פני הצלקת

הם באו להרוג אותה.

שנתיים של עבודה בצד המוזנח יותר של העיר השחיזו את חושיה  ולימדו  אותה  לשמור  על  דריכות.  היא  צפתה  והיא הבחינה – והיא הבחינה בהם. קבוצה קטנה של גברים שהפריזו בשתייה, אף שהיא ידעה שזה ישמח את ג'ו, שתמיד העלה את המחירים שלו כשהלקוחות היו שיכורים מכדי לשים לב. מנקודת התצפית שלה על הבמה, היא ראתה את השטרות מחליפים ידיים, את בקבוקי הוויסקי, את הכוסות הריקות ואת העיניים המזוגגות אך המשיכה לשיר, קולה שופך דבש וקצפת על כל מי שטרח להקשיב. היא התעלמה מהקבס בבטנה שהזהיר אותה שזמנה תם והמשיכה לשיר על אהבה ואובדן, יודעת שהגברים הבודדים שפקדו את הבר של ג'ו ידעו הרבה יותר על המושג השני מאשר על הראשון.

וגם היא.

החיים האלה היו רחוקים מלהיות חלומו של מישהו, אולם ג'סי חדלה לחלום בגיל חמש.

"היי, בובה!" גבר שישב סמוך לבמה תלה בה עיניים תאוותניות ונופף בשטר. "בא לי על הופעה פרטית. בואי הנה ותשירי שיר על הברכיים שלי."

ג'סיקה נסוגה ממנו מבלי ששירתה תיפגע, הטילה את ראשה לאחור ושרה בקול את השורה האחרונה של השיר בעיניים עצומות. כל עוד עיניה היו עצומות בחוזקה, היא יכלה להעמיד פנים שהיא נמצאת במקום אחר. היא לא שרה לקהל של גברים שנועצים בה עיניים שטופות זימה, גברים שוויתרו על החיים, אלא היא שרה לאוזניו של איצטדיון עמוס או בית-אופרה – לאנשים ששילמו סכום של משכורת חודשית רק כדי לשמוע את קולה. בפנטזיה שלה היא לא סבלה מכאבי רעב מכרסמים בבטנה ולא תיקנה את שמלת הזהב הזולה שלה מאות פעמים. אך יותר מכול, היא לא היתה לבד.

מישהו חיכה לה אי שם.

מישהו התכוון לאסוף אותה מהעבודה ולקחת אותה הביתה למקום חמים, נעים ובטוח.

השיר הסתיים. היא פקחה את עיניה. והיא ראתה שמישהו אכן מחכה לה.

מספר אנשים, אבל הם לא הגיחו מחלומותיה – הם יצאו מתוך סיוט אפל ומבעית.

והיא ידעה שהם באו בשבילה. פחד העיב על צעדיה תקופה כה ארוכה עד שהיא היתה מותשת מחרדה. נמאס לה להציץ מעבר לכתפה.

האזהרה האחרונה שקיבלה היתה גופנית, והיא נותרה עם חבלות שגרמו לה להסתגר בבית למשך שבוע.

אך הפעם הם לא באו למסור אזהרה.

בפה יבש ובלב הולם, ג'סי הזכירה לעצמה שיש לה תוכנית.

וסכין שנעוצה בחגורת הביריות שלה.

 

הוא ישב בירכתי החדר, והחשכה סיפקה לו רגע נדיר של אנונימיות בחיים שבילה באור הזרקורים. בלילה שעבר הוא התהלך על השטיח האדום לצד כוכבנית. העסק שלו הפך אותו למיליארדר לפני גיל שלושים, והוא נהנה מחיי המותרות של העשירים כקורח, אך פעם בילה את חייו במקומות כאלה – מוקף שיכורים, אלימות ואיום מתמיד של סכנה קיומית. הוא גדל כאן וכמעט נשאב עמוק אל החיים האלה, עד שלבסוף הצליח לגרור את עצמו, במאמץ ובנחישות, אל עולם אחר.

אדם אחר אולי היה בוחר למחוק את השנים הללו, אבל הוא שנא העמדות פנים מכל סוג, והוא נשא את הנזק בלי להתנצל, משועשע לגלות שהצלקות הנראות לעין מושכות נשים כמו עברו האפל והקודר.

לא היה דבר שהלהיב אישה יותר מאשר ילד רע, הרהר סילביו וידע שאילו יכלו לראות לתוך נפשו, הן היו בורחות בריצה. הוא ידע היטב שהנשים שאיתן התרועע נהנו מהרעיון של הסכנה אך לא מהמציאות. כמו כן, הוא ידע שהנערה שעל הבמה חייתה עם סכנה על כל צעד ושעל ועם כל נשימה.

הוא התקשה להאמין לאיזה שפל היא הגיעה, והוא זיהה בתוכו רגש זר לו – אשמה.

בגללו היא חייתה את החיים האלה.

המתח שלו גבר כשהיא התנועעה לקצב המנגינה. תנועת ירכיה המרומזות גרמה לגבר הקרוב אליו לשמוט את משקהו. התנפצות הזכוכית על הרצפה היתה קול מוכר וכמעט לא משכה מבט מהסובבים. או אולי הם היו מטושטשים מההשפעות המאלחשות של האלכוהול מכדי להגיב.

