מציאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מציאה
מכר
אלפי
עותקים
מציאה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.3 כוכבים (82 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גרהם נורטון

גרהם נורטון נולד בדבלין, גדל במערב קורק וכיום גר בלונדון. הוא סופר אירי ואחד השדרנים ומנחי הטלוויזיה האהובים בבריטניה. נחלה הוא רומן הביכורים שלו שזכה בפרס האירי לסיפורת פופולרית ב־2016 והיה רב־מכר של הניו יורק טיימס. ספרו השני מציאה ראה אור בעברית בהוצאת "לסה", זכה לשבחי הביקורת והגיע למקום הראשון ברשימות רבי־המכר. 

תקציר

כשאליזבת קין שבה לאירלנד לאחר מות אמה, דבר אחד בלבד עומד בראש מעייניה: להיפרד מהחלק הקודר והמדכא הזה בחייה. בית ילדותה עמוס עד גדותיו בחפצים מיותרים ונוכחותה של אמה כבר מתפוגגת ממנו. אבל בתוך הבלגן היא מגלה ערימת מכתבים קטנה שמעוררת את סקרנותה ומערערת את עולמה.
 
ארבעים שנה קודם לכן, אישה צעירה יוצאת מבית אבן מבודד, עטופה באפלת הלילה ובצווחות הרוח, נמלטת מהצוקים ומהים. אין לה מושג לאן מועדות פניה, היא יודעת רק שעליה להמשיך הלאה ויהי־מה.
 
מציאה הוא סיפור מותח ונוגע ללב על סודות, על אובדן ועל פרשות דרכים בלתי אפשריות.
 
גרהם נורטון הוא שחקן, בדרן, מנחה טלוויזיה ועיתונאי אירי. הוא חיבר שלושה רומנים שזכו לשבחי הביקורת והגיעו לרשימות רבי המכר בבריטניה ובאירלנד.

פרק ראשון

לפני
 
 
הוא כמהּ לדממה. שאגת הרוח צווחה על רקע הקצב הצורם של הגלים והציפה את ראשו. אלה הקולות שליוו את התעוררותו בכל בוקר, וכשזרועותיו הדואבות כיסו את גופו בשמיכה בלילה, אותה חומת רעשים מילאה את חלומותיו. מתי יֵדע שלווה?
 
אדוארד פוֹלִי ישב שפוף על כֵּף הסלעים הקטנים שסימן את הגבול בין הדיר הקדמי ובין הים. עננים גזלו משמי הלילה כוכבים או ירח והפכו את מעטה הקולות האפלולי לסמיך עוד יותר. דמעותיו כבר יבשו אבל פניו נעשו רטובות שוב בגלל הערפל המלוח של נתז קצף הגלים. מאחוריו הוא שמע קולות אקראיים וטריקה חלושה של דלת מכונית.
 
לו רק היה מצליח לחשוב. היה עליו לחשוב על העתיד. מה יעשה עכשיו? איש לא היה אומר שהוא צעיר, ובכל זאת אי אפשר לומר שהחיים נגמרים בגיל ארבעים ואחת. הוא חשב על אחיו ג'יימס, שנסחף בגלים לפני שנים רבות. לא היו לו המותרות להרים ידיים, אבל זה בדיוק מה שאדוארד ביקש לעשות. לשבת ולחבוק את ברכיו עד שהגאות תבוא ותיקח אותו.
 
ברשרוש הרטוב של הרוח והגלים הוא שמע מנוע ניעור לחיים, והדשא הלח סביבו זהר באדום ואז בכחול. הוא הפנה את ראשו וראה את האמבולנס נוסע לאיטו במשעול, עובר את הבוסתן לכיוון הכביש. הוא הרגיש מטופש כל כך. באיזו זכות ציפה לאושר? פתאום הרגיש כאילו מדובר בסופו של סיפור שנכתב עבורו מלכתחילה.
 
הוא עמד והביט לאחור, אל הבית. כל אור בער, כך לפחות הרגיש. מִסירה בים היה אפשר לחשוב שהם עורכים מסיבה. מאחורי הרשת הבוהקת של החלונות הוא הבחין בקושי בצל המאיים של חורבות המצודה שהעניקה לבית את שמו. אינספור עשורים גרו בני פולי על אדמה הזאת. כל ההיסטוריה הזאת נאחזה בעתיד כתלויה על בלימה.
 
הוא ידע שעליו לחזור אך לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שיראה את אמו. הוא דמיין אותה יושבת לשולחן המטבח. ספל וצלוחית לפניה. ספל התה שלו מן העבר האחר. זרם בלתי פוסק של מילים מצידה ימלא את הדממה, אבל פניה יספרו לו מה היא באמת חושבת. משום־מה הכול היה באשמתו. היא תשלח אליו את אותו מבט ששלחה ביום שבו מת ג'יימס. הבעה שבישרה לו שהיא עדיין אוהבת אותו אך לעולם לא תוכל לסלוח לו.
 
אמו לא הייתה כזאת שמקפיצה על הברכיים או שמאמצת אל חיקה המנחם כשהכול נראה כבד מנשוא, אבל היא הייתה חזקה, רבת־תושייה ונחושה. הוא ידע שאם הוא רוצה לעבור את זה, הוא יזדקק לה. הוא הרים את צווארו מול נהמת הלילה ופסע לאורך השדה אל אורות הבית. בדבר אחד הוא היה משוכנע.
 
לאמו תהיה תוכנית.
 
 
 
עכשיו
 
 
1
 
שתי שרשראות של נורות חג מולד – חלקן אדומות, חלקן ירוקות – נחו שמוטות על פני הרחוב הראשי, משומשות לעייפה ומתנודדות בעגמימות בגשם העז.
 
אליזבת קִין נאנחה כשנסעה במכונית השכורה הקטנה על פני הגשר אל העיר. גם מפני שהייתה עייפה מטיסת הלילה מניו יורק לדבלין, אבל בעיקר בגלל הזיכרונות שהעלה בה מראה בַּנְקָרָה באחר צהריים רטוב בשבוע הראשון של ינואר. המתנות הבוהקות נשכחו מזמן, חטיפי שוקולד אחרונים מקווליטי סטריט נשארו פזורים בתחתית קופסת הפח באין דורש, החידוש בסרטים שהוקרנו בטלוויזיה אחר הצהריים מוּצָּה, כל בית היה רק חדר המתנה לקראת היום שבו בית הספר יפתח שוב את שעריו. היא תהתה אם משהו השתנה בעשרים השנים שחלפו מאז גרה כאן. נראה שלא. הילדים ללא ספק מקישים בטלפונים שלהם, ואף שהיו להם מאות תחנות טלוויזיה, היא כמעט הרגישה את השיעמום שקרן מהבתים הטוריים המחוממים מדי שהשתרעו לאורך רחוב ברידג'.
 
היא הופתעה מהמהירות שבה עברה עליה הדרך לכאן. בילדותה, דבלין נראתה כמו מטרופולין מרוחקת, אבל עכשיו, בזכות הכביש המהיר החדש והנוצץ, רק כמה מחלפים מצפון לקילְקֵני הפרידו בינה ובין בנקרה. האם המחוז התכווץ או שמא אמריקה שינתה את תחושת המרחק שלה? התמרורים הכחולים עם הכיתוב הבוהק ומחזיר האור, עם הקילומטרים במקום מיילים, נראו לא שייכים למקומות שאליהם הובילו. עיירות שוק אפורות וישנוניות שנותרו נטועות בעבר.
 
האם זו תהיה הפעם האחרונה שבה תיסע בדרך הזאת? כעת, עם מות אמה, לא היו לה קשרים של ממש למקום הזה. מובן שהיו כמה בני־דודים ודוד ודודה, אבל הם מעולם לא שמרו על קשר קרוב, ולאחר שהבית יימכר – איזו סיבה תהיה לה לחזור? לפניה מצד שמאל, ממש אחרי הגדרות של הכנסייה המתודיסטית הקטנה, היא ראתה את החנות המשפחתית: קין ובניו. השם הובלט בגבס מעוטר על החזית שנצבעה – מאז זכרה אליזבת את עצמה – בצבע מבחיל שהזכיר לה עוף לא מבושל. היא האטה והביטה מבעד לחלונות. משמאל לדלתות ניצב סבך של עצי אשוח מלאכותיים, ואילו התצוגה מימין כללה טלוויזיות עם מסך שטוח ושלישיית עגלות תינוק נוצצות בצבעי שחור וכרום.
 
בדיוק כשהמכונית שלה עברה על פני הדלתות, הן נפתחו ואישה זוהרת במידה חריגה לנוף יצאה החוצה. שיט. זו הייתה נואל, אשתו של בן־דודהּ פול. הם ניהלו את החנות עכשיו. האם ראתה אותה? אליזבת הציצה במראה הפנימית וראתה זרוע ארוכה ודקה מנופפת. אלוהים, כנראה יש לה עיני נץ. אליזבת גנחה. היא קיוותה להגיע עד לקונבנט היל בלי שיבחינו בה, אבל ידעה שעליה לעצור. כל הצד הזה במשפחה כבר חשב שהיא כלבה סנובית. היא העבירה את המכונית להילוך אחורי ועצרה ליד נואל, שנשאה שקית פלסטיק של קין ובניו כדי להגן על שערה הבלונדיני הזוהר מהגשם. אליזבת התבוננה בג'ינס הצמודים של נואל ובז'קט הקצר והמרופד שאִפשר לאנשים להתפעל ללא קושי מגזרתה הדקה. איך ייתכן שהאישה הזאת ילדה שלושה ילדים? אליזבת חשבה על הסווטשירט הרפוי והסלחני עם הברדס שלבשה ועל שערה הכהה והקצוץ השזור פסים אפורים, שבנה זק שמח להגיד לה שהוא נראה פחות כמו תסרוקת ויותר כמו תספורת. היא לחצה לשווא על כמה כפתורים עד שחלון הנוסע ירד. היא ניסתה בגבורה לסלק את דאגותיה לגבי מראה פניה מחוסרות השינה והחפות מאיפור, רכנה על המושב וקראה:
 
"היי, נואל! יום נורא, נכון?"
 
