פרולוג
סקרלט
בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים.
קונפוציוס
כל העולם במה ואני שחקנית אחת מני רבים, בייבי. כמו הדושבג שיושב שם וצופה בי אוכלת את הנקניקייה הזאת. מה יש לגברים עם חפצים בצורת פאלי? אני אפילו לא יכולה לבחור מלפפון בשוק בלי שינעצו בי מבטים. הם מדמיינים דברים מלוכלכים בזמן שנשותיהם דוחפות את הילדים במעברים בסדר מופתי, וצמאים לוודקה שמחכה להם בבית.
אבל הגברים. הם ילכו הביתה וימשיכו לחשוב על המלפפון. והם יאוננו עליו וישבו בספה ויראו איזו תוכנית ספורט חסרת חשיבות ויגנחו תגובה לשאלות של נשותיהם.
החלום האמריקאי.
אנחה.
אבל הנקניקייה הזאת. אגדית. יש הרבה חרדל וכרוב, כמובן, כי... או שהולכים בגדול או שהולכים ליפול. אני אוכל את כל הנקניקייה המחורבנת הזאת ולא ארגיש שום אשמה.
ברור שיש המון דברים אחרים להרגיש אשמה בגללם.
חשוב למצוא הומור בדברים הקטנים. כמו פועל הבניין שמועד על בור וכמעט שובר את המפרקת בגלל שהוא מזיין אותי עם העיניים.
אני משיבה לו חיוך ונשענת על קיר בניין הלבנים הקר שמאחוריי. נעליי עם עקבי הסטילטו מוצלבות בקרסוליים על רצפת הבטון השבורה שמתחתיי ואין מצב שהוא יוכל לפספס אותי בשמלה הזאת.
אני אוהבת שהם מסתכלים עליי. כי אני יודעת מה יקרה עכשיו. חבר שלו שורק לי ושואל כמה.
"חמשת אלפים," אני צועקת בתגובה בפה מלא אוכל. "בשביל שאני אסתכל עליך מוצץ הרבה זין בבת אחת."
הם מחליפים מבט מזוגג וצועקים עלבונות לכיווני. אני עושה להם אצבע משולשת, תוחבת את שארית הנקניקייה לפה ומלקקת את האצבעות.
בנים. ככה הם.
צעצועים קטנים ומפגרים.
על הבמה שלי ובמופע שלי, לשחקנים היחידים שאני מאשרת להיכנס יש דם כחול. כמו הצעצוע הנוכחי שמחכה לי בחדר במלון שמאחוריי. עשרים דקות עברו מאז שפיתיתי אותו לבוא לשם. וכיוון שחלונות הזמן שלי הם לא מדע מדויק, אני צריכה להפסיק להתבטל.
אני עוצרת את המערבולת שמסתובבת לי בראש ונושמת עמוק.
אין טוב ואין רע. רק המחשבות מבדילות בין השניים.
אני נכנסת לחדר וצופה בערמת הפריווילגיה וההתנשאות ששוכבת על השטיח הרטוב והמוכתם בזרע.
עיניו עצומות, פיו רפוי ופניו שמוטות על כתפו.
הם אף פעם לא חושבים שזה מה שיקרה.
גם השמוק הזה לא חשב ככה. עוד יום, עוד שמוק מחוסר הכרה על רצפת בית מלון. רק שלבחור הזה יש מטרה, נראה לי. אולי. הוא נראה בדיוק כמו כל דושבג־על שמסתובב עם אלכסנדר.
וחבל.
אני מזיזה אותו בבוהן ומוודאת שהסם שהכנסתי לו למשקה נכנס בבטחה לזרם הדם שלו.
כל לקוח הוא סיפור אחר. יש כאלה שצריכים יותר. יש כאלה שפחות. אבל כולם נופלים בסוף.
הלקוח הזה בנוי כמו סוס.
