דואט הדמים 2 - התנגדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דואט הדמים 2 - התנגדות
מכר
מאות
עותקים
דואט הדמים 2 - התנגדות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דואט הדמים 2 - התנגדות

4.2 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אני חוטא וקדוש בעת ובעונה אחת, אבל הנקמה בוערת בדמי.
 
במשך שנים חייתי באזור הדמדומים האפור… עד שפגשתי אותה.
 
אייברי וושינגטון אינה שייכת לעולם הצללים, אבל אני גררתי אותה לאפלה.
 
נשיקה אחת – ולא יכולתי להפסיק לחשוב על כיבושה.
 
ליטוף אחד – וכבר לא הרגשתי צורך עז כל כך להרוס.
 
המשיכה בינינו הייתה רעל ועונג.
 
אומרים שהשטן מזהה את בני מינו, אבל את בואה של אייברי לא חזיתי.
 
היא נחושה בדעתה להצית את כל הגפרורים, ואני עולה באש...
 

פרק ראשון

פרק 1
 
אייברי
 
צינת אקדח המתכת הצמוד לרקתי הזכירה קרח הנוטף במורד גבי.
 
כל סנטימטר בגופי היה קפוא — הפחד שעט במעלה ובמורד גפיי ושיתק אותי עד שנאלצתי להילחם על כל נשימה.
 
פנימה.
 
החוצה.
 
פנימה.
 
החוצה—
 
קנה האקדח החליק ממקומו ברקתי אל הנקודה הרגישה מאחורי תנוך אוזני. צמרמורות הרעידו אותי, וכל מה שרציתי באותו רגע היה להניח את ידיי על פי ולהשקיט את היפחות המשפילות שבקעו מתוכי עם כל נשימה.
 
תהיי אמיצה.
 
תהיי נועזת.
 
מילותיו של הזר נקלטו בסופו של דבר, השתיקו את פעימות הדם הזועמות בראשי, ולפתע הקרח הפך ללהט וחששתי שאקיא על המושב שלי.
 
מבטי נצמד אל לינקולן, אל הגבר שהביא אותי לאורגזמה לפני פחות משעה. האמת, כמה אורגזמות, הזכיר לי מוחי, לא רק אחת.
 
״אההה, אני מבין,״ אמר הגבר שישב במושב האחורי של רכב השטח בקול נעים, כאילו אנחנו במסיבת תה ולא בחגיגה של אקדחים ואימה, ״לא ידעת.״
 
איך יכולתי לדעת? אבי החורג מעולם לא הזכיר את העובדה שיש לו ילדים כאשר היה נשוי לאימא. הייתי רק אני. בתו החורגת. ילדתו היחידה. נראה שהוא שיקר גם בעניין הזה.
 
הדחף להקיא חזר ואיתו התעורר רפלקס ההשתנקות שלי, אבל לא בגלל זהותו של לינקולן אשר — לא היינו קשורים זה לזה בקשרי משפחה. שום דבר לא חיבר בינינו. אביו הזמין רצח בדם קר של אימי, וכמו שהבנתי את זה, העובדה הזו לבדה חיסלה כל אפשרות לקשרי משפחה בינינו בחברה נורמלית.
 
לא, רציתי להקיא בגלל שזה היה עוד שקר שג'יי סיפר לנו.
 
עוד שקר, עוד דרך לבלבל אותנו וליצור מראית עין של ג'נטלמן שלא היה בה שמץ של אמת.
 
ואימא ואני האמנו לכל מילה, בלענו כל מה שאמר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים. הוא לעולם לא ישקר לנו, כך הוא נהג ללחוש — אבל זה בדיוק מה שהוא עשה.
 
כל. יום. ביומו.
 
