לילות אוקטובר

זה טקסט קלוש בסופו של דבר. אבל הוא אינו נטול עניין. המשורר והסופר הצרפתי ז'ראר דה נרוואל כתב אותו לכתב עת צרפתי ב-‭,1852‬ והוא מתאר בו את שיטוטיו ברחובות פריז ובכמה עיירות בסביבתה. אבל זה לא רק מעין ניאו־ז'ורנליזם שהקדים את זמנו. דה נרוואל כותב את קורות שיטוטיו כמניפסט מהוסס בזכות מה שהוא מכנה "ריאליזם". ריאליזם מהסוג שיש לאנגלים, לדברי דה נרוואל, אך אין לצרפתים.

"אשרי האנגלים, שיש בידם לקרוא ולכתוב פרקי התבוננות נטולי זיקה לבדיון הספרותי! בפריז היו מחייבים אותנו לשבץ בהם מעשיות וסיפורי חשק - המסתיימים במוות או בחתונה. חוכמת הריאליזם של  שכנינו מסתפקת באמת המוחלטת", הוא כותב בטקסט הקצר הזה, ומתייחס לריאליזם כאל כתיבה עובדתית, דוקומנטרית, ללא עיצוב החומרים לתבניות מלודרמטיות ("מעשיות וסיפורי חשק", "מוות או חתונה"). דה נרוואל מרחיב ומפרש את הריאליזם גם כחוסר רתיעה מפירוט, והוא כולל תיאורי בתים ורחובות, דיוקנאות פנים ומזג אוויר. בהמשך הטקסט, נדמה כי כוונתו כוללת גם צלילה אל תחתית החברה. בבית מרזח של עלובי החיים מעיר המספר,  "כמה חומרים לרומן הייתי יכול לאסוף", ומוסיף כי "לעשירים חסר אומץ הלב המספיק להסתכן בחדירה למקומות שכאלה".

הפילוסוף בלז פסקל כתב פעם שבני האדם מתקשים לחיות בהווה. הם חיים בציפייה לעתיד או במחשבה על העבר, כך ש"אין אנו חיים לעולם, אלא מקווים אנו לחיות". זאת הבעיה המרכזית ב'לילות אוקטובר'. דה נרוואל (‭1855־1808‬) מייחל לריאליזם - אבל לכתוב ריאליזם, בפועל, הוא מתקשה. לעיתים זה נובע פשוט מאוזלת יד, למשל כשהמספר מבקש לשרטט את הידיד שמתלווה אליו לחלק משיטוטיו והדיוקן פשוט מסרב לקרום עור וגידים ונותר ערטילאי. לעיתים זה נובע מעודף השכלה, כאשר דה נרוואל מעמיס על ההתבוננויות שלו אזכורים מהתרבות הקלאסית ומהתרבות בכלל. מוכרת תפוחי אדמה גסת דיבור משוק לה אל בפריז מזכירה לו "את המכשפה זהובת השיער מפאוסט"; שיכור שהושלך אל ערימת פרחים ברחוב זוכה לשני דימויים מהספרות הקלאסית: "והאיש המתעתד לישון על מצע של ורדים אדומים מדמה את עצמו לסילנוס הישיש, שעלה על היצוע המבושם שהכינו לו נערותיו של בכחוס. מוכרות הפרחים מסתערות עליו, והריהו קרוב לחלוק גורל דומה לזה של אורפיאוס דווקא". בשביל ריאליזם צריך עיניים חדות, והמשקפיים של דה נרוואל מרובבים בכתמי השכלתו הענפה. וגם במשיכה לאותו להג פילוסופי לא מספיק מגובש, שמחליף את הדבר עצמו. לקראת אמצע הטקסט הוא אמנם מתחמם מעט, תמונות חיות מתחילות להתעורר מתוך הכתוב, אבל זה דחוק מדי ומאוחר מדי.

ועם זאת, מעניינת בספר השאיפה העזה לריאליזם - גם אם לא הריאליזם עצמו. יש בכך עדות היסטורית לעלייתו של הז'אנר, ללבטים שליוו אותו, חמש שנים לפני אחד האירועים המכריעים בתולדותיו: פרסום הרומן 'מדאם בובארי'. חידה בעיניי מדוע מציב דה נרוואל את דיקנס כמופת לריאליזם הזה ולא את בן ארצו בלזאק. דיקנס מוזכר כמה פעמים לאורך הטקסט, ובלזאק, שמת ב־‭,1850‬ שנתיים לפני פרסום הטקסט - אף  לא פעם אחת. בכלל, נראה שדה נרוואל נהנה לטפח רגשי נחיתות צרפתיים; הקנאה באנגלים ב'לילות אוקטובר' נוגעת גם לכך שלונדון היא עיר ללא הפסקה: "אבל למה פריז שונה כל כך מלונדון? עיר בירה גדולה אינה צריכה ללכת לישון אף פעם". לעניין בקריאה תורמת גם הטענה המשכנעת של בני ציפר על גב הכריכה, כי 'לילות אוקטובר' מהווה חלוץ בז'אנר השיטוט, וגיבורו הוא אחד המשוטטים הראשונים בספרות העולם.

התרגום של ציפר חי וקולח, אבל במקומות אחדים הוא לא תמיד מדויק ומוגה, כמו גם ההערות בתחתית הטקסט. "הריאליסטים" שמזכיר דה נרוואל כניגוד ל"נומינוזים" אינם "פילוסופים שטענו לקיומה של מציאות חיצונית שאינה תלויה בתפישתו החושית של האדם", כטענת ציפר, אלא, בהקשר הזה, פילוסופים שצידדו בקיומן של ישויות אוניברסליות. כמו כן, אלה לא "נומינוזים", כפי שהוא מתרגם, אלא "נומינליסטים". במקום אחר נכתב "בימי האימפריה השנייה" כשברור בעליל שמדובר באימפריה הראשונה. ובמקום ‭ 1846‬נכתב כאן ‭ .1864‬ גם פרשנותו של ציפר ליצירה, באחרית הדבר המעשירה בדרך כלל, שלפיה "בלי התחזות אין אמנות", נדמית לי לא רק מאולצת אלא הפוכה למגמה של דה נרוואל.

עוד 3 משוטטים ספרותיים
שארל בודלר > הספלין של פריז
המשוטט > ולטר בנימין
איש ההמון > אדגר אלן פו

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"