ככל שהאדם גדול יותר, כך גם האגו שלו. או אולי זה הולך לפי חשבון הבנק?
בכל מקרה, לפי הניסיון שלי ככל שהבגדים צעקניים יותר, הזין קטן. כולם מפצים על משהו ואין לי ספק שכשאוריד לו את הבגדים, לא יהיו הפתעות. הבחור הזה נראה כאילו הקיאו אותו מקטלוג של ראלף לורן.
אני שולפת את ארנק הברברי מהכיס האחורי של מכנסי החאקי שלו ושופכת את תכולתו על המיטה. משהו בי מצפה למשהו מזעזע ולא צפוי.
אבל לצערי, זה תמיד אותו הדבר. גם עם טדי ה-3.
כרטיסי חבר בקאנטרי קלאב וכרטיסי אשראי עם מסגרות מופרכות. צרור מפתחות של פורשה כי ברור שהמכונית לבדה לא מספיק טובה בשביל השמוק הזה. וקונדום כדי לזיין איתו את הזונות. פאקינג ערוך ומוכן.
הם אף פעם לא מקוריים. אני נשבעת שכולם מיוצרים בייצור המוני באיזה בית חרושת.
הוואספים האלה — הלבנים העשירים שחושבים את עצמם — אינם יוצאי דופן. כל בובות הקן האלה מורכבות באותה צורה. בגדים יוקרתיים, אגודות חשאיות והשכלה באוניברסיטאות ליגת הקיסוס. התחלות צנועות עם אקזיט מטורף. הם מפליגים בסירות, יוצאים לצהריים ומשתתפים בנשפי צדקה, ובו בזמן מכניסים לארון שלד ועוד שלד. לא חסרה להם שחצנות, אבל גם תחושת "מגיע לי" ותוקפנות יש להם בשפע. הבחורים האלה חושבים שהעולם חייב להם. הם לוקחים את כל מה שבא להם. בלי לשים זין.
זו מגפה של העשירון העליון.
ויש רק תרופה אחת למחלה כזאת.
המפלצת הקטנה שהם יצרו.
סֶה מוּאָה.
המתלמדת שהפכה למומחית.
קפטן מוח־חלול שילם לי כדי שאנעים את זמנו ואני עומדת לטלטל את עולמו.
קודם כול, אני משחררת אותו מכל חפצי הערך ותוחבת אותם לארנק שלי. שעונים, טבעות, חפתים. תמיד מוצאים אותם בשפע על השמוקים הממותגים האלה.
מבחינתי, הכסף הוא לא העניין. ההשפלה בכך שנערת ליווי שודדת אותם היא רק הדובדבן שבקצפת.
בלב המזימה שלי יש רק דבר אחד שאני רוצה ממנו.
אם הוא ייתן לי אותו, הלב השחור והקטן שלי יחוש דגדוג. אם לא? שוב, חבל עליו.
בכל מקרה, הלך עליו אם כן והלך עליו אם לא.
אחרי שאני מעלימה את כל חפצי הערך שלו, אני מוציאה את הנרתיק שאני מסתירה בחדר השכור שלי לפני שאני פוגשת לקוח. טוב להיות נכונה תמיד. ואני חניכת הצופים המצטיינת שהם יצטערו על הרגע שבו פגשו אותה.
מפרקי ידיו וקרסוליו כבר כבולים באזיקונים. אחר כך יורדים הבגדים.
זוג מספריים עושה את העבודה בקלי קלות ומציל אותי משימוש לשווא בסכין האהובה עליי. ללא בגדיו, טדי קרן נאמנות נראה מגוחך שעון ומרוח על מסגרת המיטה עם הזין הרפוי שלו מעוך בין ירכיו.
המחזה נעשה משונה עוד יותר כשאני מוסיפה רשתות דגים ונעלי עקב לבובה הקטנה והצייתנית שלי.
הכול קלי קלות.