"בהחלט. בהחלט. חשבתי שזו את! בגלל השיער שמתי לב." נואל פלטה צווחה קטנה כדי להדגיש את שביעות רצונה מהבחנתה הדקה. "בטח עברה עלייך נסיעה קשה. לא ידענו שאת חוזרת." נימת קולה הייתה מעט מאשימה.
 
"גם אני עצמי לא ידעתי," שיקרה אליזבת. "זק נסע לפגוש חברים אז חשבתי שאחזור ואסדר את הבית לפני שהסמסטר מתחיל." גם זה היה שקר. בנה נסע לבקר את אביו בחוף המערבי. היא שאלה את עצמה מדוע לא סיפרה פשוט את האמת. האם חסכה את המבוכה מעצמה או מנואל?
 
"היית צריכה להגיד לנו. היינו מפעילים לקראתך את החימום. תבואי לארוחת ערב, נכון?"
 
"מקסים מצידכם אבל אני לא יכולה. אכלתי משהו בדרך מדבלין ואני רוצה רק לישון. אבקר מחר. כדאי שתיכנסי, נואל, את ממש נרטבת."
 
"טוב, אם את בטוחה, אבל אם תגיעי לשם ותשני את דעתך, פשוט בואי. אנחנו עדיין אוכלים אוכל מחג המולד! אמא שלך הייתה חסרה לנו השנה, כמובן." נואל השפילה את זוויות שפתיה האדומות כדי להביע צער ממש כמו שמפגינים כלפי פעוט שקיבל מכה בברך. "בכל מקרה, ברוכה הבאה הביתה!"
 
אליזבת עטתה חיוך מאולץ ונופפה. כלבה שיפוטית. האם נואל אינה מבינה שלעולם לא תוכל לגרום לאליזבת להרגיש אשמה יותר מכפי שכבר הרגישה? המאבק המתמיד בין היותה בתה היחידה של אישה על ערש דווי ובין היותה אם יחידנית שגרה במרחק אלפי קילומטרים הסתיים סוף־סוף, והיא נאלצה להודות בשמחתה. אליזבת העבירה את המכונית להילוך והמשיכה לנסוע.
 
הכביש נפתח למה שהיה ידוע בכינוי הירוק, אף שהיה רק משולש מרוצף צר באמצע הכביש עם ספסל פארק ושני פחי אשפה. ממש מעבר לו הרמזור היחיד בעיר הפך אדום. אליזבת הביטה אל הרחוב הרטוב והשומם, מגבי השמשה התנודדו בעייפות, וזעם מוזר בעבע בתוכה. היא הלמה בידה בכוח על ההגה. פחות מחמש דקות בבנקרה וכל הרגשות שהבריחו אותה מהמקום הזה מלכתחילה שבו וצפו. לא משנה כמה השקיעה בלימודים או את מי הזמינה למסיבות יום ההולדת שלה, תמיד גרמו לה להרגיש נחותה בעיר הזאת. ליז קין המסכנה. ילדה שגדלה בלי אבא. מפתיע באיזו תדירות המילה "אבא" צצה בבית ספר קתולי, ובכל פעם שעלתה היא חשה שכל העיניים ננעצות בה.
 
עכשיו היא עצמה אם יחידנית – גרוע מכך, אבא של זק סירב לעשות משהו מועיל כמו להיעלם – והיא מבינה כמה חזקה הייתה אמה כשסבלה את כל המבטים המלוכסנים והלשונות המצקצקות, שפסקו באחת בעודה דוחפת את עגלת התינוק ברחובות בשנות השבעים. לפעמים היא תהתה אם ההשפלה שהיא חווה בחיי הנישואים שלה היא מעין עונש על השיפוטיות שהפגינה כלפי אמה בילדותה. אוי, כמה שנאה את אמא שלה על שלא היה לה בעל! איזו אישה לא מצליחה להשיג גבר? היא התבוננה בהורי חברותיה. הנשים האלה אפילו לא היו נאות כמו אמה, בשערן הלא־מטופח ולפעמים גם ללא שמץ שפתון, ובכל זאת כולן הצליחו להשיג מישהו שיגיד להן "כן" בכנסייה, מישהו שיאחז ביד בנותיהן בעודם פוסעים בחבורות גדולות לאחר המיסה. היא חשה דקירה עמוקה של בדידות כשנזכרה בה ובאמה נוקשות בנעליהן לאורך המדרכה מהכנסייה אל ביתן, בשעה שפרצופים קטנים ומיוזעים בוהים בהן בצפיפות מחלונות של מכוניות. ההרגשה שבמובן מסוים היא חסרה. בלי אבא, בלי אחים, בלי תחושה שהן משפחה של ממש.
 
חג המולד. אין פלא שאליזבת שנאה אותו כל כך. הידיעה שכל השאר מוקפים בשבטים קולניים המצטופפים סביב שולחנות על כיסאות לא תואמים, בשעה שהיא ואמא שלה יושבות בדממת יום ראשון ושורטות צלחות במזלגותיהן. מובן שהדודה והדוד הזמינו אותן להצטרף אליהם ואל שלושת בני הדודים שלה, אבל אמה תמיד סירבה. "אנחנו פשוט נחגוג חג מולד שקט ונחמד. שתינו. שהם יעסקו בשלהם." כשבגרה הבינה אליזבת את גאוותה של אמה ואת כל האשמה שוודאי התייסרה בה, אבל בהיותה ילדה, הרגישה שהיא נענשת. היא תמיד חשבה שאמא שלה מעדיפה את מראית העין – הבית, השיער, הנעליים החדשות לבית הספר – על פני אושרה.
 
אף אחד, בטח לא אמה, לא הושיב אותה וסיפר לה את סיפורו של אביה בפירוט, אבל לאורך השנים היא דלתה את עיקר המעשה.
 
פטרישיה, אמה, טיפלה בסבתה עד יום מותה, ורוב האנשים חשבו שהיא כבר פספסה את הרכבת בכל הקשור לגברים. היא הייתה האחות והדודה הרווקה הנצחית ותו לא. אבל אז, בפתאומיות, הגיעו החדשות שלפיהן היא יוצאת עם מישהו, ולפני שאנשים הספיקו לעכל את הידיעה הופיעה השמועה בדבר חתונה. אמה עזבה את בנקרה כדי לפתוח בחיי נישואים. אבל לאחר פרק זמן קצר להחשיד היא חזרה במפתיע ובזרועותיה אליזבת התינוקת. לא היה שום סימן לבעל. חרושת השמועות פעלה במלוא המרץ. הבעל הכה אותה, החמות גירשה אותה, מעולם לא נערכה חתונה. העובדה שהיא שמרה על שם המשפחה קין רק הוסיפה לגודל התעלומה ולשערורייה. איש לא ידע את האמת. כשאליזבת בגרה היא ניסתה לדבר עם אמה אך תמיד זכתה לאותה תשובה קבועה: "הוא מת בגיל צעיר מאוד אבל היה אדם מקסים וטוב לב." אם אליזבת התעקשה, אמה הרגיעה אותה שהוא היה בן יחיד ושאין עוד בני משפחה. היא דמיינה את אילן היוחסין שלה כזוג ענפים חשופים ועיט עתיק רובץ על אחד מהם.
 
עברו שלושה חודשים בלבד מאז הלוויה, ובכל זאת קונבנט היל עדיין נראה לא מוכר להפליא. מספרי הבתים הלכו וגדלו עם עלייתה במדרון עד שהגיעה לבית מספר שישים ושתיים. תאורת הרחוב נדלקה כשעצרה מחוץ לבית שבו גדלה. הרבה מקומות חניה פנויים. אנשים כנראה עדיין לא בבית, חשבה. היא יצאה מהמכונית ותחושת הגשם על פניה הייתה נעימה כשנשאה את מבטה אל הבית שעדיין הצליח להיראות מאיים. היו לו שלוש קומות וחזית כפולה והוא נבנה עבור מנהל בנק, אך סבה קנה אותו כשהחנות החלה להצליח. היא זכרה את אמה מספרת לה איך דוד ג'רי ובעיקר אשתו, דודה ג'יליאן, ניסו להשיג אותו לאחר מותה של סבתה. אבל צוואת אִמם הייתה ברורה מאוד: ג'רי קיבל את החנות ופטרישיה את הבית.
 
הגשם ניתך על הזגוגיות הכהות של החלונות וזלג מהאדנים. אליזבת לא הצליחה להיזכר שאי־פעם הייתה מאושרת כאן, ובכל זאת ידעה שכן. בלונים נקשרו למעקים השחורים שהפרידו בין הבית לרחוב, וילדות קטנות בשמלות בצבעי סוכרייה הופקדו במסיבה על ידי אמהות במעילי חורף כבדים. באחד מזיכרונותיה המוקדמים ביותר אמה הובילה אותה ביד על פני הרחוב כדי שיוכלו להתפעל מעץ האשוח שלהן מבעד לחלון חדר האוכל. שנים רבות חלפו מאז. אליזבת הרגישה כאילו היו אלה זיכרונות של אדם אחר, כי חייה שלה היו רחוקים כל כך מהבית הזה, מהאנשים האלה, מהעיר בנקרה.
 