״תוריד ממנה את האקדח,״ אשר סינן, וקולו היה נמוך כל כך שהתקשיתי לשמוע אותו מעל להולם ליבי. ״אם אתה חייב להרוג מישהו, אז אותי. לא אותה. אתה מבין?״
 
האקדח שלצד לסתו נהדף כלפי מעלה ודחף חזק מספיק כדי להטות את ראשו בזווית מוזרה.
 
״מי שמצמיד את האקדח לראש שלך הוא זה שמחליט, סמל. וזה לא אתה.״
 
הצלקות על פניו של אשר נמתחו באור הפנימי של הרכב כששפתיו התעקלו בגיחוך אפל. ״לא, אה? פתאום שכחת את כל מה שלמדת פעם, מזמן, ג'ושוע? או שהירידה לעם גורמת לך לרצות לדבר כמו כולנו ולשכוח שאתה הנשיא המהולל של אוניברסיטת פרשינג?״
 
עיניי התרחבו. נשיא פרשינג?
 
האיש שכיוון אליי את האקדח היה ג'ושוע המפטון?
 
זה היה מטורף כל כך שכמעט פרצתי בצחוק רועם. אולי הייתי צוחקת, אם האקדח לא היה צמוד כל כך לחלק האחורי של הגולגולת שלי. אלא שבמצב העניינים הנוכחי, הרגשתי כאילו השטן בכבודו ובעצמו ישב מאחוריי, וקולי רעד כששאלתי, ״מה אתה רוצה מאיתנו?״
 
״אז היא יודעת לדבר.״ הכרית של המושב האחורי השמיעה חריקה כשהוא העביר את כובד משקלו מצד אל צד. ״יש דברים רבים שאני רוצה, לורל, אבל דבר ראשון...״ הוא הטה את פטיש האקדח לעבר לסתו של אשר, והצליל נבלע בתוך נהמת המכוניות הצופרות שחלפו על פנינו. ״אנחנו צריכים לצאת לנסיעה קצרה. ואם אתה מודאג, סמל, יש לך מספיק דלק. בדקתי כאשר ביקשתי מטמפלטון לפרוץ עבורי לרכב ולעזור לי להתחבא מתחת לערימות המדים שלך מאחור. אני מציע לך לקחת אותם למכבסה די בקרוב.״
 
״בן זונה מזדיין.״
 
אשר נע במושב הנהג, הרים את ידיו ואז—
 
קליק.
 
הפעם פטיש האקדח הלם בראשי וגופי נדרך באימה. זרועותיו ורגליו של אשר קפאו באוויר ולסתו פרכסה. הוא הפסיק לנוע ועיניו הכחולות המוכרות ננעצו בי.
 
חשש. אימה. צער.
 
קראתי את כל הרגשות האלה במבטו לפני שמצמץ והמסכה חזרה למקומה על פניו.
 
האם יגיד להמפטון ללחוץ על ההדק? כשהדברים יגיעו לידי כך — כשהבחירה תהיה ביני ובינו — האם ישנה את דעתו? הוא הביט בי כאילו אכפת לו, אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאנחנו כמעט לא מכירים זה את זה. אם הוא יצטרך להחליט את מי להקריב, במי יבחר, בי או בו?
 
אני לא אצעק. אני לא אבכה. אבל לא יכולתי שלא לעצום את עיניי כשהבנתי שאני נתונה לרחמיו של המפטון מסיבות שלא ידעתי. לא היה לי ספק שאני אמות בלי שאגלה מה הן. בלי שאמצא מנוחה לנפשי. בלי שאנקום את נקמתה של אימי. בלי שחייתי.
 
״תניח את הידיים שלך על ההגה, אשר.״ המפטון הרים את האקדח מבסיס ראשי לרקתי.״ אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך, אם אתה לא רוצה שרכב השטח הזה יהפוך לזירת פשע. אתה מבין?״
 
ידיו של אשר חזרו אל ההגה באיטיות מודגשת, ואחזו בו כמו בספר.
 
הלחץ של היד המחזיקה באקדח בצמוד לראשי לא נחלש.
 