זה אולי יוציא לי את כל הרוח מהמפרשים אם אקח הפסקה כדי לחשוב על זה. לכן אני לא לוקחת הפסקה ולא חושבת על זה.
כי עכשיו מגיע החלק של הפאן.
אני מוציאה מהתיק שלי דילדו גדול וכחול ומכניסה אותו לפיו הרפוי. אחר כך מגיעים מלחצי הפטמות.
אני מוציאה את המצלמה שלי ומשחקת עם ההגדרות כדי להיכנס לתפקיד הצלמת עד הסוף. עכשיו כשאני יודעת איפה טדי אוהב לשחק, מרבצי החברה הגבוהה יוצפו בעלונים ביום שני הקרוב.
נכון מאוד, עקרות בית.
שמרו על הילדים. נעלו את הדלתות. יש סוטה בדלת ממול.
לו רק ידעו שכולם סוטים.
מה הבעלים שלהן עושים כשהן במועדון קריאה בימי חמישי. מה הבנים שלהן עושים למעודדת היפה בשירותים בבית הספר.
הן לא יודעות. כי הן לא רוצות לדעת.
הן יכולות להמשיך לחיות באשליות עד שאדחוף להן את המציאות לפרצוף.
טדי זע קצת בזמן שאני מצלמת.
"חייך למצלמה," אני אומרת לו במתיקות. "אתה כישרון טבעי, טדסטר."
הוא ממלמל משהו שנשמע דומה ל"זונה".
לכן אני סוטרת על פניו לפני שאני מתרחקת כדי להתפעל ממלאכתי.
לא מהאקט עצמו אני שואבת הנאה. אלא ממה שקורה אחר כך.
הידיעה שכשיתעורר הוא ימשיך להרגיש מחולל ומושפל כמו שהוא גורם לזונות שהוא משלם להן להרגיש.
אובדן שליטה רגעי עשוי להיות חוויה מכוננת.
אבל לילה שלם וחדור אשמה?
זה הניסוי והטעייה האולטימטיביים. הוא נצרב במוח ורודף אותך בכל רגע ערות.
טדי שלנו ילמד להבין את זה.
כולם לומדים להבין את זה.
אצלי רק ככה הוא יכול למרק את חטאיו.
חטא תמורת חטא.
אני מקרבת את הכיסא כדי שיוכל לראות את המופע מקרוב כי הוא עומד להתחיל. הכרטיס שלו נוקב ברגע שנכנס לבר הלילה והוא אח"מ עד הסוף.
כשהוא זע, אני מספיק אדיבה כדי לאפשר לו כמה רגעים לארגן את המוח לפני שאני מתנפלת עליו.
"למה את עושה את זה?" הוא ממלמל.
אני מטה את ראשי הצידה ושולחת אליו הבעה משועממת. הסתומים האלה תמיד שואלים את אותה שאלה.
לפחות פעם אחת, יהיה נחמד אם הם יפתיעו אותי.
אבל לצערי, גברים נשארים גברים והם מפתיעים רק לעיתים רחוקות.
אני מחפשת את האלבום שלי, פותחת את הדפים השחוקים ומנופפת אותם בפניו.
יש חמש תמונות בשני העמודים הראשונים. יחד עם ריבועים קטנים שבהם מופיע הגובה, המשקל והמאפיינים הגופניים.
אבל בלי שמות.
השמות הם לשפתיי בלבד.
ואולי גם לשפתיו של טדי, אם יחליט לדבר בכנות.
"תחשוב טוב לפני שאתה עונה," אני אומרת לו. "אם תשחק בקלפים שלך נכון, אז לא אתה ולא המשפחה או החברים שלך תצטרכו לראות שוב את התמונות האלה.
אני משליכה את תצלומי הפולרואיד שצילמתי הערב אל חיקו והוא מעיף בהם מבט חטוף. סומק מתפשט על צווארו ולסתו מתהדקת. הוא רוצה לגרום נזק. לבחורה קטנה וחמודה כמוני.
