הכלה ממומביי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכלה ממומביי
מכר
אלפי
עותקים
הכלה ממומביי
מכר
אלפי
עותקים

הכלה ממומביי

4.1 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: שירה חפר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

קארין פוסום

קארין פוסום, נולדה ב6.11.1954, נחשבת לבכירת סופרות המתח בסקנדינביה, ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו באינספור פרסים בינלאומיים.

תקציר

''מותחן נפלא (...) עם כוח רגשי יוצא דופן" ("וושינגטון פוסט")

רווק בודד בשנות החמישים לחייו, המתגורר בכפר קטן בנורווגיה, מחליט לשאת אישה. הוא נוסע להודו ובניגוד לכל הציפיות מוצא לא רק כלה, אלא גם אהבה. בבית מלון במומביי הוא פוגש את פונה, מלצרית רווקה, ונרקם ביניהם רומן עדין ומהוסס. כעבור ימים אחדים הם נישאים וגונדר יומאן שב לבדו לנורווגיה כדי להכין את ביתם המשותף. פונה אמורה להצטרף אליו כעבור כמה שבועות.

אלא שביום שבו נוחתת פונה בנורווגיה הכול משתבש. גונדר לא מצליח להגיע לשדה התעופה ושולח נהג מונית שיאסוף את אהובתו, אבל הנהג לא מוצא אותה. ובכל זאת היא עלתה למטוס. כשגופת אישה זרה נמצאת בצד הדרך המובילה משדה התעופה אל הכפר החרדה של גונדר גוברת. האם זוהי פונה? האם נרצחה הכלה ממומביי שעות לאחר נחיתתה, ומי רצח אותה?

הכלה ממומביי הוא הרומן המרגש ביותר באחת מסדרות המתח המצליחות בעולם בשנים האחרונות, שבמרכזה מפקח המשטרה הנורווגי קונרד סייר. יוצרת הסדרה, קארין פוסום, נחשבת לבכירת סופרות המתח בסקנדינביה, ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו באינספור פרסים בינלאומיים.

פרק ראשון

נביחות של כלב מפלחות את הדממה. האֵם מרימה את עיניה מהכיור ומביטה בעד החלון. הנביחות בוקעות ממעמקי גרונו של הכלב. גופו השחור והשרירי רועד בהתרגשות.

דמותו של הבן מופיעה בחצר. הוא יוצא ממכונית גולף אדומה ושומט מידו שקית כחולה. הוא מציץ בחטף אל החלון, מבחין במעומעם בקווי המתאר של אמו. הוא מתקרב אל הכלב ומשחרר אותו מהרצועה. החיה מזנקת עליו. השניים מתגוששים על הארץ, אבק מתעופף באוויר לכל עבר. הכלב רוטן ונוהם והבן צועק עליו ומקלל אותו באהבה. מדי פעם נפלטת מפיו צווחה והוא מכה את הרוטוויילר על אפו בחוזקה. לבסוף הכלב נשכב על הארץ. הבן קם על רגליו באיטיות. מנקה את מכנסיו מאבק ומבוץ. שולח שוב מבט אל החלון. הכלב מתרומם בהיסוס ונעמד מולו בראש מורכן. הבן מרשה לו להתקרב אליו בכניעה וללקק אותו סביב פיו. הוא קם, הולך אל הבית ונכנס למטבח.

"אלוהים, תראה איך אתה נראה!"

האם מסתכלת על חולצתו הקצרה. החולצה הכחולה מוכתמת בדם. ידיו פצועות. הכלב פצע גם את פניו.

"אני לא מאמינה," היא מושכת באפה בכעס. "תשאיר כאן את השקית. אני עושה כביסה עוד מעט."

הוא משלב את זרועותיו השרוטות. הן שריריות, כמו יתר גופו. מאה קילוגרמים, אף לא גרם אחד של שומן. זה עתה השתמש בשריריו, הם חמים.

"תירגעי," הוא ממהר לענות. "אני אטפל בזה."

היא לא מאמינה למשמע אוזניה. הוא מתכוון לכבס בעצמו?

"איפה היית?" היא שואלת לבסוף. "הרי לא התאמנת משש עד אחת-עשרה?"