סילביו ישב דומם, וכוסית הוויסקי שנחה לפניו על השולחן נותרה מלאה. הכוס היתה בסך הכול אביזר. מפני שידע מה צפוי לקרות, הוא לא יכול היה להניח למשהו לעמעם את חושיו. כמו כן, הוא ידע שדבר שממנו אתה בורח היום עדיין יחכה לך מחר, ולא היה לו צורך בכפתור השהייה.

הוא היה גבר שהתייצב מול הטעויות שלו, והוא התייצב עכשיו מול טעות אחת כזאת.

אסור היה לו לעזוב אותה.

למרות הסיבוכים, למרות שנאתה העזה כלפיו, אסור היה לו לעזוב.

הנערה התנועעה בחינניות על הבמה, מפתה את הקהל, מגבירה דפקים ותקוות במידה שווה, עיניה הכהות הממיסות ופיה המבריק מבטיחים הכול.

הוא צפה בה מתבגרת. ראה אותה הופכת מילדה לאישה, והטבע לא היה סתם נדיב במתנות שהעיק לה: היא שפעה כישורים.

וג'סי ניצלה את המתנות האלו כששרה בתשוקה וברגש. קולה המדהים העביר עקצוץ במורד גבו של סילביו. כשצפה בתנועותיה, הרגיש התעוררות, ועוצמת תגובתו הכעיסה אותו מפני שהוא מעולם לא הרשה לעצמו לחשוב עליה במונחים כאלה.

הוא חשק לסתו והזכיר לעצמו שהכימיה ביניהם היא דבר אסור. משהו שאף אחד מהם מעולם לא מימש ולעולם לא יממש.

היא שרה כעת בלדה, נזיפה איטית ולוהטת לגבר כלשהו ששבר את לבה, והוא כיווץ את עיניו וידע שהיא לא שרה מהניסיון. ג'סי מעולם לא הניחה לגבר להתקרב אל לבה.

היא הסתגרה מבחינה רגשית כשהיתה ילדה. רק אחיה הצליח לחדור את חומת המגן שהקימה בינה לבין העולם.

סילביו הושיט יד אל כוסו אחרי ששינה את דעתו לגבי ההשפעות המנטרלות של האלכוהול. הוא רוקן את הכוסית בלגימה אחת מבלי לגרוע מבטו מהנערה שעל הבמה.

תלתליה השחורים גלשו על כתפיה החשופות. החיטובים המתגרים של גופה המשגע הובלטו על-ידי שמלת מיני זהובה שהגיעה אל רום ירכיה המדהימות ולא השאירה כמעט דבר לדמיון.

ויש להניח שזו היתה הכוונה.

אם גבר היה מחפש זהב והיה מוצא את ג'סי, הוא היה מת מאושר.

הוויסקי צרב את גרונו. או שמא זה היה כעס? האם זה באמת מה שהיא עשתה עם החיים שלה בהיעדרו? הוא נאלץ לגייס כוח רצון עצום כדי לא לגרור אותה מהבמה ולסחוב אותה החוצה, הרחק מהעיניים החמדניות והמוחות שטופי הזימה.

אך הוא לא רצה למשוך אל עצמו תשומת לב. זו הפעם האחרונה, הבטיח לעצמו. הפעם האחרונה שהיא ניצבת על הבמה הזאת.

המוזג התקרב אליו, אך סילביו סירב להצעה למשקה נוסף בהינד ראש רפה. עיניו הקרות כקרח פנו מהנערה אל קבוצה של גברים שהתגודדו סביב שולחן קרוב אליו.

הוא הכיר כל אחד ואחד מהם, והוא ידע איזו סכנה אורבת לה.

הוא עשה טעות, חשב בקדרות. הוא חשב שיהיה לה טוב יותר בלעדיו. כשהיא הורתה לו לצאת מחייה, הוא היה צריך להתעלם ממנה. אך הוא לא היה מסוגל להתגונן בפני האשמותיה, מפני שכל מה שהיא אמרה לו היה נכון.

סילביו חשק פיו וידע שהוא בחר בלילה הגרוע ביותר כדי לשוב ולהיכנס לחייה. הלילה היה יום השנה השלישי למותו של אחיה.

והוא היה אחראי לאותו מוות.

 

ג'סיקה ידעה שאין לה זמן, לכן לא בזבזה רגע על החלפת בגדים. פחות מדקה אחרי שנכנסה לארון הזעיר שג'ו כינה בצחוק חדר הלבשה, היא שבה ויצאה ממנו, קרדיגן דקיק מכסה את שמלתה הזהובה, נעלי ספורט לרגליה במקום נעלי עקב. כפות רגליה זעקו מהצביטה האכזרית של הנעליים הזולות אך היא לימדה את עצמה להתעלם מהכאב. כפות רגליה תמיד כאבו. הכול כאב. וכך היה גם הלילה.

לבה רעם וכפות ידיה הזיעו אך היא הכריחה את עצמה להתמקד. היא ידעה שאם תניח לפחד להתגבר עליה עכשיו, הכול ייגמר.

והיא חייבת את זה לג'וני.

