למרות מצב רוחי העגמומי, אני מנסה להקליל את תנועותיי, כדי להיראות צעיר יותר בפני הפקחים. חדוות הילדים לנוכח האב האבוד שמצאו מעודדת את רוחי קמעא, וכמו נוסכת שמן במפרקי רגליי החלודים. השכנים יוצאים אל החצרות, נועצים בנו עיניים תמהות, בוחנים גם את משלחת מלאכי רעים, הצועדת בעקבותינו. שער חצר הבית סגור. כדי לפותחו יש להקיש את קוד הכניסה. אני מתמהמה, מנסה לנחש את המספרים הנכונים.
 
״תלחץ כבר על הכפתורים,״ נוזף בי ראש החוליה.
 
״אבא, תן לי ללחוץ,״ זועקת הילדה ומצילה אותי. אני שב ומגביה אותה. היא שולחת זרועות קטנות אל לוח הלחצנים והשער נפתח. צעדיי הולכים וקטנים, אך הילדים, המנחשים כנראה את העתיד לבוא, גוררים אותי במרץ אל תוך סלון ביתם.
 
״אבא בא, אבא בא,״ הם צועקים לעבר האישה הצעירה והנאה, העומדת על שרפרף ומסדרת את ארונות המטבח, לקראת הפסח.
 
״תפסיקו להפריע ולכו לחדרים״, היא מהסה אותם, ואינה טורחת לסובב את ראשה.
 
״אבא בא, אבא בא,״ הם מוסיפים לצעוק בחדווה מבוהלת.
 
״תסתמו את הפה כבר ועופו לחדר״ היא שואגת, והילדים לוחשים לה ״אמא, יש לנו גם אורחים.״
 
האשה מסתובבת ומביטה בגבר הזר ובשלושת לובשי המדים. אני מחייך לעברה במבוכה, ומניף לצדדים את ידיי, הכמעט אזוקות.
 
סגן ראש החוליה תופס פיקוד על הסיטואציה ושואל אותה ״גברת, זה הבעל שלך?״ היא מתבוננת בי, בגבר חסר האונים, ואינה מגיבה.
 
״זה הבעל שלך?״ הוא שואל כמעט בצעקה. האישה, יורדת מהשרפרף, מתקרבת אליי במבט מוזר, לרגע נדמה לי שהיא מתכוונת לנשק אותי, כשלפתע היא פורצת בצעקה:
 
״מה אתה עומד כאן כמו גולם?! לך כבר לחדר שינה ותחליף את הארון חורף בקיץ.״
 
הילדים מובילים אותי לחדר השינה, ואני ממהר לסגור את הדלת, מספיק עוד לשמוע את האישה ממשיכה לצעוק: ״ואל תשכח להתקלח ולשטוף ידיים טוב טוב, לפני שאתה נוגע בבגדים.״
 
הפקחים מתנצלים וחומקים החוצה לחפש קורבן אחר.
 
אני נרגש מהמאמץ שעושה האשה הלא מוכרת למעני. נדמה לי כי בקשתה ממני כי אתקלח, הייתה המסמר האחרון בארון השכנוע של הפקחים. אם כך, אין ברירה, אני צריך להמשיך לשחק את המשחק. אני נכנס למקלחת, מתפשט במבוכה, שוטף את הגוף במהירות, חושש פן מישהו ייכנס תוך כדי מקלחת. מתלבש בזריזות ומבקש לחזור לביתי, אך האשה עוצרת בעדי. בחיוך מפתה היא לוחשת: ״אתה לא באמת צריך לסדר את הארון בחדר השינה, אל תדאג. עוד מעט יעלה בעלי והוא כבר יעשה את זה.״ מניין יעלה בעלה, אני תמה, מן השאול? ״ומה אעשה, בינתיים?״ אני שואל אותה.
 