הבן ממלמל משהו בגבו אליה.

"הייתי עם אוּלָה. שמרנו על הילדים."

היא בוחנת את גבו הרחב. שׂערו הבהיר מזדקר מראשו כמו שׂערות של מברשת. קווּצות קטנות בתוכו צבועות אדום. נראות כמו להבות. הוא יורד במדרגות אל המרתף ונעלם. היא שומעת את מכונת הכביסה הישנה מתחילה לפעול. היא חולצת את הפקק בכיור ובוהה בחצר. הכלב הניח את ראשו על כפותיו. דמדומי האור האחרונים בחוץ נמוגים. הבן עולה מהמרתף ומודיע שהוא הולך להתקלח.

"להתקלח, עכשיו? הרי חזרת מאימון."

הוא אינו עונה. כעבור זמן קצר היא שומעת את קולו בוקע מהמקלחת, צווחות של צעיר חסר מנוח מהדהדות בחדר המרוצף. הוא שר. הדלת בארון התרופות נטרקת. הוא בטח מחפש פלסטרים, הטיפשון.

האם מחייכת. האלימות הזאת שלו, זה בסדר בסך הכול. הרי הוא גבר. אחר כך היא כבר לא תוכל לשכוח את זה.

רגעים אחרונים של אושר.

 

*

 

הכול התחיל בנסיעתו של גוּנְדֶר יוּמַאן. עד הודו נסע כדי למצוא לעצמו אישה. כששאלו אותו לא סיפר לאיש שזו מטרת הנסיעה. בקושי הודה בזה בינו לבין עצמו. אני נוסע כדי לראות עולם, הסביר בתשובה לעמיתיו בעבודה. איזו פזרנות! הוא מעולם לא הוציא על עצמו הרבה. לבלות יצא רק לעתים רחוקות, להזמנות שקיבל למסיבות חג המולד מעולם לא נענה ותמיד היה עסוק, עם הבית, עם הגינה, עם המכונית. גם אישה לא הייתה לו מעודו, למיטב ידיעתם של הסובבים אותו. גונדר לא התרגש מהשמועות. הוא היה אדם בעל מטרות. אדם איטי אמנם, אבל הוא השיג את מבוקשו, בשקט, בלי לעשות עניין גדול. היה לו זמן, כל הזמן שבעולם. בשעות הערב, בשנה החמישים ואחת לחייו, ישב ודפדף בספר שקיבל מאחותו הצעירה, מָריֶה, "כל עמי העולם". מכיוון שלא נהג להרחיק לכת מעבר למסלולו הקבוע בין ביתו למקום עבודתו, רצתה אחותו שיראה לפחות מה עוד ישנו בעולם. גונדר קרא ודפדף. להודו נמשך יותר מכול. נשים יפות שמצחן מנוקד באדום. עיניהן משוחות בצבע, חיוכיהן שובבים. אחת מהן הישירה אליו מבט מדפי הספר והוא נִשבה מיד בחלומות מתוקים. איש לא חלם כמו גונדר. הוא עצם את עיניו והחל להפליג. היא קלה כמו נוצה במלבושיה האדומים. עיניה עמוקות עד אינסוף, כהות כמו זכוכית שחורה. שׂערה מוסתר תחת רדיד ששוליו רקומים בחוט זהב. חודשים בהה בתמונה הזאת. הוא ידע בבירור שאישה הודית היא מה שהוא רוצה. ולא כי ביקש אישה כנועה וצייתנית, להפך, הוא רצה אישה שיוכל להוקיר ולהעריץ. נשים נורווגיות לא רצו שיעריצו אותן. מעולם לא הבין אותן בעצם, לא הבין מה הן רוצות באמת. הרי כלום לא חסר לו, כך חשב על עצמו. יש לו בית וחצר ומכונית ועבודה, ומטבח מאובזר. רצפה מחוממת בחדר הרחצה, טלוויזיה, וידאו. מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור מיקרוגל, רצון טוב וכסף בבנק. גונדר הבין שיש עוד גורמים בחיים, מופשטים יותר, שקובעים אם תצליח בחיי האהבה, הלוא טיפש לא היה. אבל זה לא עזר לו הרבה, כי אלה דברים שאי אפשר ללמוד או לקנות. זמנך יגיע, אמרה אמו כשגססה באיטיות במיטת בית החולים הגדולה. אביו נפטר מזמן. גונדר גדל בחברת שתי הנשים הללו, אמו ואחותו מריה. כשהייתה אמו בת שבעים התפתח גידול במוחה ותקופות ארוכות לא הייתה היא עצמה. הוא חיכה בסבלנות עד שתשוב להיות אותה אישה שהכיר ואהב. זמנך יגיע. אתה בחור טוב, גונדר. באחד הימים תבוא אליך אישה.

