ילד הקיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילד הקיץ

ילד הקיץ

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 49 דק'

תקציר

"היא משכה משהו מהתיק שלה והושיטה לי אותו. זו הייתה מעטפה מקופלת. פתחתי אותה. בפנים הייתה תמונה שצולמה בחטף. ילד, בן עשר או אולי שתיים-עשרה, הביט לכיוון המצלמה ועל פניו אותה הבעה שיש לתמרור דרך-ללא-מוצא. על שתי האוזניים שלו היו מכשירי שמיעה ענקיים. מצידו האחד חיבק את כתפו גבר גבוה לבוש מדים של סגן אלוף בחיל האוויר. מצידו השני עמדה בחורה צעירה שפחות התאימה לתמונה, בלבוש רשמי מאוד – חצאית שחורה וחולצה לבנה ועל העיניים משקפיים במסגרת שחורה עבה – ונראתה כמו עורכת דין או רואת חשבון בתפקיד. מסביב לראשו של הילד היה עיגול אדום".
 
האבק עוד לא שקע על ההסתבכות האחרונה שלו, וברהמס (ברי) לוין, שמנסה להעביר קצת זמן בשקט בין סיוד הפאב שלו לפתירת תשבצים, מוצא את עצמו שוב בתוך עולם הצללים כשאישה מעברו מופיעה ומבקשת את עזרתו. בלב הערפל נמצא סכסוך משפטי מתוקשר סביב ילד שהוא נס רפואי, אבל בשוליים מסתתרים עניינים אחרים, עם סודות ותוכניות משלהם, ודבר אחד ברור: הם חמושים ומסוכנים. גיבורי הספר עטלף באביב חוזרים. ברי לוין, הבלש המצולק והאנטי-חברתי המכור לקפה שחור ולתשבצי היגיון, יצטרך להתמודד עם עוד טפח מעברו האפל בשירותים החשאיים ולהוכיח פעם נוספת שאומנם יש הרבה דברים שאפשר לעשות לאדם טוב – אבל אי אפשר להיפטר ממנו לגמרי.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
מישהו אמר לי פעם שסיטואציות ששום דבר לא נכתב עליהן בספרים מתרחשות בארבעה מתוך חמישה מקרים. אנחנו פשוט לא שמים לב לכך.
כרגע אני מנסה להיזכר איך קראו לו, לאותו מישהו, ולא מצליח. לא ממש הכרתי אותו. הייתי מסופח אז ליחידה אחרת לטובת משימה ספציפית והוא התלווה אליי, ולא ממש היה לנו זמן לפתח את התיאוריה הזו שלו לכיוון מעשי. חבל, כי זה בהחלט היה יכול לעזור לי עכשיו. מהמשימה ההיא הוא לא חזר.
בכל אופן. בחזרה לכאן ועכשיו:
ההייד אאוט. פאב, בדרך כלל מקום נחמד להעביר בו ערב באמצע השבוע, מוזיקה עם אופי ותמיד בווליום סביר. לא תמצא פה בירות אקזוטיות בצבעים לא טבעיים ולא תבשילים אתניים, וברשימה שעל הקיר יש יותר קוקטיילים ממה שאנחנו באמת יודעים להכין. סיידנו לאחרונה.
אני עומד עם הגב לבר. חמישה אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים, חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים מכילים הפתעות קטנות כאלה.
היישר מולי עומד פנדה ובידיו רובה אם-16 צה"לי מקוצר, שנראה שמור במצב לא הכי טוב, אבל זה לא מה שעומד בראש מעייניי כרגע כי הוא מכוון ישר אל המצח שלי.
פנדה משתדל להיות מרוכז בי, אבל הוא נאלץ לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי. פנדה מביט בי בעיניים מצומצמות ובלתי ממצמצות. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה אל איזי ומייד מחזיר אותו אליי. טיפת זיעה גולשת במורד המצח שלו, אבל האחיזה שלו בנשק יציבה, אצבעות יד שמאל על המתפסים בלי להיות מהודקות יותר מדי, האצבע המורה ישרה לכיוון המטרה, כמו שצריך.
מאחורי פנדה וקצת לשמאלו עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא "גריזלי" וכך הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח על איזי. הוא מסתכל עליי ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו על הפרצוף. שום דבר אצלו לא זז – לא פיזית, לא מנטלית ולא רוחנית.
הבחור האחרון הוא "קואלה". האוזניים הגדולות שלו מזדקרות בצידי הראש, והוא נראה לי כמו מי שלא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל. האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה מפני שהוא היה האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת. המבט שלו קופץ כל הזמן בין שאר הנפשות הפועלות.
כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז להזיז אפילו שריר.
וככה אנחנו עומדים שם. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק1 כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל לצאת ממנו – לא בלי איזה דאוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דאוס במלאי. ואם נחזור לרגע לתיאוריה לעיל – קשה לי לדמיין שסיטואציות דומות עברו עליי בלי ששמתי אליהן לב.
הפסקת חשמל פתאומית הייתה עשויה לעזור, אבל דברים כאלה אף פעם לא באים כשצריך אותם אז אני מתמקד בניסיון לשמור על ריכוז לקראת מה שיבוא, משום שאם מישהו יֵצֵא חי מהפאב הזה, זה רק מפני שהוא זז הכי מהר והכי חזק.
"לא." אומר פנדה, ואז שוב: "לא."
"כן." אומר גריזלי, החבר שלו, בקול בס נמוך. "תוריד אותו. אני לוקח את השני."
"לך על זה." אומר איזי, להלן "השני".
"אני סופר עד שלוש..." אומר פנדה אחרי כמה שניות.
חלק ממני מרוכז בסיטואציה, אבל יש חלק נוסף שמנסה להיזכר בשם של הבחור ההוא עם התיאוריה, ובמשימה שממנה אני חזרתי והוא לא. ויש חלק נוסף, שרוטן בלחש למה לעזאזל היינו חייבים לסייד את המקום רק לפני שלושה ימים.
 