״יופי,״ נשמע קולו הממלמל של נשיא אוניברסיטת פרשינג. ״ואם נדמה לך, ולו לרגע אחד קטן, שאני לא אתקע לה כדור בראש, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה להציץ לצדדים דרך המראה האחורית ולבחון את הנהגים במכוניות סביבנו. היא תמות עוד לפני שתספיק לזוז.״ הוא שתק לרגע ואז אמר, ״עכשיו תיסע ישר עד שאגיד לך אחרת.״

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

דואט הדמים 2 - התנגדות מריה לואיס
פרק 1
 
אייברי
 
צינת אקדח המתכת הצמוד לרקתי הזכירה קרח הנוטף במורד גבי.
 
כל סנטימטר בגופי היה קפוא — הפחד שעט במעלה ובמורד גפיי ושיתק אותי עד שנאלצתי להילחם על כל נשימה.
 
פנימה.
 
החוצה.
 
פנימה.
 
החוצה—
 
קנה האקדח החליק ממקומו ברקתי אל הנקודה הרגישה מאחורי תנוך אוזני. צמרמורות הרעידו אותי, וכל מה שרציתי באותו רגע היה להניח את ידיי על פי ולהשקיט את היפחות המשפילות שבקעו מתוכי עם כל נשימה.
 
תהיי אמיצה.
 
תהיי נועזת.
 
מילותיו של הזר נקלטו בסופו של דבר, השתיקו את פעימות הדם הזועמות בראשי, ולפתע הקרח הפך ללהט וחששתי שאקיא על המושב שלי.
 
מבטי נצמד אל לינקולן, אל הגבר שהביא אותי לאורגזמה לפני פחות משעה. האמת, כמה אורגזמות, הזכיר לי מוחי, לא רק אחת.
 
״אההה, אני מבין,״ אמר הגבר שישב במושב האחורי של רכב השטח בקול נעים, כאילו אנחנו במסיבת תה ולא בחגיגה של אקדחים ואימה, ״לא ידעת.״
 
איך יכולתי לדעת? אבי החורג מעולם לא הזכיר את העובדה שיש לו ילדים כאשר היה נשוי לאימא. הייתי רק אני. בתו החורגת. ילדתו היחידה. נראה שהוא שיקר גם בעניין הזה.
 
הדחף להקיא חזר ואיתו התעורר רפלקס ההשתנקות שלי, אבל לא בגלל זהותו של לינקולן אשר — לא היינו קשורים זה לזה בקשרי משפחה. שום דבר לא חיבר בינינו. אביו הזמין רצח בדם קר של אימי, וכמו שהבנתי את זה, העובדה הזו לבדה חיסלה כל אפשרות לקשרי משפחה בינינו בחברה נורמלית.
 
לא, רציתי להקיא בגלל שזה היה עוד שקר שג'יי סיפר לנו.
 
עוד שקר, עוד דרך לבלבל אותנו וליצור מראית עין של ג'נטלמן שלא היה בה שמץ של אמת.
 
ואימא ואני האמנו לכל מילה, בלענו כל מה שאמר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים. הוא לעולם לא ישקר לנו, כך הוא נהג ללחוש — אבל זה בדיוק מה שהוא עשה.
 
כל. יום. ביומו.
 
״תוריד ממנה את האקדח,״ אשר סינן, וקולו היה נמוך כל כך שהתקשיתי לשמוע אותו מעל להולם ליבי. ״אם אתה חייב להרוג מישהו, אז אותי. לא אותה. אתה מבין?״
 
האקדח שלצד לסתו נהדף כלפי מעלה ודחף חזק מספיק כדי להטות את ראשו בזווית מוזרה.
 