אבל שום אישה לא באה אליו. לכן הזמין כרטיס טיסה להודו. הוא ידע שזו ארץ ענייה. אולי הוא ימצא שם אישה שלא תוכל להרשות לעצמה לסרב להצעתו להתלוות אליו לנורווגיה, אל הבית היפה שבבעלותו. בני משפחתה יוכלו לבוא לבקר אותה על חשבונו אם ירצו. הוא לא רוצה להפריד בין אנשים. ואם היא מאמינה באיזו דת מסובכת כזו או אחרת, הוא כמובן לא ימנע ממנה לקיים אותה. מעטים היו סבלנים כמוהו. לו רק מצא כבר אישה!

היו בנמצא פתרונות אחרים. אבל הוא לא העז לעלות על אוטובוס לפולין עם קבוצה של גברים. ולא היה לו שום חשק לעלות על מטוס לתאילנד. שמועות רבות כל כך מתרוצצות בנוגע למה שמתרחש שם. הוא רצה למצוא אישה בעצמו. המחשבה שישב וידפדף בקטלוגים של תמונות ותיאורים של נשים שונות, או יביט במסך טלוויזיה כשהן מציגות את עצמן זו אחר זו, עוררה בגונדר חלחלה. הוא בשום פנים לא היה מצליח לבחור.

האור שבקע ממנורת הקריאה חימם את ראשו מחוסר השיער. הוא פתח אטלס ומצא את הודו ואת עריה הגדולות. מדראס, בומביי, ניו דלהי. עיר ליד הים משכה אותו יותר מכול. הודים רבים מדברים אנגלית, זו עובדה שהרגיעה אותו. היו בהם אפילו נוצרים, קרא גונדר ב"כל עמי העולם". אם במקרה הוא יפגוש אישה שתהיה נוצרייה ואולי אפילו תדבר אנגלית, זה בכלל יהיה מזל גדול. פחות חשוב אם תהיה בת עשרים או חמישים. הוא לא תכנן להביא ילדים לעולם, הוא לא היה תובעני, אבל אם יהיה לה כבר ילד הוא יוסיף אותו לעסקה. ייתכן שיצטרך לשאת ולתת. המנהגים בארצות אחרות הם כה רבים ושונים ממה שהוא מכיר, אם זה יעלה כסף הוא ישלם. הירושה שקיבל לאחר מות אמו הייתה גדולה.

קודם כול הוא צריך לחפש סוכנות נסיעות. היו ארבע סוכנויות לבחירתו. הייתה אחת במרכז הקניות, ושם צריך לעמוד בדלפק ולדפדף בקטלוגים. אבל גונדר רצה לשבת. הרי מדובר בהחלטה חשובה, לא משהו שעושים בעמידה, בפזיזות. הוא יצטרך לנסוע לעיר, שם יש שלוש סוכנויות נוספות. הוא פתח את ספר הטלפונים. פתאום נזכר שמריה השאירה פעם בביתו מגזין טיולים ונופש כדי לפתות אותו. מריה הזאת, כל כך מתאים לה, חשב לעצמו, ופתח באות I. איאליסוס. איביזה. אירלנד. איך אין להם טיולי נופש להודו? הוא מצא את באלי בקבוצת האיים האינדונזיים אבל מיד זנח את הרעיון. או הודו או כלום. לא נותר לו אלא להתקשר היישר לשדה התעופה כדי להזמין את הכרטיס. הוא ימצא את דרכו, זה קורה תמיד, ובעיר גדולה אנשים רגילים לתיירים. אבל עכשיו היה ערב, מאוחר מדי לצלצל. במקום זה פתח שוב את "כל עמי העולם". זמן רב ישב ובהה ביפהפייה ההודית. כמה יפה יכולה אישה להיות, זהובה וחלקה, עדינה ושובת לב. בידה הדקיקה סגרה את הרדיד שלה תחת סנטרה. היא ענדה תכשיטים על פרקי ידיה. האישון שלה היה כמעט שחור לגמרי והשתקף בו הבזק קטן, אולי מהשמש, והיא הישירה מבט אל גונדר. אל עיניו העורגות. הן היו גדולות וכחולות, ועכשיו הוא עצם אותן. היא באה בעקבותיו אל תוך החלום. הוא נרדם בכיסא והחל לשייט עם יפהפייתו הזהובה בידיו. משקלה היה אפסי. כנפי הבגד האדום כדם שלבשה התנופפו ברכות על פניו.