״הישאר עם הילדים,״ היא אומרת לי, ״שחק איתם קצת, הם כל הזמן לבד בבית, כל־כך חסרה להם דמות גברית.״
 
אני מתלבט אם לשאול היכן האבא, אך חושש מהתשובה.
 
״צא החוצה לחצר, שחק איתם כדורגל,״ ספק מציעה, ספק מצווה, בחיוך מעוות. היא מגישה לי מכנסי ספורט קצרים וחולצת טריקו שעליה כתוב ״אבי הדברות.״
 
״של בעלך?״ אני שואל במבוכה.
 
״מישהו שכח אצלי פעם,״ היא מחייכת, חיוך מסתורי. ״תזכור להכניס אותם הביתה לפני שלוש, כדי שיספיקו לשיעורי הלמידה מרחוק. אתה צריך לעזר להם להיכנס לשיחות זום, ולהיות לידם, בכל זמן השיעור.״
 
״ואחר כך מה?״ אני שואל בפחד. ״חוזר הביתה?״
 
״הפקחים מסתובבים בחוץ כל הזמן, חבל להסתבך, הם יכולים לתת קנס כפול ואפילו משולש, על ההתחזות שלך.״
 
״ובערב מה?״ אני מתעקש.
 
״אתה מקלח אותם ומכין להם ארוחת ערב.״
 
״ואז יכול ללכת הביתה? את יודעת בטח מחכים לי, דואגים לי.״
 
״תראה במקרה של חריגות חמורות מהנהלים, אתה יכול אפילו להיעצר.״ היא נוזפת בי.
 
״בסך הכול רציתי קצת להתאוורר מהבית,״ אני מתנצל בפניה, ״אני אדם פשוט, ולא ראש כנופיית פשע.״
 
״הפרת את מרחק מאה המטרים מהבית, התחזית למישהו אחר, ובנוסף הסתובבת בלי מסכה, אתה ממש סיכנת את שלום הציבור, חבל לבלות את הלילה בכלא. בוא תישאר פה, נסה חיים חדשים. מה יש כבר להפסיד?״היא אומרת לי במבט פתייני.
 
נסער אני מחפש את הטלפון הנייד שלי, ונזכר שהותרתי אותו בבית, מחשש שהשב״כ יאכן את מיקומי. אנסה להימלט במהלך משחק הכדורגל עם הילדים בחצר, אני חושב לעצמי. מדי פעם בועט את הכדור בחוזקה אל מעבר לגבולות החצר, ואז מתנדב לרוץ ולהביא אותו, מתוך תקווה שתימצא הדרך משם להגיע לביתי. תכנית ההימלטות אינה צולחת, בכל פעם שאני יוצא מגבולות החצר, צצים שלושת הפקחים, כאילו משום מקום וצועדים לעברי. אני ממהר לשוב לחצר הזרה.
 
בתום משחק הכדורגל, עוברים הילדים להכנת שיעורי הבית, ואני ישוב לידם מסייע בכל הנדרש. לאחר מכן אני פונה לנוח, כדי לאגור כוחות עבור ארוחת הערב ומקלחות הילדים. זיכרון מתוק של מקלחות ילדיי הקטנים שב ומציף אותי. ובעקבותיו, גם טיול קסום בפרדסי האשכוליות, הסמוכים לבית. ברגע שנודדות מחשבותיי אל אשתי הדואגת, מעירה אותי האשה הזרה, בליטוף קל, ומרמזת לי כי הגיע הזמן לקרוא לילדים סיפור שלפני השינה. היא תוקעת בידי את הספר ״מקס ומוריץ״ ונעלמת בחדר השינה שלה.
 
