הדוקטור הרקליוס גלוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדוקטור הרקליוס גלוס
הוספה למועדפים

הדוקטור הרקליוס גלוס

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גי דה מופסן

גי דה מופסן, (או גי דה מופאסאן), נולד ב־1850 בטוּרוויל סוּר אָרק שבנורמנדי, למשפחה בורגנית שרכשה לעצמה תואר אצולה. אמו היתה אישה משכילה וחברת ילדות של פלובר, שברבות הימים היה לאביו הרוחני של מופסן. את השכלתו הראשונית רכש מופסן בנורמנדי ואחר כך נסע ללמוד משפטים בפריז, שהופסקו בגלל המלחמה של 1870. לאחר המלחמה קיבל משרה פקידותית במשרד הימיה. בתקופת שהותו בפריז כתב 300 סיפורים ושישה רומנים שהביאו לו תהילה עוד בחייו. במקביל כתב גם מאמרים עבור עיתונים כמו ״פיגרו״, ״לאקול דה פרי״ ואחרים. בתקופת פריז ניהל חיי תענוגות שכללו ביקורים תכופים במסבאות והתחברות עם מלחים שהגיעו לגדות הסן. מופסן היה פתיין גדול ובילה עם הרבה נשים וכך ב־1877 גילה שחלה בעגבת. החל מ־1888 השתלטה המחלה על מופסן, הוא נחלש מאוד, כתב פחות ופחות ונתקף במחלת נפש שהובילה אותו לנסיון התאבדות שבעקבותיו הוכנס למרפאה של דוקטור בלאנש בפאסי, ומת כעבור שנה, ב־6 ליולי 1893, בפריז. הוא נקבר בבית הקברות של מונפרנס.

תקציר

הנובלה 'הדוקטור הרקליוס גלוס' היא סיפור על שיגעון. גי דה מופסאן מתאר לנו את תהליך הדרדרותו הנפשית, את קריסת הזהות והתפרקות ה"אני" של גיבורו, הדוקטור הרקליוס גלוס, כתוצאה של משיכתו לרעיון גלגול הנשמות מיצור חי אחד למשנהו, המטמפסיכוזה.
 
בדומה לוולטר, המלגלג ב'קנדיד על האופטימיות', מלעיג מופסאן את המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של פיתגורס, ומגחיך עד לכדי אבסורד את האמונה הדתית־פילוסופית העתיקה כי לנשמה מגוון רחב של סוגי גוף שהיא יכולה לאכלס, כולל גלגולה בבעלי חיים.
 
אחרית דבר בהתבוננות פסיכואנליטית: ענת רֶנֶן

פרק ראשון

מה היה, מבחינה רוחנית, הדוקטור הרקליוס גלוס
 
הוא היה אדם מלומד מאוד, הדוקטור הֵרַקליוס גלוס. אף כי מעולם לא ראה אור בחנויות הספרים בעיר הספרון הקטן ביותר שחתם בשמו, כל תושביה של העיר היודעת ספר, בָּלַנסוֹן, ראו בדוקטור הרקליוס אדם מלומד מאוד.
 
איך ובמה היה הוא דוקטור? איש לא יכול היה לומר. ידעו רק שאביו וסבו נקראו דוקטור בפי אנשי העיר. הוא ירש מהם את התואר שלהם בד בבד עם שמם ועם רכושם; במשפחתו נשאו את התואר דוקטור מאב לבן, כמו שמאב לבן נקראו הרקליוס גלוס.
 
יתרה מזו, גם אם לא הייתה ברשותו תעודה חתומה ומאושררת בידי כל חברי איזו אוניברסיטה מהוללת, הדוקטור הרקליוס לא היה משום כך אדם פחות נכבד או פחות מלומד. די היה לראות את ארבעים המדפים עמוסי הספרים שכיסו את ארבעת הקירות בלשכתו רחבת הידיים, כדי להשתכנע במפגיע כי מעולם לא כיבד דוקטור מלומד ממנו את העיר בלנסון. קיצורו של דבר, כל אימת שהיה מדובר בו במחיצת כבוד הדיקן או כבוד הרקטור, הם נראו תמיד מחייכים חיוך כומס סוד. מספרים אפילו שיום אחד נשא כבוד הרקטור נאום בלטינית בשבחו לפני הוד קדושתו הארכיבישוף; העד שסיפר זאת ציטט כהוכחה שאין להפריכה את מעט המילים הבאות שהוא שמע:
 
Parturiunt montes, nascitur ridiculus mus*
 
זאת ועוד, כבוד הדיקן וכבוד הרקטור סעדו אצלו בכל יום א' בשבוע; על כן לא העז איש להטיל ספק בכך שהדוקטור הרקליוס גלוס הוא אדם מלומד מאוד.
 