היא חשבה על מקום מגוריה הנוכחי. דירת שני חדרים צפופה בבניין בלי מעלית, מעל סלון לציפורניים בשדרה השלישית בניו יורק. החיים שלה ושל זק היו דחוסים בחלל שלא עלה בגודלו על חדר ילדותה. היא שמחה שאמא שלה מעולם לא באה לביקור. אם הייתה רואה את המקום בעיני אמה, הוא היה נהרס עבורה כיוון שחרף מגבלותיו הרבות, אליזבת אהבה את הקן הקטן שלה. הזוהר החמים של המנורות בערב, שמש הבוקר שחדרה מבעד לחרכי הבניינים הסובבים והציפה את המטבח הזעיר, זק יושב בגאווה ליד השולחן הרעוע שמצא ברחוב וצבע בכוחות עצמו בחוסר מיומנות, אבל בעיקר תחושת ההישג שנסכה בה. החיים אחרי אליוט לא היו קלים ועברו עליה לילות טרופי שינה, כשחשבה שהאפשרות היחידה העומדת לפניה היא לחזור הביתה לבנקרה. לכן בכל פעם שסובבה את המפתח בדלת דירתה במנהטן, הרגישה ניצחון.
 
היא חיפשה את המפתחות לקונבנט היל בתיקה העולה על גדותיו. סביב מדרגות האבן השחוקות שבחוץ הבחינה בעשבים ירוקים גזומים. היא קיוותה שהמנעול לא יהיה נוקשה מדי אבל המפתח הסתובב בקלות. כנראה דודה ג'יליאן רחרחה כדי למצוא את מה שרצתה לקחת. אליזבת תהתה מה דודתה ביקשה לחמוד אבל אז הבחינה בהיעדרם של שני שיחי ורדים בעציצים שעמדו על המשמר משני צידי המרפסת הנמוכה. האישה המחורבנת. היא פתחה את הדלת בגניחת רוגז קלה וגיששה אחרי מתג האור בכניסה. ערימת דואר לא מסודרת נחה על הרצפה לפניה ועוד מכתבים הונחו על ידי מישהו על שולחן הכניסה הצר. הכול נראה אותו הדבר: השטיח עם ההדפס בצבעי זהב וירוק השתרע במעלה המדרגות; סינדרלה עצמה ברחה מהנשף במדרגות האלה, כוכבי פופ קידמו מעריצים נלהבים כשירדו ממטוסי ג'מבו אל המסלול. הדפסים סיניים ממוסגרים עדיין היו תלויים משני עברי דלת הסלון; המעבר הצר עדיין הוביל מעבר למדרגות אל המטבח, שהיה נקודת העגינה הראשונה מדי יום בשובה מבית הספר. כה מוכר עד שהרגישה כאילו היא מביטה בפניה במראה, ובכל זאת משהו השתנה – בריחות המנחמים של תמיסת ההברקה לריהוט ושל הפחמים באח השתלבו ריחות לא מוכרים של טחב ושל הזנחה. איש לא גר כאן וההבנה נחתה על אליזבת בעוצמה גדולה משציפתה. היא הרגישה כאילו משהו נגזל ממנה.
 
לאחר שפרקה את המטען מהמכונית, ישבה אליזבת לשולחן המטבח, קערת מרק עגבניות מונחת לפניה. היא הרגישה מבוכה מוזרה כשהרימה את הכף לפיה, אבל מובן שאיש לא היה שם כדי לצפות בה. איש לא עמד להיכנס. עלה בדעתה שהיא כנראה מעולם לא הייתה לבד בבית הזה קודם לכן. שמרטפיות, שכנים, חברות מהלימודים וכמובן אמה דאגו שתמיד תהיה שם נוכחות נוספת. היא הניחה את הכף והביטה ברחבי המטבח. על כל משטח נערמו כלי אוכל עתיקים, שהיו מכוסים עכשיו באבק ובשומן. היא ידעה שמאחורי כל דלת של ארון עשוי עץ אורן יש עוד צלחות וסירים ומחבתות. צנצנות צ'אטני וקופסאות שימורים של אפונה, שהיו כנראה קשישות ממנה. כל כך הרבה דברים, וזה היה חדר אחד בלבד. גל עייפות כבד שטף אותה והיא הרגישה שגודל המשימה המצפה לה מכריע אותה. היא הציצה בשעון. רק שמונה. לא היה אכפת לה. היא תלך לישון בתקווה שתקום חדורת מוטיבציה. היא לקחה את המזוודה הקטנה ועלתה במדרגות.
 
במישורת היא היססה. איפה תישן: בחדר ילדותה או בחדר של אמה? המחשבה שתישן במיטת היחיד הקטנה שלה לא קסמה לה, ומשום־מה היא חשה שכך החדר של אמה ייראה ריק עוד יותר. בניו יורק היא הרגישה אשמה על שלא התגעגעה לאמה יותר, אבל בבית הזה היעדרה היה כמו כאב פיזי. היא פתחה את הדלת לחדר של אמה. המנורה שמעל הטילה אור בוהק מדי, ולכן היא מיהרה לכבות אותה ולהדליק את אחת המנורות שליד המיטה. מלבד ההליכון הנטוש והשידה המכוערת והתכליתית שאמה הזדקקה להם לפני מותה, החדר נראה בדיוק כפי שזכרה. היא ישבה על השמיכה הירוקה־כהה הבוהקת שכיסתה את המיטה. הקפיצים חרקו תחת משקלה, ופתאום היא הייתה ילדה קטנה לבדה בחדרה, שומעת את הקול, יודעת שאמא שלה במיטה והכול מוגן ובטוח. היא לעולם לא תרגיש זאת שוב. פתאום גילתה שהיא בוכה. היא השעינה את ידיה על ברכיה ובראש מורכן הניחה לדמעות לזלוג. אמה איננה ולעולם לא תשוב הביתה. חלק מהדמעות זלגו בגלל בנה. היא קיוותה שהיא נוסכת בְּזק תחושת ביטחון ואהבה כמו שזכתה לה, אבל פקפקה בכך. העולם מבעית ואיש אינו טיפש מספיק עד שיחשוב שמרצה לשירה רומנטית שגרה בדירה שכורה זעירה תוכל להגן על בחור רגיש ומוסח בקלות מכל הסכנות האורבות לו. היא נשכבה ונפלה אל תוך הריק הרגשי שסיפקו לה הבדלי השעות, הג'טלג והמפלט המבורך של השינה.
 
 
 
2
 
כשהתעוררה, האור החמים של המנורה עדיין זרח מבעד לאהיל המשי האפרסקי. היא הביטה בחלון ולא ראתה אור יום. היא הציצה בשעונה. שש, אבל איזה שש? האם כיוונה את השעון? היא לא זכרה. היא תחבה את ידה לכיס מכנסי הג'ינס והוציאה את הטלפון.
 
שש בבוקר. כיוון שידעה שלא תחזור לישון היא טופפה במסדרון כדי לצחצח שיניים ולגשת לשירותים. בכל מקום שבו הסתכלה היא ראתה "דברים". חפצים חסרי טעם מילאו כל משטח. היא סובבה את ראשה תוך כדי צחצוח השיניים וראתה בקבוקי שמפו ללא דמעות וקצף אמבט של מייטי המלח שכנראה עמדו שם מאז הייתה ילדה. היא פתחה את דלת הארון עם המראה שמעל הכיור. עמוס. על מדפיו הצטופפה כל תרופת מרשם מארבעים השנים האחרונות.
 
בחדר השינה שרר בלגן מובהק פחות, אבל אליזבת ידעה מה אורב בתוך ארון הבגדים הגדול העשוי סיסם שחור ובשידת המגירות התואמת. למה החליטה לעשות זאת בעצמה? האם היה בבית הזה ולו דבר אחד שרצתה או שחסר לה בעשרים השנים האחרונות? היא הייתה צריכה פשוט לתת לחֶברה לפינוי בתים להסתער על המקום או להרשות לנואל ולדודה ג'יליאן לבזוז כאוות נפשן כל דבר שרצו.
 
היא פתחה בהיסוס את דלת ארון הבגדים. הדבר הראשון שנתקלה בו היה השתקפות מלאה של עצמה. אלוהים, היא נראית איום ונורא. היא התבוננה בפניה, שכמה מחברותיה אמרו שהן משוות לה יופי נערי. מוזר שהנשים האלה היו בדרך כלל יפהפיות עם אף כפתורי ושפתיים דשנות. היא תהתה איך הן היו מסתדרות עם הלסת הרבועה ועם האף הארוך והישר שלה. אפילו באור הזה, עורה האדמדם מטבעו נראה חיוור ונפול. עיני האגוז הבורקות הביטו בה מתחת לעפעפיים נפוחים ומתוך עיגולים שחורים. אלוהים – האם הכתם הזה היה על החולצה שלה לאורך כל הנסיעה או שמא היה זה המרק מאמש? בצד שמאל של ראשה הופיע בשערה רכס משונה. היא החליקה אותו אך לשווא. היא הפנתה את תשומת ליבה לפנים הארון והצליחה להעלות חיוך קל על שפתיה. נכון, הוא היה עמוס להתפקע, אבל כשליטפה בידה את שורת המעילים והשמלות, הרגישה שהיא מבקרת במוזיאון זיכרונותיה. הטוויד הכחול של המעיל שאמה לבשה כשעמדה מאובנת בשערי בית הספר, השמלות הצמודות שקנתה לשנים ארוכות של הטבלות ושל חתונות, לרבות חליפת שני החלקים הכחולה הסרוגה שלבשה לחתונה של אליזבת ואליוט באן ארבור. אמה המסכנה. חודש מרס הלוהט ביותר שידעה מישיגן מעודה. פניה האדומות והמיוזעות הציצו מכל תצלום מהחתונה. אמו של אליוט עמדה לצידה ונראתה כאילו נחצבה משיש. אליזבת הצטמררה כשנזכרה באותו יום. שתי האמהות ניגשו אליה בפנים דאוגות וחשדניות. "את לא שותה שמפניה?"
 