מיד לאחר שהילדים נרדמים, פונה אליי האשה הנאה, לבושה בכתונת לילה כחולה ומעט חשופה ולוחשת לי ״אתה יכול לרדת למרתף״. היא מובילה אותי למדרגות העץ החצי נסתרות, המתעקלות בחדות מפתיעה לעבר מבואה אפלולית, אשר מבעדה כבר נשמעות נהמות שקטות של גברים. נדהם, אני מבחין במספר גברים, הרכונים לעבר מסכי טלוויזיה גדולים, שקועים בערוצי הספורט, תוך שתיית בירה ושיגור קריאות עידוד לוחשות לעבר הגברים החסונים והנמרצים אשר רצים על המסך.
 
בכניסה למרתף ממתין לי גבר כהה בגופיה לבנה: ״גם אותך תפסו הפקחים מול הבית שלה?״ הוא שואל.
 
״כן,״ אני עונה לו מבולבל. ״בוא, כנס״ הוא מרגיע אותי, ״אדאג לך לכל מה שצריך.״
 
״מי אתה?״ אני שואל אותו.
 
״אני סגן יו״ר ועד גברי המקלט, נלכדתי כאן ראשון, ולפי הוותק הייתי צריך להיות יו״ר הוועד, אך האשה מלמעלה הסבירה לי, שבעלה מרגיש לאחרונה קצת מיותר וחסר, אז ויתרתי לו.
 
 
 
 

אבי גיל

אבי גיל הוא סופר ישראלי שכיהן כיו"ר מדור הספרות במועצה הישראלית לתרבות ואומנות של משרד התרבות. 

חיבר שני ספרי ילדים: "החמור שרצה להיות אוטו" ו"כשבוז'יקה וסבתא באו לבקר". כתב שני רומנים למבוגרים: "ואין חרוז למוות", "אהבה זרה", "העולם סגור לרגל שיפוצים".

פרסם בנוסף גם כמה סיפורים במוסף הספרות של "הארץ", שזכו לתהודה גדולה, וכן מאמרי מחקר וביקורת בתחום התרבות, בספרים, בכתבי-עת מקצועיים ובמוספי תרבות, בעיתונים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"הארץ". 

עוד על הספר

  • הוצאה: אבי גיל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'
העולם סגור לרגל שיפוצים אבי גיל
פתח דבר
 
 
בעוד עשרים שנה נספר לילדים או לנכדים, שחיינו בתקופה בה ״העולם נסגר לרגל שיפוצים,״ והם יתקשו להאמין. אפשר שגם אנחנו לא נאמין, ודאי לא נבין.
 
לא נבין כיצד בן רגע הפכנו מאזרחי העולם החופשי, ואדוניו, הבאים ויוצאים מבעד לשעריו המופלאים, לנתיניו של העולם. ספונים בבתים ותרים נואשות אחר מדען, נשיא, פילוסוף, רב או כומר שיפרשו תחת האדמה הרועדת, אמת יציבה ובוטחת.
 
לכודים בד’ אמות ומביטים בקנאה משתאה בלהקות קופים מדלגות בכרכי תאילנד, בקנגורו המנתר ברמזור ירוק באוסטרליה, ובמשפחות חזירי בר, שהוכיחו כי חיפה אינה רק עיר שינה.
 
מאות מיליוני אנשים ניצלו את תקופת הסגר שנכפתה עליהם להתבוננות פנימית וחיצונית, כדי לגלות את מה באמת אוהבים ולמה הם מתגעגעים. אנשים רבים, מקצה העולם ועד קצהו האחר, הבטיחו לעצמם, לשמור טוב יותר על כדור־הארץ, לשמור על עצמם, לשנות הרגלים, לחזור לעולם הנפתח אט אט מחדש, טובים יותר. חלקם, ודאי יעשו זאת, אחרים ישכחו ויחזרו למסלול חייהם הרגיל.
 
ישנם רבים הסבורים כי קורונה היא בסך הכול ״שפעת עם יחסי ציבור״ ואלמלא הדהוד מעללי הווירוס בתקשורת הדיגיטלית, עוצמת הבהלה והנזקים מהשפעתו הייתה פחותה ברבבות מונים. מוקדם עדיין לקבוע מי צודק, אך על דבר אחד אין חולק, נגיף קורונה המחיש לכולם כי לצד המלחמות בין העמים והתרבויות, יש צורך לרכז מאמץ גלובלי על מנת להצליח להגיף את הנגיף.
 