״מי שמצמיד את האקדח לראש שלך הוא זה שמחליט, סמל. וזה לא אתה.״
 
הצלקות על פניו של אשר נמתחו באור הפנימי של הרכב כששפתיו התעקלו בגיחוך אפל. ״לא, אה? פתאום שכחת את כל מה שלמדת פעם, מזמן, ג'ושוע? או שהירידה לעם גורמת לך לרצות לדבר כמו כולנו ולשכוח שאתה הנשיא המהולל של אוניברסיטת פרשינג?״
 
עיניי התרחבו. נשיא פרשינג?
 
האיש שכיוון אליי את האקדח היה ג'ושוע המפטון?
 
זה היה מטורף כל כך שכמעט פרצתי בצחוק רועם. אולי הייתי צוחקת, אם האקדח לא היה צמוד כל כך לחלק האחורי של הגולגולת שלי. אלא שבמצב העניינים הנוכחי, הרגשתי כאילו השטן בכבודו ובעצמו ישב מאחוריי, וקולי רעד כששאלתי, ״מה אתה רוצה מאיתנו?״
 
״אז היא יודעת לדבר.״ הכרית של המושב האחורי השמיעה חריקה כשהוא העביר את כובד משקלו מצד אל צד. ״יש דברים רבים שאני רוצה, לורל, אבל דבר ראשון...״ הוא הטה את פטיש האקדח לעבר לסתו של אשר, והצליל נבלע בתוך נהמת המכוניות הצופרות שחלפו על פנינו. ״אנחנו צריכים לצאת לנסיעה קצרה. ואם אתה מודאג, סמל, יש לך מספיק דלק. בדקתי כאשר ביקשתי מטמפלטון לפרוץ עבורי לרכב ולעזור לי להתחבא מתחת לערימות המדים שלך מאחור. אני מציע לך לקחת אותם למכבסה די בקרוב.״
 
״בן זונה מזדיין.״
 
אשר נע במושב הנהג, הרים את ידיו ואז—
 
קליק.
 
הפעם פטיש האקדח הלם בראשי וגופי נדרך באימה. זרועותיו ורגליו של אשר קפאו באוויר ולסתו פרכסה. הוא הפסיק לנוע ועיניו הכחולות המוכרות ננעצו בי.
 
חשש. אימה. צער.
 
קראתי את כל הרגשות האלה במבטו לפני שמצמץ והמסכה חזרה למקומה על פניו.
 
האם יגיד להמפטון ללחוץ על ההדק? כשהדברים יגיעו לידי כך — כשהבחירה תהיה ביני ובינו — האם ישנה את דעתו? הוא הביט בי כאילו אכפת לו, אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאנחנו כמעט לא מכירים זה את זה. אם הוא יצטרך להחליט את מי להקריב, במי יבחר, בי או בו?
 
אני לא אצעק. אני לא אבכה. אבל לא יכולתי שלא לעצום את עיניי כשהבנתי שאני נתונה לרחמיו של המפטון מסיבות שלא ידעתי. לא היה לי ספק שאני אמות בלי שאגלה מה הן. בלי שאמצא מנוחה לנפשי. בלי שאנקום את נקמתה של אימי. בלי שחייתי.
 
״תניח את הידיים שלך על ההגה, אשר.״ המפטון הרים את האקדח מבסיס ראשי לרקתי.״ אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך, אם אתה לא רוצה שרכב השטח הזה יהפוך לזירת פשע. אתה מבין?״
 
ידיו של אשר חזרו אל ההגה באיטיות מודגשת, ואחזו בו כמו בספר.
 
הלחץ של היד המחזיקה באקדח בצמוד לראשי לא נחלש.
 
״יופי,״ נשמע קולו הממלמל של נשיא אוניברסיטת פרשינג. ״ואם נדמה לך, ולו לרגע אחד קטן, שאני לא אתקע לה כדור בראש, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה להציץ לצדדים דרך המראה האחורית ולבחון את הנהגים במכוניות סביבנו. היא תמות עוד לפני שתספיק לזוז.״ הוא שתק לרגע ואז אמר, ״עכשיו תיסע ישר עד שאגיד לך אחרת.״