היא הרימה את עיניה אל המדף שמעל מוט התלייה. צד אחד היה עמוס בסוודרים ובקרדיגנים מקופלים. בצד האחר היה נדמה שיש רק שמיכה מגולגלת ומצהיבה. אליזבת חשבה שהיא תהיה שימושית אם החימום לא יפעל ולכן משכה אותה. השמיכה גלשה למרגלותיה והתגבבה לערימה גדולה ורכה. לאחר שהשמיכה הוצאה, היא ראתה תיבת עץ כהה תחובה בירכתי הארון. היא לא זכרה שאי־פעם ראתה אותה קודם לכן והושיטה יד כדי להוציאה. למרבה האכזבה, התיבה לא הייתה כבדה במיוחד. היא הניחה אותה על הרצפה וכרעה ברך לפניה. היא ניגבה את האבק מהמכסה, והברק הכהה של העץ נחשף. עץ אגוז? הפינות היו מוגנות בעיטורי נחושת קטנים. היא קיוותה שאינה נעולה. לא, המכסה התרומם בקלות. היא הציצה פנימה והתכולה הייתה מעט מאכזבת: גרב צהוב זעיר, סרוג ביד, ומתחתיו ערימה דקיקה של מכתבים כרוכים יחד בסרט עתיק בצבע שמנת. אליזבת הוציאה את המכתב הראשון מהערימה והחלה לקרוא.
 
***
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קוֹרְק
30 בנובמבר 1973
 
 
עלמת לנסטר גלמודה יקרה,
 
אני לא ממש בטוח איפה להתחיל. מעולם לא השבתי למודעה כזאת בעבר. אני מניח שאני אמור לספר לך קצת על עצמי, ותוכלי לבדוק אם אני נשמע לך נחמד!
 
אני בן ארבעים ואחת, כך שאני הרבה מתחת לרף של גיל חמישים שהצבת! גובהי מטר ושמונים ורוב השיער שלי עדיין על ראשי. אני מצרף תמונה כדי שתוכלי להחליט אם אני נראה בסדר או לא! אני איכר, כפי שציינת שאת מחפשת. החווה נמצאת ליד מואיריניש, במערב קורק. שטחה חמש מאות דונם אבל אם אכתוב בכנות, רק שלוש מאות מהם ראויים לעיבוד והשאר ביצות ים. זהו משק חלב ואני נהנה ממנו, אף שמדובר במחויבות לא קטנה.
 
אז למה מציאה נפלאה כמוני מונחת על המדף? ובכן, המצב בבית לא היה קל. אחי ניהל את החווה אחרי מות אבי אבל בגיל שבע־עשרה הוא נהרג בתאונה, ולכן נאלצתי לקחת את המושכות לידיי ולעזור לאמא שלי כמיטב יכולתי. פירוש הדבר הוא שהתקשיתי לצאת ולהכיר מישהי, ולמען האמת זה גם הפך אותי לקצת ביישן. הזמן נוהג לחמוק מאיתנו, והרגשתי שעליי לעשות משהו כדי למצוא אישה לפני שיהיה מאוחר מדי.
 
בגלל החליבה יהיה לי קשה לנסוע ולפגוש אותך, אבל אשמח להיפגש בקורק לארוחת צהריים או אפילו לכוס תה. אם תרצי שאשלח לך את דמי הרכבת, אני בטוח שיהיה אפשר לארגן זאת. אני לא רוצה להישמע חצוף אבל אשמח אם גם את תשלחי תמונה כדי שאוכל לדעת אם את מקסימה כפי שאת נשמעת!
 
אני מקווה לקבל ממך מכתב בתגובה אבל אם לא אקבל, אני מאחל לך אושר וכל טוב בחייך.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד פולי
 
***
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
15 בדצמבר 1973
 
 
פטרישיה היקרה,
 
תודה רבה על מכתבך. שמחתי מאוד לקבלו. תודה גם על התמונה. את מקסימה כמו שחשבתי. דייקת בניחושך לגבי התמונה – כן, היא צולמה ביריד השנתי של רכבי הקיטור באפטון!
 
תנחומיי על מות אמך. אני בטוח שקשה לך מאוד בתקופה זו, בעיקר כי חג המולד מתקרב. גם חבל שאחיך אינו עוזר לך יותר. לא ציינתי זאת במכתבי הקודם אבל אני גר עם אמי! אל דאגה! אם אמצא אישה, יש לנו היתר בנייה לבקתה כך שתוכלי להיות גבירת הבית! לא שאני מקדים את המאוחר, כמובן!
 
אני שמח מאוד שאת רוצה להיפגש בתחילת ינואר. אמא שלי אומרת שבמלון מטרופול יש מסעדה בשרית נחמדה והוא ממש ליד התחנה. האם המקום נשמע לך מתאים? למען האמת אני לחוץ מאוד מהמפגש ומקווה שאני לא שקט מדי בשבילך.
 
אני מקווה שיעבור עלייך חג מולד נעים ושאת לא עצובה מדי.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד
 
 
 
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
3 בינואר 1974
 
 
פטרישיה היקרה,
 
תודה על כרטיס הברכה. האם העיר בחזית היא בנקרה? גם אמי מוסרת את תודתה.
 
אני מתרגש מאוד לקראת השבוע הבא. אפגוש אותך בירידה מהרכבת. אני מקווה שנזהה זה את זה לפי התמונות, אבל ליתר ביטחון אעמוד ליד הדוכן של הקורק אקזמינר סמוך לכניסה. אלבש ז'קט טוויד, כי למען האמת זה הז'קט היפה היחיד שיש לי!
 
השעה תהיה מוקדמת מעט לארוחת צהריים, אבל אולי אם מזג האוויר לא יהיה סוער מדי, נוכל לצאת לטיול רגלי לאורך הנהר. אם אני קצת שקט, אל תחשבי שזה מפני שאת לא מוצאת חן בעיניי. אני פשוט לא יודע איך אתנהל עם הלחץ.
 
נתראה ב־10 בינואר – אה, ואם הרכבת שלך מתעכבת, אל דאגה, אחכה.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד
 
 
נ"ב
 
אם תשני את דעתך, אנא הודיעי לי.
 
 
 
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
11 בינואר 1974
 
 
פטרישיה היקרה,
 
אין מילים בפי לתאר כמה היה נפלא לפגוש אותך אתמול. את מקסימה עוד יותר פנים אל פנים, מצחיקה וטובת לב.
 
לאחר מכן, בנסיעה הביתה, חשבתי על כל הדברים שרציתי לשאול אותך ועל מה שרציתי לומר. בפעם הבאה! אני מקווה שאת רוצה שתהיה פעם נוספת.
 
מתנצל על רגע ההגעה שלך. הלחץ הכריע אותי כל כך. לא התכוונתי לתת לך לעבור על פניי בלי להגיד שלום – פשוט בלעתי את הלשון! נהניתי מהכול, אפילו מההליכה ברוח! חשבתי שארוחת הצהריים הייתה טעימה, אף שהעוף שלך נראה מעט יבש, גם אם אמרת שלא. את נחמדה מדי.
 
אני מקווה שאת לא חושבת שאני ישיר מדי כשאני אומר שהחלק האהוב עליי ביותר בפגישה היה נשיקת הפרידה. אהבתי להרגיש את שפתייך. הלוואי שהייתי מחבק אותך עוד קצת. אני חושב על זה מאז. מתי אזכה לתת לך נשיקה בתחילת הפגישה? אני מקווה שבקרוב.
 
אמא שלי אומרת שאת מוזמנת לבוא אלינו ולבקר בקאסל האוס. היא תהיה שם ותשגיח עלינו, אז לא תהיה שום אפשרות לשערורייה כלשהי! היא שואלת אם תרצי שהיא תכתוב לאחיך כדי להניח את דעתו.
 
לא אשקר. הרבה זמן לא הרגשתי מאושר כל כך.
 
מקווה לראות אותך שוב בקרוב,
 
אדוארד
 
***
אליזבת הניחה את ערימת המכתבים על הרצפה ונשענה על הקיר. אבא שלה! אדוארד פולי. שמו של אביה היה המידע היחיד שלה על אודותיו. היא הרימה שוב את הניירות וידה רעדה. האיש שאמה מעולם לא אפשרה לה להכיר נגע בניירות האלה. היא ידעה שזה מגוחך אבל כשראתה את כתב היד המסודר, את הדיו השחורה הספוגה בנייר המכתבים היוקרתי הכחול, היא הרגישה חיבור אליו. האם אמה הניחה את המכתבים שם מתוך ידיעה שהיא תמצא אותם? האם הם היו מתנה עבורה מהקבר?
 