קארין פוסום

קארין פוסום, נולדה ב6.11.1954, נחשבת לבכירת סופרות המתח בסקנדינביה, ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו באינספור פרסים בינלאומיים.

עוד על הספר

  • תרגום: שירה חפר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'
הכלה ממומביי קארין פוסום

נביחות של כלב מפלחות את הדממה. האֵם מרימה את עיניה מהכיור ומביטה בעד החלון. הנביחות בוקעות ממעמקי גרונו של הכלב. גופו השחור והשרירי רועד בהתרגשות.

דמותו של הבן מופיעה בחצר. הוא יוצא ממכונית גולף אדומה ושומט מידו שקית כחולה. הוא מציץ בחטף אל החלון, מבחין במעומעם בקווי המתאר של אמו. הוא מתקרב אל הכלב ומשחרר אותו מהרצועה. החיה מזנקת עליו. השניים מתגוששים על הארץ, אבק מתעופף באוויר לכל עבר. הכלב רוטן ונוהם והבן צועק עליו ומקלל אותו באהבה. מדי פעם נפלטת מפיו צווחה והוא מכה את הרוטוויילר על אפו בחוזקה. לבסוף הכלב נשכב על הארץ. הבן קם על רגליו באיטיות. מנקה את מכנסיו מאבק ומבוץ. שולח שוב מבט אל החלון. הכלב מתרומם בהיסוס ונעמד מולו בראש מורכן. הבן מרשה לו להתקרב אליו בכניעה וללקק אותו סביב פיו. הוא קם, הולך אל הבית ונכנס למטבח.

"אלוהים, תראה איך אתה נראה!"

האם מסתכלת על חולצתו הקצרה. החולצה הכחולה מוכתמת בדם. ידיו פצועות. הכלב פצע גם את פניו.

"אני לא מאמינה," היא מושכת באפה בכעס. "תשאיר כאן את השקית. אני עושה כביסה עוד מעט."

הוא משלב את זרועותיו השרוטות. הן שריריות, כמו יתר גופו. מאה קילוגרמים, אף לא גרם אחד של שומן. זה עתה השתמש בשריריו, הם חמים.

"תירגעי," הוא ממהר לענות. "אני אטפל בזה."

היא לא מאמינה למשמע אוזניה. הוא מתכוון לכבס בעצמו?

"איפה היית?" היא שואלת לבסוף. "הרי לא התאמנת משש עד אחת-עשרה?"

הבן ממלמל משהו בגבו אליה.

"הייתי עם אוּלָה. שמרנו על הילדים."

היא בוחנת את גבו הרחב. שׂערו הבהיר מזדקר מראשו כמו שׂערות של מברשת. קווּצות קטנות בתוכו צבועות אדום. נראות כמו להבות. הוא יורד במדרגות אל המרתף ונעלם. היא שומעת את מכונת הכביסה הישנה מתחילה לפעול. היא חולצת את הפקק בכיור ובוהה בחצר. הכלב הניח את ראשו על כפותיו. דמדומי האור האחרונים בחוץ נמוגים. הבן עולה מהמרתף ומודיע שהוא הולך להתקלח.

"להתקלח, עכשיו? הרי חזרת מאימון."

