ציור של Thierry Poncelet
'הדוקטור הרקליוס גלוס' הוא טקסט נעורים של גי דה מופסאן, שנכתב ב-1875 ופורסם רק ב-,1921 שנים אחרי מותו מעגבת שלישונית. מופסאן שיסף את גרונו שלו בשבר זכוכית ואחרי המעשה אושפז בקליניקה לטיפול בחולי נפש עד מותו שם, כשנה וחצי אחר כך, ב-.1893
גם הרקליוס, גיבור הנובלה, מסיים את חייו בבית משוגעים. זה דינו של מי שמחפש אחר אמת אחת, איזו תיאוריית הכל כלול, ולא כל כך משנה איזו. האמת, או אשליית האמת, מגיעה למי שחושב שהיא קיימת; הנבואה - לשוטה. הרקליוס, כרבים בזמנו ובזמננו, מרגיש שיש איזו הודעה שהוא נמענה, "על מה התריעה ההודעה?... ובמה הייתה רבת משמעות?... הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".
"איך ובמה היה הוא דוקטור? איש לא יכול היה לומר". התואר רץ במשפחתו. גלוס (אולי רמז מקוצר לפנגלוס, כשמו של המורה ב'קנדיד') - מעולם לא פירסם דבר. הוא מוצג כספוג של תרבות, לקט. חבריו הטובים, הדיקן והרקטור, נציגי הממסד האקדמי, בזים לו אך ממשיכים לאכול על שולחנו.
תיאורו של הרקליוס הוא אחד הקטעים הנלבבים בנובלה: ראשו קטן, "היו בו מן החולדה, החמוס ומכלב הציד", הוא "חדר אל המדע וחי שם, נובר ומכרסם בו כמו חולדה". הרקליוס רזה, נטול ממד פיזי כמעט, כאילו נשכח בין דפיו של ספר: "הוא היה משמש לבטח כסכין מכתבים מצוין". כשהוא חוזר בערב אחרי עוד יום של חיפוש אחר האמת, כיסיו מנופחים מספרים, מתבדח הרקטור ואומר כי "הנייר הישן מהווה שני שלישים בתרכובת של הדוקטור". לאיש הרוח אין קיום פיזי ללא ספריו, הוא כעלה נידף. שלא כמו "הקולומבוסים", המחפשים הגדולים של העולם הפיזי, שנתקלים במכשולים של ממש, אנשי הרוח, נאנח הרקליוס, "מטולטלים בלי הרף על פני אוקיינוס האי-ודאות... נתקלים לפתע, כמו רוח נגדית, בדוקטרינה מנוגדת המחזירה אותנו בלי תקווה לנמל שיצאנו ממנו".
כל חייו של הרקליוס, אם כן, מוקדשים לנבירה בספרים ולחיפוש אחר אותה אמת פילוסופית. עד שהוא מוצא כתב יד עתיק, או עתיק לכאורה, המציג בפניו את המטמפסיכוזה, גלגול נשמות-חוטאים בחיות ואנשים. בדומה ל'קנדיד' של וולטר, שהנובלה שלפנינו מזכירה אותו ביותר ממובן אחד, גם מופסאן מתכתב עם, או יורד על, פילוסופים, בני זמנו וקדם-סוקרטים כאחד. המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (שעל שמו, כנראה, קרוי גיבורנו) ובשינוי מסוים גם פיתגורס, הפכה פופולרית שוב באירופה בזמנו של מופסאן ולפיה "מידת העונש מותאמת תמיד למידת האשמה". בהתאם לחטא נקבעת מידת הזמן שתשכון נפש "בעורה של חיה מאוסה".
בחששו כי את אחיו בני האדם הוא טורף, מפסיק הדוקטור לאכול חיות: "לכל בעל חיים הייתה מעתה משמעות מסתורית בעיניו". הוא קונה קוף ענק, משכנו בביתו ומתחיל לערוך איתו שיחות "באמצעות העיניים", עד שהוא משתכנע שקוף זה ממש הוא שחיבר את התנ"ך החדש שבידו.
מופסאן כמו מעלה כאן רעיונות של רולאן בארת, שהגיעו מאה שנה אחר כך: "הטקסט הכתיב" ו"מות המחבר". מי כתב את כתב היד שהתגלגל בין נשמות? אולי קוף? אולי אני בעצמי? כשמחליט הרקליוס, או "מגלה", שלא הקוף אלא הוא עצמו מחברו של כתב היד, הוא מתיישב וממשיך אותו, מהמקום שבו נפסק. אם כן, המחבר מת אך נולד מחדש.
כשהדוקטור מסרב להמשיך לשלוט בטבע שבבעלותו, כלומר אוסר על הגנן לטפל בגינתו, זו מתמלאת רמשים וטפילים, שעליהם הוא חומל: "דבר אחד בלבד הפריע להרקליוס בשמחתו המופלאה, היה זה לראות בלי הרף את בעלי החיים טורפים זה את זה". מסטול על ההארה, מוטל הרקליוס ימים בעשב, מתבונן בחרקים, או מתגולל עם החיות, "חש היטב כי הוא אחיהן". הוא מתרחק מבני-אדם והדיבור הוא שהדוקטור "איבד את הראש".
הנובלה החכמה, המצחיקה, המזעזעת והמוזרה הזאת, פנינה חבויה לחובבי המאה ה-,19 דורשת קריאה שנייה ושלישית: הקווים הסוריאליסטיים שבה הולכים ומתעבים לאורך הדפים, וכפי שקובעת ענת רנן באחרית דבר מעניינת, מעין קריאה לאקאניינית בנובלה, מופסאן "עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות".
הרקליוס הופך לבדיחת העיר. כשהוא רואה חבורת ילדים מתעללת באכזריות בחתול הוא מתערב לטובת החיה האומללה, כמעשה מישל ודניס, אך במקום 30אלף לייקים הוא מוכנס לבית משוגעים. הרקליוס גלוס המסכן פשוט הקדים את זמנו.
עוד 3 ספרים של מופסאן
בל אמי 1885 >
פייר וז'אן 1988 >
עזה כמוות 1889 >
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 06/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