אליזבת המשיכה לקרוא. עוד ביקור בקורק. סוף שבוע בקאסל האוס. המכתבים הפכו למכתבי אהבה של ממש. עוד נשיקות ואפילו אזכור מעלה סומק על מישוש שְׁדֵי אמה. אולי היא לא הייתה אמורה למצוא אותם. ואז, בתחתית הערימה היה דף מאותו נייר משובח, אך בשונה משאר המכתבים, רק חמש אותיות גדולות היו פרושות עליו, כתובות בעט כדורי כחול. הן שורבטו בכתב יד עכבישי ודקיק, אבל אליזבת הייתה בטוחה שהן יוצרות את המילה סליחה.

גרהם נורטון

גרהם נורטון נולד בדבלין, גדל במערב קורק וכיום גר בלונדון. הוא סופר אירי ואחד השדרנים ומנחי הטלוויזיה האהובים בבריטניה. נחלה הוא רומן הביכורים שלו שזכה בפרס האירי לסיפורת פופולרית ב־2016 והיה רב־מכר של הניו יורק טיימס. ספרו השני מציאה ראה אור בעברית בהוצאת "לסה", זכה לשבחי הביקורת והגיע למקום הראשון ברשימות רבי־המכר. 

סקירות וביקורות

אייריש קרים רן בן נון ביקורת העורך 24/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אייריש קרים רן בן נון ביקורת העורך 24/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
מציאה גרהם נורטון
לפני
 
 
הוא כמהּ לדממה. שאגת הרוח צווחה על רקע הקצב הצורם של הגלים והציפה את ראשו. אלה הקולות שליוו את התעוררותו בכל בוקר, וכשזרועותיו הדואבות כיסו את גופו בשמיכה בלילה, אותה חומת רעשים מילאה את חלומותיו. מתי יֵדע שלווה?
 
אדוארד פוֹלִי ישב שפוף על כֵּף הסלעים הקטנים שסימן את הגבול בין הדיר הקדמי ובין הים. עננים גזלו משמי הלילה כוכבים או ירח והפכו את מעטה הקולות האפלולי לסמיך עוד יותר. דמעותיו כבר יבשו אבל פניו נעשו רטובות שוב בגלל הערפל המלוח של נתז קצף הגלים. מאחוריו הוא שמע קולות אקראיים וטריקה חלושה של דלת מכונית.
 
לו רק היה מצליח לחשוב. היה עליו לחשוב על העתיד. מה יעשה עכשיו? איש לא היה אומר שהוא צעיר, ובכל זאת אי אפשר לומר שהחיים נגמרים בגיל ארבעים ואחת. הוא חשב על אחיו ג'יימס, שנסחף בגלים לפני שנים רבות. לא היו לו המותרות להרים ידיים, אבל זה בדיוק מה שאדוארד ביקש לעשות. לשבת ולחבוק את ברכיו עד שהגאות תבוא ותיקח אותו.
 
ברשרוש הרטוב של הרוח והגלים הוא שמע מנוע ניעור לחיים, והדשא הלח סביבו זהר באדום ואז בכחול. הוא הפנה את ראשו וראה את האמבולנס נוסע לאיטו במשעול, עובר את הבוסתן לכיוון הכביש. הוא הרגיש מטופש כל כך. באיזו זכות ציפה לאושר? פתאום הרגיש כאילו מדובר בסופו של סיפור שנכתב עבורו מלכתחילה.
 
הוא עמד והביט לאחור, אל הבית. כל אור בער, כך לפחות הרגיש. מִסירה בים היה אפשר לחשוב שהם עורכים מסיבה. מאחורי הרשת הבוהקת של החלונות הוא הבחין בקושי בצל המאיים של חורבות המצודה שהעניקה לבית את שמו. אינספור עשורים גרו בני פולי על אדמה הזאת. כל ההיסטוריה הזאת נאחזה בעתיד כתלויה על בלימה.
 
הוא ידע שעליו לחזור אך לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שיראה את אמו. הוא דמיין אותה יושבת לשולחן המטבח. ספל וצלוחית לפניה. ספל התה שלו מן העבר האחר. זרם בלתי פוסק של מילים מצידה ימלא את הדממה, אבל פניה יספרו לו מה היא באמת חושבת. משום־מה הכול היה באשמתו. היא תשלח אליו את אותו מבט ששלחה ביום שבו מת ג'יימס. הבעה שבישרה לו שהיא עדיין אוהבת אותו אך לעולם לא תוכל לסלוח לו.
 
אמו לא הייתה כזאת שמקפיצה על הברכיים או שמאמצת אל חיקה המנחם כשהכול נראה כבד מנשוא, אבל היא הייתה חזקה, רבת־תושייה ונחושה. הוא ידע שאם הוא רוצה לעבור את זה, הוא יזדקק לה. הוא הרים את צווארו מול נהמת הלילה ופסע לאורך השדה אל אורות הבית. בדבר אחד הוא היה משוכנע.
 
לאמו תהיה תוכנית.
 
 
 
עכשיו
 
 
1
 
שתי שרשראות של נורות חג מולד – חלקן אדומות, חלקן ירוקות – נחו שמוטות על פני הרחוב הראשי, משומשות לעייפה ומתנודדות בעגמימות בגשם העז.
 
אליזבת קִין נאנחה כשנסעה במכונית השכורה הקטנה על פני הגשר אל העיר. גם מפני שהייתה עייפה מטיסת הלילה מניו יורק לדבלין, אבל בעיקר בגלל הזיכרונות שהעלה בה מראה בַּנְקָרָה באחר צהריים רטוב בשבוע הראשון של ינואר. המתנות הבוהקות נשכחו מזמן, חטיפי שוקולד אחרונים מקווליטי סטריט נשארו פזורים בתחתית קופסת הפח באין דורש, החידוש בסרטים שהוקרנו בטלוויזיה אחר הצהריים מוּצָּה, כל בית היה רק חדר המתנה לקראת היום שבו בית הספר יפתח שוב את שעריו. היא תהתה אם משהו השתנה בעשרים השנים שחלפו מאז גרה כאן. נראה שלא. הילדים ללא ספק מקישים בטלפונים שלהם, ואף שהיו להם מאות תחנות טלוויזיה, היא כמעט הרגישה את השיעמום שקרן מהבתים הטוריים המחוממים מדי שהשתרעו לאורך רחוב ברידג'.
 
היא הופתעה מהמהירות שבה עברה עליה הדרך לכאן. בילדותה, דבלין נראתה כמו מטרופולין מרוחקת, אבל עכשיו, בזכות הכביש המהיר החדש והנוצץ, רק כמה מחלפים מצפון לקילְקֵני הפרידו בינה ובין בנקרה. האם המחוז התכווץ או שמא אמריקה שינתה את תחושת המרחק שלה? התמרורים הכחולים עם הכיתוב הבוהק ומחזיר האור, עם הקילומטרים במקום מיילים, נראו לא שייכים למקומות שאליהם הובילו. עיירות שוק אפורות וישנוניות שנותרו נטועות בעבר.
 
האם זו תהיה הפעם האחרונה שבה תיסע בדרך הזאת? כעת, עם מות אמה, לא היו לה קשרים של ממש למקום הזה. מובן שהיו כמה בני־דודים ודוד ודודה, אבל הם מעולם לא שמרו על קשר קרוב, ולאחר שהבית יימכר – איזו סיבה תהיה לה לחזור? לפניה מצד שמאל, ממש אחרי הגדרות של הכנסייה המתודיסטית הקטנה, היא ראתה את החנות המשפחתית: קין ובניו. השם הובלט בגבס מעוטר על החזית שנצבעה – מאז זכרה אליזבת את עצמה – בצבע מבחיל שהזכיר לה עוף לא מבושל. היא האטה והביטה מבעד לחלונות. משמאל לדלתות ניצב סבך של עצי אשוח מלאכותיים, ואילו התצוגה מימין כללה טלוויזיות עם מסך שטוח ושלישיית עגלות תינוק נוצצות בצבעי שחור וכרום.
 
בדיוק כשהמכונית שלה עברה על פני הדלתות, הן נפתחו ואישה זוהרת במידה חריגה לנוף יצאה החוצה. שיט. זו הייתה נואל, אשתו של בן־דודהּ פול. הם ניהלו את החנות עכשיו. האם ראתה אותה? אליזבת הציצה במראה הפנימית וראתה זרוע ארוכה ודקה מנופפת. אלוהים, כנראה יש לה עיני נץ. אליזבת גנחה. היא קיוותה להגיע עד לקונבנט היל בלי שיבחינו בה, אבל ידעה שעליה לעצור. כל הצד הזה במשפחה כבר חשב שהיא כלבה סנובית. היא העבירה את המכונית להילוך אחורי ועצרה ליד נואל, שנשאה שקית פלסטיק של קין ובניו כדי להגן על שערה הבלונדיני הזוהר מהגשם. אליזבת התבוננה בג'ינס הצמודים של נואל ובז'קט הקצר והמרופד שאִפשר לאנשים להתפעל ללא קושי מגזרתה הדקה. איך ייתכן שהאישה הזאת ילדה שלושה ילדים? אליזבת חשבה על הסווטשירט הרפוי והסלחני עם הברדס שלבשה ועל שערה הכהה והקצוץ השזור פסים אפורים, שבנה זק שמח להגיד לה שהוא נראה פחות כמו תסרוקת ויותר כמו תספורת. היא לחצה לשווא על כמה כפתורים עד שחלון הנוסע ירד. היא ניסתה בגבורה לסלק את דאגותיה לגבי מראה פניה מחוסרות השינה והחפות מאיפור, רכנה על המושב וקראה:
 
"היי, נואל! יום נורא, נכון?"
 