* ההר מוליד עכבר. (ההערה במקור).

גי דה מופסן

גי דה מופסן, (או גי דה מופאסאן), נולד ב־1850 בטוּרוויל סוּר אָרק שבנורמנדי, למשפחה בורגנית שרכשה לעצמה תואר אצולה. אמו היתה אישה משכילה וחברת ילדות של פלובר, שברבות הימים היה לאביו הרוחני של מופסן. את השכלתו הראשונית רכש מופסן בנורמנדי ואחר כך נסע ללמוד משפטים בפריז, שהופסקו בגלל המלחמה של 1870. לאחר המלחמה קיבל משרה פקידותית במשרד הימיה. בתקופת שהותו בפריז כתב 300 סיפורים ושישה רומנים שהביאו לו תהילה עוד בחייו. במקביל כתב גם מאמרים עבור עיתונים כמו ״פיגרו״, ״לאקול דה פרי״ ואחרים. בתקופת פריז ניהל חיי תענוגות שכללו ביקורים תכופים במסבאות והתחברות עם מלחים שהגיעו לגדות הסן. מופסן היה פתיין גדול ובילה עם הרבה נשים וכך ב־1877 גילה שחלה בעגבת. החל מ־1888 השתלטה המחלה על מופסן, הוא נחלש מאוד, כתב פחות ופחות ונתקף במחלת נפש שהובילה אותו לנסיון התאבדות שבעקבותיו הוכנס למרפאה של דוקטור בלאנש בפאסי, ומת כעבור שנה, ב־6 ליולי 1893, בפריז. הוא נקבר בבית הקברות של מונפרנס.

סקירות וביקורות

היו בו מן החולדה והחמוס 'הדוקטור הרקליוס גלוס' הוא נובלה חכמה ומוזרה מאוד של גי דה מופסאן הצעיר 'הדוקטור הרקליוס גלוס' הוא טקסט נעורים של גי דה מופסאן, שנכתב ב-‭1875‬ ופורסם רק ב-‭,1921‬ שנים אחרי מותו מעגבת שלישונית. מופסאן שיסף את גרונו שלו בשבר זכוכית ואחרי המעשה אושפז בקליניקה לטיפול בחולי נפש עד מותו שם, כשנה וחצי אחר כך, ב-‭.1893‬

גם הרקליוס, גיבור הנובלה, מסיים את חייו בבית משוגעים. זה דינו של מי שמחפש אחר אמת אחת, איזו תיאוריית הכל כלול, ולא כל כך משנה איזו. האמת, או אשליית האמת, מגיעה למי שחושב שהיא קיימת; הנבואה - לשוטה. הרקליוס, כרבים בזמנו ובזמננו, מרגיש שיש איזו הודעה שהוא נמענה, "על מה התריעה ההודעה?... ובמה הייתה רבת משמעות?... הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".

"איך ובמה היה הוא דוקטור? איש לא יכול היה לומר". התואר רץ במשפחתו. גלוס (אולי רמז מקוצר לפנגלוס, כשמו של המורה ב'קנדיד') - מעולם לא פירסם דבר. הוא מוצג כספוג של תרבות, לקט. חבריו הטובים, הדיקן והרקטור, נציגי הממסד האקדמי, בזים לו אך ממשיכים לאכול על שולחנו.