הם ידעו איזה יום היום, או שמא היה מדובר בצירוף מקרים?

גוש נוצר בגרונה כשחשבה על אחיה. הוא תמיד תמך בה, אך כשהוא היה בצרות, היא לא יכלה להציל אותו–

היא ליבתה את כעסה כשיצאה אל הסמטה האפלה שמאחורי המועדון ותהתה אם זהו הסוף שלה. האם החיים שלה יסתיימו כאן, ברחוב החשוך המזוהם הזה, בידי אנשים שלא אכפת להם אם תחיה או תמות?

"תראו, הנה הבובה שלנו." קול גברי איטי בקע מהחשכה, והם הגיחו כקבוצה, ברדסים מכסים את ראשיהם, פניהם מטושטשות בחשכה. "יש לך את הכסף או שאת מוכנה להעניק לנו הופעה פרטית?"

ג'סי כמעט התמוססה אל התעלה מרוב פחד אך הצליחה לעקם את שפתיה בחיוך. "אין לי את הכסף, אבל יש לי משהו אחר. משהו טוב יותר," אמרה בצרידות ובקול חלקלק ונוטף הבטחה. "אבל לא תוכלו לקחת את זה משם." היא שלחה אל המנהיג חיוך פרובוקטיבי וסימנה לו להתקרב. "תצטרכו להתקרב. אחד אחד."

האיש פלט צחוק קצר. "ידעתי שייכנס לך שכל לראש. למה את מכסה את שמלת הזהב הזאת?" הוא פסע לעברה בנחת, וג'סי הכריחה את עצמה להישאר במקומה ולבלוע את הצרחה שהתיישבה בגרונה.

"יורד גשם." היא פתחה את הסוודר שלה וצפתה בשביעות רצון בעיניו יוצאות מחוריהן ובמוחו מפסיק לתפקד. גברים היו כה צפויים. "קר לי."

"בקרוב כבר לא יהיה לך קר, בובה. יש כאן שישה מאיתנו שיכולים לחמם אותך." הוא עצר לפניה, נוטף יהירות שחצנית, משוויץ מול חברי הכנופייה האחרים. "איפה העקבים הסקסיים?" הוא תפס את הסוודר והוריד אותו ממנה במשיכה, התנועה קורעת את הבד הדקיק. "אני ממש מקווה שלא שכחת את העקבים הסקסיים, בובה, אחרת אני אצטרך להעניש אותך."

"לא שכחתי את הנעליים," אמרה ג'סי במתיקות. "למעשה, הן נמצאות ממש כאן." היא כעסה כעת באמת ובתמים, מפני שהוא הרס את הסוודר היחידי שלה, והיא נעצה בחוזקה את עקב הסטילטו של הנעל שלה במפשעתו.

בזעקת כאב האיש התקפל והתמוטט על הארץ.

ג'סיקה נותרה קפואה רגע, מזועזעת במקצת מגופו המתפתל והמתייסר. ואז נשמטה הנעל מאצבעותיה הרפות והיא פתחה בריצה.

נעלי הריצה שלה התיזו מים בשלוליות, הנשימה נקרעה מריאותיה, וברכיה רעדו כל-כך עד שרגליה לא פעלו כראוי.

מאחוריה נשמעו צעקות, קללות, ואז שעטת רגליים כששאר הגברים פתחו במרדף.

היא הרגישה כאילו היא נרדפת על-ידי להקה של כלבי פרא מורעבים. הסוף המבעית הבלתי נמנע האט את הקצב שלה.

האם מוטב לברוח ולהיתפס מאחור? או מוטב להסתובב ולהתייצב מול האויב?

היא רצתה לראות מה קורה – היא לא רצתה להיות עיוורת.

פתאום היא התנגשה במשהו מוצק, ושתי ידיים חזקות תפסו אותה ועצרו את מנוסתה.

אוי, אלוהים, מישהו מהם עקף אותה. היא לכודה.

הכול נגמר.

לרגע אחד היא קפאה כמו ציפור מפוחדת שנתפסה בטפריו של עוף דורס, ואז התגבר קול הצעקות והרגליים הרצות, והיא ידעה שנותרו לה רק שניות אחדות.

כישורי ההישרדות השתלטו עליה.

ג'סי הרימה את ברכה כדי לשלוח מכה אל מפשעתו של האיש, אך הוא היה זריז ממנה וצפה את התנועה בפיתול מהיר של גופו. ללא מילה כרך זרוע חזקה סביב מותניה ומשך אותה אליו כדי שלא יהיה טווח תמרון.

ג'סי, שנלחצה אל שרירים קשים כאבן ואל ירכיים חזקות, חיפשה נואשות אחר נקודת תורפה ולא מצאה. לפחות לא בו. ההיצמדות אל הגוף הגברי החזק הזה עוררה בה תגובה שונה לגמרי. פניקה, כן. ומשהו אינטימי יותר ומפחיד כפליים. כשהאגן שלה בער ונמס, ג'סי נאבקה בלפיתתו, נדהמת ונחרדת מהמודעות המינית הפתאומית שאחזה בה. זה בוודאי נובע מהאדרנלין, חשבה בפראות. משהו ברגעים האחרונים שלפני המוות עורר את חושיה. המוות התקרב אליה בקול רעם, והיא הרגישה עוררות מינית.