"בהחלט. בהחלט. חשבתי שזו את! בגלל השיער שמתי לב." נואל פלטה צווחה קטנה כדי להדגיש את שביעות רצונה מהבחנתה הדקה. "בטח עברה עלייך נסיעה קשה. לא ידענו שאת חוזרת." נימת קולה הייתה מעט מאשימה.
 
"גם אני עצמי לא ידעתי," שיקרה אליזבת. "זק נסע לפגוש חברים אז חשבתי שאחזור ואסדר את הבית לפני שהסמסטר מתחיל." גם זה היה שקר. בנה נסע לבקר את אביו בחוף המערבי. היא שאלה את עצמה מדוע לא סיפרה פשוט את האמת. האם חסכה את המבוכה מעצמה או מנואל?
 
"היית צריכה להגיד לנו. היינו מפעילים לקראתך את החימום. תבואי לארוחת ערב, נכון?"
 
"מקסים מצידכם אבל אני לא יכולה. אכלתי משהו בדרך מדבלין ואני רוצה רק לישון. אבקר מחר. כדאי שתיכנסי, נואל, את ממש נרטבת."
 
"טוב, אם את בטוחה, אבל אם תגיעי לשם ותשני את דעתך, פשוט בואי. אנחנו עדיין אוכלים אוכל מחג המולד! אמא שלך הייתה חסרה לנו השנה, כמובן." נואל השפילה את זוויות שפתיה האדומות כדי להביע צער ממש כמו שמפגינים כלפי פעוט שקיבל מכה בברך. "בכל מקרה, ברוכה הבאה הביתה!"
 
אליזבת עטתה חיוך מאולץ ונופפה. כלבה שיפוטית. האם נואל אינה מבינה שלעולם לא תוכל לגרום לאליזבת להרגיש אשמה יותר מכפי שכבר הרגישה? המאבק המתמיד בין היותה בתה היחידה של אישה על ערש דווי ובין היותה אם יחידנית שגרה במרחק אלפי קילומטרים הסתיים סוף־סוף, והיא נאלצה להודות בשמחתה. אליזבת העבירה את המכונית להילוך והמשיכה לנסוע.
 
הכביש נפתח למה שהיה ידוע בכינוי הירוק, אף שהיה רק משולש מרוצף צר באמצע הכביש עם ספסל פארק ושני פחי אשפה. ממש מעבר לו הרמזור היחיד בעיר הפך אדום. אליזבת הביטה אל הרחוב הרטוב והשומם, מגבי השמשה התנודדו בעייפות, וזעם מוזר בעבע בתוכה. היא הלמה בידה בכוח על ההגה. פחות מחמש דקות בבנקרה וכל הרגשות שהבריחו אותה מהמקום הזה מלכתחילה שבו וצפו. לא משנה כמה השקיעה בלימודים או את מי הזמינה למסיבות יום ההולדת שלה, תמיד גרמו לה להרגיש נחותה בעיר הזאת. ליז קין המסכנה. ילדה שגדלה בלי אבא. מפתיע באיזו תדירות המילה "אבא" צצה בבית ספר קתולי, ובכל פעם שעלתה היא חשה שכל העיניים ננעצות בה.
 
עכשיו היא עצמה אם יחידנית – גרוע מכך, אבא של זק סירב לעשות משהו מועיל כמו להיעלם – והיא מבינה כמה חזקה הייתה אמה כשסבלה את כל המבטים המלוכסנים והלשונות המצקצקות, שפסקו באחת בעודה דוחפת את עגלת התינוק ברחובות בשנות השבעים. לפעמים היא תהתה אם ההשפלה שהיא חווה בחיי הנישואים שלה היא מעין עונש על השיפוטיות שהפגינה כלפי אמה בילדותה. אוי, כמה שנאה את אמא שלה על שלא היה לה בעל! איזו אישה לא מצליחה להשיג גבר? היא התבוננה בהורי חברותיה. הנשים האלה אפילו לא היו נאות כמו אמה, בשערן הלא־מטופח ולפעמים גם ללא שמץ שפתון, ובכל זאת כולן הצליחו להשיג מישהו שיגיד להן "כן" בכנסייה, מישהו שיאחז ביד בנותיהן בעודם פוסעים בחבורות גדולות לאחר המיסה. היא חשה דקירה עמוקה של בדידות כשנזכרה בה ובאמה נוקשות בנעליהן לאורך המדרכה מהכנסייה אל ביתן, בשעה שפרצופים קטנים ומיוזעים בוהים בהן בצפיפות מחלונות של מכוניות. ההרגשה שבמובן מסוים היא חסרה. בלי אבא, בלי אחים, בלי תחושה שהן משפחה של ממש.
 
חג המולד. אין פלא שאליזבת שנאה אותו כל כך. הידיעה שכל השאר מוקפים בשבטים קולניים המצטופפים סביב שולחנות על כיסאות לא תואמים, בשעה שהיא ואמא שלה יושבות בדממת יום ראשון ושורטות צלחות במזלגותיהן. מובן שהדודה והדוד הזמינו אותן להצטרף אליהם ואל שלושת בני הדודים שלה, אבל אמה תמיד סירבה. "אנחנו פשוט נחגוג חג מולד שקט ונחמד. שתינו. שהם יעסקו בשלהם." כשבגרה הבינה אליזבת את גאוותה של אמה ואת כל האשמה שוודאי התייסרה בה, אבל בהיותה ילדה, הרגישה שהיא נענשת. היא תמיד חשבה שאמא שלה מעדיפה את מראית העין – הבית, השיער, הנעליים החדשות לבית הספר – על פני אושרה.
 
אף אחד, בטח לא אמה, לא הושיב אותה וסיפר לה את סיפורו של אביה בפירוט, אבל לאורך השנים היא דלתה את עיקר המעשה.
 
פטרישיה, אמה, טיפלה בסבתה עד יום מותה, ורוב האנשים חשבו שהיא כבר פספסה את הרכבת בכל הקשור לגברים. היא הייתה האחות והדודה הרווקה הנצחית ותו לא. אבל אז, בפתאומיות, הגיעו החדשות שלפיהן היא יוצאת עם מישהו, ולפני שאנשים הספיקו לעכל את הידיעה הופיעה השמועה בדבר חתונה. אמה עזבה את בנקרה כדי לפתוח בחיי נישואים. אבל לאחר פרק זמן קצר להחשיד היא חזרה במפתיע ובזרועותיה אליזבת התינוקת. לא היה שום סימן לבעל. חרושת השמועות פעלה במלוא המרץ. הבעל הכה אותה, החמות גירשה אותה, מעולם לא נערכה חתונה. העובדה שהיא שמרה על שם המשפחה קין רק הוסיפה לגודל התעלומה ולשערורייה. איש לא ידע את האמת. כשאליזבת בגרה היא ניסתה לדבר עם אמה אך תמיד זכתה לאותה תשובה קבועה: "הוא מת בגיל צעיר מאוד אבל היה אדם מקסים וטוב לב." אם אליזבת התעקשה, אמה הרגיעה אותה שהוא היה בן יחיד ושאין עוד בני משפחה. היא דמיינה את אילן היוחסין שלה כזוג ענפים חשופים ועיט עתיק רובץ על אחד מהם.
 
עברו שלושה חודשים בלבד מאז הלוויה, ובכל זאת קונבנט היל עדיין נראה לא מוכר להפליא. מספרי הבתים הלכו וגדלו עם עלייתה במדרון עד שהגיעה לבית מספר שישים ושתיים. תאורת הרחוב נדלקה כשעצרה מחוץ לבית שבו גדלה. הרבה מקומות חניה פנויים. אנשים כנראה עדיין לא בבית, חשבה. היא יצאה מהמכונית ותחושת הגשם על פניה הייתה נעימה כשנשאה את מבטה אל הבית שעדיין הצליח להיראות מאיים. היו לו שלוש קומות וחזית כפולה והוא נבנה עבור מנהל בנק, אך סבה קנה אותו כשהחנות החלה להצליח. היא זכרה את אמה מספרת לה איך דוד ג'רי ובעיקר אשתו, דודה ג'יליאן, ניסו להשיג אותו לאחר מותה של סבתה. אבל צוואת אִמם הייתה ברורה מאוד: ג'רי קיבל את החנות ופטרישיה את הבית.
 
הגשם ניתך על הזגוגיות הכהות של החלונות וזלג מהאדנים. אליזבת לא הצליחה להיזכר שאי־פעם הייתה מאושרת כאן, ובכל זאת ידעה שכן. בלונים נקשרו למעקים השחורים שהפרידו בין הבית לרחוב, וילדות קטנות בשמלות בצבעי סוכרייה הופקדו במסיבה על ידי אמהות במעילי חורף כבדים. באחד מזיכרונותיה המוקדמים ביותר אמה הובילה אותה ביד על פני הרחוב כדי שיוכלו להתפעל מעץ האשוח שלהן מבעד לחלון חדר האוכל. שנים רבות חלפו מאז. אליזבת הרגישה כאילו היו אלה זיכרונות של אדם אחר, כי חייה שלה היו רחוקים כל כך מהבית הזה, מהאנשים האלה, מהעיר בנקרה.
 