"אוי, תראה את זה," אני אומרת. "הבולבולון שלך מידלדל עכשיו, לא?"
הוא גונח ומנסה להצמיד את רגליו.
"תתנהג יפה," אני דוחקת בו. "אני יודעת שאתה לא רוצה שאימא תמחק אותך מהצוואה. אתה יודע מה אומרים. כסף ותיק הרבה יותר מכובד מכסף חדש."
"לכי תזדייני, זונה," הוא ממלמל שוב וכבליו מתחככים על מפרקי ידיו בעודו נאבק להשתחרר. אין טעם. הוא בטח יודע את זה.
"אתה לא חייב להם כלום," אני מרגיעה אותו. "אני יודעת איך אתם אוהבים לשחק. אז ספר לי מה קורה בחדר ההלבשה המטאפורי. משהו שהם לא ירצו שהעולם יֵדע."
עיניו מרפרפות והוא כמעט מאבד הכרה שוב ולכן אני סוטרת לו כדי שיתעורר.
"את תצטערי על זה," הוא גונח.
"זה מה שתמיד אומרים לי," אני עונה. "אבל אני אף פעם לא מצטערת. השעון מתקתק, ידידי. ואני מתכוונת להזהיר אותך רק פעם אחת, הסבלנות שלי קצרה מאוד."
טדי שקט אבל הגלגלים שמסתובבים במוחו הקטן קולניים. הוא מנסה להמציא שקר. שוב, התגובה שלהם לתרחיש נוסחתית למדי.
אני נאנחת ומתרווחת בכיסא שלי, משלבת רגליים. הוא מביט בהן ולא מסתיר את זה. הוא תוהה איך ירגיש אם יחנוק אותי ואז יזיין אותי. יראה לי מי הבוס. גם אם עיניו לא אומרות לי את זה, הזין שלו מדבר בעד עצמו.
אני מחליטה להגדיל את ההימור.
"בסדר, נעשה את זה לאט. זה מה שאתה אומר לבנות, לא? לפני שאתה קושר אותן ומתנפל עליהן? בטח אימא לא תשמח לשמוע את הפרט הקטן הזה."
"מי את בכלל?" הוא נוהם.
"הדבר היחיד שצריך להטריד אותך הוא החברים שלך מייל והכביסה המלוכלכת שלהם. יש לך בדיוק חמש דקות לספר לי את מה שאני רוצה לדעת. ואז תוכל להסתלק לך עם התמונות ביד."
שקר כמובן. איזה פאן יצא לי מזה?
"בעצם..." הוא אומר וליבי פועם בקצב מואץ. אני רוצה את זה כל כך שאני יכולה לטעום את זה אבל יש לי פני פוקר מצוינים וטדי עדיין לא יודע את זה.
"כמה מהם נראים מוכרים," אומר החרא הזה.
אני חורקת בשיניים וכובשת את האכזבה המרה בגרוני.
"הם אמורים כי הם מרוחים לך על כל החשבונות ברשתות החברתיות."
לחייו מוורידות מעט בגלל המלכודת שנקלע לתוכה.
אלוהים, כמה בני התמותה האלה מטומטמים.
"שם, אם לא קשה לך."
האמת שמתק השפתיים שלי מפחיד אותי. כמה מיומנת נעשיתי במשחק הזה. הסנסיי סקרלט עומדת ללמד את החגב הקטן משהו אם הוא לא יקלוט את הרמז בקרוב.
"אני לא יודע," האידיוט ממשיך בהצגה. כישורי המשחק שלו טעונים שיפור. "נפגשנו במסיבה בקולג'. הייתי שיכור. אבל אני כמעט בטוח שאחד מהם עובד בהנקוק."
"אתה מתכוון במקרה לקלרנדון?" אני מתקנת.
"כן, בדיוק," הוא מסכים.