היא עדיין ניסתה למצוא הסבר לתגובתה הבלתי הגיונית, כשלפתע הבחינה בשינוי בגוף הגברי הקשה שנלחץ אליה.

אז גם הוא הרגיש בזה, חשבה בחיוך מריר. למרות הכול היתה לו נקודת תורפה – אותה נקודת תורפה שאפיינה את כל הגברים.

ג'סי החליטה לנצל זאת לתועלתה, החליקה את כף ידה במורד גופו החזק וכיסתה את איברו.

הזעזוע שלו היה גדול משלה רק במעט. היא שמעה את נשימתו יוצאת בשריקה מבין שיניו שבריר שנייה לפני שהרפה מעט את אחיזתו. זה כל מה שנדרש לה. האגרוף שלה פגע בצד פניו, והיא שוב פתחה בריצה.

היא הספיקה לעבור פחות משלושה צעדים לפני שהזרועות שבו וסגרו עליה ומשכו אותה לאחור כמו בובת סמרטוטים.

"מלדיציונה, לעולם אל תחזרי על התעלול הזה!" הקול הקר והזועם חדר דרך אימתה, וג'סי הרגישה הבלח של פחד הרבה יותר עמוק מכל מה שחוותה קודם לכן, מפני שסוף-סוף זיהתה מי תפס אותה.

היא הביטה המומה בפניו של האיש שזה עתה הכתה. "סילביו–?"

"סטאי זיטו! תהיי בשקט! אל תגידי מילה," הורה, אצבעותיו מתהדקות על מפרקי זרועותיה כשהגברים הגיעו אליהם לבסוף.

מוחה של ג'סי התרוקן מרוב זעזוע.

סילביו בריאנזה.

תמונות התפוצצו בראשה. תמונות מהפעם האחרונה שהיא ראתה אותו. תמונות שהיא גירשה ממוחה.

"היי – תודה שתפסת אותה." זה היה גבר שונה מהאיש שהיא פצעה בנעלה, וג'סי תהתה בטשטוש אם חברו עדיין שרוע בסמטה ולופת את מפשעתו.

אפילו לא היה לה אכפת.

היא כבר לא היתה מודאגת מהם.

האוויר התמלא פתאום מתח מסוג שונה לגמרי, ורגשותיה התמקדו בגבר שגופו החזק נצמד אל כל מתאר של גופה.

ג'סי ניסתה להשתחרר מאחיזתו אבל גילתה שלפיתתו דומה למלחציים, והניסיון שלה להיחלץ הוציא ממנו שריקת כעס. היא הצטערה שדווקא סילביו היה זה שנחלץ לעזרתה.

"תעזוב אותי. אני לא רוצה את העזרה שלך."

"בטח שלא – את מסתדרת מצוין לבד." קולו החריף הציף את לחייה בצבע, וג'סי הרגישה הבזק של השפלה על שהוא מצא אותה במצב כזה.

"אני יכולה להתמודד עם זה," מלמלה אך ידעה שאין סיכוי שהוא ישחרר אותה. סילביו בראנזה היה גבר שלא יניח לאישה להילחם במקומו.

זו היתה טעות לחשוב עליו כגבר, והצבע פרח בלחייה כשנזכרה איך מיששה אותו בידה.

ג'סי פלטה צחוק היסטרי ושמחה על החשכה.

היא עומדת למות, והיא שוב חושבת על סקס. רק לגבר הזה יכולה להיות כזו השפעה עליה. הוא תמיד גרם לה לחשוב על דברים שעליהם לא היתה אמורה לחשוב.

"הם יהרגו אותך, סילביו."

"חשבתי שזה מה שאת רוצה."

התייחסותו לפגישה האחרונה שלהם גרמה לה לרעוד.

כמה לילות בודדים בילתה בתכנון הסוף שלו כששאר העולם ישן? אלף דרכים להרוג את סילביו בריאנזה.

האם זה מה שהיא רצתה? היא לא הצליחה לחשוב בהיגיון בגלל רטט המודעות המסוכן שעבר בגופה הרועד.

הדבר היחיד שידעה היה שהפחד המחריד חלף. כשהיתה צמודה אל גופו השרירי, היא הרגישה בטוחה. וזה היה מגוחך. היא מעולם לא היתה פחות בטוחה.

"תסתלק. היא שלנו." הקול הגס נטף איום. "אתה יכול למסור אותה לנו ולחזור למכונית המפוארת שלך. אין לנו שום עניין איתך."

מכונית מפוארת?

ג'סי סובבה את ראשה וראתה את הפרארי הנמוכה והאלגנטית חונה בקצה הסמטה המוזנחת. המכונית היתה כמו שער אל חיים אחרים. תזכורת לכברת הדרך הארוכה שסילביו עבר.

הוא השאיר את כל זה מאחור. זה כבר לא היה העולם שלו.

אז מה הוא עושה כאן?

למה הוא בחר דווקא בלילה הזה כדי לחזור אל עברו?

האיש שבו פגעה בנעלה הצטרף סוף-סוף אל חבריו, עיניו יוקדות מכעס ומתרעומת כשהתמקד בג'סי.