גם מנהיגי מדינות הבינו כי זו לא העת להתבדלות, ודאי לא לתחרות. רק שיתופי פעולה חוצי יבשות, הזרמת מידע, תיאומים גלובליים וסגירת גבולות, יאפשרו לבסוף את פתיחת הגבולות, ובהמשך, אולי גם את טשטושי הגבולות בין טריטוריות עמים ותרבויות.
 
המושג ״אפקט הפרפר״, המסמל יותר מכל את תאוריית הכאוס, זכה לעדנה מחודשת בתקופת התפשטות הנגיף.
 
תאוריית הכאוס צברה תאוצה לקראת סופה של המאה העשרים, ומוכרת בזכות הביטוי ״אפקט הפרפר״. ״האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל, עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?״ הייתה כותרת הרצאתו של המדען אדוארד לורנץ, משנת 1972. לורנץ, הסביר כיצד משק כנפי פרפר, עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה, שיגרמו לבסוף להופעת סופת טורנדו.
 
נגיף קורונה הדגים הלכה למעשה, כיצד משק כנפי עטלף בעיר ווהן, בירת מחוז חוביי בסין, גורם לאלפי מתים באיטליה ומשתק כמעט לחלוטין את בירת העולם ניו־יורק.
 
בשעת כתיבת שורות אלה, העולם משחרר עצמו בהדרגה מהסגרים והסייגים שכפה על עצמו. הרחובות השוממים שבים ומתמלאים באנשים, והשמיים הולכים ומתמלאים במטוסים.
 
רגע לפני שנתרגל למה שהיה, או למה שיהיה, בחרתי להנציח את תקופת הקורונה באמצעות סדרת סיפורים קצרים, אשר בכל אחד מהם מובא היבט משעשע וייחודי של התקופה.
 
 
קריאה מהנה!
 
מאי - 2020, גן־יבנה — ישראל
 
 
 
 
סגן יו״ר ועד גברי המקלט
 
 
שלושה פקחים מקיפים אותי, מבקשים תעודה מזהה. אני מחפש בכיסי את רישיון הנהיגה ונזכר כי הותרתי כל סימן מזהה בבית, מחשש לאבד את התעודות במהלך הריצה. ואולי עדיף שלא יצליחו לזהות. הבית נמצא במרחק שני קילומטר מ״זירת הפשע״, ועל פי ההנחיות החדשות, מותר להתרחק עד מאה מטר מהכתובת הרשומה בתעודת הזהות.
 
הראש עובד מהר, מחפש פתרונות: להתחנן על נפשי? לבקש קנס מופחת? אולי להימלט בריצה? הפקחים נראים לי כבדי תנועה. בספרינט קצר ומפתיע, אני יכול להיעלם בעיקול הרחוב. ראש החוליה מניע את האופנוע, כמו רומז לי לחפש אלטרנטיבה אחרת. ואז שואל בתקיפות:
 
״איפה אתה גר?״
 
״פה, לא רחוק,״ אני מצביע לכיוון אשכול בתים צמודי קרקע.
 
״איפה בדיוק?״ הוא מקשה, ואני ממקד את ההצבעה ומבקש ממנו להתבונן ברחוב הולנדי סמוך, שאליו מתנקזים ששה פתחי חצרות בתים, מנסה להרוויח זמן.
 
ראש החוליה שולף אזיקים, ומתקרב אליי במבט כעוס.
 