הוא אומר את זה באדישות של מלפפון אבל מתחת להבעה המבוימת, ידיו מגרדות מרוב דחף להכניס לי אגרוף בפרצוף. הוא גם היה עושה את זה אם היה מצליח להשתחרר.
"בחיי, זה ממש עוזר," אני אומרת לו בהתלהבות מעושה. "יש רק אולי טריליון קומות בבניין הזה, נכון?"
נועם הליכותיו צולל חזרה לתהומות שמהם הגיע.
"תקשיבי, כלבה, אין לי מושג מה את רוצה ממני. אני לא מכיר אותם."
אנחה כנועה עולה מחזי כשאני מכסה את פניי בידיי ובוכה בדמעות תנין.
"אתה צודק," אני מייבבת. "אני מרגישה נורא שאני צריכה לדפוק אותך בכל מקרה."
"מה?" הוא נוהם.
אני מסירה את ידיי מפניי ושוב מחייכת.
"אל תדאג," אני משליכה את התמונות לתיק ומוציאה במקומן אגרופני נחושת. "התקדמנו. התמונות הן כבר נחלת העבר."
"אז מה את עושה?" הוא שואל ומביט במתכת הנוצצת שעל ידי.
"יש לי שם אחר בשבילך," אני אומרת לו. "שם שתזהה ללא ספק. בוא ננסה את קוקו."
הוא ממצמץ ומנסה לשמור על קור רוח אבל הזין שלו מתפתל ומזדקר מעצם הזיכרון. בן זונה חולני.
"מצלצל מוכר?" אני מקמטת את מצחי.
"לא, מצטער," הוא אומר. "לא מכיר שום קוקו מזדיינת."
"אה, הרשה לי לרענן את זיכרונך. יצאת איתה מהבר בשבוע שעבר. קטנה, שיער שחור, ציצים גדולים. יפהפייה. או לפחות הייתה עד ששברת לה את האף."
הוא פותח את הפה ומנסה להשמיע התנגדות אבל אני מניחה אצבע על שפתיו ומנענעת את הראש.
"אתה אוהב את זה קשוח," אני מושכת בכתפיי. "אתה מתחרמן מזה. לפעמים דברים פשוט יוצאים משליטה. תאמין לי שאני מבינה. אתה לא יכול להתאפק."
עיניו השחורות ננעצות בי ישירות.
"אבל החדשות הרעות בשבילך," אני אומרת לבסוף, "הן שגם אני לא."
טדי קרן נאמנות ישלם על החטאים של כל עמיתיו.
הלמות הלב הפראית שלי היא קריאת מלחמה בפני עצמה. פסקול לאכזריות שלי. הלמות התוף של הזעם כשאני הורסת לו את הפרצוף ומוציאה עליו את השנאה. אני לא צריכה מילים. התקשורת הטובה ביותר נעשית בצורה פרימיטיבית במקרים כאלה.
"די," הוא מתחנן. "תפסיקי ואספר לך."
הוא נשבר מהר משקיוויתי אבל אני עוצרת ונושמת.
"קדימה, דבר," אני אומרת לו בנחת.
המילים ניתכות מפיו כמו גשם מענן חומצי. פתחתי את הפקק ועכשיו אין דרך חזרה.
"לדְיוּק יש מאהבת שהוא מחזיק בדירה ליד. לאשתו אין מושג. לקווין יש בעיית הימורים. הוא שקוע בחובות כבדים וללקוחות שלו אין מושג לאן הולך הכסף שלהם. הם נפגשים פעם בחודש ומתפרעים. מזיינים כמה פרוצות שאפשר ומתמסטלים על כדורים יקרים ואלכוהול."
זה לא חדש לי. צפוי, במקרה הטוב, מטונף, במקרה הגרוע.
"מה עוד?" אני שואלת.
טדי נעשה שקט עד שאני פוסעת עוד צעד לעברו.
"איתן," הוא ממלמל בשפתיים מדממות. "הוא התמסטל מקוקאין ערב אחד והתחיל לדבר על איזו בחורה שנעדרת."