היא הביטה באותן עיניים מטושטשות ומזוגגות מסמים וראתה את מותה.

היה במחשבותיה ניתוק משונה כשהכינה את עצמה לקראת הסוף. היא ידעה שסילביו לא ייכנע בלי מאבק. אבל זה יהיה מאבק אבוד.

האם הסוף יהיה מהיר?

האם זה יהיה סכין? אקדח?

פתאום קלטה שהיא לא רוצה שסילביו ימות. לא למענה.

היא לקחה נשימה כדי לדבר אך לפני שהספיקה להוציא הגה, סילביו הצמיד את פיו אל פיה בנשיקה חטופה ושורפת.

ג'סי היתה מזועזעת מכדי למחות, או אולי חוסר ההתנגדות נבע מהעובדה שמחשבותיה עסקו בדיוק בתרחיש זה ברגעים האחרונים. שפתיה נפשקו תחת לחץ שפתיו, והנאה חמה ונוזלית דיללה את הפחד. לא זו בלבד שהיא לא התנגדה לו, אלא היא נישקה אותו בחזרה בלהט, הייאוש שלה עז כמו שלו, הדרישות שלה בהולות לא פחות.

במשך רוב שנות התבגרותה היא פנטזה על זה. אפילו באותו לילה מחריד, שבו עולמה החשיך ויחסה אל סילביו השתנה באופן בלתי הפיך, היא עדיין חשבה על זה.

אך אף אחד מחלומותיה לא התקרב למציאות.

פיו מחק ממוחה כל מחשבה זולת אחת...

שאם עליה לבחור רגע כדי למות, היא בוחרת ברגע הזה.

דרך אובך התשוקה היא שמעה צחוק כבוש מהגברים הצופים. "זה פשוט חמדני," התלונן אחד מהם.

ראשה של ג'סי עדיין הסתחרר מהנשיקה, לכן היא אפילו לא קלטה שסילביו הרפה ממנה עד שהוא הגיח מתוך הצללים. התנועה הפשוטה והמאופקת שידרה איום, והיא הצטמררה כשהתבוננה במתרחש בפחד ובסקרנות. הוא לא דיבר או צעק – תחת זאת, הוא היה קר כקרח, פניו הנאות להפליא לא חושפות שום רגש כשהתייצב מול הגברים. וזה אמר את כל מה שיש לומר על סילביו בריאנזה, חשבה ג'סי בטשטוש. לוחם בודד.

רגליה איימו לקרוס, אף שהיא כבר לא ידעה אם מתשוקה או מפחד. הדבר היחיד שידעה היה שהיא רוצה לצעוק לו אזהרה. היא רצתה להזהיר אותו לא למות בשבילה, אבל שפתיה היו משותקות ממגע פיו והיא לא יכלה לחשוב על שום דבר מלבד נשיקתו.

לפתע התחוור לה שהתרחיש שלפניה לא תואם את ציפיותיה. במקום לתקוף את סילביו, הקבוצה החלה לסגת. הם זנחו את התעוזה הפראית שלהם כקבוצה צמאת דם ובמקום זה רק לטשו בו עיניים.

מים טפטפו מהמרזב על עורפה, וג'סי הצטמררה כשניסתה להבין מה קורה.

למה ששה גברים נסוגים מפני אחד?

היא התבוננה בסילביו בבלבול וקלטה שהוא עומד בקרן אור רפה שיצר הבהוב סופני של נורה חשופה שכביכול היתה אמורה להאיר את הפינות הקרות והטחובות של הסמטה המטונפת.

ופתאום היא הבינה מה הם ראו. הצלקת הברורה שבלחיו – הפגם היחידי בפנים שהיו כה מושלמות עד שאלמלא אותו מום יחידי, יכלו להיראות כמו עבודה של מיכאלאנג'לו.

ג'סי אימצה את אוזניה כדי לשמוע את הנאמר אך טפטוף המים הבלתי פוסק מהגגות הסמוכים היה חזק מדבריו, והחשכה המצמררת לא אפשרה לה לקרוא את שפתיו.

בשלב מסוים חשבה ג'סי ששמעה מישהו מסנן משהו שנשמע כמו "הסיציליאני", אך היא לא היתה בטוחה, והם לא הראו שום עניין לצרף אותה לשיחה.

בדיוק כשהחלה לתהות אם היא יכולה לחמוק מבלי שירגישו בה, פנו כולם להתבונן בה.

ג'סי עמדה נטועה במקומה ולרגע מטורף אחד תהתה אם סילביו מתכוון להצטרף אליהם. אם יסירו מעליו את הבגדים היקרים, הוא ניחן בכל הכישורים. הוא חי את שנותיו המוקדמות בחברת אנשים כאלה. הוא הנהיג את הכנופייה המפחידה מכול.

אותן עיניים כהות מסוכנות ננעצו בה, ולשבריר שנייה הוא היה זר לה. היא ראתה את מה שהאחרים ראו. ומה שראתה היה מבהיל.

ג'סי התנשמה והזכירה לעצמה שלמרות חילוקי הדעות ביניהם, האיש הזה לעולם לא יפגע בגופה.