 
1 שחמטאי יהודי-סובייטי בדרגת רב-אומן. היה אלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. היה גם מיוצרי תוכנת השחמט (ההערות בספר הן של העורך).

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 49 דק'
ילד הקיץ א. סלע
פרולוג
 
 
מישהו אמר לי פעם שסיטואציות ששום דבר לא נכתב עליהן בספרים מתרחשות בארבעה מתוך חמישה מקרים. אנחנו פשוט לא שמים לב לכך.
כרגע אני מנסה להיזכר איך קראו לו, לאותו מישהו, ולא מצליח. לא ממש הכרתי אותו. הייתי מסופח אז ליחידה אחרת לטובת משימה ספציפית והוא התלווה אליי, ולא ממש היה לנו זמן לפתח את התיאוריה הזו שלו לכיוון מעשי. חבל, כי זה בהחלט היה יכול לעזור לי עכשיו. מהמשימה ההיא הוא לא חזר.
בכל אופן. בחזרה לכאן ועכשיו:
ההייד אאוט. פאב, בדרך כלל מקום נחמד להעביר בו ערב באמצע השבוע, מוזיקה עם אופי ותמיד בווליום סביר. לא תמצא פה בירות אקזוטיות בצבעים לא טבעיים ולא תבשילים אתניים, וברשימה שעל הקיר יש יותר קוקטיילים ממה שאנחנו באמת יודעים להכין. סיידנו לאחרונה.
אני עומד עם הגב לבר. חמישה אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים, חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים מכילים הפתעות קטנות כאלה.
היישר מולי עומד פנדה ובידיו רובה אם-16 צה"לי מקוצר, שנראה שמור במצב לא הכי טוב, אבל זה לא מה שעומד בראש מעייניי כרגע כי הוא מכוון ישר אל המצח שלי.
פנדה משתדל להיות מרוכז בי, אבל הוא נאלץ לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי. פנדה מביט בי בעיניים מצומצמות ובלתי ממצמצות. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה אל איזי ומייד מחזיר אותו אליי. טיפת זיעה גולשת במורד המצח שלו, אבל האחיזה שלו בנשק יציבה, אצבעות יד שמאל על המתפסים בלי להיות מהודקות יותר מדי, האצבע המורה ישרה לכיוון המטרה, כמו שצריך.
מאחורי פנדה וקצת לשמאלו עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא "גריזלי" וכך הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח על איזי. הוא מסתכל עליי ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו על הפרצוף. שום דבר אצלו לא זז – לא פיזית, לא מנטלית ולא רוחנית.
הבחור האחרון הוא "קואלה". האוזניים הגדולות שלו מזדקרות בצידי הראש, והוא נראה לי כמו מי שלא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל. האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה מפני שהוא היה האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת. המבט שלו קופץ כל הזמן בין שאר הנפשות הפועלות.
כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז להזיז אפילו שריר.
וככה אנחנו עומדים שם. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק1 כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל לצאת ממנו – לא בלי איזה דאוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דאוס במלאי. ואם נחזור לרגע לתיאוריה לעיל – קשה לי לדמיין שסיטואציות דומות עברו עליי בלי ששמתי אליהן לב.
הפסקת חשמל פתאומית הייתה עשויה לעזור, אבל דברים כאלה אף פעם לא באים כשצריך אותם אז אני מתמקד בניסיון לשמור על ריכוז לקראת מה שיבוא, משום שאם מישהו יֵצֵא חי מהפאב הזה, זה רק מפני שהוא זז הכי מהר והכי חזק.
"לא." אומר פנדה, ואז שוב: "לא."
"כן." אומר גריזלי, החבר שלו, בקול בס נמוך. "תוריד אותו. אני לוקח את השני."
"לך על זה." אומר איזי, להלן "השני".
"אני סופר עד שלוש..." אומר פנדה אחרי כמה שניות.
חלק ממני מרוכז בסיטואציה, אבל יש חלק נוסף שמנסה להיזכר בשם של הבחור ההוא עם התיאוריה, ובמשימה שממנה אני חזרתי והוא לא. ויש חלק נוסף, שרוטן בלחש למה לעזאזל היינו חייבים לסייד את המקום רק לפני שלושה ימים.
 
 
1 שחמטאי יהודי-סובייטי בדרגת רב-אומן. היה אלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. היה גם מיוצרי תוכנת השחמט (ההערות בספר הן של העורך).