החדר שקט ודומם ועכשיו טדי סוף־סוף מתחיל לדבר לעניין. כעת כל תשומת ליבי ממוקדת בו.
"מה איתה?"
"הוא כל הזמן אמר שהיא מתה," טדי מנענע את הראש כאילו אינו מאמין. ואני כמעט מרחמת עליו שהוא נולד כזה אידיוט.
"משהו לגבי יערות. איך אלכסנדר דפק אותה."
בינגו.
טדי לא רואה שאני מחייכת כשהוא מזכיר את אלכסנדר ואני שמחה.
"תגיד לי כל מה שהוא אמר," אני מתעקשת.
הוא יגיד. אני רואה את זה בעיניים שלו. הפה פתוח והמילים מתכוננות להתגלגל מלשונו.
אבל אז הדלת נפתחת.
וכל העבודה הקשה שלי שוקעת בחול טובעני.
"מה לעזאזל נסגר?"
למילים יש מבטא. אירי מובהק. לפני שאני מסיטה את המבט כדי להתנגש עם הבן זונה שבפתח אני יודעת את מי הוא בא לאסוף.
המאפיה האירית.
הייתי אמורה לצאת מהעיר לזמן מה. זה מה שאמרתי למק שאעשה.
מצא מין את מינו והכלל הזה חל גם על חברתי היחידה. היא מטורפת כמוני. ומאז שהיא הלכה לחטט בעסקי המאפיה, היא זרקה את שתינו למים רותחים.
זה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו. או שהיא לא יכולה. ובאמת התכוונתי לקיים את מה שהבטחתי לה. מייד אחרי שאטפל בעניין הזה.
אבל עכשיו אני יושבת כאן, ומצפה לגרוע מכול.
לא פגשתי את האפס הזה בעבר. אבל הוא מסתכל עליי כאילו אני פסיכית. עם אגרופני הנחושת ושמלתי המוכתמת בדם, ההנחה שלו נראית הגיונית. אין ספק.
לכן אני מקווה שהוא יחשוב טוב־טוב לפני שיתנפל עליי. כי אני לא איכנע ללא קרב. ואני רוצה לתלוש לו את הביצים על זה שקטע את הווידוי של טדי.
"מה לעזאזל את עושה לבחור המסכן?" הוא שואל אותי.
"לא פחות ממה שמגיע לו," אני עונה.
הבחור ממצמץ ושולח אליי מבט אוהד שרק מרגיז אותי עוד יותר.
"לא הכרנו," הוא אומר לי. "אני רורי."
"ו—?"
פיו מתעקל ונראה שההתנהגות שלי משעשעת אותו משום מה.
"ונעים מאוד להכיר אותי, כן? ככה נשים בדרך כלל אומרות. עכשיו, מותק, אני צריך שתבואי איתי. רק לרגע."
ואני צריכה שתעוף לי מהעיניים. רק לרגע.
"זה בגלל מק, נכון?"
חשד משתלט על עיניו כשאני מתקדמת אליו בתמימות.
"אתה חושב שבגלל שאני זונה, אני עושה כל מה שגבר אומר לי?"
עיניו מרצדות אל הגבר שגונח מאחוריי לפני שהוא עונה.
"אני מניח שלא," הוא אומר.
עיניו עדיין צוחקות אבל אין כאן שום דבר משעשע. אני לא אוהבת שדוחקים אותי לפינה ושום הלצה לא תגרום לי לצאת איתו מהחדר הזה.
אני מסירה את אגרופני הנחושת מידיי ומהססת לרגע לפני שאני מוסרת לו אותם. דאגה מציפה את עיניי ואת קולי אבל זה הכול הצגה.
"מק בסדר?"
הוא מהנהן ונדמה לו שהוא מבין אותי. הוא חושב שאעשה עכשיו כל מה שהוא אומר כדי להגן על מק. הקטע הוא ש... מק דואגת לעצמה.