תיאורו של הרקליוס הוא אחד הקטעים הנלבבים בנובלה: ראשו קטן, "היו בו מן החולדה, החמוס ומכלב הציד", הוא "חדר אל המדע וחי שם, נובר ומכרסם בו כמו חולדה". הרקליוס רזה, נטול ממד פיזי כמעט, כאילו נשכח בין דפיו של ספר: "הוא היה משמש לבטח כסכין מכתבים מצוין". כשהוא חוזר בערב אחרי עוד יום של חיפוש אחר האמת, כיסיו מנופחים מספרים, מתבדח הרקטור ואומר כי "הנייר הישן מהווה שני שלישים בתרכובת של הדוקטור". לאיש הרוח אין קיום פיזי ללא ספריו, הוא כעלה נידף. שלא כמו "הקולומבוסים", המחפשים הגדולים של העולם הפיזי, שנתקלים במכשולים של ממש, אנשי הרוח, נאנח הרקליוס, "מטולטלים בלי הרף על פני אוקיינוס האי-ודאות... נתקלים לפתע, כמו רוח נגדית, בדוקטרינה מנוגדת המחזירה אותנו בלי תקווה לנמל שיצאנו ממנו".

כל חייו של הרקליוס, אם כן, מוקדשים לנבירה בספרים ולחיפוש אחר אותה אמת פילוסופית. עד שהוא מוצא כתב יד עתיק, או עתיק לכאורה, המציג בפניו את המטמפסיכוזה, גלגול נשמות-חוטאים בחיות ואנשים. בדומה ל'קנדיד' של וולטר, שהנובלה שלפנינו מזכירה אותו ביותר ממובן אחד, גם מופסאן מתכתב עם, או יורד על, פילוסופים, בני זמנו וקדם-סוקרטים כאחד. המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (שעל שמו, כנראה, קרוי גיבורנו) ובשינוי מסוים גם פיתגורס, הפכה פופולרית שוב באירופה בזמנו של מופסאן ולפיה "מידת העונש מותאמת תמיד למידת האשמה". בהתאם לחטא נקבעת מידת הזמן שתשכון נפש "בעורה של חיה מאוסה".

בחששו כי את אחיו בני האדם הוא טורף, מפסיק הדוקטור לאכול חיות: "לכל בעל חיים הייתה מעתה משמעות מסתורית בעיניו". הוא קונה קוף ענק, משכנו בביתו ומתחיל לערוך איתו שיחות "באמצעות העיניים", עד שהוא משתכנע שקוף זה ממש הוא שחיבר את התנ"ך החדש שבידו.

מופסאן כמו מעלה כאן רעיונות של רולאן בארת, שהגיעו מאה שנה אחר כך: "הטקסט הכתיב" ו"מות המחבר". מי כתב את כתב היד שהתגלגל בין נשמות? אולי קוף? אולי אני בעצמי? כשמחליט הרקליוס, או "מגלה", שלא הקוף אלא הוא עצמו מחברו של כתב היד, הוא מתיישב וממשיך אותו, מהמקום שבו נפסק. אם כן, המחבר מת אך נולד מחדש.

כשהדוקטור מסרב להמשיך לשלוט בטבע שבבעלותו, כלומר אוסר על הגנן לטפל בגינתו, זו מתמלאת רמשים וטפילים, שעליהם הוא חומל: "דבר אחד בלבד הפריע להרקליוס בשמחתו המופלאה, היה זה לראות בלי הרף את בעלי החיים טורפים זה את זה". מסטול על ההארה, מוטל הרקליוס ימים בעשב, מתבונן בחרקים, או מתגולל עם החיות, "חש היטב כי הוא אחיהן". הוא מתרחק מבני-אדם והדיבור הוא שהדוקטור "איבד את הראש".

הנובלה החכמה, המצחיקה, המזעזעת והמוזרה הזאת, פנינה חבויה לחובבי המאה ה-‭,19‬ דורשת קריאה שנייה ושלישית: הקווים הסוריאליסטיים שבה הולכים ומתעבים לאורך הדפים, וכפי שקובעת ענת רנן באחרית דבר מעניינת, מעין קריאה לאקאניינית בנובלה, מופסאן "עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות".

הרקליוס הופך לבדיחת העיר. כשהוא רואה חבורת ילדים מתעללת באכזריות בחתול הוא מתערב לטובת החיה האומללה, כמעשה מישל ודניס, אך במקום ‭ 30‬אלף לייקים הוא מוכנס לבית משוגעים. הרקליוס גלוס המסכן פשוט הקדים את זמנו.