הוא אינו עונה. כעבור זמן קצר היא שומעת את קולו בוקע מהמקלחת, צווחות של צעיר חסר מנוח מהדהדות בחדר המרוצף. הוא שר. הדלת בארון התרופות נטרקת. הוא בטח מחפש פלסטרים, הטיפשון.

האם מחייכת. האלימות הזאת שלו, זה בסדר בסך הכול. הרי הוא גבר. אחר כך היא כבר לא תוכל לשכוח את זה.

רגעים אחרונים של אושר.

 

*

 

הכול התחיל בנסיעתו של גוּנְדֶר יוּמַאן. עד הודו נסע כדי למצוא לעצמו אישה. כששאלו אותו לא סיפר לאיש שזו מטרת הנסיעה. בקושי הודה בזה בינו לבין עצמו. אני נוסע כדי לראות עולם, הסביר בתשובה לעמיתיו בעבודה. איזו פזרנות! הוא מעולם לא הוציא על עצמו הרבה. לבלות יצא רק לעתים רחוקות, להזמנות שקיבל למסיבות חג המולד מעולם לא נענה ותמיד היה עסוק, עם הבית, עם הגינה, עם המכונית. גם אישה לא הייתה לו מעודו, למיטב ידיעתם של הסובבים אותו. גונדר לא התרגש מהשמועות. הוא היה אדם בעל מטרות. אדם איטי אמנם, אבל הוא השיג את מבוקשו, בשקט, בלי לעשות עניין גדול. היה לו זמן, כל הזמן שבעולם. בשעות הערב, בשנה החמישים ואחת לחייו, ישב ודפדף בספר שקיבל מאחותו הצעירה, מָריֶה, "כל עמי העולם". מכיוון שלא נהג להרחיק לכת מעבר למסלולו הקבוע בין ביתו למקום עבודתו, רצתה אחותו שיראה לפחות מה עוד ישנו בעולם. גונדר קרא ודפדף. להודו נמשך יותר מכול. נשים יפות שמצחן מנוקד באדום. עיניהן משוחות בצבע, חיוכיהן שובבים. אחת מהן הישירה אליו מבט מדפי הספר והוא נִשבה מיד בחלומות מתוקים. איש לא חלם כמו גונדר. הוא עצם את עיניו והחל להפליג. היא קלה כמו נוצה במלבושיה האדומים. עיניה עמוקות עד אינסוף, כהות כמו זכוכית שחורה. שׂערה מוסתר תחת רדיד ששוליו רקומים בחוט זהב. חודשים בהה בתמונה הזאת. הוא ידע בבירור שאישה הודית היא מה שהוא רוצה. ולא כי ביקש אישה כנועה וצייתנית, להפך, הוא רצה אישה שיוכל להוקיר ולהעריץ. נשים נורווגיות לא רצו שיעריצו אותן. מעולם לא הבין אותן בעצם, לא הבין מה הן רוצות באמת. הרי כלום לא חסר לו, כך חשב על עצמו. יש לו בית וחצר ומכונית ועבודה, ומטבח מאובזר. רצפה מחוממת בחדר הרחצה, טלוויזיה, וידאו. מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור מיקרוגל, רצון טוב וכסף בבנק. גונדר הבין שיש עוד גורמים בחיים, מופשטים יותר, שקובעים אם תצליח בחיי האהבה, הלוא טיפש לא היה. אבל זה לא עזר לו הרבה, כי אלה דברים שאי אפשר ללמוד או לקנות. זמנך יגיע, אמרה אמו כשגססה באיטיות במיטת בית החולים הגדולה. אביו נפטר מזמן. גונדר גדל בחברת שתי הנשים הללו, אמו ואחותו מריה. כשהייתה אמו בת שבעים התפתח גידול במוחה ותקופות ארוכות לא הייתה היא עצמה. הוא חיכה בסבלנות עד שתשוב להיות אותה אישה שהכיר ואהב. זמנך יגיע. אתה בחור טוב, גונדר. באחד הימים תבוא אליך אישה.