וגם אני.
כשרורי מכניס את הנחושת לכיסו, אני שולפת את הסכין מהנדן שעל ירכי. אלמנט ההפתעה פועל לטובתי ולכן אני לא מצפה להרבה ממנו. אבל גם הוא מפתיע אותי.
כי הוא מהיר. מהיר מרוב האנשים. כשאני מסתערת עליו, רורי נכנס למגננה ומרים את זרועו ולשם בדיוק הסכין מגיעה. היא ננעצת בשריר הזרוע שלו.
"אלוהים אדירים, אישה."
כשאני מנסה לעקוף אותו, הוא תופס אותי בשיער ומטיח את חזי בקיר לפני שגופו סוגר עליי.
ריאותיי קורסות לתוך עצמן. הדופק מפרפר באוזניי. המוח שלי מריץ את האירועים לאחור וכבר ראיתי את הסרט הזה. אני נאבקת בו. נלחמת בכל הכוח. אני דורכת על הרגל שלו בעקב הסטילטו ומניפה את ראשי לאחור כדי להכות באפו.
אבל הוא גדול ואני קטנה ולכן הראש שלי רק נהדף מחזהו. הוא מנצל את מלוא כובד משקלו כדי למעוך אותי אל הקיר עד שאני לא מסוגלת לזוז והבלתי־נמנע מתרחש.
מאגר האדרנלין שלי אוזל.
אומנם אין טעם אבל המוח שלי עוד לא משלים עם זה.
"ששש, מתוקה."
הוא מושך את שערי לאחור ולוחש לי באוזן בקול עדין ומרגיע. מוליך שולל.
"אני לא מתכוון לפגוע בך," הוא אומר לי. "אבל את צריכה להירגע ולנשום."
הגוף שלי מתרפה כנגד הקיר ונשארות לי רק המילים.
"אני צריכה עוד חמש דקות עם הבחור הזה. ואז אעשה כל מה שתרצה."
"אל תאמין לה!" צועק טדי. "הכלבה מטורללת. אתה מוכרח לשחרר אותי, גבר."
רורי מתעלם ממנו ועיניו סוקרות את פניי, בוחנות אותי, מנסות לקרוא אותי ולא הייתי קרובה כל כך לגבר מאז... אני לא יודעת. והמצב מוזר ומתוח ועכשיו אני רוצה לעזוב.
הוא גבוה וחסון מדי. פניו לא מאיימות אבל הוא עצמו איום. הוא רציני. ומסופר קצוץ עם שיער בלונדיני כהה ופנים מגולחות.
"את באה איתי," הוא אומר שוב.
"אני חושבת שקוראים לזה חטיפה."
הוא מושך בכתפיו. "למה צריך לתת שמות לכל דבר?"
הוא קרוב יותר עכשיו כי הוא יודע שאני עומדת לברוח שוב. או לדקור אותו שוב, למרות שהסכין שלי איננה, אבל הוא לא יודע אם יש לי עוד אחת. הדבר היחיד שאני מרגישה הוא את גופו הסוגר עליי. חונק אותי.
אני לא מצליחה לנשום.
"אין שום דבר טוב או רע," אני לוחשת לעצמי. "רק המחשבה מבדילה בין השניים."
אני ממשיכה לחזור על המילים, שוב ושוב.
עשר פעמים.
רורי מתרחק ומסובב אותי לאט. הוא נותן לי מקום אבל עדיין כולא אותי בזרועותיו. ולמרות שבאחת מהן תקועה סכין, הוא לא כועס עליי.
עיניו ירוקות. ורכות בצורה מתעתעת. כמו הקול שלו כשהוא מדבר.
"סקרלט, אני מבטיח לך שלא יקרה לך שום דבר רע כשאת איתי."
"רורי?"
"כן?"
"המילים שלך לא שוות כלום, חתיכת אפס."
.jpg)
.jpg)