״אם תמשיך להתחכם תקבל קנס גם על הפרעה לפקח במילוי תפקידו.״
 
הפקח מבקש שאושיט את ידיי קדימה כדי לאזוק אותי. אני מרכין ראשי בהכנעה, ואז נשמעות קריאות מחצר זרה ״אבא! אבא!״ אני מרים את ראשי, מחפש אבא אבוד, הנמצא בסביבה, אך הרחוב ריק. אני סורק במבטי את שלושת הפקחים, מנסה לזהות שביב חיוך, לנוכח הילדים המזהים את האבא האובד שלהם מבעד לכובע ולמדי הפקח הכחולים, אולם פניהם חתומות. יתכן שבתוקף תפקידם הם מנועים מהפגנת רגשות, ומיד כשיסיימו לרשום לי את הדו״ח, ירוץ כל אחד מהם אל עבר ילדיו, יניפם אל על וישוב בפנים קורנות למלא דו״חות נוספים.
 
״אלה הילדים שלך?״ שואל אותי סגן ראש חוליית הפקחים. לפני שאני מספיק לענות לו הוא כבר משיח בפניי את צרותיו.
 
״בעצם אני זה שהייתי צריך היה להיות ראש החוליה, אבל בגלל פוליטיקות קטנות אני תקוע בתפקיד הסגן עד הפנסיה״.
 
אני מתבונן בילדים הקטנים, הלא מוכרים, ממלמל משהו, כשלפתע זרועות קטנות ועדינות עוטפות את ברכיי בקריאת שמחה. ״אבא! אבא!״ אני מרכין את ראשי ומבחין בילד קטן וזר המחבק את רגליי. אליו מצטרפת ילדה קטנה הרצה לעבר זרועותיי שעדיין מושטות אל האזיקים. אני אוסף את הילדה אל חיקי ומנשק אותה על מצחה, מופתע מאוטומטיות הפעולה. פעמים רבות כל־כך, נהגתי לאסוף את ילדיי אל חיקי, ונדמה היה לי כי הזמן השכיח ממני הרגל זה. והנה עדיין טבועה בי תנועת האיסוף של הילד הקטן מגובה הרצפה, הצמדתו לחזי והטיית הראש לעבר מצחו.
 
אם הפקחים יאמינו שאלה אכן ילדיי, ודאי יפטרו אותי מהקנס, אני חושב לעצמי. הם מביטים בי בחשדנות, מבקשים להבין האם מדובר במתחזה, שאימץ לעצמו ילדים, באופן זמני. שני הילדים כבר אוחזים בידיי ומפצירים בי: ״בוא הביתה — אמא מחכה לך.״
 
מבולבל אני מנסה להבין את המתרחש, והם כבר מובילים אותי לעבר חצר זרה. בעקבותיי צועדים בנחישות שלושת הפקחים. הספק והתהייה ניכרים במבטם. שיבה הרי זרקה בשערי, רגליי כושלות, וניכר כי מזמן כבר אינני אב צעיר. למרות מצב רוחי העגמומי, אני מנסה להקליל את תנועותיי, כדי להיראות צעיר יותר בפני הפקחים. חדוות הילדים לנוכח האב האבוד שמצאו מעודדת את רוחי קמעא, וכמו נוסכת שמן במפרקי רגליי החלודים. השכנים יוצאים אל החצרות, נועצים בנו עיניים תמהות, בוחנים גם את משלחת מלאכי רעים, הצועדת בעקבותינו. שער חצר הבית סגור. כדי לפותחו יש להקיש את קוד הכניסה. אני מתמהמה, מנסה לנחש את המספרים הנכונים.
 
״תלחץ כבר על הכפתורים,״ נוזף בי ראש החוליה.
 
״אבא, תן לי ללחוץ,״ זועקת הילדה ומצילה אותי. אני שב ומגביה אותה. היא שולחת זרועות קטנות אל לוח הלחצנים והשער נפתח. צעדיי הולכים וקטנים, אך הילדים, המנחשים כנראה את העתיד לבוא, גוררים אותי במרץ אל תוך סלון ביתם.
 