עוד 3 ספרים של מופסאן

בל אמי‭ 1885 > ‬
פייר וז'אן‭ 1988 > ‬
עזה כמוות‭ 1889 > ‬
שרון קנטור 7 לילות 06/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

היו בו מן החולדה והחמוס 'הדוקטור הרקליוס גלוס' הוא נובלה חכמה ומוזרה מאוד של גי דה מופסאן הצעיר 'הדוקטור הרקליוס גלוס' הוא טקסט נעורים של גי דה מופסאן, שנכתב ב-‭1875‬ ופורסם רק ב-‭,1921‬ שנים אחרי מותו מעגבת שלישונית. מופסאן שיסף את גרונו שלו בשבר זכוכית ואחרי המעשה אושפז בקליניקה לטיפול בחולי נפש עד מותו שם, כשנה וחצי אחר כך, ב-‭.1893‬

גם הרקליוס, גיבור הנובלה, מסיים את חייו בבית משוגעים. זה דינו של מי שמחפש אחר אמת אחת, איזו תיאוריית הכל כלול, ולא כל כך משנה איזו. האמת, או אשליית האמת, מגיעה למי שחושב שהיא קיימת; הנבואה - לשוטה. הרקליוס, כרבים בזמנו ובזמננו, מרגיש שיש איזו הודעה שהוא נמענה, "על מה התריעה ההודעה?... ובמה הייתה רבת משמעות?... הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".

"איך ובמה היה הוא דוקטור? איש לא יכול היה לומר". התואר רץ במשפחתו. גלוס (אולי רמז מקוצר לפנגלוס, כשמו של המורה ב'קנדיד') - מעולם לא פירסם דבר. הוא מוצג כספוג של תרבות, לקט. חבריו הטובים, הדיקן והרקטור, נציגי הממסד האקדמי, בזים לו אך ממשיכים לאכול על שולחנו.

תיאורו של הרקליוס הוא אחד הקטעים הנלבבים בנובלה: ראשו קטן, "היו בו מן החולדה, החמוס ומכלב הציד", הוא "חדר אל המדע וחי שם, נובר ומכרסם בו כמו חולדה". הרקליוס רזה, נטול ממד פיזי כמעט, כאילו נשכח בין דפיו של ספר: "הוא היה משמש לבטח כסכין מכתבים מצוין". כשהוא חוזר בערב אחרי עוד יום של חיפוש אחר האמת, כיסיו מנופחים מספרים, מתבדח הרקטור ואומר כי "הנייר הישן מהווה שני שלישים בתרכובת של הדוקטור". לאיש הרוח אין קיום פיזי ללא ספריו, הוא כעלה נידף. שלא כמו "הקולומבוסים", המחפשים הגדולים של העולם הפיזי, שנתקלים במכשולים של ממש, אנשי הרוח, נאנח הרקליוס, "מטולטלים בלי הרף על פני אוקיינוס האי-ודאות... נתקלים לפתע, כמו רוח נגדית, בדוקטרינה מנוגדת המחזירה אותנו בלי תקווה לנמל שיצאנו ממנו".

כל חייו של הרקליוס, אם כן, מוקדשים לנבירה בספרים ולחיפוש אחר אותה אמת פילוסופית. עד שהוא מוצא כתב יד עתיק, או עתיק לכאורה, המציג בפניו את המטמפסיכוזה, גלגול נשמות-חוטאים בחיות ואנשים. בדומה ל'קנדיד' של וולטר, שהנובלה שלפנינו מזכירה אותו ביותר ממובן אחד, גם מופסאן מתכתב עם, או יורד על, פילוסופים, בני זמנו וקדם-סוקרטים כאחד. המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (שעל שמו, כנראה, קרוי גיבורנו) ובשינוי מסוים גם פיתגורס, הפכה פופולרית שוב באירופה בזמנו של מופסאן ולפיה "מידת העונש מותאמת תמיד למידת האשמה". בהתאם לחטא נקבעת מידת הזמן שתשכון נפש "בעורה של חיה מאוסה".

בחששו כי את אחיו בני האדם הוא טורף, מפסיק הדוקטור לאכול חיות: "לכל בעל חיים הייתה מעתה משמעות מסתורית בעיניו". הוא קונה קוף ענק, משכנו בביתו ומתחיל לערוך איתו שיחות "באמצעות העיניים", עד שהוא משתכנע שקוף זה ממש הוא שחיבר את התנ"ך החדש שבידו.