ובנפשה? מבחינה רגשית הוא הצליח להשיג את מה שילדות קשה לא הצליחה לעשות.

הוא שבר אותה לרסיסים זעירים.

עיניה נשלחו אל הצלקת, נשימתה נעתקה, והם הביטו זה בזה. המתח באוויר השתנה והפך למשהו אחר, משהו מסוכן פי מאה.

מבלי לנתק את קשר העין ביניהם, סילביו פסע לעברה.

הרוגע שלו היה מפחיד, וג'סי רצתה להזהיר אותו לא להפנות את גבו לגברים, אך היא לא העזה לשבור את המתח שהקפיא את כולם במקומם.

כשהגיע אליה, הוא הרים יד והסיט את שערה מפניה. המחווה נראתה חריגה במצב כה מתוח. מגעו היה הן מכוון והן רכושני, כאילו הוא השמיע הצהרה בדבר יחסיהם, והיא לא הבינה את זה משום שכבר לא היו ביניהם יחסים.

הם התרסקו באותו חדר מטונף בדיוק לפני שלוש שנים, מעל גופו חסר החיים של אחיה.

אחר-כך נשמטה ידו. "אנדיאמו. בואי נלך. תיכנסי למכונית," הורה, וג'סי צייתה, לא מפני שרצתה להיכנס למכונית, אלא מפני שהסמכותיות שלו הפנטה אותה כמו את חברי הכנופייה. הוא שלט בסביבה הזאת, שלא הכירה בשום אל ובשום חוק, באמצעות נוכחותו החזקה. ג'סי נכנסה לחמימות המפוארת של הפרארי והרגישה כאילו נכנסה לעולם אחר. כעבור רגעים הוא הצטרף אליה, והיא לא ידעה אם הנהמה העמוקה בקעה מהמנוע או ממעמקי גרונו. הדבר היחיד שידעה היה שהיא טעתה לגבי מצב רוחו.

הוא לא היה רגוע.

הוא לא היה רגוע כלל.

בתוך חלל המכונית הסגור היא ראתה שהוא נאבק בכעס בוער, וידיעה זו עוררה בה אי-שקט, מפני שבכל שנות היכרותם, היא מעולם לא ראתה אותו ככה. מעולם לא ראתה את השליטה הקפואה מתמוססת. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא באותו לילה שבו יחסיהם הגיעו לשפל המדרגה.

"סילביו–"

"אל תאמרי מילה." הוא שיסע אותה לפני שיכלה אפילו להתחיל את המשפט שלה, קולו נשמע עבה באופן משונה, מפרקי אצבעותיו לבנים על ההגה. הוא לא העיף בה מבט. תחת זאת, הוא מיקד את עיניו בכביש והאיץ לאורך הרחובות האחוריים של לונדון כאילו הוא מתחרה על תואר בפורמולה 1.

ג'סי התפתתה לציין שאין הרבה טעם להציל אותה מאיום אחד רק כדי להרוג את שניהם בתאונת דרכים אבל שמרה על שתיקה.

למה הוא?

למה דווקא הוא היה מוכרח להציל אותה?

עתה משהסכנה המיידית חלפה, מחשבותיה היו מבולבלות ביותר. האדרנלין שזרם בגופה התעמעם בשל הפרשת הורמון אחר, והדבר היחיד שהעסיק אותה היה הנשיקה. גופה עדיין רעד מלחץ פיו על פיה, וככל שנזכרה יותר בתגובתה הפראית והמטורפת, כך נחרדה יותר. האם הוא הבחין בתגובתה? היא התכווצה במושבה וקיוותה שדעתו היתה מוסחת מכדי לקלוט באיזו התלהבות מילאה את חלקה.

גועל זחל בעצמותיה ושקע בתוכה כמו אבן קרה וקשה.

אין לה שום בושה?

איך היא יכלה להגיב כך למישהו ששנאה במשך שלוש שנים? מוחה היה כמו מצגת שקופיות – ברגע אחד היא נזכרה באותה סיטואציה מפעימה כשהוא הרכין את ראשו הכהה לעברה, וברגע הבא ראתה את פניו של אחיה.

ג'סי המזועזעת, המבולבלת ואכולת הסלידה העצמית קלטה שרק על ששת הגברים שזה עתה ניסו להרוג אותה היא לא חשבה.

וזה לא היה הגיוני, נכון?

מבטה גלש אל סילביו.

הוא היה בסך הכול אדם אחד.

למה היא הרגישה בטוחה?

היא כבשה צחוק היסטרי ותהתה מדוע היא צריכה להציג לעצמה את השאלה הזאת.

סימני ההצלחה הברורים לא שינו את מי שהוא. השעון היקר שעל מפרק זרועו, המכונית שבה נהג – אף אחד מהדברים האלה לא שינה את האיש. מתחת לחזות של תחכום חלקלק שאפשרה לו להיטמע בקרב האליטה של החברה, סילביו היה פלדה מוצקה. קשה, מחוספס וגברי בכל רמ"ח איבריו.

היא הרגישה בטוחה מפני שאכן היתה בטוחה. מבחינה גופנית. כל אישה תהיה בטוחה בחברתו, אף שאולי רק היא ידעה מי הוא באמת.