היא חשבה על מקום מגוריה הנוכחי. דירת שני חדרים צפופה בבניין בלי מעלית, מעל סלון לציפורניים בשדרה השלישית בניו יורק. החיים שלה ושל זק היו דחוסים בחלל שלא עלה בגודלו על חדר ילדותה. היא שמחה שאמא שלה מעולם לא באה לביקור. אם הייתה רואה את המקום בעיני אמה, הוא היה נהרס עבורה כיוון שחרף מגבלותיו הרבות, אליזבת אהבה את הקן הקטן שלה. הזוהר החמים של המנורות בערב, שמש הבוקר שחדרה מבעד לחרכי הבניינים הסובבים והציפה את המטבח הזעיר, זק יושב בגאווה ליד השולחן הרעוע שמצא ברחוב וצבע בכוחות עצמו בחוסר מיומנות, אבל בעיקר תחושת ההישג שנסכה בה. החיים אחרי אליוט לא היו קלים ועברו עליה לילות טרופי שינה, כשחשבה שהאפשרות היחידה העומדת לפניה היא לחזור הביתה לבנקרה. לכן בכל פעם שסובבה את המפתח בדלת דירתה במנהטן, הרגישה ניצחון.
 
היא חיפשה את המפתחות לקונבנט היל בתיקה העולה על גדותיו. סביב מדרגות האבן השחוקות שבחוץ הבחינה בעשבים ירוקים גזומים. היא קיוותה שהמנעול לא יהיה נוקשה מדי אבל המפתח הסתובב בקלות. כנראה דודה ג'יליאן רחרחה כדי למצוא את מה שרצתה לקחת. אליזבת תהתה מה דודתה ביקשה לחמוד אבל אז הבחינה בהיעדרם של שני שיחי ורדים בעציצים שעמדו על המשמר משני צידי המרפסת הנמוכה. האישה המחורבנת. היא פתחה את הדלת בגניחת רוגז קלה וגיששה אחרי מתג האור בכניסה. ערימת דואר לא מסודרת נחה על הרצפה לפניה ועוד מכתבים הונחו על ידי מישהו על שולחן הכניסה הצר. הכול נראה אותו הדבר: השטיח עם ההדפס בצבעי זהב וירוק השתרע במעלה המדרגות; סינדרלה עצמה ברחה מהנשף במדרגות האלה, כוכבי פופ קידמו מעריצים נלהבים כשירדו ממטוסי ג'מבו אל המסלול. הדפסים סיניים ממוסגרים עדיין היו תלויים משני עברי דלת הסלון; המעבר הצר עדיין הוביל מעבר למדרגות אל המטבח, שהיה נקודת העגינה הראשונה מדי יום בשובה מבית הספר. כה מוכר עד שהרגישה כאילו היא מביטה בפניה במראה, ובכל זאת משהו השתנה – בריחות המנחמים של תמיסת ההברקה לריהוט ושל הפחמים באח השתלבו ריחות לא מוכרים של טחב ושל הזנחה. איש לא גר כאן וההבנה נחתה על אליזבת בעוצמה גדולה משציפתה. היא הרגישה כאילו משהו נגזל ממנה.
 
לאחר שפרקה את המטען מהמכונית, ישבה אליזבת לשולחן המטבח, קערת מרק עגבניות מונחת לפניה. היא הרגישה מבוכה מוזרה כשהרימה את הכף לפיה, אבל מובן שאיש לא היה שם כדי לצפות בה. איש לא עמד להיכנס. עלה בדעתה שהיא כנראה מעולם לא הייתה לבד בבית הזה קודם לכן. שמרטפיות, שכנים, חברות מהלימודים וכמובן אמה דאגו שתמיד תהיה שם נוכחות נוספת. היא הניחה את הכף והביטה ברחבי המטבח. על כל משטח נערמו כלי אוכל עתיקים, שהיו מכוסים עכשיו באבק ובשומן. היא ידעה שמאחורי כל דלת של ארון עשוי עץ אורן יש עוד צלחות וסירים ומחבתות. צנצנות צ'אטני וקופסאות שימורים של אפונה, שהיו כנראה קשישות ממנה. כל כך הרבה דברים, וזה היה חדר אחד בלבד. גל עייפות כבד שטף אותה והיא הרגישה שגודל המשימה המצפה לה מכריע אותה. היא הציצה בשעון. רק שמונה. לא היה אכפת לה. היא תלך לישון בתקווה שתקום חדורת מוטיבציה. היא לקחה את המזוודה הקטנה ועלתה במדרגות.
 
במישורת היא היססה. איפה תישן: בחדר ילדותה או בחדר של אמה? המחשבה שתישן במיטת היחיד הקטנה שלה לא קסמה לה, ומשום־מה היא חשה שכך החדר של אמה ייראה ריק עוד יותר. בניו יורק היא הרגישה אשמה על שלא התגעגעה לאמה יותר, אבל בבית הזה היעדרה היה כמו כאב פיזי. היא פתחה את הדלת לחדר של אמה. המנורה שמעל הטילה אור בוהק מדי, ולכן היא מיהרה לכבות אותה ולהדליק את אחת המנורות שליד המיטה. מלבד ההליכון הנטוש והשידה המכוערת והתכליתית שאמה הזדקקה להם לפני מותה, החדר נראה בדיוק כפי שזכרה. היא ישבה על השמיכה הירוקה־כהה הבוהקת שכיסתה את המיטה. הקפיצים חרקו תחת משקלה, ופתאום היא הייתה ילדה קטנה לבדה בחדרה, שומעת את הקול, יודעת שאמא שלה במיטה והכול מוגן ובטוח. היא לעולם לא תרגיש זאת שוב. פתאום גילתה שהיא בוכה. היא השעינה את ידיה על ברכיה ובראש מורכן הניחה לדמעות לזלוג. אמה איננה ולעולם לא תשוב הביתה. חלק מהדמעות זלגו בגלל בנה. היא קיוותה שהיא נוסכת בְּזק תחושת ביטחון ואהבה כמו שזכתה לה, אבל פקפקה בכך. העולם מבעית ואיש אינו טיפש מספיק עד שיחשוב שמרצה לשירה רומנטית שגרה בדירה שכורה זעירה תוכל להגן על בחור רגיש ומוסח בקלות מכל הסכנות האורבות לו. היא נשכבה ונפלה אל תוך הריק הרגשי שסיפקו לה הבדלי השעות, הג'טלג והמפלט המבורך של השינה.
 
 
 
2
 
כשהתעוררה, האור החמים של המנורה עדיין זרח מבעד לאהיל המשי האפרסקי. היא הביטה בחלון ולא ראתה אור יום. היא הציצה בשעונה. שש, אבל איזה שש? האם כיוונה את השעון? היא לא זכרה. היא תחבה את ידה לכיס מכנסי הג'ינס והוציאה את הטלפון.
 
שש בבוקר. כיוון שידעה שלא תחזור לישון היא טופפה במסדרון כדי לצחצח שיניים ולגשת לשירותים. בכל מקום שבו הסתכלה היא ראתה "דברים". חפצים חסרי טעם מילאו כל משטח. היא סובבה את ראשה תוך כדי צחצוח השיניים וראתה בקבוקי שמפו ללא דמעות וקצף אמבט של מייטי המלח שכנראה עמדו שם מאז הייתה ילדה. היא פתחה את דלת הארון עם המראה שמעל הכיור. עמוס. על מדפיו הצטופפה כל תרופת מרשם מארבעים השנים האחרונות.
 
בחדר השינה שרר בלגן מובהק פחות, אבל אליזבת ידעה מה אורב בתוך ארון הבגדים הגדול העשוי סיסם שחור ובשידת המגירות התואמת. למה החליטה לעשות זאת בעצמה? האם היה בבית הזה ולו דבר אחד שרצתה או שחסר לה בעשרים השנים האחרונות? היא הייתה צריכה פשוט לתת לחֶברה לפינוי בתים להסתער על המקום או להרשות לנואל ולדודה ג'יליאן לבזוז כאוות נפשן כל דבר שרצו.
 
היא פתחה בהיסוס את דלת ארון הבגדים. הדבר הראשון שנתקלה בו היה השתקפות מלאה של עצמה. אלוהים, היא נראית איום ונורא. היא התבוננה בפניה, שכמה מחברותיה אמרו שהן משוות לה יופי נערי. מוזר שהנשים האלה היו בדרך כלל יפהפיות עם אף כפתורי ושפתיים דשנות. היא תהתה איך הן היו מסתדרות עם הלסת הרבועה ועם האף הארוך והישר שלה. אפילו באור הזה, עורה האדמדם מטבעו נראה חיוור ונפול. עיני האגוז הבורקות הביטו בה מתחת לעפעפיים נפוחים ומתוך עיגולים שחורים. אלוהים – האם הכתם הזה היה על החולצה שלה לאורך כל הנסיעה או שמא היה זה המרק מאמש? בצד שמאל של ראשה הופיע בשערה רכס משונה. היא החליקה אותו אך לשווא. היא הפנתה את תשומת ליבה לפנים הארון והצליחה להעלות חיוך קל על שפתיה. נכון, הוא היה עמוס להתפקע, אבל כשליטפה בידה את שורת המעילים והשמלות, הרגישה שהיא מבקרת במוזיאון זיכרונותיה. הטוויד הכחול של המעיל שאמה לבשה כשעמדה מאובנת בשערי בית הספר, השמלות הצמודות שקנתה לשנים ארוכות של הטבלות ושל חתונות, לרבות חליפת שני החלקים הכחולה הסרוגה שלבשה לחתונה של אליזבת ואליוט באן ארבור. אמה המסכנה. חודש מרס הלוהט ביותר שידעה מישיגן מעודה. פניה האדומות והמיוזעות הציצו מכל תצלום מהחתונה. אמו של אליוט עמדה לצידה ונראתה כאילו נחצבה משיש. אליזבת הצטמררה כשנזכרה באותו יום. שתי האמהות ניגשו אליה בפנים דאוגות וחשדניות. "את לא שותה שמפניה?"
 