מופסאן כמו מעלה כאן רעיונות של רולאן בארת, שהגיעו מאה שנה אחר כך: "הטקסט הכתיב" ו"מות המחבר". מי כתב את כתב היד שהתגלגל בין נשמות? אולי קוף? אולי אני בעצמי? כשמחליט הרקליוס, או "מגלה", שלא הקוף אלא הוא עצמו מחברו של כתב היד, הוא מתיישב וממשיך אותו, מהמקום שבו נפסק. אם כן, המחבר מת אך נולד מחדש.

כשהדוקטור מסרב להמשיך לשלוט בטבע שבבעלותו, כלומר אוסר על הגנן לטפל בגינתו, זו מתמלאת רמשים וטפילים, שעליהם הוא חומל: "דבר אחד בלבד הפריע להרקליוס בשמחתו המופלאה, היה זה לראות בלי הרף את בעלי החיים טורפים זה את זה". מסטול על ההארה, מוטל הרקליוס ימים בעשב, מתבונן בחרקים, או מתגולל עם החיות, "חש היטב כי הוא אחיהן". הוא מתרחק מבני-אדם והדיבור הוא שהדוקטור "איבד את הראש".

הנובלה החכמה, המצחיקה, המזעזעת והמוזרה הזאת, פנינה חבויה לחובבי המאה ה-‭,19‬ דורשת קריאה שנייה ושלישית: הקווים הסוריאליסטיים שבה הולכים ומתעבים לאורך הדפים, וכפי שקובעת ענת רנן באחרית דבר מעניינת, מעין קריאה לאקאניינית בנובלה, מופסאן "עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות".

הרקליוס הופך לבדיחת העיר. כשהוא רואה חבורת ילדים מתעללת באכזריות בחתול הוא מתערב לטובת החיה האומללה, כמעשה מישל ודניס, אך במקום ‭ 30‬אלף לייקים הוא מוכנס לבית משוגעים. הרקליוס גלוס המסכן פשוט הקדים את זמנו.

עוד 3 ספרים של מופסאן

בל אמי‭ 1885 > ‬
פייר וז'אן‭ 1988 > ‬
עזה כמוות‭ 1889 > ‬
שרון קנטור 7 לילות 06/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
הדוקטור הרקליוס גלוס גי דה מופסן
מה היה, מבחינה רוחנית, הדוקטור הרקליוס גלוס
 
הוא היה אדם מלומד מאוד, הדוקטור הֵרַקליוס גלוס. אף כי מעולם לא ראה אור בחנויות הספרים בעיר הספרון הקטן ביותר שחתם בשמו, כל תושביה של העיר היודעת ספר, בָּלַנסוֹן, ראו בדוקטור הרקליוס אדם מלומד מאוד.
 
איך ובמה היה הוא דוקטור? איש לא יכול היה לומר. ידעו רק שאביו וסבו נקראו דוקטור בפי אנשי העיר. הוא ירש מהם את התואר שלהם בד בבד עם שמם ועם רכושם; במשפחתו נשאו את התואר דוקטור מאב לבן, כמו שמאב לבן נקראו הרקליוס גלוס.
 
יתרה מזו, גם אם לא הייתה ברשותו תעודה חתומה ומאושררת בידי כל חברי איזו אוניברסיטה מהוללת, הדוקטור הרקליוס לא היה משום כך אדם פחות נכבד או פחות מלומד. די היה לראות את ארבעים המדפים עמוסי הספרים שכיסו את ארבעת הקירות בלשכתו רחבת הידיים, כדי להשתכנע במפגיע כי מעולם לא כיבד דוקטור מלומד ממנו את העיר בלנסון. קיצורו של דבר, כל אימת שהיה מדובר בו במחיצת כבוד הדיקן או כבוד הרקטור, הם נראו תמיד מחייכים חיוך כומס סוד. מספרים אפילו שיום אחד נשא כבוד הרקטור נאום בלטינית בשבחו לפני הוד קדושתו הארכיבישוף; העד שסיפר זאת ציטט כהוכחה שאין להפריכה את מעט המילים הבאות שהוא שמע:
 
Parturiunt montes, nascitur ridiculus mus*
 
זאת ועוד, כבוד הדיקן וכבוד הרקטור סעדו אצלו בכל יום א' בשבוע; על כן לא העז איש להטיל ספק בכך שהדוקטור הרקליוס גלוס הוא אדם מלומד מאוד.
 
* ההר מוליד עכבר. (ההערה במקור).