״אבא בא, אבא בא,״ הם צועקים לעבר האישה הצעירה והנאה, העומדת על שרפרף ומסדרת את ארונות המטבח, לקראת הפסח.
 
״תפסיקו להפריע ולכו לחדרים״, היא מהסה אותם, ואינה טורחת לסובב את ראשה.
 
״אבא בא, אבא בא,״ הם מוסיפים לצעוק בחדווה מבוהלת.
 
״תסתמו את הפה כבר ועופו לחדר״ היא שואגת, והילדים לוחשים לה ״אמא, יש לנו גם אורחים.״
 
האשה מסתובבת ומביטה בגבר הזר ובשלושת לובשי המדים. אני מחייך לעברה במבוכה, ומניף לצדדים את ידיי, הכמעט אזוקות.
 
סגן ראש החוליה תופס פיקוד על הסיטואציה ושואל אותה ״גברת, זה הבעל שלך?״ היא מתבוננת בי, בגבר חסר האונים, ואינה מגיבה.
 
״זה הבעל שלך?״ הוא שואל כמעט בצעקה. האישה, יורדת מהשרפרף, מתקרבת אליי במבט מוזר, לרגע נדמה לי שהיא מתכוונת לנשק אותי, כשלפתע היא פורצת בצעקה:
 
״מה אתה עומד כאן כמו גולם?! לך כבר לחדר שינה ותחליף את הארון חורף בקיץ.״
 
הילדים מובילים אותי לחדר השינה, ואני ממהר לסגור את הדלת, מספיק עוד לשמוע את האישה ממשיכה לצעוק: ״ואל תשכח להתקלח ולשטוף ידיים טוב טוב, לפני שאתה נוגע בבגדים.״
 
הפקחים מתנצלים וחומקים החוצה לחפש קורבן אחר.
 
אני נרגש מהמאמץ שעושה האשה הלא מוכרת למעני. נדמה לי כי בקשתה ממני כי אתקלח, הייתה המסמר האחרון בארון השכנוע של הפקחים. אם כך, אין ברירה, אני צריך להמשיך לשחק את המשחק. אני נכנס למקלחת, מתפשט במבוכה, שוטף את הגוף במהירות, חושש פן מישהו ייכנס תוך כדי מקלחת. מתלבש בזריזות ומבקש לחזור לביתי, אך האשה עוצרת בעדי. בחיוך מפתה היא לוחשת: ״אתה לא באמת צריך לסדר את הארון בחדר השינה, אל תדאג. עוד מעט יעלה בעלי והוא כבר יעשה את זה.״ מניין יעלה בעלה, אני תמה, מן השאול? ״ומה אעשה, בינתיים?״ אני שואל אותה.
 
״הישאר עם הילדים,״ היא אומרת לי, ״שחק איתם קצת, הם כל הזמן לבד בבית, כל־כך חסרה להם דמות גברית.״
 
אני מתלבט אם לשאול היכן האבא, אך חושש מהתשובה.
 
״צא החוצה לחצר, שחק איתם כדורגל,״ ספק מציעה, ספק מצווה, בחיוך מעוות. היא מגישה לי מכנסי ספורט קצרים וחולצת טריקו שעליה כתוב ״אבי הדברות.״
 
״של בעלך?״ אני שואל במבוכה.
 
״מישהו שכח אצלי פעם,״ היא מחייכת, חיוך מסתורי. ״תזכור להכניס אותם הביתה לפני שלוש, כדי שיספיקו לשיעורי הלמידה מרחוק. אתה צריך לעזר להם להיכנס לשיחות זום, ולהיות לידם, בכל זמן השיעור.״
 
״ואחר כך מה?״ אני שואל בפחד. ״חוזר הביתה?״
 
״הפקחים מסתובבים בחוץ כל הזמן, חבל להסתבך, הם יכולים לתת קנס כפול ואפילו משולש, על ההתחזות שלך.״
 
״ובערב מה?״ אני מתעקש.
 