די היה לה להביט בו כדי להרגיש אשמה, והיא קרעה את עיניה ממנו והביטה לאחור. לא שהיא חשבה לרגע שמישהו עקב אחרי הפרארי. זה יהיה כמו לשלוח חמור לרדוף אחרי סוס מרוץ.

"הם קראו לך 'הסיציליאני'." היא לא הצליחה להתאפק והעיפה בצדודיתו מבט נוסף. זה היה דחף בלתי נשלט. "עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהיה לך קשר לחיים האלה, אבל השם שיצא לך עדיין מפחיד אותם. הם הכירו אותך." היא התבוננה בו בסקרנות ותהתה מדוע היא עצמה לא פוחדת ממנו.

האם זה מפני שלא יכלה לראות את הצלקת?

מזווית זו העור הפגוע נסתר מעיניה, ותווי פניו נראו מושלמים כמעט יותר מדי.

מושלמים, אך קרים.

עד הלילה היא היתה אומרת שאין לו רגשות – אבל ניכר היה שהוא מרגיש עכשיו משהו.

ג'סי תהתה מדוע הוא כועס כל-כך. "למה הגעת לכאן הלילה?"

"גונבה לאוזני שמועה על חבורה של עושי-צרות ונערה עם קול זהב." הוא החליף הילוך בפראות, ניווט את המכונית בפנייה חדה והאיץ כה מהר עד שראשה של ג'סי נחבט קלות במשענת הראש.

"לא חיפשתי צרות."

עיניו היו נעוצות היישר לפנים. "כמה הוא היה חייב להם?"

ג'סי חייכה בעקמומיות ולא הופתעה כלל לגלות שהוא יודע את האמת.

היא לא בזבזה זמן ולא ניסתה להעמיד פנים שהוא לא מבין את המצב. היא גם לא שאלה אותו איך הוא ידע. הוא ידע הכול. לאיש הזה היו קשרים בכל שכבות החברה – רשת שהיתה גורמת הן למטפסים בסולם החברתי והן למשטרה לבכות מקנאה.

"ארבעים אלף," אמרה מפורשות והצטערה שהסכום נשמע כה מבעית. "החוב היה כפול מזה, אבל כבר החזרתי להם חצי. אני מאחרת בתשלומים. זו הסיבה שהם רדפו אחרי הלילה." היא לא מסרה לו פרטים. לא פירטה. אך הוא ידע. הוא היה אדם שהבין רעב, אלימות ומחסור, ובשבריר השנייה שנדרש לו כדי למשול ברוחו, היא ראתה את הבזק הכעס הרצחני בעיניו.

"את שילמת להם?" השאלה יצאה בשריקה מבין שפתיו, וג'סי נזכרה שהאיש הזה היה מסוכן פי שניים מהאנשים שמפניהם הציל אותה.

"לא ממש היתה לי ברירה."

הוא החליף הילוך בתנועת יד אלימה. "אבל יכולת לפנות למשטרה."

הרחובות החשוכים חלפו בהבזק, וג'סי תהתה אם הוא קלט בכלל שעבר ברמזור אדום. "זה רק היה מחמיר את המצב."

"למי? אזרחים שומרי-חוק לא אמורים לפחד מהמשטרה, ג'סי. או שאולי פחדת שהם יעצרו אותך?" הבוז שבקולו הביך אותה  עד  שהיא  ראתה  את  מבטו  נשלח  בחטף  אל  ירכיה החשופות – ראתה את הזעם – ופתאום הבינה את כוונתו.

הוא חשב שהיא–

זו הסיבה שהוא כעס כל-כך?

ג'סי היתה כה המומה עד שלרגע נאלמה דום. "במה בדיוק אתה חושב שאני עובדת?"

"יש להניח שזו אותה עבודה כמו של שאר הבנות במועדון ההוא."

הוא חשב שהיא פרוצה.

היא השעינה את ראשה על המשענת ופרצה בצחוק. האפשרות האחרת היתה לבכות, ולא היתה לה שום כוונה לבכות לעיני האיש הזה. את כל דמעותיה הזילה בפרטיות.

"את חושבת שזה מצחיק?" טון קולו היה פראי כשהוא האיץ במכונית עוד יותר, וג'סי תהתה מדוע דעתו עליה מטרידה אותה כל-כך.

"אני מנצלת את מה שהאל העניק לי. מה רע בזה?" תגובתה היתה מטופשת. קלילה, מתגרה – כמו לנפנף בנתח בשר נא מול זאב מורעב – וברגע שהמילים יצאו מפיה, היא רצתה לשאוב אותן בחזרה פנימה. אך היה מאוחר מדי לכך. מאוחר מכדי להצטער שהמצב ביניהם לא שונה.

מאוחר מכדי להצטער על מה שקרה בעבר.

ואולי עדיף כך. אם דעתו עליה תהיה בשפל, זה יגן על שניהם מפני הכימיה המסוכנת שרפרפה בשולי יחסיהם כמו שדה כוח.

היא לא רצתה בזה.

הוא לא רצה בזה.

הוא עצר את הרכב בפתאומיות והביט בה, ולמראה האובך האדום של זעם שבעיניו היא התכווצה במושבה ברתיעה אינסטינקטיבית.

