מתארגנים לטיול גדול למפל־המים המפורסם. וכמו לקראת כל טיול - ההכנות וההתרגשות פורעות בחיים השלווים.
יוצאים בזמן שנקבע. הנשים, כדרכן, מפטפטות בקולותיהן הגבוהים, מתרוצצות, פונות לכאן ולכאן ותמיד מוצאות מה לעשות: למי לעזור, היכן לתת יד. הגברים עומדים בצד ומביטים בתמיהה: על מה כל המהומה הזאת?.. -
וממשיכים בשיחה מאתמול.
הגיעו ליעד. מסביב — ביתנים־ביתנים. כרגיל, בחר לו כל אחד קן זמני. הכל כתמיד.
אך הסיפור הוא לא על הטיול. הוא על מה שקרה בו.
שירה הרגישה מאושרת בחיק הטבע, עם חברותיה. רון בן־זוגה עזר לה לשאת את הציוד לביתן שבחרו להם, ותחושת שמחה וחופש הציפה את כולם.
כשישבו בארוחת הבוקר, פנה רון לשירה: "מה דעתך, שדינה, את ואני נשתולל קצת בחדר־השינה שלנו?"
"לא שמעתי טוב?" צחקה שירה. מעולם לא עלתה ביניהם הצעה כזאת. אך כשחזר רון על דבריו, הבינה שהוא אכן התכוון למה שאמר.
"אתה יודע מה? אתם יכולים להזדיין לכם בנחת גם בלעדיי" — אמרה בשקט.
"טוב, אני רק הצעתי לך להצטרף".
"תודה, אני הולכת עכשיו לקבל עיסוי מקצועי, ולא מזמינה אף אחד לתענוג. כולו שלי". ויצאה מהחדר, לטיפול שהזמינה מראש. "יופי", חשבה, "אפיק מהחופשה הזו את המיטב עבורי".
היום עבר. בערב ניגשה אליה דינה: "יש לך ממה ליהנות? חבל שלא באת היום. היית לומדת כמה דברים חדשים".
"ובאמת נהניתי" אמרה שירה. "בזמני החופשי אני מעדיפה לבחור לי בעצמי אילו דברים חדשים אני רוצה ללמוד". ולא היה שום כעס בקולה.
דווקא רון לא שבע נחת: מצד אחד - דינה לא היתה מעוניינת להמשיך בקשר, ואילו שירה נפנתה כולה לענייניה וזנחה אותו לחלוטין.
העיסוי ששירה קיבלה חולל בה שינוי: גופה חווה הקלה ותחושת שחרור. היא החליטה ללמוד את תורת העיסוי, להעביר הלאה את חווייתה הנפלאה ולאמץ אותה כאורח־חיים. היא חדלה לשוטט עם רון וחבריו, נכנסה לשיגרת שיעורים כדי לרכוש לה את המקצוע, וחיפשה מתנדבים שיסכימו לשמש לה אובייקטים לתירגול.
כל מי שנגעה בו שיבח את מגעה: "יש לך ידי זהב, הן ממש מנגנות על הגוף ומשחררות כל לחץ. אנא המשיכי עוד ועוד - התחושה אלוהית!"
ליבה התמלא סיפוק. ורון הבחין ששירה מאושרת.
יום אחד אמר רון בשעת צהריים: "חבל שאת לא מצטרפת היום. אנחנו הולכים לראות מפל נהדר, ואת הרי אוהבת מפלים".
"באמת, תודה שהזכרת לי. אבוא איתך".
הוקל לו. הוא לא שאל ולא העיר דבר, בטוח שהנה היא חוזרת להיות חברתו הנוחה, הממושמעת והרגועה — האשה שלו.
כשעמדו נוכח המפל השוצף והשופע, פלא־הטבע בהדרו, קרב רון לשירה. "צדקתי, נכון? המפל נהדר. את נהנית?"
"כן, המפל נפלא, האור שמשחק במים מהפנט אותי".
ובעודה ניצבת שם, נפעמת מהמראה, ניגשו אליה בזה אחר זה אנשים שהודו לה על העיסויים והטיפולים שנתנה להם. השבחים הורעפו עליה כמו ניתזי המים שהתעופפו באוויר. הכל הודו לה על ידי הפלא שבורכה בהן.
שירה, כדרכה, חייכה בענווה, ואמרה שהיא מאושרת שהעניקה להם שמחה ובריאות. האור הפנימי שהציף אותה זהר יותר מקרינת אור השמש במים.
ורון ראה ושמע.
כשחזרו הביתה, פנה רון לשירה בתמיהה: "לא ידעתי שיש לך ידי זהב!.. מדהים היה לשמוע את כל הברכות והתודות שקיבלת על הטיפולים שהענקת".
"גם אני לא ידעתי שיש לי ידיים כאלה" אמרה שירה, "רק בזכותך גיליתי זאת".
"בזכותי? איך?"
"אתה נתת לי את האפשרות לבחור בין להזדיין בשלישיה, לבין חשיבה על אפשרות אחרת. פניתי לקבל עיסוי, וכך גיליתי את ההעדפות ואת היכולות שלי. בהשפעתו הנפלאה לקחתי שיעורים, למדתי והתחלתי לטפל באחרים. עכשיו אני מקווה שגם אתה תגלה בעצמך הפתעות - מי אתה ולאן תלך, מה מעשיר אותך ומה מדכא אותך".
"כן, אך..."
"לא, איני מעוניינת לשמוע. זה הזמן שלך להקשיב קצת לעצמך ולא לאחרים, אולי תמצא גם אתה כמוני את הנכון לך. אני מודה גם על היום: היה נפלא, והצעתך שאצטרף לטיול הזה הביאה ברכה לליבי".
רכוני ראש ומהורהרים צעדו יחד, בלא דעת לאן יובילו אותם החיים הפעם — איש־איש והרהורי ליבו, תשוקותיו ואהבותיו.
החיים הם תעלומה שיש לחיות.