היא הרימה את עיניה אל המדף שמעל מוט התלייה. צד אחד היה עמוס בסוודרים ובקרדיגנים מקופלים. בצד האחר היה נדמה שיש רק שמיכה מגולגלת ומצהיבה. אליזבת חשבה שהיא תהיה שימושית אם החימום לא יפעל ולכן משכה אותה. השמיכה גלשה למרגלותיה והתגבבה לערימה גדולה ורכה. לאחר שהשמיכה הוצאה, היא ראתה תיבת עץ כהה תחובה בירכתי הארון. היא לא זכרה שאי־פעם ראתה אותה קודם לכן והושיטה יד כדי להוציאה. למרבה האכזבה, התיבה לא הייתה כבדה במיוחד. היא הניחה אותה על הרצפה וכרעה ברך לפניה. היא ניגבה את האבק מהמכסה, והברק הכהה של העץ נחשף. עץ אגוז? הפינות היו מוגנות בעיטורי נחושת קטנים. היא קיוותה שאינה נעולה. לא, המכסה התרומם בקלות. היא הציצה פנימה והתכולה הייתה מעט מאכזבת: גרב צהוב זעיר, סרוג ביד, ומתחתיו ערימה דקיקה של מכתבים כרוכים יחד בסרט עתיק בצבע שמנת. אליזבת הוציאה את המכתב הראשון מהערימה והחלה לקרוא.
 
***
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קוֹרְק
30 בנובמבר 1973
 
 
עלמת לנסטר גלמודה יקרה,
 
אני לא ממש בטוח איפה להתחיל. מעולם לא השבתי למודעה כזאת בעבר. אני מניח שאני אמור לספר לך קצת על עצמי, ותוכלי לבדוק אם אני נשמע לך נחמד!
 
אני בן ארבעים ואחת, כך שאני הרבה מתחת לרף של גיל חמישים שהצבת! גובהי מטר ושמונים ורוב השיער שלי עדיין על ראשי. אני מצרף תמונה כדי שתוכלי להחליט אם אני נראה בסדר או לא! אני איכר, כפי שציינת שאת מחפשת. החווה נמצאת ליד מואיריניש, במערב קורק. שטחה חמש מאות דונם אבל אם אכתוב בכנות, רק שלוש מאות מהם ראויים לעיבוד והשאר ביצות ים. זהו משק חלב ואני נהנה ממנו, אף שמדובר במחויבות לא קטנה.
 
אז למה מציאה נפלאה כמוני מונחת על המדף? ובכן, המצב בבית לא היה קל. אחי ניהל את החווה אחרי מות אבי אבל בגיל שבע־עשרה הוא נהרג בתאונה, ולכן נאלצתי לקחת את המושכות לידיי ולעזור לאמא שלי כמיטב יכולתי. פירוש הדבר הוא שהתקשיתי לצאת ולהכיר מישהי, ולמען האמת זה גם הפך אותי לקצת ביישן. הזמן נוהג לחמוק מאיתנו, והרגשתי שעליי לעשות משהו כדי למצוא אישה לפני שיהיה מאוחר מדי.
 
בגלל החליבה יהיה לי קשה לנסוע ולפגוש אותך, אבל אשמח להיפגש בקורק לארוחת צהריים או אפילו לכוס תה. אם תרצי שאשלח לך את דמי הרכבת, אני בטוח שיהיה אפשר לארגן זאת. אני לא רוצה להישמע חצוף אבל אשמח אם גם את תשלחי תמונה כדי שאוכל לדעת אם את מקסימה כפי שאת נשמעת!
 
אני מקווה לקבל ממך מכתב בתגובה אבל אם לא אקבל, אני מאחל לך אושר וכל טוב בחייך.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד פולי
 
***
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
15 בדצמבר 1973
 
 
פטרישיה היקרה,
 
תודה רבה על מכתבך. שמחתי מאוד לקבלו. תודה גם על התמונה. את מקסימה כמו שחשבתי. דייקת בניחושך לגבי התמונה – כן, היא צולמה ביריד השנתי של רכבי הקיטור באפטון!
 
תנחומיי על מות אמך. אני בטוח שקשה לך מאוד בתקופה זו, בעיקר כי חג המולד מתקרב. גם חבל שאחיך אינו עוזר לך יותר. לא ציינתי זאת במכתבי הקודם אבל אני גר עם אמי! אל דאגה! אם אמצא אישה, יש לנו היתר בנייה לבקתה כך שתוכלי להיות גבירת הבית! לא שאני מקדים את המאוחר, כמובן!
 
אני שמח מאוד שאת רוצה להיפגש בתחילת ינואר. אמא שלי אומרת שבמלון מטרופול יש מסעדה בשרית נחמדה והוא ממש ליד התחנה. האם המקום נשמע לך מתאים? למען האמת אני לחוץ מאוד מהמפגש ומקווה שאני לא שקט מדי בשבילך.
 
אני מקווה שיעבור עלייך חג מולד נעים ושאת לא עצובה מדי.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד
 
 
 
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
3 בינואר 1974
 
 
פטרישיה היקרה,
 
תודה על כרטיס הברכה. האם העיר בחזית היא בנקרה? גם אמי מוסרת את תודתה.
 
אני מתרגש מאוד לקראת השבוע הבא. אפגוש אותך בירידה מהרכבת. אני מקווה שנזהה זה את זה לפי התמונות, אבל ליתר ביטחון אעמוד ליד הדוכן של הקורק אקזמינר סמוך לכניסה. אלבש ז'קט טוויד, כי למען האמת זה הז'קט היפה היחיד שיש לי!
 
השעה תהיה מוקדמת מעט לארוחת צהריים, אבל אולי אם מזג האוויר לא יהיה סוער מדי, נוכל לצאת לטיול רגלי לאורך הנהר. אם אני קצת שקט, אל תחשבי שזה מפני שאת לא מוצאת חן בעיניי. אני פשוט לא יודע איך אתנהל עם הלחץ.
 
נתראה ב־10 בינואר – אה, ואם הרכבת שלך מתעכבת, אל דאגה, אחכה.
 
בברכה חמה,
 
אדוארד
 
 
נ"ב
 
אם תשני את דעתך, אנא הודיעי לי.
 
 
 
קאסל האוס
מואיריניש
מערב קורק
11 בינואר 1974
 
 
פטרישיה היקרה,
 
אין מילים בפי לתאר כמה היה נפלא לפגוש אותך אתמול. את מקסימה עוד יותר פנים אל פנים, מצחיקה וטובת לב.
 
לאחר מכן, בנסיעה הביתה, חשבתי על כל הדברים שרציתי לשאול אותך ועל מה שרציתי לומר. בפעם הבאה! אני מקווה שאת רוצה שתהיה פעם נוספת.
 
מתנצל על רגע ההגעה שלך. הלחץ הכריע אותי כל כך. לא התכוונתי לתת לך לעבור על פניי בלי להגיד שלום – פשוט בלעתי את הלשון! נהניתי מהכול, אפילו מההליכה ברוח! חשבתי שארוחת הצהריים הייתה טעימה, אף שהעוף שלך נראה מעט יבש, גם אם אמרת שלא. את נחמדה מדי.
 
אני מקווה שאת לא חושבת שאני ישיר מדי כשאני אומר שהחלק האהוב עליי ביותר בפגישה היה נשיקת הפרידה. אהבתי להרגיש את שפתייך. הלוואי שהייתי מחבק אותך עוד קצת. אני חושב על זה מאז. מתי אזכה לתת לך נשיקה בתחילת הפגישה? אני מקווה שבקרוב.
 
אמא שלי אומרת שאת מוזמנת לבוא אלינו ולבקר בקאסל האוס. היא תהיה שם ותשגיח עלינו, אז לא תהיה שום אפשרות לשערורייה כלשהי! היא שואלת אם תרצי שהיא תכתוב לאחיך כדי להניח את דעתו.
 
לא אשקר. הרבה זמן לא הרגשתי מאושר כל כך.
 
מקווה לראות אותך שוב בקרוב,
 
אדוארד
 
***
אליזבת הניחה את ערימת המכתבים על הרצפה ונשענה על הקיר. אבא שלה! אדוארד פולי. שמו של אביה היה המידע היחיד שלה על אודותיו. היא הרימה שוב את הניירות וידה רעדה. האיש שאמה מעולם לא אפשרה לה להכיר נגע בניירות האלה. היא ידעה שזה מגוחך אבל כשראתה את כתב היד המסודר, את הדיו השחורה הספוגה בנייר המכתבים היוקרתי הכחול, היא הרגישה חיבור אליו. האם אמה הניחה את המכתבים שם מתוך ידיעה שהיא תמצא אותם? האם הם היו מתנה עבורה מהקבר?
 
אליזבת המשיכה לקרוא. עוד ביקור בקורק. סוף שבוע בקאסל האוס. המכתבים הפכו למכתבי אהבה של ממש. עוד נשיקות ואפילו אזכור מעלה סומק על מישוש שְׁדֵי אמה. אולי היא לא הייתה אמורה למצוא אותם. ואז, בתחתית הערימה היה דף מאותו נייר משובח, אך בשונה משאר המכתבים, רק חמש אותיות גדולות היו פרושות עליו, כתובות בעט כדורי כחול. הן שורבטו בכתב יד עכבישי ודקיק, אבל אליזבת הייתה בטוחה שהן יוצרות את המילה סליחה.