"אם היית נואשת כל-כך לכסף," אמר בקול עבה, "יכולת לפנות אלי. מה שקרה בינינו לא משנה. שום דבר מזה לא משנה. אם היית בצרות, היית צריכה ליצור איתי קשר."

"אתה האדם האחרון בעולם שממנו הייתי מבקשת עזרה." אך המילים יצאו בלחישה, משום שהיא היתה מוצפת רגשות מכדי לדבר בתקיפות או שכנוע רבים יותר. 

סלידה עצמית התערבבה עם ערגה נואשת שהפחידה אותה.

היא לא רצתה להרגיש ככה.

"גאווה יכולה להרוג, ג'סי."

"זה לא קשור לגאווה! גם אם הייתי רוצה ליצור איתך קשר, לא הייתי יודעת איך. אני כבר לא מכירה אותך." היא גם לא הכירה את עצמה. "אתה תמיד מוקף באנשים מוכשרים ובמאבטחים. למרות שאני לא מבינה למה אתה צריך מאבטחים." היא פנתה להביט בו ומיהרה להסב מבטה מפני שמבט אחד בפיו גרם לה לחשוב על הנשיקה. "למה אתה מעסיק מאבטחים? אתה לא בדיוק צריך עזרה, נכון? או שאתה חושש ללכלך את החליפה היקרה שלך?"

"אל תשני את הנושא," אמר באכזריות. "באמת היית מוכנה למות במקום ליצור איתי קשר? זו האמת?"

ג'סי הביטה קדימה וקלטה בהפתעה שהם חונים על המדרכה ליד הבניין שלה. "אתה יודע למה לא יצרתי איתך קשר."

"סי, אני יודע. את שונאת אותי." טון קולו היה חדגוני אך לפיתתו בהגה לא רפתה. "את מאשימה אותי בכל מה שקרה."

"לא בהכול – רק בדבר אחד. אתה יודע איזה יום היום?" קולה רעד מרגש, ועיניו רשפו.

"את חושבת שהייתי שוכח את התאריך? הידיעה שאני מאשים את עצמי בדיוק כמוך עוזרת לך?" הגשם הכה במכונית וטשטש את סביבתם.

כמו דמעות, חשבה ג'סי כשהביטה במים הזורמים על השמשה. "לא. היא לא עוזרת." שום דבר לא עזר.

הזיכרון של אותו לילה עדיין ריחף ביניהם כמו ענן סערה מאיים שמחכה לפרוק מתוכו משהו מחריד, וג'סי שחררה את חגורת הבטיחות שלה ופתחה את דלת המכונית. היא רצתה לברוח מהזיכרונות ומהשיחה שלא ששה לנהל.

"תודה על הטרמפ." היא לא אמרה "הביתה" מפני שלא ראתה במקום הזה בית. זה היה סתם מקום שבו השתכנה – לבינתיים. עד שתעבור הלאה – דבר שעשתה באופן קבוע.

הגשם ירד עכשיו בכבדות. המדרכה הפזורה פסולת היתה חלקלקה, הגרפיטי שעל הקירות נוצץ תחת פנס רחוב כתום זוהר.

ג'סי הרגישה מגוחכת כשעמדה שם רטובה עד לשד עצמותיה בשמלת הזהב הזולה שלה. לצד הפרארי המטופחת והמיליארדר המטופח לא פחות הרגישה מודעות עצמית מזוויעה.

ג'סי הזונה.

האם כך באמת היא נראתה?

והיא עוד מפנטזת שהיא שרה מול אצטדיון מלא או בית-אופרה.

היא היתה רחוקה מזה כמו האישה הממוצעת ששרה לתוך מברשת השׂער שלה. רחוקה מזה כפי שהיתה מהגבר שהקיף כעת את המכונית והתקרב אליה.

עיניו נצצו באור המאיים. סילביו הסיר את מעילו תוך התעלמות מהגשם ותלה אותו על כתפיה. הוא סגר את המעיל כדי לכסות את גופה, כל מילימטר בה – כאילו לא יכול היה לסבול את המראה שלה. "את מבינה שזה המקום האחרון בעולם שאליו אישה שפויה תבחר לחזור לבד בלילה?"

המעיל בלע אותה, צונח כמעט עד הרצפה ומכסה את ידיה. "הם איתרו אותי. הייתי מוכרחה לעבור. הם לא יודעים שאני גרה כאן." היא גלגלה את השרוולים בשיטתיות וניסתה למצוא את ידיה – ואז קפאה כשהאמת התחוורה לה.

הוא ידע שהיא גרה כאן. 

ג'סי הרגישה שפניה מתרוקנות מצבע ופגשה באימה בעיניו הקשות כיהלום. "לא ביקשת הכוונה." קולה היה לחישה סדוקה. "איך ידעת איפה להוריד אותי?"

"אני מקפיד לדעת דברים," אמר בקדרות. "ואם אני יודע, את יכולה להיות בטוחה שגם החיות האלה יודעים. אני מעריך שיש לנו פחות מעשר דקות כדי לפנות את החפצים שלך לפני שהם יגיעו לכאן. קדימה!"