״אתה מקלח אותם ומכין להם ארוחת ערב.״
 
״ואז יכול ללכת הביתה? את יודעת בטח מחכים לי, דואגים לי.״
 
״תראה במקרה של חריגות חמורות מהנהלים, אתה יכול אפילו להיעצר.״ היא נוזפת בי.
 
״בסך הכול רציתי קצת להתאוורר מהבית,״ אני מתנצל בפניה, ״אני אדם פשוט, ולא ראש כנופיית פשע.״
 
״הפרת את מרחק מאה המטרים מהבית, התחזית למישהו אחר, ובנוסף הסתובבת בלי מסכה, אתה ממש סיכנת את שלום הציבור, חבל לבלות את הלילה בכלא. בוא תישאר פה, נסה חיים חדשים. מה יש כבר להפסיד?״היא אומרת לי במבט פתייני.
 
נסער אני מחפש את הטלפון הנייד שלי, ונזכר שהותרתי אותו בבית, מחשש שהשב״כ יאכן את מיקומי. אנסה להימלט במהלך משחק הכדורגל עם הילדים בחצר, אני חושב לעצמי. מדי פעם בועט את הכדור בחוזקה אל מעבר לגבולות החצר, ואז מתנדב לרוץ ולהביא אותו, מתוך תקווה שתימצא הדרך משם להגיע לביתי. תכנית ההימלטות אינה צולחת, בכל פעם שאני יוצא מגבולות החצר, צצים שלושת הפקחים, כאילו משום מקום וצועדים לעברי. אני ממהר לשוב לחצר הזרה.
 
בתום משחק הכדורגל, עוברים הילדים להכנת שיעורי הבית, ואני ישוב לידם מסייע בכל הנדרש. לאחר מכן אני פונה לנוח, כדי לאגור כוחות עבור ארוחת הערב ומקלחות הילדים. זיכרון מתוק של מקלחות ילדיי הקטנים שב ומציף אותי. ובעקבותיו, גם טיול קסום בפרדסי האשכוליות, הסמוכים לבית. ברגע שנודדות מחשבותיי אל אשתי הדואגת, מעירה אותי האשה הזרה, בליטוף קל, ומרמזת לי כי הגיע הזמן לקרוא לילדים סיפור שלפני השינה. היא תוקעת בידי את הספר ״מקס ומוריץ״ ונעלמת בחדר השינה שלה.
 
מיד לאחר שהילדים נרדמים, פונה אליי האשה הנאה, לבושה בכתונת לילה כחולה ומעט חשופה ולוחשת לי ״אתה יכול לרדת למרתף״. היא מובילה אותי למדרגות העץ החצי נסתרות, המתעקלות בחדות מפתיעה לעבר מבואה אפלולית, אשר מבעדה כבר נשמעות נהמות שקטות של גברים. נדהם, אני מבחין במספר גברים, הרכונים לעבר מסכי טלוויזיה גדולים, שקועים בערוצי הספורט, תוך שתיית בירה ושיגור קריאות עידוד לוחשות לעבר הגברים החסונים והנמרצים אשר רצים על המסך.
 
בכניסה למרתף ממתין לי גבר כהה בגופיה לבנה: ״גם אותך תפסו הפקחים מול הבית שלה?״ הוא שואל.
 
״כן,״ אני עונה לו מבולבל. ״בוא, כנס״ הוא מרגיע אותי, ״אדאג לך לכל מה שצריך.״
 
״מי אתה?״ אני שואל אותו.
 
״אני סגן יו״ר ועד גברי המקלט, נלכדתי כאן ראשון, ולפי הוותק הייתי צריך להיות יו״ר הוועד, אך האשה מלמעלה הסבירה לי, שבעלה מרגיש לאחרונה קצת מיותר וחסר, אז ויתרתי לו.