אבל שום אישה לא באה אליו. לכן הזמין כרטיס טיסה להודו. הוא ידע שזו ארץ ענייה. אולי הוא ימצא שם אישה שלא תוכל להרשות לעצמה לסרב להצעתו להתלוות אליו לנורווגיה, אל הבית היפה שבבעלותו. בני משפחתה יוכלו לבוא לבקר אותה על חשבונו אם ירצו. הוא לא רוצה להפריד בין אנשים. ואם היא מאמינה באיזו דת מסובכת כזו או אחרת, הוא כמובן לא ימנע ממנה לקיים אותה. מעטים היו סבלנים כמוהו. לו רק מצא כבר אישה!

היו בנמצא פתרונות אחרים. אבל הוא לא העז לעלות על אוטובוס לפולין עם קבוצה של גברים. ולא היה לו שום חשק לעלות על מטוס לתאילנד. שמועות רבות כל כך מתרוצצות בנוגע למה שמתרחש שם. הוא רצה למצוא אישה בעצמו. המחשבה שישב וידפדף בקטלוגים של תמונות ותיאורים של נשים שונות, או יביט במסך טלוויזיה כשהן מציגות את עצמן זו אחר זו, עוררה בגונדר חלחלה. הוא בשום פנים לא היה מצליח לבחור.

האור שבקע ממנורת הקריאה חימם את ראשו מחוסר השיער. הוא פתח אטלס ומצא את הודו ואת עריה הגדולות. מדראס, בומביי, ניו דלהי. עיר ליד הים משכה אותו יותר מכול. הודים רבים מדברים אנגלית, זו עובדה שהרגיעה אותו. היו בהם אפילו נוצרים, קרא גונדר ב"כל עמי העולם". אם במקרה הוא יפגוש אישה שתהיה נוצרייה ואולי אפילו תדבר אנגלית, זה בכלל יהיה מזל גדול. פחות חשוב אם תהיה בת עשרים או חמישים. הוא לא תכנן להביא ילדים לעולם, הוא לא היה תובעני, אבל אם יהיה לה כבר ילד הוא יוסיף אותו לעסקה. ייתכן שיצטרך לשאת ולתת. המנהגים בארצות אחרות הם כה רבים ושונים ממה שהוא מכיר, אם זה יעלה כסף הוא ישלם. הירושה שקיבל לאחר מות אמו הייתה גדולה.

קודם כול הוא צריך לחפש סוכנות נסיעות. היו ארבע סוכנויות לבחירתו. הייתה אחת במרכז הקניות, ושם צריך לעמוד בדלפק ולדפדף בקטלוגים. אבל גונדר רצה לשבת. הרי מדובר בהחלטה חשובה, לא משהו שעושים בעמידה, בפזיזות. הוא יצטרך לנסוע לעיר, שם יש שלוש סוכנויות נוספות. הוא פתח את ספר הטלפונים. פתאום נזכר שמריה השאירה פעם בביתו מגזין טיולים ונופש כדי לפתות אותו. מריה הזאת, כל כך מתאים לה, חשב לעצמו, ופתח באות I. איאליסוס. איביזה. אירלנד. איך אין להם טיולי נופש להודו? הוא מצא את באלי בקבוצת האיים האינדונזיים אבל מיד זנח את הרעיון. או הודו או כלום. לא נותר לו אלא להתקשר היישר לשדה התעופה כדי להזמין את הכרטיס. הוא ימצא את דרכו, זה קורה תמיד, ובעיר גדולה אנשים רגילים לתיירים. אבל עכשיו היה ערב, מאוחר מדי לצלצל. במקום זה פתח שוב את "כל עמי העולם". זמן רב ישב ובהה ביפהפייה ההודית. כמה יפה יכולה אישה להיות, זהובה וחלקה, עדינה ושובת לב. בידה הדקיקה סגרה את הרדיד שלה תחת סנטרה. היא ענדה תכשיטים על פרקי ידיה. האישון שלה היה כמעט שחור לגמרי והשתקף בו הבזק קטן, אולי מהשמש, והיא הישירה מבט אל גונדר. אל עיניו העורגות. הן היו גדולות וכחולות, ועכשיו הוא עצם אותן. היא באה בעקבותיו אל תוך החלום. הוא נרדם בכיסא והחל לשייט עם יפהפייתו הזהובה בידיו. משקלה היה אפסי. כנפי הבגד האדום כדם שלבשה התנופפו ברכות על פניו.